מעשה רקח/זכיה ומתנה/ג

מעשה רקח ‏ זכיה ומתנה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ג מהלכות זכיה ומתנה

א

הנותן מתנה לחבירו וכו' אלא כל אחד מהן עדיין וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, דבדברים לבד אע"פ שלא קנה המקבל החוזר בו יש בו משום מחוסרי אמנה במתנה מועטת וכו', ע"כ. ומסתברא דהיינו דוקא כשמקבל המתנה הוא חי, אבל אם מת יכול הנותן לומר לו הייתי נותן וליורשיו איני נותן ואין בו אפילו משום מחוסרי אמנה, וכן מצאתי בתשובה, עוד נתבאר בדברי רבינו לקמן הל' ד' וריש פ"א דהלכות מכירה דבשניהם מודים שהחזיק עלה אין צריך עדים והוא מהגמרא פ"ק דקדושין דלא איברי סהדי אלא לשקרי, וכמו שכתב שם רבינו פרק ה' הל' ט'.

ב

מחל לחבירו חוב שיש לו עליו וכו'. בספר כתיבת יד קדמון מצאתי כתוב וז"ל: הר"י קולין בשורש צ"ד דקדק מלשון רבינו ומלשון טור חו"מ, מדכתבו, מחל לחבירו חוב או נתן לו פקדון וכו', ולא כתבו מחל או נתן לחבירו חוב או פקדון וכו', דדוקא בחוב מהני מחילה דאין לו עליו אלא שעבוד בעלמא, אבל גבי פקדון דממונא דאיתיה בעיניה הוא צריך שיאמר לו בלשון מתנה ולא בלשון מחילה, ואע"פ שהפקדון ביד הנפקד המקבל מתנה עכ"ד, ואישתמיטתיה מה שכתב רבינו פ"ה מהלכות מכירה המוחל לחבירו חוב או פקדון וכו' עכ"ל. והרב לח"מ ז"ל ג"כ הקשה קושיא זו ע"פ מה שכתב הטור משם הרא"ש בחו"מ סי' ע"ג שהם כדברי מהר"י קולין ז"ל, ותירץ דבהלכות מכירה אין כוונתו שם אלא לבאר שאין צריך לאותם הדברים קנין, ולאו בדוקא נקט מוחל חוב או פקדון אבל לעולם דבפקדון לא מהני אלא לשון מתנה וכו', ע"כ. גם המשנה למלך ז"ל הקשה לדברי מהר"י קולין ממה שכתב רבינו פ"א דטוען ונטען ה"ג, הטוען מטלטלין על חבירו וכפר בכל וכו', או שאמר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלת לי או נתת לי או מכרת לי וכו', הרי דשיתף מלת מחילה גבי מטלטלי נמי ע"כ, והרואה יראה שדקדוק זה קל הוא מהלשון שבהלכות מכירה, ואפ"ה דחה אותו הרב לח"מ ז"ל דהתם אגב גררא הוא דכתב כן ולאו דוקא, דכאן הוא מקומו האמיתי, ומלבד שיש לתמוה על המל"מ ז"ל איך לא ראה דברי הרב לח"מ ז"ל, עוד יש לתמוה שהוא ז"ל היה בקי בדברי הפוסקים ז"ל וכמה פוסקים תפסו דברי מהר"י קולין ז"ל ושדיוקו בדברי רבינו אמת, ואיך יכתוב שאין דקדוק זה כלום, הלא המה מהראנ"ח ז"ל ח"א סי' ע"ז והמבי"ט ז"ל ח"א סי' שי"ד ושו"ת לחם רב סי' קמ"ב, וע"ע למהרשד"ם חו"מ סי' רע"ח, שוב ראיתי להרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רמ"א בהגהת הבית יוסף אות כ"ו שכתב דמהרשד"ם חו"מ סי' שצ"ה תירץ דבפרק ג' מזכיה מיירי בפקדון שנגנב ונאבד דהוי כמלוה עיי"ש, וכבר הוזכר חילוק זה בדברי הפוסקים ז"ל אך אינו מבואר בדברי רבינו, ועם כי מצאתי למהרשד"ם ז"ל שם סי' שכ"ח שכתב שסברת מהר"י קולין ז"ל אינה כל כך מוכרחת עיי"ש, מאחר שמלבד הראיות שהביא מהר"י קולין ז"ל שם עוד מצאתי להרב בית יוסף ז"ל שפסק כן בשלחנו הטהור חו"מ סוף סי' ע"ג, נראה שכן יש לנו לתפוס להלכה ולמעשה.

ג

וכן האומר לחבירו מנה שיש לי בידך וכו'. עיקר הדין בגיטין י"ג [ע"ב] משום מעמד שלשתן, ובפ"ו דהלכות מכירה ה"ח כתב רבינו בין פקדון בין מלוה וכאן ביאר פרטי המקבל, וכן כתב פ"ג דשלוחין ושותפין ה"ז, ומכיון דהוי הלכתא בלא טעמא לכך פסק פרק ט"ז דמלוה ולוה ה"ג שאם נמצא הלוה עני חוזר על המלוה עיי"ש. וראיתי להרב כנסת הגדולה חו"מ סי' קכ"ו בהגהת הטור אות י"ד שכתב וז"ל: נראה לי פשוט שאם המקבל קטן אין דין מעמד שלשתן דקטן כשלא בפניו דמי ע"כ, ויש לגמגם בהוראה זו אחרי המחילה הראויה דכיון דזכות הוא לו להקטן הא קיימא לן זכין לאדם שלא בפניו, ומכח זה פסק רבינו פרק כ"ט דהלכות מכירה הל' י"א דקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בה תעמוד בידו דזכין לאדם שלא בפניו וכו', א"כ מטעם זה היה לנו לזכות להקטן דבפניו לא גרע משלא בפניו, אם לא שנאמר דכיון דדין זה הוא הלכתא בלא טעמא אין לך בו אלא חדושו.

ד

כשם שאין צריכים עדים וכו'. דין זה כבר ביארו רבינו פרק ה' דהלכות מכירה הל' ט' עיי"ש.

ה

כשם שמוכר צריך לסיים הממכר כמו שביארנו וכו'. טעות סופר וצריך להגיה לסיים כמבואר.

הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו וכו'. הרב כסף משנה ז"ל כדי לתרץ קושיית הרב המגיד ז"ל מההיא דשני דייני גזירות כתב, דאיכא לאוקמא בדאמר דיקלא משדה פלונית ע"כ, משמע דאם אמר דיקלא משדותי לא מהני, ואילו רבינו פ"י דנחלות ה"ב פסק מי שצוה בשעת מיתתו שיתנו לפלוני דקל או שדה מנכסיו וכו' קנה עיי"ש, הרי דבאמרו דקל סתם מהני וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל, והקושיא היא כפולה כאמור שהרי שם משמע דאפילו לא אמר אלא דקל סתם או שדה סתם קנה, הן אמת שגם נראה סותר למה שכתב רבינו כאן שכתב דקרקע מנכסי לא קנה, גם נראה שסותר למה שכתב פרק כ"א דהלכות מכירה הל' י"ח, שדות אני מוכר לך מיעוט שדות שתים כל שדות אפילו שלש ארבע וכו', אם לא שנאמר דלא דמי קרקע לשדות, דקרקע הוא שם כולל לכל מה שהוא בארץ, משא"כ שדה דאף שהוא קרקע מכל מקום הוא שם פרטי, אלא דאכתי קשה ממה שכתב רבינו שם אמר לו נכסים אפילו גנות ופרדסים חוץ מבתים ועבדים, והרי נכסים דקיימא לן דכל מידי איקרי נכסי ואפילו הכי קנה מכל שכן קרקע דהוי יותר מסויים דאין בכללו מטלטלין כלל ואמאי לא קנה, ובהכרח צריך לומר דבחדא מינייהו סגי ליקרא מסויים והכי דייקי דברי רבינו שסיים

אבל אם אמר לו חלק כך וכך בשדה פלונית וכו' .

