מעשה רקח/זכיה ומתנה/ה
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מגיד משנה מפרשי הרמב"ם אבן האזל
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
הנותן מתנה וכו' צריך שתהיה גלויה וכו'. פרק חזקת הבתים דף מ' [ע"ב] אמר רב יהודה האי מתנה טמירתא לא מגבינן בה, היכי דמי מתנתא טמירתא אמר רב יוסף דאמר להו לסהדי זילו איטמרו וכתבו ליה, ואיכא דאמרי אמר רב יוסף דלא אמר להו תיתבו בשוקא ובבריתא ותכתבו ליה, מאי בינייהו, איכא בינייהו סתמא וכו', איבעיא להו סתמא מאי, רבינא אמר לא חיישינן רב אשי אמר חיישינן והלכתא חיישינן ע"כ. [וקשה קצת מדוע] תחלה בדברי רב יהודה דנקט לא מגבינן ביה ולא אמר לא קנה וממילא כיון דלא קנה פשיטא ודאי דלא מגבינן ביה, ורשב"ם ז"ל פירש לא מגבינן ביה, דשמא נתנה לאחר כבר או לעשותה מודעה לחברתה נתכוון ע"כ, וגם לפירושו קשה דלימא לא קנה וממילא נשמע הטעם וכו', לכך נראה דכוונת רב יהודה דאפילו במציאות שהגיעה המתנה ליד המקבל אפילו הכי אין כח ביד הלקוחות לטרוף אותה, כיון דמעיקרא לא זכה בה ע"פ הדין, ולהכי קאמר רב יהודה לא מגבינן ביה כלומר בהחלט. והנה הדבר מבואר דכי קאמר תלמודא איכא בינייהו סתמא הכוונה על דברי הנותן שאמר לעדים ע"פ דברי רב יוסף לכולהו לישני, מעתה כי איבעיא ליה לתלמודא סתמא מאי אם הכוונה אאיכא בינייהו סתמא דקאמר לעיל לא הוי לגמרא למימר איבעיא להו דמשמע שהיא בעיא מחודשת, אלא הוי לגמרא למימר מאי הוי עלה, אי נמי הוי לגמרא למימר הלכתא מאי, ואף דרשב"ם ז"ל פירש דקאי אסתמא דלעיל פשטן של דברים לא משמע כן, ויותר נראה לפרש סתמא מאי דקאי לנוסח השטר שבא לפנינו, וכתוב בו סתם, מי ניחוש שאמר לעדים זילו איטמרו וכו', ולכך כתבו סתם או לא, וסלקי הלכתא דחיישינן, כלומר דכיון שכתוב סתם יש לחוש דאמר לעדים זילו איטמרו, וזו נראית כוונת רבינו ז"ל, שהרי כתב לפיכך כל שטר וכו', חוששין לו, והעתיק ז"ל קרקע כשיטת רשב"ם ז"ל שם, שכתב חיישינן וכו', דספק הוא והיכא דקיימא ארעא תיקום ע"כ.
ומכאן קשיא לי למה שכתב המשנה למלך בשם שלטי הגבורים בשם ריא"ז, דלדינא דגמ' נמי אם אמר לעדים כתבו סתם יש להם לכתוב ואמר לנו כתבוה בשוקא דסתמא דמלתא מתנה הגונה צוה להם, ומאי דאמרינן דבסתמא חיישינן היינו כשהשטר היוצא לפנינו הוא סתם ע"כ. ונראה דסברא יחידית היא עיין פני משה ח"א סי' ס"ד ע"כ. ואין לי ספר זה לעיין בו, אך מה שכתב ז"ל שהיא סברא יחידית נראה שגם רבינו סבור כן כאמור, גם מדברי הטור חו"מ סי' רמ"ב נראה שכן דעת הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל: האידנא דלא כתבינן בשטר כתבוה בשוקא וכו', משום דנהיגי למכתב בכל שטרי מתנה הכי, הילכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה סתם דעתו היה שיכתבוהו כמנהג הסופרין הילכך הוי כאילו אמר כתבוה בשוקא וכו', ע"כ. ודון מינה לדינא דגמרא דכיון דאמר לעדים סתם ודאי דלמתנה הגונה נתכוין, וזו נראית מבוארת כוונת רבינו ג"כ.
נמצאנו למדין שדינו של רבינו אינו אלא בכותב שטר מתנה לחבירו ולא מסר בידו המתנה, דאם מסרה לידו כבר זכה בה, וזה מדוקדק עוד בלשון רבינו שכתב
שזה מערים וכו', שיחזור וימכור אחר שיתן, ואם אין המתנה בידו איך יערים באויר, וכן מתבאר מתשובות הר"מ אלשיך ז"ל סי' צ"ט, גבי אשה שנתן לה בעלה כלי כסף בליל נשואין בינו לבינה, וכתב ז"ל דמלתא דפשיטא היא שנאמנת האלמנה בשבועה שבעלה נתן בידה אותם החפצים דאין שייך בזה מתנה טמירתא עיי"ש, והדברים עתיקים מדברי רבינו ירוחם שהביא הרב ב"י ז"ל שם להדיא עיי"ש. ומעתה מה שכתוב בשו"ת הגאונים סי' רכ"ו, במי שנתן מתנה לאחד ושוב נתנה לאחר בפניו ולא ערער שזכה השני עיי"ש. מוכרח לומר דההיא בלא זכה בה המקבל הראשון היא, וכבר ביארנו שבקרקע יש לחלק משום דבחזקת מרה קמא קאי, עוד נתבאר שם סי' ס"ד דאף ששטר המתנה כתוב סתם יכולין העדים להעיד שגלויה צוה להם ולא מיקרי חוזרין ומגידין כיון שלשון השטר הוא מסופק, ולעניין עניים והקדש אי דיינינן בהו דין מתנה טמירתא במחלוקת היא שנויה, עיין להרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רמ"ב בהגהת הטור אות י"ג.
והנה ראיתי לרבינו בעל הטורים ז"ל שכתב וז"ל: וכתב א"א הרא"ש ז"ל האידנא דלא כתבינן בשטר כתבוה בשוקא וכו', משום דנהיגי למכתב בכל שטרי מתנה הכי הלכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה סתם דעתו היה שיכתבוהו כמנהג הסופרין, הלכך הוי כאילו אמר כתבוה בשוקא וכו'. וכתב עליו הרב ב"י שדבריו נראין כסותרין אלו לאלו, שבתחילה כתב האידנא דלא כתבינן בשטר כתבוה בשוקא וכו', משמע שבזמנו לא הוי כותבין כתבוה בשוקא, ואח"כ בסמוך כתב משום דנהיגי לכתוב בכל שטרי מתנה הכי וכו', ע"כ. וקצת יש לי לתמוה עליו למה לא הקשה כן לדברי הרי"ף שהביא הרבינו ירוחם ז"ל נתיב ט"ו חלק ב' דשמעתתא מרגלן בפומיה דהרב ב"י ז"ל וזה לשונו: וכתב הרי"ף והאידנא שנהגו לכותבו סתמא לא חיישינן מאחר שנהגו לכתוב בכולן וכך אמר לנא כתבוה בשוקא וכו', והוא אמר כתבו לפי המנהג רצה שיכתבו והוי כאילו אמר, וכן כתב רב האיי עכ"ל. והיא סתירה מבוארת יותר מדבריו ז"ל, שהרי הקדים והאידנא שנהגו לכתבו סתמא, דמה שכתב שנהגו לכתוב בלא כתבוה בברא ואח"כ כתב מאחר שנהגו לכתוב בכולן וכך אמר לנא וכו', וכבר נתעורר בסתירה זו הרב כנסת הגדולה בהגהת הב"י אות י"ג עיי"ש. ולענ"ד נראה דאין כאן סתירה כלל, וכוונתו כלפי מה שכתב למעלה סמוך לו שכתב, ורשב"א גריס דלא אמר להו כתבו בשוקא ובהא הוי מתנה טמירתא, וכתב הרי"ף והאידנא וכו', כלומר דהאידנא דנהגו לכתבו דהיינו שנהגו לכתוב ואמר לנא כתבוה בברא וכו', ואמאי לא ניחוש שמא לא אמר כן הנותן והיא מתנה טמירתא, לזה תירץ דמסתמא אין לנו לחוש לזה דמאחר שנהגו לכתוב בכולן כן והוא אמר לעדים כתבו לפי המנהג רצה שיכתבו, ודייק שכוונתו היא זאת שסיים והוי כאילו אמר ע"כ. וניחא ג"כ שהרב ב"י ז"ל לא הזכיר לשון זה משום דפשיטא ליה שזו היא כוונתו, משא"כ לדברי הטור ז"ל שאי אפשר לפרש דבריו בלי ט"ס, והרב ב"י ז"ל הזכיר דברי הרא"ש ז"ל בפסקיו וכדי להליץ קצת בעד הטור פירש בו שני פירושים, אך הפירוש השני הוא האמת כמבואר בלשון הרא"ש, ולא ידעתי למה נדחק הרב ב"י בפירוש הראשון שהוא רחוק בדברי הרא"ש ז"ל.
ובתשובות הרא"ש כלל [ע"א] סי' [ד'] נשאל על מי שנתן לאשתו קרקע במתנת שכיב מרע ובאים היורשים לבטל המתנה מכח שאין כתוב בה כתבוה בשוקא וחתמוה בברא, והשיב ז"ל שאין המתנה בטילה בשביל זה, ונסתייע מדברי התוספות שכתבו דהאידנא דלא חיישינן לסתמא וכו', הילכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה סתם דעתו שיכתבוה כמנהג הסופרין ושכן כתב רב האיי גאון ז"ל, ועוד כתב שכיב מרע שאמר לא תגלו הך תפקידתא אלא לאחר מיתה לא הויא מתנה טמירתא וכו', ע"כ. ותשובה זו הביאה הטור ז"ל חו"מ סי' רנ"ג עיי"ש. והיא קשה הרבה דהשאלה היתה על השטר שנכתב בסתמא, ומה השיב בדברי התוספות דאיירו בציווי הנותן, גם לאיזה ענין הזכיר דברי רב האיי גאון במתנת שכיב מרע, והרב כנסת הגדולה ז"ל שם כתב דכוונתו דבשכיב מרע דווקא נאמר דין זה אלא דאגב גררא הזכיר כל דיני מתנה טמירתא עיי"ש, והוא דוחק גמור שהרי שם הזכיר דברי התוספות תחילה ושוב דרך אגב הזכיר דברי רב האיי גאון, ואם איתא הו"ל להזכיר דברי רב האיי גאון תחילה, גם מה שכתב דהזכיר כל דיני מתנה טמירתא קשה דהרי לא הביא שם כי אם דברי התוספות ורב האיי ז"ל, ואם נאמר שכוונת הרא"ש באותה תשובה להכשיר בדיעבד גם בשטר סתמא מלבד דקשה לשמוע דבר זה דנראה היפך הך סוגיא דחזקת הבתים לגמרי, קשה תו דהטור ז"ל סיים שם מתנה טמירתא לא חשיבא אפילו במודעא לבטל מתנה גלויה שאחריה, כגון אם נתן שדה אחד במתנה טמירתא או בסתם שלא אמר כתבוה בשוקא וכו', ע"כ. הרי שהשוה הסתם למתנה טמירתא, ויש מי שרצה לומר שדעת הטור בלשון זה לדינא דגמרא, ואין נראה דהרי הרב ב"י פסק כלשון זה בשו"ע אחר דין שכתב דין האידנא וכו', ותו איכא למידק בדברי הרא"ש שהביא הטור חו"מ סי' רפ"א, בראובן שהניח את אשתו יורשת אחר פטירתו, וביאר שמעכשיו תירש ותנחיל ותחזיק וכו', שהשיב ז"ל דאף דלשון ירושה אינו מועיל מכל מקום לשון ותחזיק לשון מתנה הוא, ותנן כתב לשון מתנה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין ע"כ. והרי סתם ודאי לא היה כתוב כתבוה בשוקא וכו', ואפילו הכי הכשיר ז"ל, ואין לומר דהתם במתנת שכיב מרע היא וכבר כתב הרב כנסת הגדולה דבשכיב מרע מהני סתמא, הא ליתא דהתם מתנת בריא היתה דלשונו לשון תנאי שמתנה עם אשתו אם הוא יפטר מן העולם קודם עיי"ש.
ו[עריכה]
הרי הדבר מסור לדיינים כל שדעתם נוטה להעמיד וכו'. משמע שאינו תלוי ברצון נפשו של הדיין אלא כל שדעתו נוטה וכו' ודלא כר"ת שהביאו התוספות ז"ל שהדבר תלוי ברצון הדיין עיין עליו. והרב ש"ך ז"ל חו"מ סי' ר"מ הביא משם הרב דרכי משה שכתב דהר"ן ונמוקי יוסף ז"ל סבירא ליה דמותר ליקח שוחד בשודא דדייני ע"פ פירוש ר"ת ז"ל עיי"ש, ולדידי אני הצעיר קשה לשמוע דבר זה מכמה טעמי, חדא, דא"כ נמצא שגוף המתנה או המכר כולו בא ליד הדיין דהרי כל אחד מהחלקים יוסיף בשוחד עד שיגיע לשיווי גוף הדבר, ועוד דא"כ למה נמסר הדבר לדיין, וכל שכן למאן דסבירא ליה דשודא דדייני אינו נוהג אלא בדיין מומחה דומיא לר' נחמן בגופא דעובדא, הרי כיון שבאנו לגדר זה הרי כל האדם שוה בזה, ועוד דח"ו לפתוח פתח זה פן תפרוץ הדבר בעניינים אחרים, גם התוספות ז"ל בכתובות דף פ"ה [ע"ב] ובבא בתרא דף ל"ה [ע"א] הקשו לפירוש ר"ת דא"כ יתן הדיין למי שיתן לו שכר יותר, ויש לומר דכל דיין דמקבל אגרא לאו דיינא הוא ע"כ. ובעיקר הדין של שודא דדייני מצינו כיוצא בה בכתובות דף פ"ה [ע"ב] גבי עובדא דשני טוביה וכו', ופסקה רבינו לקמן פרק י"א הל' ב' וגם שם כתב כל מי שדעתן נוטה וכו', אך מצינו במקומות אחרים כל דאלים גבר גבי ההיא ארבא דהוו מנצו עלה בי תרי בבבא בתרא דף ל"ד [ע"ב] ופסקה רבינו סוף פרק ד' דטוען ונטען, וכן בזה אומר של אבותי וכו', דאיתא התם בבבא בתרא ופסקה רבינו שם פרק ט"ו הל' ד', ועוד במקומות אחרים מצינו דיחלוקו גבי שנים אוחזין בריש מציעא ופסקה רבינו שם פרק ט' הל' ז', וכבר נתעוררו התוספות שם בבבא מציעא ובבבא בתרא, אך להא דשודא דדייני לא מצאתי כעת בירור דמאי שנא.
ח[עריכה]
שאחריות טעות סופר הוא וכן אם הראשון וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, דיש מי שפירש שיטמין שטר המכר אבל אם נודע וכו', ויש מי שכתב דאע"פ שנודע [וכו'], וכתב הרשב"א וכו', אבל כתב לו שטר מתנה מוחלט וכו', ע"כ. לא ידעתי איך יתכן לפי זה המתנה אחר המכר, דבשלמא בסוגיא דפרק נערה שנתפתתה דף מ"ד [ע"א] מצינן לאוקמא בהצניע אותו של מכר וכמו שכתבו התוספות שם, משא"כ ליש מי שכתב ולדברי הרשב"א ז"ל הא מכיון שכבר מכר ויצאה מידו והיתה לאיש אחר באיזה כח יכול הוא לחזור וליתן במתנה מה שאינו שלו, והמשנה למלך ז"ל הניח זה בצ"ע. ולענ"ד אפשר במכר באיזה תנאי ולא נתקיים התנאי שאז נשאר הכח ביד המוכר למוכרו או ליתנו במתנה בהחלט.
ט[עריכה]
לפיכך כל הפירות שאכל וכו'. הרב לח"מ ז"ל הקשה דכיון דרבינו פסק כרפרם אמאי לא ביאר האיכא בינייהו לאורועי סהדי עיי"ש, והאחרונים ז"ל כתבו דרבינו מספקא ליה ולכך לא ביאר, והכי מסתברא דהיכי פסלינן לסהדי אפומא דחד עיין להמפרשים בחו"מ סי' ר"מ.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |