מעשה רקח/זכיה ומתנה/ד

מעשה רקח ‏ זכיה ומתנה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ד מהלכות זכיה ומתנה

א

המקבל את המתנה וכו' או איני מקבלה וכו'. כבר ידוע מה שכתב הרב המגיד ז"ל בביאור דעת רבינו, והקשו על דבריו הרבה הרב לח"מ והרש"ך חלק ב' סי' קכ"ב ומהרשד"ם אבן העזר סי' קע"ט והמשנה למלך ז"ל, דבאמת דבריו מגומגמים ותמוהים, גם דברי הרב כסף משנה ז"ל דחוקים הרבה עיין עליו, ותו מה שכתב [רבינו] הא דמום זה נראה לי בה מהיכן הוציאו רבינו, והנני אחר עקבותיהם ז"ל כננס על גבי ענק נראה לענ"ד דרבינו ראה על נכון הגירסא דבפרק השולח שנראית הפוכה מהגירסא שבפרק אשם תלוי ויישב שניהם ברוחב תבונתו, דבפרק אשם תלוי דף כ"ד [ע"א] קאמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה, ומאי שנא מהא דאמר רבה בר אבוה אמר רב ששת ואמרי לה אמר רב אבהו אמר רב ששת, מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת המתנה לידו מתנה זו תיבטל, מבוטלת, אי אפשי בה, דבריו קיימים, בטילה ואינה מתנה לא אמר כלום, מאי לאו דבריו קיימים דהדרה למריה לא דבריו קיימים והוא נמי לא קני לה וכל המחזיק בה זכה בה וכו', ע"כ. הרי דמפרשי הא דרב ששת דקתני דבריו קיימים לענין הפקר דכל המחזיק בה זכה, והקדים רבינו בצחות לשונו דברי ריש לקיש דהיינו

איני רוצה בה ואיני מקבלה דהיא היא,

או הרי היא בטילה דהיינו תבטל דקתני רב ששת

או שאמר מום זה נראה לי בה דהיינו מבוטלת דקתני רב ששת, ומשום דהיינו תבטל היינו מבוטלת לכך ביאר רבינו דמבוטלת דקאמר רב ששת היינו מחמת מום גלוי הנראה בה וכמו שכתב הרב כסף משנה ז"ל, ודייק לשון רבינו שכתב

או שאמר מום זה נראה לי בה, דזה מורה באצבע ולכך היא מבוטלת.

וחלוקא דבטילה ואינה מתנה וחוזרת לבעלים הראשונים הביאה רבינו הל' י"ג וז"ל: מקבל מתנה שטען ואמר זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה וכו', או שאמר בטילה היתה מתחילתה וכו', ותחזור לבעליה ע"כ. הרי שהזכיר אלו השני חלוקות וביארם לפי רוחב תבונתו, והרב המגיד ז"ל לא הזכיר שם מהיכן הוציאה רבינו, אלא כתב דפשוט הוא וכו', אמנם לפי דרכנו הם סיום דברי רב ששת כאמור, מעתה ההיא דריש פרק השולח דלא איירי לענין הפקר אלא לענין אי לשון בטל מעיקרא משמע או להבא מייתי שפיר מימרא דרב ששת, דלענין זה דבריו קיימין, והכי איתא התם, תנו רבנן בטל הוא, אי אפשי בו, דבריו קיימין, פסול הוא, אינו גט, לא אמר כלום, למימרא דכל לישנא [דבטל לישנא] דליבטיל משמע והאמר רבה בר רב איבו אמר רב ששת וכו', בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין, כלומר לענין דחוזרת לבעליה הראשונים דבטילה היא לשעבר משמע, ומתרץ אביי בטל שתי לשונות משמע וכו', גבי גט לישנא דמהני ביה קאמר, גבי מתנה לישנא דמהני בה קאמר ע"כ. נמצא דדברי רב ששת יתפרשו כפי עניינם, דכי גרסינן בהנהו תרי לא אמר כלום הכוונה לענין הפקר, וכי גרסינן דבריו קיימין היינו לענין דלא קנאה הוא אלא חוזרת לבעליה הראשונים דהיא היא, ואין כאן שום סתירה בדבריו ודברי רבינו נכונים.

ב

המזכה לחבירו וכו' כיון שהחזיק בה אחר וכו'. מבואר יוצא ממה שאיתא בפ"ק דגיטין דף י"א [ע"ב], והרב המגיד כתב בשם הרמב"ן ז"ל, ומכלל זה אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו לאדם שלא בפניו ואע"פ שנתרצה לו שלעולם אין חבין לו לאדם אלא מדעתו ובשליחותו ע"כ, הלשון מגומגם במה שכתב ואע"פ שנתרצה לו דמשמע שמתחילה נתרצה ואח"כ צווח, ואם זאת כוונתו הרי כתב רבינו דכששמע המקבל שתק ואח"כ צווח הרי זה ספק, ועוד שסיים הרה"מ בשם הרמב"ן שלעולם אין חבין לו לאדם אלא מדעתו, משמע שיש חילוק בין מדעתו לנתרצה, וכן נראה מסיום דברי הרה"מ ז"ל שכתב, וכן עיקר דבמה שהוא חובה גמורה אפילו נתרצה לאו כלום הוא, אם לא שנאמר דכוונת נתרצה היינו ששתק ולא אמר כלום, דבעלמא שתיקה כהודאה דמיא, אפילו הכי כשהיא חובה גמורה בעינן דווקא שתהיה מדעתו דהיינו בדיבור גמור ומוחלט, ולא דמי לדינו של רבינו במקבל מתנה דאין זה חובה גמורה דהא רובא דעלמא חפצים במתנה, ומדברי רבינו שכתב על הך דינא הא דאין חבין לאדם אלא בפניו פשוט הוא דזה שזיכה ע"י אחר לא היה בפני המקבל, וכן נראה ממה שכתב רבינו בפרק ל' דהלכות מכירה המוכר שמכר וזכה בהם הלוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה וכו', ומזה תמה הרב בעל הפרישה ז"ל בחו"מ ריש סי' רמ"ג על הרב בית יוסף ז"ל, שהביא על דין זה פלוגתא דרשב"ג ורבנן פרק יש נוחלין דף קל"ח [ע"א] בכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים וכו', ומיירי בצווח מעיקרא [וכתב] דההיא מיירי בזיכה ע"י אחר בפניו והכא בשלא בפניו היא עיי"ש, גם הרה"מ ז"ל לא ציין בדין זה אלא מההיא דפרק קמא דגיטין, ומכל מקום אין כל כך תמיהה על הרב בית יוסף ז"ל כיון שהדין אמת.

ואין חבין לו אלא בפניו וכו'. מברייתא דפרק יש נוחלין דף קל"ז [ע"ב] יש ללמוד דאפילו בצד אחד שהוא לחובה אף שהרוב אינו חובה אמרינן אין חבין מכח אותו צד, דהא כותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים אפילו שלא אמר אי אפשי אלא מצד העבדים שאינו רוצה לזונן אמרינן אין חבין בכולה מלתא וכן הוכיחו הפוסקים ז"ל.

ג

זיכה לו ע"י אחר וכששמע המקבל וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, ואם [הם] נסתפקו מי יכריע וכו', ע"כ. נראה דלא כתב כן אלא לדעת רבינו שפסק כן, שהרי מצינו להרא"ש ז"ל שנראה שפסק כתנא קמא וכן יש לדקדק מדברי הרי"ף וכן פסק רשב"ם ז"ל כמו שכתב הרב בית יוסף חו"מ סוף סי' רמ"ה, אמנם רבינו הוא דפסק דהוי ספק, וכן פסק בפ"ט דהלכות תרומות ה"ו לענין העבדים עיי"ש.

ד

ראובן שרצה וכו' או תן מאה זוז לשמעון וכו'. חלוקא דזכי שכתב רבינו היא מוסכמת פרק קמא דגיטין ובכל התלמוד, אך חלוקא דתן היא סברת רבינו, והרב כסף משנה ז"ל כתב דטעמו דכיון דלא אשכחן שמיעטו אלא הולך דלא הוי כזכי לית לן למעוטי תן וכו', ושוב הביא דבירושלמי איתא להדיא דתן לאו כהולך דמי, אך רבינו תפס עיקר לסברת ר' יוחנן פ"ק דגיטין דסבר דתן הוא כזכי עיי"ש, וראיתי להתוספות בגיטין דף י"ב ע"א בד"ה כל האומר תנו וכו', שהביא משם ר"י דבתוספתא קתני להדיא תן מנה זה לפלוני במתנה או הולך וכו' רצה לחזור חוזר עיי"ש, וכיון שכן הדבר קשה לשמוע איך פסק רבינו היפך התוספתא והירושלמי, ובפרט להקושיא שהקשו שם התוספות בשם ר"ת ז"ל מהברייתא דהתם דף י"ד [ע"א] דקתני הילך מנה לפלוני שאני חייב לו תן מנה לפלוני שאני חייב לו וכו', וכן בפקדון אם בא לחזור אינו חוזר, ואי במתנה תן הוי כזכי למה הוצרכה הברייתא לחלוקא דתן, דכיון דכבר אשמועינן דאפילו הולך הוי כזכי לענין מלוה ופקדון כל שכן תן דאפילו במתנה הוי כזכי, אלא ודאי דתן במתנה לא הוי כזכי עיי"ש. ושבח להשי"ת שנחה דעתי במה שמצאתי לרבינו פרק ט"ז דמלוה ולוה הל' ב' שכתב וז"ל: היה ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הולך מנה זה שאני חייב לו אם בא לחזור אינו חוזר וכו', ומדלא העתיק לשון תן כדברי הברייתא זה מורה באצבע שלא היה גורס בהך ברייתא לישנא דתן, וכיון שכן אזדא לה קושית ר"ת ז"ל, ומכח דברי ר"י והך ברייתא נסתייע רבינו לפסוק גבי מתנה דתן כזכי דמי, והכי מוכח בפ"ד דהלכות שאלה ופקדון.

ה

ובקש שמעון ולא מצאהו יחזיר לראובן וכו'. אין פירושו שמת, דזה כתבו רבינו אחרי זה, אלא שלא מצאהו הכוונה כפשוטו שלא היה באותו מקום ואף שעדיין הוא חי, מכיון שלא אמר לו אלא לשון הולך כמו שכתב הרב המגיד ז"ל ויכול לחזור בו לכך יחזיר לראובן, אכן אכתי קשה דלמאי איצטריך רבינו לחלוקא דמת שמעון בחיי ראובן וכו', השתא ומה אם כשבקש ולא מצאו אף שעדיין הוא חי יחזיר לראובן לא כל שכן וקל וחומר במת, אם לא שנאמר דאיצטריך משום סיפא, דאם אין ראובן קיים דהיינו שמת אחר שמעון קודם שישוב השליח אפ"ה יחזיר ליורשי ראובן.

ו

ואפילו אשת איש ועבד ושפחה וכו'. ביאר הרב המגיד ז"ל דאפילו עבד כנעני קאמר, ואף דכותי אינו זוכה מפני שאינו ראוי לשליחות שאני עבד ושפחה שהם בתורת שליחות הואיל ושייכי בקצת מצוות כמו שכתב רבינו ריש פ"ב דשלוחין ושותפין, דבמשא ומתן ישנן בתורת שליחות, ושפחה שכתב רבינו נראה דהיינו דוקא כנענית דאילו עברית לא יתכן אלא באמה העבריה דעדיין קטנה היא. ואם הביאה סימני גדלות פקע שעבודיה כמו שכתב רבינו פרק ד' דהלכות מכירה.

אבל העכו"ם אינו זוכה וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל מההיא דאיזהו נשך דף ע"א [ע"ב], והקשה הרב לחם משנה ז"ל דההיא בזכין לו ע"י אחרים היא אבל לשיזכה הוא לאחרים מנא ליה, דהא קטן יוכיח דאף דאתי לכלל שליחות לא זכי לאחרים עיי"ש, ולענ"ד נראה דקל וחומר הוא לגבי כותי, דאם אפילו לזכות ע"י אחרים דבני שליחות נינהו לא מהני ולא קני דכותי לאו בר שליחות הוא כלל, כל שכן וקל וחומר לשיזכה הוא לאחרים, והקדים רבינו מה שהוא פשוט יותר לפי האמת כיון שדין זכיה מדין שליחות נגעו בה, ועיין בפרק ב' דשלוחין.

ז

קטן וכו' זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, ופירוש זוכה כשיש דעת אחרת מקנה הא לאו הכי אין לו זכיה וכו', ע"כ. הרב ש"ך ז"ל חו"מ סי' רמ"ג ס"ק ו' כתב דאף שכן כתבו הר"ן ושאר הפוסקים ז"ל, דדוחק להמציא חילוק שלא נזכר בש"ס, והכריח הוא ז"ל דההיא דמציאה היא בקטן שעדיין לא הגיע לצרור וזורקו אגוז ונוטלו, ולעולם דבגדול שהגיע לגדר זה זוכה לעצמו מן הדין, ונסתייע מהירושלמי פ"ד דמעשר שני עיי"ש. ושוב נתקשה מהסוגיא דפ"ק דבבא מציעא דף י"ב [ע"א] דקאמר וסבר רבי יוסי קטן אית ליה זכיה והא תנן מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם משום גזל מפני דרכי שלום, רבי יוסי אומר גזל גמור ואמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם וכו', ואם איתא לשני דקטן דאמר רבי יוסי היינו שהגיע לצרור וזורקו אגוז ונוטלו, לא קשיא מידי דא"כ היאך פליגי רבנן עליה דרבי יוסי דהא קאמר בירושלמי דקטן שהגיע לזכיה זוכה במציאה אף לרבנן עכ"ל. ודבריו נראין אף דגם לדידיה קשה קצת דגבי מציאה אמרו קטן סתמא ולא חילקו בגמרא בו שום חילוק, וגם לא ראיתי לשום פוסק מהאחרונים שתפס שיטה זו כי כולם נמשכו אחר דברי הרב המגיד ז"ל עיין עליהם, גם מה שכתב מעיקרא שלא נמצא חילוק זה בגמרא, אמת דבקטן לא נמצא להדיא, אך עיקר החילוק דדעת אחרת מקנה אותו שאני נמצא בכמה מקומות בתלמוד גבי מעשה דרבן גמליאל וזקנים וכו'.

וכן השוטה אינו זוכה וכו'. כפי שיטת הרב המגיד ז"ל דפירש גבי קטן דזוכה לעצמו היינו כשיש דעת אחרת מקנה אותו, מעתה כשכתב רבינו וכן השוטה היינו אפילו ע"י דעת אחרת מקנה אותו, וכן דעת הסמ"ע חו"מ סי' רמ"ג דלא כהרב עיר שושן ז"ל שפירש דאם דעת אחרת מקנה אותו זוכה לעצמו, והרב כנסת הגדולה ז"ל כתב שם דאינו זוכה אפילו לעצמו, ולשון "אפילו" מגומגם, וגם הסמ"ע לא הזכירו ונראה דט"ס הוא.

אבל החרש זוכה לעצמו וכו'. לא מצאנו גילוי לזה שם וכבר נתעורר בזה הרב לח"מ ז"ל, ולענ"ד נראה דט"ס הוא בדברי רבינו וצריך להגיה בהלכות מכירה והוא בריש פרק כ"ט, ששם כתב דחרש וקטן תקנו חז"ל שיהיו מעשיהם קיימין משום כדי חייו עיי"ש, שוב זכיתי ומצאתי כדברי בבית יוסף חו"מ סי' רמ"ג מחודש כ'.

ח

כיון שהגיע המתנה לחצירו וכו'. אין לטעות בדברי רבינו דדוקא מתנה קאמר משום דדעת אחרת מקנה אותו, דהא גבי מציאה ג"כ פסק כן בפרק י"ז דגזילה ואבידה הל' ח' עיי"ש אלא נקט מתנה משום דבדידה קעסיק ואתי.

ט

ויאמר זכתה לי שדי וכו'. לשון המשנה פ"ק דמציעא דף י"א [ע"א] והתוספות ז"ל שם הכריחו דאע"ג דלא אמר זכתה לי זכתה לו מדאמרינן התם דף [י' ע"א] אי תיקון רבנן דליקני כי לא אמר מאי הוי, ועוד דקיימא לן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלמא אע"ג דלא אמר קני, ומתניתין נקט הך לישנא משום סיפא דאפילו אמר כיון דרץ כדרכו לא קני עכ"ל. ורבינו אפשר דלא פליג אתוספות ולישנא דמתניתין נקט, אמנם בפרק י"ז דהלכות גזילה ואבידה הל' ח' כתב להדיא, ואם אינו עומד שם או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה ע"כ, הרי דאמר דוקא, ולכך צריך לומר דרבינו מפרשה דדוקא קאמר דבעינן שיאמר בפירוש וכדעת התרצן דהתם דקאמר, הכא במאי עסקינן דלא אמר אקני, וס"ל לרבינו דדייק לה ממתניתין דזכתה לי שדי, והמקשן שהקשה לו כי לא אמר מאי הוי סבירא ליה דמתניתין לאו דוקא ומשום סיפא נקט לה. והכרח האחר שכתבו התוספות מההיא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, קל לדחות לדעת רבינו, דההיא אוקמוה בגמרא בחצר המשתמרת והא דזכתה לי שדי היא באינה משתמרת שהם דברי רבינו.

וכן ד' אמות של אדם וכו' קונין לו וכו'. בספר כתב יד קדמון מצאתי כתוב וז"ל: אפשר שכיון רבינו למה שכתב הראב"ד ז"ל, שאין ד' אמות קונות אלא בעומד אבל במהלך לא, ודייק לה מההיא דהיתה מהלכת ברשות הרבים וזרק לה גיטה בתוך קלתה, דאל"כ תקנה לה ד' אמות דידה ע"כ.

ומה שכתב רבינו

עד שיגיע מתנה לידו, לאו דוקא קאמר דהוא הדין מציאה וכמו שכתב פרק י"ז דגזילה ואבידה הל' ח', והכא נקט מתנה משום דבה קעסיק ואתי.

וקטנה תזכה לה חצרה וד' אמות שלה וכו'. מדכתב רבינו סתם משמע דאחילוק שכתב לעיל בסמוך קאי, דבחצר המשתמרת אין צריך להיות עומד בצידו, משא"כ באינה משתמרת, אמנם רש"י והתוספות פ"ק דמציעא דף י"ב [ע"א] כתבו גבי הא דאמר רב אשי התם חצר איתרבאי משום יד ולא גרעא משליחות, ופירש"י הלכך כי ליתי' בחצרו דליכא לדמויי לידה דאינה סמוכה לה תיפוק לה זכייתה משליחותה וכו', ע"כ, משמע להדיא דבעינן שתהא סמוכה לחצרה דוקא דומיא דידה, וכיון שכן בחצר המשתמרת דלא בעינן שיהא עומד בצידו גבי אשה לא קנתה דדומיא דידה בעינן, וכן דעת התוספות שם, וכן כתב הרב ש"ך ז"ל חו"מ סוף סי' רמ"ג, ויש לתמוה על הרב המגיד ז"ל שסתם ולא נתעורר מזה.

י

ואם אמרו לאותן העדים וכו' לא קנה וכו'. דברי רבינו מגומגמים במה שכתב, ואם אמרו לאותם העדים וכתבו ונתנו למקבל לא קנה, דזה שפת יתר, דכיון שכבר העדים שבעיקר הציווי אין זה כלום פשיטא [בזה] ודאי ואין צריך לומר דאם עשו לא הועילו כלום, אם לא שנאמר בדוחק דאשמועינן רבותא דאפילו כתבו ונתנו המתנה עצמה למקבל דהשתא לא הוו מילי לחוד אפי' הכי לא קנה, אמנם הטור ז"ל חו"מ סי' רמ"ד העתיק בדברי רבינו, ואם אמרו לעדים כתבו וחתמו למקבל לא קנה, ולא הזכיר לשון נתינה כלל, ולדידיה צריך לומר דסיומא דלישנא הוא. וקצת יש לתמוה על הרב ב"ח ז"ל שם שביאר לשון זה של רבינו דלרבותא נקט הרמב"ם הכי, דלא תימא אם לא אמר לעדים אלא כתבו והם בעצמם חתמו דלא קנה, אלא אפילו עשו כאשר צוה דאמרו לעדים כתבו וחתמו ותנו וכו', ע"כ. ומלבד הדוחק המבואר קשה עוד דבלשון רבינו שהובא שם בטור אין שם תיבת נתינה בחלוקא זו, דלפירושו זהו עיקר החידוש, והנה הראב"ד ז"ל כפי הגירסא שלפנינו כתוב לא קנה, אמר אברהם הוא הדין אם אמר להם תנו, ובדפוס "מגדל עוז" כתוב והוא הדין אם אמר לו תנו צריכים הם לכתבו ע"כ. ויש שם השגה אחרת מהראב"ד קודם זו בלשון זה שכתוב, והוא הדין אם אמר לו תנו ע"כ. והטור הביא השגה זו וכתוב בה, וכל שכן אם חתמו הם בעצמם והוא הדין אם אמר להם תנו ע"כ, ולכל הגירסאות יפורשו דברי הראב"ד ז"ל לפי עניינם, אך דברי הרב המגיד ז"ל תמוהים שכתב, ומיהו באומר אמרו לפלוני ופלוני יש סוברים שאף בגט כשר, וכל שכן אם חתמו הם בעצמם והוא הדין ודאי למתנה עכ"ל. פשט הלשון מצד עצמו קשה, דמה שכתב שאף בגט כשר הכוונה דלא מיבעיא במתנה אלא אף בגט, מעתה מהו זה שסיים והוא הדין ודאי למתנה, תו קשה טובא במה שכתב, וכל שכן אם חתמו הם עצמם, דאיך יתכן שאם חתמו הם עצמם יהיה כשר הלא הנותן לא צוה להם שיחתמו אלא שיאמרו לפלוני ופלוני, והיש חולקין סבירא להו דלא הוו מילי ושפיר יכולין לעשות שליחותן, אבל שהם עצמם יחתמו זה לא צוה להם, ותו דאיך יהיה כל שכן הלא נהפוך הוא, וכבר ראיתי להרב לח"מ ז"ל שכתב דט"ס הוא בדברי הרה"מ ז"ל, והדרישה ופרישה ז"ל חו"מ סי' רמ"ד נדחק ליישבו עיי"ש. ודעתי החלושה שזה הכל שכן היה כתוב בהשגת הראב"ד כגירסת הטור ז"ל, והסופרים טעו והדפיסוהו בדברי הרב המגיד ז"ל.

יא

אבל אם כתב בשטר אתננה לו וכו'. פשט הלשון דלשון אתננה לא מהני אלא א"כ יאמר לעדים והם עשו שליחותו, והרב כסף משנה ז"ל נתקשה לדברי הרב המגיד ז"ל שהביא פי' רש"י, ולא זכיתי לעומק דבריו, ואיך שיהיה מדכתב רבינו עד שיאמר לעדים וכו', משמע דאפילו לשון מעכשיו לא מהני באתננו, וכן משמע ממה שכתב בפ"ח דהלכות מכירה ה"ז האומר לחבירו כשאמכור שדה זו הרי היא מכורה לך, דמשמע דבאמכרנה לא מהני לישנא דמעכשיו, וכן דקדק מהר"א ששון סי' קל"ג. אמנם אכתי קשה דמאי איריא דלא נקט שם רבינו לישנא דאמכרנה (הלא) [דלא] מהני בה מעכשיו, הא אף בהרי היא מכורה לך לא סגי במעכשיו, שהרי כתב רבינו וקנו מידו על כך משמע דתרתי בעינן, ולפי זה מה שכתב הרב שם דבכשאמכור שדה אמכרנו לך בעינן קנין ומעכשיו לדעת רבינו עיי"ש, אחרי המחילה הראויה אינו כן, דדוקא בהרי היא מכורה סגי בקנין ומעכשיו, אבל באמכרנה לפי דיוקו ז"ל לא מהני.

ודע ששם עמד הרב ז"ל על דברי הרב בית יוסף חו"מ סי' רמ"ה, דאמה שכתב הטור דאם אמר אתננו אפילו אם קנו מידו לא קנה כתב ז"ל בשם הר"ש בר צמח שכן כתב הרמב"ן בשם הרי"ף וכן נראה דעת הרא"ש ע"כ. ותמה עליו דבאבן העזר סוף סי' נ"א עלה דכתב הר"ש בר צמח דהאומר אתן אינו כלום ואפילו קנו מידו וכו', כתב עליו דיש לתמוה דכיון דקיימא לן דכל קנין כמעכשיו כשקנו מידו לתת אמאי לא קנה וכו', ע"כ. וקשה דאיך תמה על הרשב"ץ ולא תמה על מה שכתב הטור כאן בחו"מ וגם על הרמב"ן והרי"ף, וכל שכן שאין מקום לתמיהתו מעיקרא דהא הך מלתא דכל קנין אי כמעכשיו היא פלוגתא דרבוותא עכ"ל. וכן הקשה בשמו הרב ש"ך ז"ל שם, ולכאורה היא תמיהה קיימת, אך הרואה שם באבן העזר יראה שכוונתו לאותו ענין דוקא במי שנדר לתת לבת אחותו בשעת נשואין מתנה מרובה דאפילו קנו מידו אינו כלום וכו', ותמה עליו הרב ב"י דכיון דקיימא לן דכל קנין כמעכשיו הוא כשקנו מידו לתת מתנה אמאי לא קנה וכו', והרמב"ם ג"כ כתב איש ואשה שהיו בניהם שידוכין ואמר לה כמה מכנסת לי כך וכך וכו', שקונין באמירה וכו', וכן כתב המרדכי, וכשהאיש והאשה פוסקין לעצמן כל שכן דנקנין באמירה דבההיא הנאה דמחתני אהדדי גמרי ומקנו עכ"ל. הרי דכל עצמו של הרב ב"י ז"ל לא בא לחלוק על הרשב"ץ ז"ל אלא לענין דינו, דכיון שנדר לבת אחותו בשעת נשואין הו"ל דברים הנקנין באמירה בעלמא, ואפילו למאן דאמר בעלמא דקנין אינו כמעכשיו בנדון זה יודו [כולם], ולבאר לנו שזו היא כוונתו הביא ז"ל דברי הרמב"ם והמרדכי ז"ל כמבואר, וזהו הטעם שלא חלק על הטור בדין מתנה אלא אדרבה הביא פוסקים שסבירא להו הכי.

יב

חוששין שמא זיכה לו ע"י אחר וכו'. רבינו העתיק כלשון הברייתא, וביאר הרב המגיד ז"ל, פירוש ואין בדברי המקבל כלום וכן מפורש בתוספתא וכו', ע"כ. נראה להדיא שפירוש חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר הכוונה שבודאי כן עשה וכמו שכתבו התוספות והרא"ש שם, אמנם הטור חו"מ סי' רמ"ה העתיק דאיכא למימר זיכה לו ע"י אחר, ומדשינה מלשון הברייתא משמע שהוא מפרש כפשוטו דחיישינן היינו שיש לחוש לזה אף אם אינו ודאי, וכן נראה ממה שכתב שם דאם לא נשאר בידו ממה לפרוע לבעל חובו אלא מזאת המתנה לא מהני הודאתו לחוב לבעל חובו ע"כ. והרב ב"ח ז"ל ביאר שם דמה שכתב הרא"ש דודאי זיכה לא כתב כן אלא גבי עבד דמיתנו אהדדי, וכן פסק הטור ביו"ד סי' רס"ז, אבל גבי מתנה לא כתב כן מכח שהוא חב לאחרים, ושם תמה על הרב המגיד שנראה מדבריו דגם גבי מתנה אמרינן כן, ותירץ דלענין בעל חוב של המקבל אמר הרה"מ דאין בדברי המקבל כלום וכו', עיי"ש. ולענ"ד אין צריך לידחק בזה דודאי מתנה לא עדיפא ממכר דקיימא לן בעל חוב טורף מהלקוחות, ואי במטלטלין קאמר הרי מטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב, וכיון שכן הברייתא דאיירי בקרקע פשיטא ודאי דבלא חב לאחרים קאמר דאל"כ לא הוה קתני בתוספתא לא אמר כלום וכיון דאפילו במכר לא מהני כל שכן במתנה. ושוב ראיתי לרבינו פרק י"ח דמלוה ולוה הל' א' שפסק, שהנכסים שהיו ללוה בעת שלוה הוא שנשתעבדו לבעל חוב אבל נכסים הבאים לו אחר שלוה לא נשתעבדו לבעל חוב ואינו טורפן עיי"ש, וכיון שכן דברי הברייתא והרה"מ ז"ל שרירין וקיימין בנכסים שבאו לו אחר שלוה וכו'. וע"ע להרב המגיד פרק א' דמלוה ולוה הל' ד' ד"ה טען הלוה וכו'.

אם המקבל מתנה הוא שאמר כן וכו' והנותן אוכל וכו'. ראיתי להרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רמ"ה בהגהת הטור אות י"ד שכתב, ראובן שנתן לשמעון מתנת חזקת בית אחד ויצא שטר מתנה מוקדם שנתן ראובן כל חזקות שיש לו לבנו, והבן אומר כי מעולם לא נתן לו אביו חזקת המגאזין נאמן, מהר"ם גאלנטי סי' ס"ו, ומהר"ם אלשיך סי' ס"ד כתב שאינו נאמן. ותמה הרב כנה"ג על סברת הרב גאלנטי תמיהה עד מאוד, דלא דמי לאומר נתתי והוא אומר לא קבלתי דשאני הכא שאין עדים במתנה ולהכי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, אבל בנדון דידן שיש עדים חתומים שנתן לו כל החזקות שלו לאו כל כמיניה להכחיש את העדים, ועוד דאפשר לומר דהבן אינו מכחיש לשטר מתנה שהוא אומר שלא נתן לו חזקה מעולם ושטר המתנה הוא כל החזקות ואף זו בכלל כמו שכתב מהר"ם אלשיך בסי' הנזכר עכ"ל. ותמיהה עצומה היא זו.

אך הרואה דברי הרב גאלנטי יראה שיש מקום להליץ עליו, וזה, שמתחילה ביטל הרב המתנה הראשונה מתרי טעמי, חדא, דלא היה כתוב בה כתבוה בשוקא וחתמוה בברא, והוכיח ז"ל מדברי רבינו והפוסקים ז"ל דהמתנה היא בטילה, ועוד שהיתה מתנה טמירתא דכו"ע מודים בה שהרי אחר שנתן לבנו כל החזקות שיש לו בכאן חזר ונתן חזקת המאגאזין שהיתה כלולה במתנה הראשונה לאחר, דזה מורה שהסתיר המתנה הראשונה כדי לקיים השניה, וכיון שכן הרי העדים החתומים בה כמאן דליתנהו דמתנה פסולה היתה, ועוד דהודאת הבן שם לא היתה אלא על חזקת המאגאזין, אבל בשאר החזקות לא הודה, מעתה אין שם הכחשת עדים אלא הודאת בעל דין בלא עדים, ומעתה חזרנו לדין זה אומר נתתי וזה אומר לא נטלתי דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ועוד יש לומר דכיון דקיימא לן דיד המקבל על העליונה משום דאין חבין לאדם אלא בפניו ואם לא ירצה במתנה אין לו לקבלה בעל כרחו, מעתה כיון שהוא אומר שמעולם לא קבלה הרי לגבי דידיה הוי הודאת בעל דין, ומה לנו אם העדים חתמו בשטר המתנה כיון שהוא אומר שמעולם לא קבלה, וזה לא נקרא הכחשת עדים כמו שכתב רבינו לעיל פרק ד' הל' ב', דרבינו כתב לקמן דאפילו אם קיבל המתנה והיא תחת ידו וטוען שומר אני עליה או בטילה היתה מעיקרא או בעל כרחי או באונס או בטעות הוא נאמן, ומי לא עסקינן אפילו שיש עדים בשטר המתנה ואין זו הכחשת העדים דהם לא העידו אלא על הנותן לא על המקבל, ונמצאו דברי הרב גאלנטי ז"ל שרירין וקיימין, ובאמת לא זכיתי לירד לעומקן של דברים למה הרב כנסת הגדולה ז"ל סמך ידו על דברי מהר"ם אלשיך בזה וחלק על מהר"ם גאלנטי ז"ל שהרי כתב ועוד וכו'.

יג

מקבל מתנה שטען ואמר וכו'. כבר כתבתי בראש פרק זה מאי דנראה לענ"ד שדין זה הוציאו רבינו מדברי רב ששת דפרק השולח, וכן זכיתי ומצאתי להרב ב"ח ז"ל חו"מ סי' רמ"ה, אף שהרב המגיד ז"ל לא הבין כן, ומ"מ למה שכתב הרה"מ כאן דענין השבועה שכתב רבינו באם תבעוהו בעלי חוב שלו וכו', ע"כ. הקשה הרב לח"מ ז"ל ממה שכתב רבינו פ"ב דמלוה ולוה הל' ב', שאם נמצא לו ממון אחר שנשבע ואמר של אחרים הוא אין שומעין לו עד שיביא ראיה, ותירץ ז"ל דהתם מעולם לא ידענו שזה הממון היה של אחרים אבל כאן ידענו שניתן לו במתנה ושאינו שלו וכו'. גם המשנה למלך ז"ל הקשה ממה שכתב רבינו שם פ"א הל' ד', טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי אלא פקדון הם וכו', אין שומעין לו אלא יביא ראיה או יגבה בעל חוב ע"כ. ותירץ כדברי הרב לח"מ ז"ל, אך אכתי קשיא לי דמאחר שרבינו פסק כן בפרק א' למה הוצרך לכופלו שם בפרק ב', ועוד ששם סיים וכן הורו רבותי, והלא לפי פסקו לעיל פשוט הוא ומכל שכן הוא נלמד.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---