ו

כל הנותן מתנה על תנאי בין שהתנה נותן וכו'. בשו"ת מהר"י אדרבי ז"ל סי' ש"ט נשאל, על מי שצוה בשעת פטירתו שנתן חנות לבן בנו על מנת שלא יתעסק בה אלא בסחורה פלונית שלא יוכל למכרה ולא להשכירה בלתי ברשות דודו וכו', ושוב מת הזקן ובן בנו, והשיב ז"ל שאם נתקיים התנאי זכה בן בנו ואביו יורשו וכו', ובסי' שע"ו שם נשאל שאלה זו ואין בה תנאי הסחורה אלא שלא יוכל למכור ולהשכיר בלתי רשות דודו, וגם שם השיב ע"פ השאלה שאם זכה בחנות קודם פטירת הזקן או הגיע שטר המתנה לידו זכה ואביו יורשו עיי"ש, והרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רמ"א בהגהת הטור אות נ"ט הביא דברים אלו ובסוף דבריו כתב וז"ל: אך מה שכתב הרב דאפילו החזיק בחנות או בא השטר לידו קודם שמת המצוה שיורש אבי המקבל החנות אינו יכול למכרה ולהשכירה בלתי רשות יצחק אחיו משום דלא אלים היורש מגברא דאתי מחמתיה, חלוק עליו הרשד"ם ז"ל בסי' שנ"ו שכתב, ואפילו אם תימצי לומר שהתנאי קיים היינו דוקא לגבי מקבל מתנה אם לא קיים מצות המת בחייו, אבל אחר שהוא קיים התנאי בחייו כבר זכה בחנות ואברהם אביו הוא יורש את בנו והוא יכול לעשות מה שירצה דאין מזכיר התנאי אלא [לבן] עכ"ל. ולכאורה תמהני מעוצם חריפותו ובקיאותו מאי איריא דמהרשד"ם ז"ל חלוק עליו דאין זה כל כך חידוש דגברא אגברא קרמית, ולמה נעלם מעיני כבודו דמהר"י אדרבי גופיה סותר דברי עצמו בתשובה זו עצמה שהזכיר הרב כנסת הגדולה שהיא בסי' ש"ט, שכתב בסוף דבריו וז"ל: ואם נפטר משה הנזכר אחר שהיה משאו ומתנו באופן שנתקיים התנאי זכה בחנות עתה כשנפטר משה הנזכר זכה אברהם אביו בחנות מכח ירושה וכבר פסק כוחו ותנאו של שמעון המצוה ויכול אברהם היורש לעשות בחנות כרצונו, שהרי המתנה לא התנה כי עם משה לבדו, שהרי כתוב בשאלה לא יהיה רשאי למכור או לשכור החנות וכו', אם לא ברשות יצחק דודו משמע שאינו מדבר ומתנה כי אם עמו לבדו וכו', ע"כ. וזה ודאי סותר למה שכתב בסי' שע"ו דלא אלים כח היורש מגברא דאתי מחמתיה עיי"ש.

ז

כבר ביארנו שכל תנאין וכו'. הרב לח"מ ז"ל דקדק, דכאן כשהזכיר דברי החולקין כתב ואין לדבר זה ראיה, ואילו בפ"ו דהלכות אישות הל' י"ד דחה סברא זו וכאן כתב שאין לדבר ראיה דמשמע דאפשר לאומרו אבל אין להם ראיה אין הלשון מדוקדק וסמך על מה שכתב שם, ע"כ. ולענ"ד אין צריך לזה דרבינו דקדק בדבריו [ד]שם לא חלק עליהם ודחה דבריהם אלא בכפל התנאי, משא"כ כאן שהזכיר כפל התנאי והן קודם ללאו כלפי ההן קודם ללאו כתב לשון דאין לדבר זה ראיה, והכי מוכח נמי ששם כתב הדין משם מקצת גאונים אחרונים, וכאן כתב בשם רבותיו זלה"ה.

ח

וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי וכו'. נחלקו הפוסקים ז"ל באומר על תנאי כך וכך אי הוי כאומר על מנת, וכבר כתבתי למעלה בהלכות מכירה דמסתברא כמאן דאמר דדוקא על מנת כיון דחידוש הוא ואין לך אלא חידושו, ובמשפטי התנאים עיין להרב דינא דחיי עשין ע"ה.

ט

הנותן מתנה ע"מ להחזיר ה"ז מתנה וכו'. הנה ראיתי להרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רמ"א בהגהת הטור אות ל"ח שכתב וז"ל: דוקא על מנת שיחזירנו המקבל מדעתו ומרצונו, אבל כל שנאנס להחזיר אין כאן חזרה ונפקא מינה אם נשבע הנותן ליתן מתנה ונתן מתנה על מנת להחזיר ולקחה באונס מהמקבל לא קיים שבועתו הריב"ש סי' שמ"א ע"כ, ולכאורה קשה טובא דמשמע דאם לא לקחה באונס מהמקבל אלא שהתנה עמו על מנת שיחזירנה לו והמקבל קיים תנאו דנמצא בזה שקיים שבועתו, והרי הריב"ש גופיה הביאו הרב ז"ל שם אות ט"ל, כתב, דהא דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה היינו באותם דברים שחייבה תורה לתת שבזה יוצא ידי נתינה, וכן באתרוג קרינן ביה לכם בשעת נטילה, אבל בתנאים שבין אדם לחבירו הולכים אחר לשון ודעת בני אדם וכל שהתנה סתם לתת לו יש לו לתת סתם ולא בתנאי ושיור ע"כ, מעתה כשנשבע לתת מתנה לחבירו אם התנה עמו על מנת להחזירה הרי לא קיים שבועתו, דכיון דנשבע סתם משמעותו בלי שום תנאי ושיור כמו שכתב ז"ל, אמנם מתוך מה שכתב הרב כנה"ג ביו"ד סוף סי' רל"ח ששם כתב דלדעת הריב"ש יש חילוק בין מתנה ומתחייב לתת לחבירו מתנה לנשבע מעצמו סתם דמתנה ומתחייב הוא דאזלינן בתר דעת ולשון בני אדם וצריך ליתן בלי שום שיור, משא"כ בנודר או נשבע מעצמו בלי קדימת שום חיוב שפיר מצי לקיים שבועתו על מנת להחזיר, אשר כפי זה יתיישב הכל.

י

האומר לחבירו שור זה וכו' ע"מ שתחזירהו וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, ויש לדקדק בעל מנת שתחזירהו ולא אמר לי והמיתו והחזירו אם חייב לשלם או לא וכו', פשט הדברים דהמיתו אפילו שעשאו נבלה דאין לה חסרון גדול מזה, ולכאורה הדבר תמוה דבגמרא בבא בתרא דף קל"ז [ע"ב] אמר רבא אמר רב נחמן שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחזר, אמר ליה רבא לרב נחמן מאי אהדריה, אמר ליה ומאי חסריה, אלא אמר רב אשי חזינן אי אמר ליה על מנת שתחזירהו הא אהדריה, אי אמר ליה על מנת שתחזירהו לי מידי דחזי ליה קאמר ליה, נמצא דלמאי דסלקא דעתך מעיקרא דליכא לחלק בין לי לסתמא אי חסריה הרי לא קיים תנאו, וסברא זו לא נדחית אף לפי המסקנא דהא גם בלא אמר לי אמרינן הא אהדריה כלומר בעינו, הא אי חסריה אפילו באומר סתמא לא שמה חזרה, דבשלמא בהקדישו אף דלא אהדריה (על מנת) הרי לא חסרו ונמצא שכבר קיים תנאו, אבל אי חסריה דהיינו שהמית הדבר פשוט דאין כאן חזרה ואפילו שחטו שחיטה הגונה הא אמר רב נחמן פ"ק דחולין סכין של עכו"ם מותר לשחוט בה בשר, מקלקל הוא, ופסקו רבינו סוף פ"ז דהלכות עבודה זרה, ודוחק גדול הוא לומר דספיקו של הרה"מ ז"ל היינו [משום] דהוי מתקן כמו שכתב שם דכל כי האי הוי ליה לבאר, ולהמשנה למלך ז"ל ראיתי שכתב על דברי הרה"מ ז"ל וז"ל: לי נראה ברור דעל מנת שתחזירהו הוא כמות שהוא בחיים ובהקדש שאני דחי הוא כמות שהיה אבל מת לאו בהכי התנה ע"כ. משמע שהבין והמיתו שכתב הרה"מ היינו אפילו עשאו גיסטרא ודו"ק.

הקדישו וכו' אמר לו ע"מ שתחזירהו לי אינו קדוש וכו'. נראה לכאורה דהוא הדין לענין מכר, שאם מכר לו והתנה על מנת שיחזירהו לזמן פלוני והקדישו שאינו קדוש, אך אין נראה דבמכר אין לחלק בין אמר לי לאומר סתמא דכיון דסופו להחזירו ורוצה הוא לקבל הדמים שנתן נמצא למפרע שהקדיש מה שאינו שלו, וזה הוא הטעם דבפרק י"א דהלכות מכירה הל' ט' כשהזכיר רבינו זה, לא חילק בין אמר לי ללא אך אם הקונה אינו חושש לקבלת מעותיו והקדישו בעוד שהוא בידו נראה פשוט דהרי הוא מוקדש דהא קיימא לן דהקדש ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, ובשו"ת מהר"מ גאלנטי ז"ל סי' ס"ט חילק בין מכר למתנה לנדון דידיה, ודבריו מגומגמים במה שהביא ראיה מדין הקדש עיין עליו.

יא

אסור לישראל ליתן לעכו"ם וכו'. בטור חו"מ סי' רמ"ט העתיק עכו"ם וכתב עליו הרב בית יוסף דלאו לאפוקי ישמעאלים אלא לאפוקי גר תושב, והרב ב"ח ז"ל יישב דברי הטור עיין עליו, ורבינו ג"כ לא יחלוק על זה דהא לנכרי כתב דהיינו שאינו מבני עמנו אף אם לא יעבוד עכו"ם, אך לא ידעתי למה לא ביאר רבינו לא כאן ולא בפרק י' דהלכות עבודה זרה דבמכירו או שכנו מותר כמו שכתב הרא"ש והטור יו"ד סי' קנ"א, גם התוספות בעבודה זרה דף כ' [ע"א ד"ה רבי יהודה] ובחולין דף קי"ד [ע"ב ד"ה רבי יהודה] וחילייהו מהתוספתא כי היכי דלא תקשה מההיא דשולח אדם ירך לנכרי וגיד

הנשה בתוכה, ואפשר דרבינו מודה לזה ולא ביארו מפני שזה מלתא דפשיטא היא דאין זו מתנת חנם, ועוד דלא גרע מפרנסת ענייהם שכתב רבינו סוף פרק י' דהלכות עבודה זרה, ועיין מה שכתבתי אני הצעיר שם.

יב

הנותן מתנה לעבד וכו' קנה הבעל והאדון וכו'. אין להוכיח מלשון זה דרבינו סבירא ליה כר' מאיר דמה שקנתה אשה קנה בעלה, דיש לומר דאדרבה מדהבעל אינו קונה אלא הפירות ולא הגוף שמע מינה דסבירא ליה בהיפך, אך מסקנא דרב ששת בקדושין דף כ"ג [ע"ב] דכשם שמה שקנה עבד קנה רבו כך מה שקנתה אשה קנה בעלה.

יג

נתן מתנה לאשה ע"מ שאין לבעלה רשות בה וכו'. הדבר מבואר כשמש דרבינו פסק כשמואל דבעל מנת מה שתרצי עשי אף דגרע ממה שאת נותנת לתוך פיך מהני, דאילו לרב מתניתין דוקא קתני וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל, ולא ידעתי מאי האי דכתב הרב כסף משנה ז"ל כתב הרב המגיד שפסק המחבר כשמואל דדיני נינהו, ויש לתמוה עליו דאדרבה כרב פסק וצריך טעם למה ע"כ, ואיני יודע לשער איך פשיטא ליה דפסק כרב עד שנתקשה לו דצריך טעם למה פסק כרב, ועוד דהרב כ"מ עצמו בפ"ז דהלכות נדרים הל' י"ז הביא על דברי רבינו כל דברי הר"ן ז"ל שכתב בפשיטות דרבינו פוסק כשמואל אלא שמיצע את הדרך, גם בפ"א דהלכות עירובין ה"כ כתב בשם הר"ן פ"ב דביצה דהא דאוקמוה בנדרים בשיש לה בית באותו חצר הני מילי לר' מאיר דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה אבל לרבנן דפליגי עליה לא צריכינן שתהא לה חצר באותו מבוי וזה דעת רבינו והרי"ף עכ"ל, וידוע דרב כר' מאיר אמרה לשמעתיה כדאיתא התם להדיא, דלשמואל דסבירא ליה כרבנן לא צריכינן להך אוקימתא גם קושיות אחרות הקשה עליו הרב תוספות יו"ט ז"ל שם בנדרים, והרב גידולי תרומה דף שע"ו ומה נעני אנן יתמי דיתמי.

יד

וכן אם אמר לעבד וכו' או ע"מ שתעשה בהם וכו'. הלשון מגומגם דמשמע דהעל מנת שתעשה בהם כל מה שתרצה הוא דבעינן בלא רשות האדון, אבל בעל מנת שתאכל בהם וכו' לא בעינן שיאמר בלא רשות האדון, ואילו בתנאי האשה הצריך בלא רשות האדון בשתיהם כמבואר, ובדפוס "מגדל עוז" ראיתי שנמחק האי או על מנת עד תיבת שלך, ונראה שגם אותה גירסא אינה מכוונת דלמה ישמיט רבינו חלוקא זו בדין העבד, הרי דין העבד מוסכם דמה שקנה עבד קנה רבו ובהכרח צריך תנאי גמור ומוחלט לשיזכה לעצמו, לכך נראה דבהכרח כוונת רבינו דהך בלא רשות אדון אכולהו קאי דסמך על המבין, דודאי דין העבד כדין האשה ולא נשתנה אלא בעל מנת שתצא בהם לחירות דזה לא שייך גבי אשה, והתוספות יו"ט ז"ל חלק על דברי הר"ן ז"ל בפירוש כוונת רבינו מכח דקדוק זה, ולענ"ד העיקר כמו שכתבתי. ועיין בשו"ת לחם רב ז"ל סי' י"ב שנתאמץ להקשות על רבינו ע"פ דברי הריב"ש ז"ל סי' רט"ו שכתב דלרבינו גם שמואל כר' מאיר ותירוץ הגמרא כגון שיש לה חצר באפי נפשה וכו' אתי גם לשמואל, וכיון שכן תקשה לרבינו דבפרק א' דעירובין לא חילק רבינו שום חילוק, והרואה יבחין שדברי הר"ן ז"ל עיקר.

טו

הנותן כל נכסיו לעבדו קנה עצמו וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, ואפילו במסיים בפירוש המטלטלין שהוא משייר וכו', ע"כ. זה לא נתבאר בדברי רבינו כאן, אך בריש פ"ז דהלכות עבדים ביארו רבינו וגם שם כתב לפיכך הכותב לעבדו עצמך וכל נכסיי קנויין לך חוץ ממקום פלוני או חוץ מטלית פלוני אין זה כורת והגט בטל וכו', וקצת תימה על הרה"מ ז"ל שהוצרך לזה מסתימות לשון רבינו שהרי כתב ולשון המחבר נוטה ללשון הרי"ף ז"ל ע"כ, שהרי מפורש הוא בדברי רבינו, וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---