מעשה רקח/טומאת צרעת/י
< הקודם · הבא > משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מפרשי הרמב"ם אור שמח |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
התולש סימני טומאה וכו' עד וכן מגלח את הנתק וכו'. דברי רבינו מבוארים דס"ל דהשמר בנגע הצרעת הוי לאו אחד שלא יתלוש סימני טומאה וקרא דואת הנתק לא יגלח הוי לאו אחר לגילוח הנתק גרידא וכ"כ בפי"ט דהל' סנהדרין גבי ילקו זרים והכי מוכח מדאמרינן בשבת דף קל"א בלישנא אחרינא דמילה דוחה צרעת דאתי עשה ודחי ל"ת ואי הוו תרי ל"ת לא הוה מצינן למימר הכי אלא דקשה קצת דבספר המצוות לאוין (ש"ח) [ש"ז] פסק רבינו הזהיר מלגלח שער הנתק והוא אומרו ואת הנתק לא יגלח ולשון ספרי מנין לתולש סימני טומאה שעובר בל"ת ת"ל ואת הנתק לא יגלח ע"כ ומדכתוב הזהיר מלגלח שער הנתק משמע להדיא דאסימני טומאה קאמר וכיון שכן הכי הוא בכלל השמר בנגע הצרעת דהיינו האזהרה לגלח או לתלוש השערות וכבר השיגו הרמב"ן ז"ל שם, והרב מגילת אסתר הליץ בעד רבינו ששני דברים חלוקים הם דהנתק אינו צרעת והצרעת אינו נתק עיי"ש, אך עכ"פ למה הזכיר רבינו שער ולא כתב כמ"ש כאן דהאזהרה היא על הנתק עצמו ובהכי הוה ניחא:
אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו. הקשה בס' צרור החיים ז"ל דאף דלא הועילו מעשיו לילקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכמ"ש הריב"ש הביאו מרן ז"ל רפ"ג דמלוה ולוה דרבינו פוסק כרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והביא שם משם מהר"י אלפאנדארי ור"י רוזאניס ז"ל עיין עליו. ולענ"ד תורה היא דאיני רואה קושיא דמנ"ל דקרא קפיד אף שלא אהנו מעשיו הרי קפידת הפסוק אינה אלא בתולש סימני טומאה כדי להסירה מעליו דהיינו השתי שערות לבנות בצרעת או צהובות בנגעי הראש והזקן וכשלא אהנו מעשיו דהיינו בתלש אחד מתוך שלש לא נקרא דעבר אמימרא דרחמנא כלל כמ"ש רבינו ז"ל וכ"כ הרב שם עיין עליו וכן מצאתי בקרית ספר ז"ל ופשוט. גם (בה"ק) [בהקושיא] דלאחר הפיטור שהביא שם והזכירה ג"כ המל"מ שהתירוץ מבואר דכן הוא לשון הספרי וכמ"ש שם:
ומותר למצורע לישא במוט וכו'. הקשה המל"מ דבפרק ר' אליעזר דמילה דף קל"ג משמע דאפילו בפסיק רישיה שרי דלהכי רבייה קרא וא"כ רבינו הו"ל לבאר עיי"ש. ולענ"ד נראה דרבינו קיצר במובן דמדתלה הדבר בכוונה שהרי כתב
והוא שלא יתכוין לכך משמע דכל עוד שלא נתכוון שרי בכל גווני אף אם הוא פסיק רישיה אי נמי י"ל דרבינו לא פסק בהא מכח דאמרינן לעיל מינה האי עשה ול"ת הוא והא עשה היינו לעשות ואף שהתוס' ז"ל נרגשו מזה ותירצו באופן אחר רבינו ס"ל דפליגי אלא דפסק כסתם תוספתא דלא נחית לפסיק רישיה:
ה[עריכה]
ואע"פ שהיא מילה בזמנה או שלא בזמנה שמצות עשה דוחה לא תעשה בכל מקום. תיבת בזמנה הכתובה כאן היא טעות סופר מבואר וגם בדפוס מגדל עוז נמחקה ומ"מ דברי רבינו תמוהים דמרן ז"ל ציין בפ' ר' אליעזר דמילה ושם דף קל"ב ליכא מ"ד מטעם שמ"ע דוחה ל"ת דהא בצרעת איכא עשה ול"ת דלעשות עשה הוא ולא דחיא צרעת שלא בזמנה אלא משום דאתיא מביניא ולרבא משום דבשר הכתוב בזמנה מיתינן ליה אשלא בזמנה באם אינו ענין, והמל"מ ז"ל תירץ לזה דרבינו ס"ל דאין כאן עשה בצרעת והאי לעשות דרשינן ליה לסיב שעל רגלו כדאיתא באידך ברייתא ופסק הכי משום דרב אשי פסק הכי התם דקאמר היכא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וכו' ע"כ, ועם כל זה אכתי קשה דרב אשי לא קאמר אלא אמילה בזמנה שהם דברי רבא אבל אמילה שלא בזמנה אי לא הוה רבוייא דבשר לא הוה דחיא צרעת כיון דאפשר לקיים שניהם כדברי ר' שמעון בן לקיש בשלהי סוגיין וה"נ הוה לן להמתין עד שיתרפא מצרעתו ויתקיימו שני הכתובים ורבינו יהיב טעמא למילה שלא בזמנה משום דאתי עשה ודחי ל"ת בכל מקום וזה אינו דהכא אפשר לקיים שניהם ואתי עשה ודחי ל"ת בכי הא, ואף אם נדחוק עצמנו לחזור ולקיים הגירסא דבזמנה הכתובה בדברי רבינו ולומר דאתי עשה ודחי ל"ת שכתב ז"ל עלה קאי, אכתי לשון אע"פ שכתב ז"ל הוא מגומגם:
ו[עריכה]
מצות עשה שיהיה המצורע וכו'. מרן ז"ל דקדק למה השמיט שמותר בעשיית מלאכה עיי"ש ועוד היה לו לדקדק דהשמיט שחייב בתפילין שהיא ג"כ בעיא שם אלא מאי אית לך למימר כיון דנשתנה מדין אבל בכמה דברים לא חש לבאר דודאי דמאי דאסר אסר ומאי דלא אסר שרי, ועוד דאפשר ללמוד שניהם מכללא דתפילין שפיר נפקי מהיתר לימוד בכולל אף דפקודי ה' ישרים משמחי לב ומלאכה ג"כ מינה נפקא דאיך ימות ברעב כל ימי חלוטו:
ז[עריכה]
דין מצורע וכו'. ולענין אם חזר ונכנס יש שינוי דבירושלים לוקה משום ולא יבא אל תוך המחנה משא"כ בשאר עירות המוקפות חומה דאף שהוא מוזהר מליכנס אם נכנס אינו לוקה כמ"ש רבינו פ"ג דביאת מקדש הל' ח':
ח[עריכה]
המצורעת אינה פורעת ואינה פורמת ולא עוטה על שפם אבל היא יושבת מחוץ לעיר ומודיעה לאחרים שהיא טמאה וכו' ופ"ג דסוטה דף כ"ג תנן מה בין איש לאשה האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת ובגמרא ת"ר איש אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר והצרוע אשר בו הרי כאן שנים א"כ מה ת"ל איש לענין שלמטה איש פורם וכו' ע"כ ופירש"י איש צרוע הוא אין לי אלא שנחלט בטומאת נתקים אלא איש אשה מנין כשהוא אומר סמוך לו והצרוע אשר בו הנגע ולא איבעי ליה למכתב אלא בגדיו יהיו פרומים אלא לרבות צרוע שני כגון אשה הכי גרסינן א"כ מה ת"ל איש לענין שלמטה איש פורע ופורם וכו' מה ת"ל איש מאחר שסופינו לרבות את האשה לענין שלמטה לאו למעוטי מטומאה האמורה בפסוק זה בא למעוטי אלא מענין האמור בפסוק שלאחריו דכתיב ביה פריעה ופרימה לומר לך איש פורע ופורם ולא אשה ע"כ. ואיכא למידק דאמאי לא כתיב והצרוע ברישא והדר איש דמניה ממעטינן אשה מפריעה ופרימה, ודברי רש"י בפ"ק דערכין דף ג' ע"א קשה ג"כ דכתב ד"ה והצרוע וכו' לאו אטמא יטמאנו קאי דהתם אפילו אשה אלא אקרא (דמתחילה) [דלמטה] קאי דמשתעי בפריעה ופרימה ע"כ וקשה דקרא דפריעה ופרימה כתיב בתר קרא דאיש דכתיב איש צרוע הוא וכו' והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וכו', ותו קשה דהכא משמע דקרא דוהצרוע אתי לרבות אשה ובפ' אלו מגלחין דף י"ד ע"ב מרבינן לכהן גדול לפריעה ופרימה מוהצרוע, ומצאתי בברייתא דתורת כהנים דמרבי להו מאשר בו הנגע ונקט רישיה דקרא והכי איתא התם והצרוע אע"פ כהן גדול לפי שנאמר וכו' ת"ל אשר בו הנגע ואע"פ כהן גדול ע"כ הרי דמאי דנקט והצרוע לאו דוקא אלא הילפותא היא מאשר בו הנגע וממלת והצרוע מרבינן אשה לטומאה כמ"ש רש"י ז"ל, ומעתה קשיא לי ג"כ דהתם משמע דמאי דמרבינן לאשה היינו מקרא דאיש צרוע ולא מהצרוע דקאמר התם איש צרוע אין לי אלא איש מנין לרבות את האשה ואת הקטן ת"ל צרוע בין איש בין אשה וכו' האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת ע"כ וא"כ אייתר לן תיבת והצרוע דאי לרבות כהן גדול הוה מצי למימר ואשר בו הנגע. ותו קשה להרמב"ם ז"ל דפסק כאן דבמצורעת אינה עוטה על שפם ובספר המצוות עשין קי"ב כתב אבל תעטה על שפה:
יב[עריכה]
ספק עמד ספק לא עמד טהור. כתב מרן ז"ל אפשר שהוא מדתנן כל ספק נגעים טהור אי נמי משום דהוי ספק טומאה ברה"ר וכו' ע"כ ולעיל פ"ב הל' א' תמה עליו המל"מ ז"ל דההיא דספק נגעים להקל הוא עד שלא נזקק לטומאה אבל משנזקק לטומאה ספיקו טמא ועוד דההיא בספק נגע והכא בודאי נגע אלא דיש ספק אם נטמא הטהור גם לתירוץ ספק טומאה ברה"ר הקשה דאין כאן מקומו של דין זה ודין זה הוא משנה ערוכה פ"ג דעדויות ובפ"ו דטהרות וכבר הזכיר רבינו דין זה פט"ו דשאר אבות הטומאה ושם הזכיר ג"כ ספק טומאה ברה"ר עיי"ש, וביותר תתחזק תמיהא זו על מרן ז"ל שהרי הוא עצמו ציין פט"ו דשאר אבות הטומאה מהנך שני משניות ואיך שכחה כאן. אכן נראה דמרן לא נחית הכא להשמיענו מהיכן הוציא רבינו דין זה שזה כבר נתבאר בהלכות שאר אבות הטומאה אלא נחית לתת טעם לדין דהא ספיקא דאורייתא הוא ולמה טיהרוהו חכמים בהנך מתני' שהוא פסקו של רבינו ולזה כתב דאפשר דטעמם משום דכל ספק נגעים להקל ואף דהתם אינו אלא בשלא נזקק לטומאה ה"נ י"ל דלגבי הטהור נקרא לא נזקק לטומאה אי נמי משום דהוי ספק טומאה ברה"ר ואף שרבינו כפל דין זה במקום אחר אין זה פלא דהתם נחית למנות הספיקות ומפני שדין זה נשנה במשנה בפ"ע לכך הזכירו אף שהוא כלול בספק טומאה ברה"ר שהזכיר שם ונמצאו דברי מרן ז"ל על מכונן גם המבי"ט ז"ל בקרית ספר הזכיר טעם דספק נגעים טהור עיין עליו:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |