מעשה רקח/זכיה ומתנה/א

מעשה רקח ‏ זכיה ומתנה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק א מהלכות זכיה ומתנה

א

ההפקר וכו' וכן המדברות והנהרות וכו'. ידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו, דדוקא לאותו שבט ע"כ. וכתב הרב המגיד ז"ל, וכוונתו בארץ ישראל וכבר נתבארו פ"ה מנזקי ממון תנאי ארץ ישראל שהתנה יהושע וחילוק החורשין שם, אבל כאן לא היתה הכוונה בארץ ישראל לפי שסמך וכו', ע"כ. והנה שם בנזקי ממון אין שום גילוי לחלק בשבטים חוץ מימה של טבריה שכתב שם רבינו וזה לשונו: וכן התנה שיהיה כל אדם מותר לצוד דגים מים טבריה והוא שיצוד בחכה בלבד, אבל לא יפרוש קלע ויעמיד ספינה שם אלא בני השבט שהגיע אותו הים לחלקם ע"כ, הרי דמן הדין היה הפקר גמור לכל אלא דמכח התנאי לא הופקר אלא לאותו שבט, ולכך התירו לכל השבט לפרוש קלע וספינה וכו', משא"כ לשאר שבטים שלא הותר אלא בחכה בלבד שהוא דבר מועט ולא קפדי בה אינשי, ומשם למד הראב"ד ז"ל דדוקא לאותו השבט, מפני שראה שרבינו כתב הדין בסתם, ולזה הליץ עליו הרה"מ ז"ל דרבינו כתב כאן סתם מפני שסמך למה שכתב בנזקי ממון, דמשם יש ללמוד דמכח התנאי נשתנה הדין בימה של טבריה, ובשאר הפקר לא נתבאר בדברי רבינו שם.

ומה שהוסיף הרה"מ ז"ל וכתב, וחילוק החורשין שם, נראה דכוונתו למה שכתב רבינו שם דביערים ובמדברות שבארץ ישראל חכמים התירו לגדל בהמה וחיה, ותנאי יהושע שביערים שאילניהם גסים אין מרעין בהמה גסה אלא דקה וכו', וכל זה בארץ ישראל ואפשר דלאותו השבט דוקא קאמר דומיא של טבריה, זו נראית כוונת הרה"מ ז"ל בהבנת דברי הראב"ד. אמנם הרב לח"מ ז"ל הקשה לפירוש זה דאם איתא לא היה לו להראב"ד לסתום דמשמע אבל לשאר שבטים לא הותר כלל עיי"ש, ואי משום הא לא איריא שידוע דרכו של הראב"ד ז"ל להשיג בקיצור נמרץ והמעיין יבחין, גם הדרך שכתב הרב לח"מ ז"ל דהשגת הראב"ד קיימא אעצים ופירות של יער וכר' שמעון בן אלעזר דפרק מרובה, קשה דר' שמעון בן אלעזר חילק בין תלושין למחוברין כמבואר ורבינו לא חילק, גם הראב"ד השיג סתם, וקרוב למה שכתבתי מצאתי בספר בתי כהונה ז"ל בלשונות עיי"ש, וגם הוא ז"ל לא ערבו לו דברי הרב לח"מ עיין עליו.

ב

הרי זה של בעל הביברים והצד משם ה"ז גזלן. הראב"ד ז"ל כתב עליו, הרי זה גזלן להוציאו בדיינים ע"כ. כלומר דהוי גזל גמור מן התורה, וכן מתבאר מדברי רבינו שהרי כתב הרי זה של בעל ביברים, וגם כתב לקמיה אבל הלוקח דגים וכו', אסור מדברי סופרים, מכלל דמה שכתב גבי ביברים הוא מן התורה. והטעם משום דביברים הוי חצר המשתמרת, וזו היא ג"כ כוונת הרב המגיד ז"ל שהביא מההיא דשלוח הקן דאמרו שם, אי דשלחא גזל מעליא הוא, ודייקא דברי הרב המגיד שסיים, דכל היכא דבאו לחצר המשתמרת קונה וכו', והרב לח"מ ז"ל עמד על זה והדבר פשוט עיי"ש, וסוגיא זו הוזכרה ג"כ במציעא דף י"א [ע"א]. וידוע דרבינו סבירא ליה דגזל הגוי הוי מן התורה כמו שפסק פ"א דגזילה ואבידה הל' ב', וכיון שכן גם בזמן הזה שייך דין זה לגבי אומות העולם ובפרט בחוץ לארץ.

ג

ואם היה המצודה כלי ולקח מתוך המצודה ה"ז גזלן. מדברי רבינו נראה דבאין להם תוך שאינן כלי הוי איסור גמור מדברי סופרים, ואם היא כלי הרי זה אסור מן התורה, אך אין נראה כן ממה שכתב בפירוש המשנה בפרק הניזקין שכתב וז"ל: ומה שאמר גזל גמור רצה לומר גזל מדרבנן גמור, וההפרש שיש באמרו גזל מפני דרכי שלום ובאמרו גזל גמור הוא, שהגזל גמור יוצא בדיינים ויוסיף חומש וכו', וגזל מפני דרכי שלום אין בו שום דבר מכל זה עכ"ל. וידוע דדין זה שכתב רבינו כאן הוא מאותה משנה דתני בה מפני דרכי שלום וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל, א"כ כשכתב רבינו כאן דאסור מדברי סופרים היינו מפני דרכי שלום, מעתה כשהוא כלי שכתב רבינו הרי הוא גזלן הכוונה שהוא גזל גמור מדרבנן, והרב לח"מ ז"ל לא הבין כך, ולדבריו רבינו סותר דברי עצמו כאמור.

ד

ואין לבעל המצודה כלום. מה שכתוב בדברי הרב המגיד ז"ל, ודברי תימה הם איך לא חשב הרב שהמחבר וכו', נראה דט"ס הוא וצריך להגיה איך חשב הרב וכו', שהרי בשנים אוחזין דף י"א [ע"א] הובא שם דין המציאה שכתב רבינו פרק י"ז דגזילה ואבידה, ודין זה שכתב רבינו הוא מסברא דנפשיה עד שמכח זה הקשה הרב כסף משנה ובבית יוסף חו"מ סי' רע"ג שצ"ע מהיכן למד רבינו חילוק זה, גם הקל וחומר שכתב הרה"מ ז"ל מכליו של לוקח ברשות מוכר וכו', קל וחומר פריכא הוא וכמו שכתב הרב לח"מ ז"ל עיין עליו.

ה

שהמים הן שמוליכין אותה וכו'. אין להקשות דרבינו פסק פ"ו דתלמוד תורה ה"ד דרוכב הרי הוא כמהלך, ואמאי הרי הרוכב הוא כמו הספינה שהמים מוליכין אותה הכי נמי הבהמה היא שמוליכתו, שכבר נרגשו התוספות מזה, ותירצו דשאני הכא דחצר משום יד אתרבאי והוי שפיר דומיא דיד דמינח נייחא וכו', וע"ע בספר אסיפת זקנים ז"ל שם.

ו

גר שמת וכו' שזו כמתנה היא. בשו"ת תרומת הדשן סי' שנ"ב הוכיח דשתוקי אף שהוא מכיר את אביו הוי ליה כגר וכל הקודם זכה בנכסיו עיי"ש, ולמה שסיים רבינו

שזו כמתנה היא, הטור חו"מ סי' רע"ה כתב שהפקר אין בו דינא דבר מצרא, ונראה דטעמו ממה שכתב בסי' קע"ה דבמחזיק בהפקר אם ימצא כמותה במקום אחר של הפקר להחזיק בה יכול המצרן לסלקו, ואם לאו אינו יכול לסלקו ע"כ, וזכי בה ודאי דאינו מוצא כי הא במקום אחר, משא"כ לטעם המתנה שכתב שם הרב בית יוסף ג' טעמים דלא שייכי גבי הא דגר שמת, וצריך לומר לדעת רבינו דטעם המתנה כטעם ההפקר והיא היא.

ז

ב' שדות בנכסי הגר ומצר אחד ביניהן וכו'. בבא בתרא דף נ"ג [ע"א], וכתב הרב המגיד ז"ל דבנכסי הגר הוא דלא קנה לפי שאין שם דעת אחרת מקנה, הא במתנה ובאחים שחלקו כשהחזיק באחת מהם על דעת לקנות אותה ואת חברתה קנה שתיהם, שהרי זה כמכר לו עשר שדות בעשר מדינות שאם החזיק באחת מהם קנה כולן, והוא שנתן דמיהם כמו שנתבאר פ"א מהלכות מכירה, וכן הדין בכל מקום שיש דעת אחרת מקנה וכן כתבו ז"ל ע"כ. ולא ידעתי מי הכריחו לפרש דברי רבינו דבנכסי הגר לא קנה מפני שאין שם דעת אחרת מקנה אותו, משא"כ במתנה וכו', הלא רבינו ז"ל [סבירא ליה] דהפקר ומתנה שוין בנכסי הגר, שהרי בדין הקודם כתב דאין בעל המצר יכול לסלקו שזו כמתנה היא ע"כ, ותו דזה הוי היפך דברי התוספות שם בבבא בתרא דף נ"ג [ע"ב] ד"ה אותה קנה וכו' וז"ל: והא דאמרינן בקידושין גבי עשר שדות בעשר מדינות החזיק באחת מהם קנה כולן, התם בנותן לו דמי כולן והכא בנכסי הגר או במתנה, ואע"ג דאין מחוסרין דמים מכל מקום לא הוו כמכר שנתן לו דמי כולן ע"כ, וכיון שכן מי הכריחו להרב המגיד ז"ל לשים מחלוקת זה בין רבינו להתוספות ז"ל, ויש לומר דרבינו סוף פ"א דהלכות מכירה כשכתב הדין של עשר שדות בעשר מדינות חילק בין נתן דמי כולן ללא, וסיים לפיכך אם היו הכל במתנה קנה כולן וכו', ע"כ. משמע דסבירא ליה דמכר בנתן דמי כולן ומתנה שוין, ודעת הרא"ש ז"ל נראית כדעת התוספות שהרי כתב שם וז"ל: ודוקא בנכסי הגר אבל במכר אם נתן דמי כולן אפילו בעשר מדינות קנה כולן, ובמתנה יראה דהוי כמו מכר ולא נתן דמי כולן וכו', ע"כ.

ושם כתב וז"ל: ויראה הואיל דסלקו הנך בעיות בתיקו, אם בא אחר והחזיק קנה כיון דמספקא לן אי קנה קמא אי לא נשאר הקרקע כמו שהיה ולא מחזיקינן ליה ברשות קמא מספק, ואחר שקנאו בחזקה בריאה מוקמינן ליה בידיה ע"כ, וזה מכוון לדברי רבינו שכתב,

ואם בא אחר והחזיק בה כדי לקנות זכה האחרון ע"כ, גם הרב המגיד כתב כטעמו של הרא"ש ז"ל. אכן תמיהא לי מלתא טובא, דבפ"ק דבבא מציעא דף ט' [ע"ב] איבעיא לר' אלעזר באומר לחבירו משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מי מהניא משיכה דבהמה לאקנויי כלים או לא, משום דבהמה חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קני ולא איפשיטא, וכתב שם הרא"ש וז"ל: אבל במציאה והפקר אי אמר אני מושך בהמה זו לקנותה ואת הכלים שעליה, (נראה דט"ס וצריך לומר לקנות הכלים שעליה) כיון דמספקא לן הרי הוא מוחזק מספק, ואם תפסה אחר מוקמינן לה בחזקת מרא קמא שהוא מוחזק בה מספק, ותפיסת ספק מקריא תפיסה כנגד אחר שאין לו בה שום טענה, דעד כאן לא קאמר תפסו כהן מספק מוציאין אותו מידו אלא היכא דאיכא לאוקמי בחזקת מרא קמא, אבל הפקר שיצא מחזקת מרא קמא תפיסת ספק מיקריא תפיסה ואין מוציא אחר מידו ע"כ. וכל זה הוא (מה) [היפך ממה] שאיתא בהך דבבא בתרא כמבואר, תו קשה מההיא דבבא מציעא דף י"ב [ע"א], בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו, אויר שאין סופו לנוח כמינח דמי או לא וכו', וסלקא בתיקו. וכתב שם הרא"ש ז"ל וזה לשונו: הלכך המתנה יכול לחזור בו דאוקי בחזקת מרא קמא, אבל בהפקר הואיל ונסתלקו הבעלים אם החזיק בה אחר מוציאין מידו דבעל הבית מוחזק מספק תחילה ע"כ, הרי דגם כאן פסק דחזקה מספק הויא חזקה ואפילו בא אחר והחזיק בה חזקה ברורה אפילו הכי אין מוציאין מן הראשון, וקושיא זו האחרונה מצאתיה בהרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רע"ה בהגהת הטור אות י"ד בשם רבו ז"ל עיי"ש, ולא ידעתי למה לא נתקשה לו מההיא דמשוך בהמה זו וכו', שהוא יותר מבואר, ועם כי יש מקום לחלק קצת מכל מקום יהיה בדוחק וצ"ע.

עוד יש לתמוה על הרב כנסת הגדולה שם סוף אות י"ג, [שתמה] למה שהשמיטו הרי"ף והרא"ש ז"ל בעיא דמחזיק בשטרותיו של גר, כתב ז"ל, ואם נאמר שדעתם כדעת הטור דכל ספיקא דדינא אפילו תפס מוציאין מידו, היה אפשר וכו' ע"כ, דהן אמת שכן כתב הטור בשם הרא"ש שם סוף סי' שפ"ח, אמנם ממה שכתב גבי משוך פרה וקני כלים שעליה נראה מבואר דבהפקר לא אמרינן הכי כמו שכתבנו לשונו, והרב כנסת הגדולה גבי הפקר קאי בשטרותיו של גר וכו', דהוו הפקר ואף שהטור שם כתב לישנא דכל לאו דוקא הוא כמבואר.

ט

המחזיק בשטר מנכסי הגר כדי לקנות וכו'. קשה קצת, דמאי שנא משתי שדות בנכסי הגר שפסק רבינו לעיל הל' ז', שאם החזיק באחת כדי לקנות את חברתה לא קנה אחת מהם, והכא נמי אמאי קנה השטר, וצריך לומר דהכא כשהחזיק בשטר נתכוון לקנותו ואת הקרקע על ידו, והכי מוכח לישנא דגמרא בבבא קמא דף מ"ט [ע"ב] ומדברי הרב המגיד ז"ל נראה דאיפשיטא בעיין, אמנם מדברי הגהות אשר"י ורש"י ז"ל נראה דלא איפשיטא, ועיין בהרב לחם משנה ורש"ל, והרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רע"ה מה שפלפלו בזה, ודברי רבינו פשוטין ונכונין.

י

שדה המצויינת במצריה כיון שהכיש וכו'. עיין מה שכתב הרב המגיד ופסק כרב נחמן, צריך להגיה ופסק כרב, והכוונה דאיפליגו בה רב ושמואל וקיימא לן כוותיה דשמואל לגבי דרב בדיני, ובהא קיימא לן כוותיה דרב משום דר' נחמן סבירא ליה כוותיה ועבד בה עובדא. ומה שכתב עוד הרב המגיד ופירש רבינו שמשון, צריך להגיה ופירש רש"י עיין עליו, והתוספות ז"ל חלקו על פירושו עיין עליהם.

יא

וכל המפסיק ברשות שבת מפסיק בנכסי הגר וכו'. הקשה הרב לח"מ ז"ל דכאן פסק רבינו כאביי דאמר בבבא בתרא דף נ"ו [ע"א] דבשבת מפסיק אפילו כרמלית אבל פיסלא לא, ובפרק י"ח דהלכות שבת הל' כ"ד פסק, הוציא חצי שיעור וחזר והוציא חצי שיעור בהעלם אחד לרשות אחד חייב, לשתי רשויות אם יש ביניהם רשות שחייבים עליה פטור, היה ביניהם כרמלית הרי הן כרשות אחת ע"כ. הרי דפסק שם (כרבא) [כרבה] דכרמלית אינו מפסיק עיי"ש, ועוד הו"ל להקשות דשם כתב הרב כסף משנה ז"ל, דפסק כרבה להחמיר משום דאביי ורבא תלמידייהו הוו וכו' עיי"ש וכיון שכן איך פסק כאן כרבא ולא פסק כרבה רבו. אכן נראה דלעולם דעתו של רבינו לפסוק להחמיר, וזה עיקר טעמו לענין שבת וכאן ג"כ הוי לחומרא דלא ליקני אלא אותו שדה שהחזיק בה, ומה שכתב ז"ל וכל המפסיק ברשות שבת הכוונה מה שנקרא שם בפני עצמו לענין שבת, וכרמלית ודאי שנקרא שם בפני עצמו לענין שבת, ואין כוונתו לההיא דהוציא חצי גרוגרת וכו'. תדע שהרי פסק שם פרק י"ד הל' י"ד דהמוציא חפץ מרשות הרבים לכרמלית והניחו שם וחזר ועקרו מכרמלית והכניסו לרשות היחיד או להיפך הרי זה פטור ע"כ, הרי דכרמלית מפסיק ברשויות שבת. והקל וחומר של מצר וחצב שעשה הרב המגיד ז"ל יוכיח דזה הוא עיקר טעמו של רבינו בפסק זה.

יב

כיצד כגון שנכנס אדם לבקעה וכו'. מדלא כתב לבקעה סתמא אלא כתב לבקעה זו, מכלל דמה שכתב וטומאה בבקעה בצדה האחרת היינו בקעה אחרת, דזו מכלל דאיכא אחריתי, ובהכי ניחא מה שהקשה הרב לח"מ ז"ל וע"ע שם.

יג

בקעה גדולה וכו' כל הנקרא על שם אותו הגר וכו'. הקושי מבואר דלעיל הל' י' פסק רבינו, דשדה שאינה מצויינת במצריה קנה ממנה במכוש אחד כדי שילך הצמד ויחזור, ועוד שכתב כל הנקרא על שם אותו הגר, ובגמרא אמרו היכי דמי דאמרי בי גרגותא דפלניא דהיינו הבאר שממנו משקים השדות, ולפי דברי רבינו כיון שאמרו בגמרא כל שנקראת על שמו סגי, ומאי בעי היכי דמי וכו', וידוע דהרב המגיד ז"ל תירץ לקושיא ראשונה, דלעיל איירי רבינו דלא החזיק אלא במכוש והכא איירי דהחזיק בחזקה אחרת שיתבאר בפרק ב', והרב כסף משנה וכן בבית יוסף חו"מ סי' רע"ה תירץ, דהכא בנתכוון לקנות את כולה וההיא דלעיל בנתכוון לקנות סתם ולא פירש שכוונתו לקנות את כולה ע"כ. ומדברי הטור שם נראה דלא סבירא ליה כחד מהני תירוצים שהרי כתב וז"ל: והרמב"ם ז"ל כתב שאם אין ביניהם דבר הפסק והיא בקעה גדולה קונה במכוש אחד כל מה שנקרא על שם אותו הגר ע"כ, וזה ודאי דלא כתירוץ הרה"מ ז"ל, שהרי כתב דהכי נמי קנייתו במכוש, והרה"מ כתב דהכא קנייתו בחזקה אחרת, גם כתירוץ הכסף משנה אין נראה שהרי כתב סתמא ודימה הקניות. וראיתי להרב לח"מ ז"ל שכתב דהטור יתרץ דברי רבינו ומה שכתב [הטור] למעלה החזיק באחד מהם לקנות כולם [וכו' והרמב"ם כתב שאם וכו'] דדין בקעה גדולה שכתב כאן היא שדה המסויימת במצריה ויש בו שדות קטנות הרבה ואין שם לא מצר ולא חצב, וכיון שבסוף השדה היא מסויימת במצריה ולזה אמר דכל שנקרא בי גרגיתא דפלניא קנה, אבל הא דאמר כדאזיל תיירא דתורי וכו', הוא בשדה שאינה מסויימת במצריה וכו' ע"כ. ויותר נראה לומר דהטור יתרץ דברי רבינו ע"פ דברי הבית יוסף ז"ל, ומה שכתב למעלה החזיק באחד מהם לקנות כולם אינו אלא לפי דעתו שמחלק בין שדה הבעל לבית השלחין, אבל להרמב"ם שאינו מחלק בזה אפשר שגם הוא דעתו כדעת הרב ב"י ז"ל, וקרוב לשמוע דאילו לדברי הרב לח"מ ז"ל הדבר דחוק ויש להקשות עליו, ומעתה מה שאיתא בגמרא היכי דמי וכו', הכוונה להסביר הענין דלענין דינא כיון שנקרא על שמו סגי.

יד

עכו"ם שמכר וכו' ומקנה במשיכה וכו'. הרב המגיד והרב כסף משנה ז"ל, פירשו דכוונת רבינו דבין להקנות בין לקנות הוי במשיכה או בדמים, ולדבריהם קונה במשיכה שכתב רבינו הוא יתור נפיש דהוי ליה למימר קונה ומקנה במשיכה או בדמים. והרב כנסת הגדולה חו"מ סי' קצ"ד בהגהת הטור אות י"ג נראה דגריס בדברי רבינו קונה במשיכה או נקנה במשיכה או בדמים, ואף לפי גירסתו תיבת במשיכה הראשונה היא מיותרת לגמרי, וכן נראה ממה שכתב פרק ד' דאיסורי מזבח הל' י"ג שכתב וז"ל: בא עליה ולא נתן לה ולאחר זמן נתן לה אפילו לאחר כמה שנים הרי זה אתנן, במה דברים אמורים בכותית שאמר לה הבעלי לי בטלה זה שאינה צריכה משיכה וכו', ע"כ. הרי בהכרח לומר דרבינו ס"ל דכסף לחוד קני בגוי והבעילה היא במקום הכסף, ולכך כתב שאין צריכה משיכה, כלומר כיון שכבר קנתה בביאה שהוא ככסף, אלא שיש לתמוה על הרב כ"מ שם שכתב וז"ל: וטעם רבינו מפני שהוא סבור דכותי קונה בין בכסף בין במשיכה כמבואר בדבריו פרק א' מהלכות זכיה ע"כ, דהיכן מצא דבר זה מבואר כאן בדברי רבינו, אדרבא צריך פירוש לפירושו וכמו שהוצרך הוא בעצמו לכתוב כאן דהאי או בדמים קאי בין לקונה בין למקנה עיי"ש, והראיה האמיתית היא ממה שכתב רבינו פ"ד דהלכות בכורות כמו שכתב הרה"מ דמשם נראה שרבינו סבירא ליה דגם בדמים קונה הגוי.

והנה ראיתי להרב לחם משנה ז"ל שהקשה על מה שכתב רבינו פ"ז דהלכות עבודה זרה ה"ה הלוקח גרוטאות וכו', אם נתן מעות ולא משך יחזירם, ואם משך ולא נתן מעות אע"פ שמשיכה בגוי קונה וכו', דכיון שהוא סבור דקונה משיכה או מעות היכי קאמר אע"פ שמשיכה בגוי קונה, דמשמע דמעות אינן קונות וכו', וצ"ע. והרואה יראה דרבינו שם לא חשש לכתוב אלא עיקר הדין וכמו שכתב הרב כסף משנה ז"ל, ולהטעות לא חייש דסמך אמה שכתב בפרקין, וכמו שכתבתי אני הצעיר שם, ודע שיש סתירה עצומה בדברי הטור מחו"מ סי' קצ"ד ליו"ד קל"ב, וכבר נתעוררו בה המפרשים ז"ל, עיין למהרש"ך ח"ב סי' קט"ז.

שאין דעתו סומכת אלא על השטר. פשטן של דברים שאין דעת הכותי לקנות או להקנות אלא בשטר, וכן נראה מדברי הרב המגיד ז"ל שכתב נתבאר פרק חזקת הבתים דכותי לא מקנה אלא בשטרא והוא הדין שאינו קונה ע"כ, ונראה דט"ס הוא וצריך לומר דכותי אינו קונה, והוא הדין שאינו מקנה דקונה הוא דאיתא בחזקת הבתים, וכן כתב הסמ"ע ז"ל. אלא שראיתי להמשנה למלך ז"ל, שהקשה דאי קאי לגוי היכי אמרינן דנכסי הגוי הרי הם כהפקר משום דגוי מכי מטו זוזי לידיה איסתלק וכו', והא כיון דלא סמכה דעתיה אלא בשטרא ודאי לא סליק נפשיה וכו', ומהר"י קארו בפרק א' הבין שדברי רבינו דלא סמכא דעתיה לגוי קאי וצ"ע, ע"כ. והאמת הוא שכן כתב הרב כסף משנה פ"א דמכירה הל' ט"ז שכתב וז"ל: ומדברי רבינו פ"א דזכיה משמע דטעמא משום דכותי לא סמכא דעתיה אלא על השטר ע"כ.

ולענ"ד יתורץ עם מה שכתב הרב המגיד ז"ל שם וז"ל: והטעם שהכותי אינו קונה בחזקה שאם היה הכותי קונה בחזקה מתוך אלמותו היה מחזיק, אבל לכתוב לו שטר כולי האי לא עבדי ע"כ, וידוע דהישראל המוכר הוא שצריך לכתוב לגוי השטר שמכר לו קרקע זה, וכוונת הרה"מ דלמה הצריכו חז"ל לכתיבת השטר ולא סגי בחזקה, ולזה תירץ שאם בחזקה לחודה היה קונה לפעמים יתכן גוי אלם שיחזיק בקרקע ישראל בעל כרחו ויאמר שקנה ממנו, ומשום הכי תיקנו חז"ל כתיבת השטר דכולי האי לא עביד להחזיק בקרקעות של ישראל ולהכריחו ג"כ שיכתוב לו שטר, נמצא דכתיבת השטר תקנה דחז"ל היא, וכיון שהגוי יודע שאינו קונה קנין גמור אלא בכתיבת השטר אפילו שנתן דמים לא סמכה דעתיה מחמת תקנת חז"ל כי אם בכתיבת השטר מיד הישראל, משא"כ כשהגוי מוכר לישראל כיון שקבל הדמים הרי נסתלק מקרקעו, אלא שחז"ל תיקנו שיכתוב ג"כ השטר לישראל איך מכר לו זה הקרקע, דאמדינן דעתיה דהישראל הקונה דודאי לא סמכא דעתיה בקניית אותו קרקע כי אם בשיכתוב לו הגוי השטר מכר, וכן נראה מדברי הנימוקי יוסף שהביא הרב הדרישה חו"מ סי' קצ"ד וכתב עליו וז"ל: והאי ישראל דקנה מגוי לא קני דלא סמכה דעתיה כיון דסתם גוי אנס הוא וכו', ע"כ. וידוע דדברי הרב כסף משנה בפ"א דהלכות מכירה לא קאי אלא בשהגוי קנה מישראל, אבל במכר קרקע לישראל לא אמרה הרב ז"ל דודאי לא סמכה דעתיה אלא בכתיבת השטר, מכל מקום חז"ל הם שגזרו ואמרו דכיון שקיבל המעות נסתלק מעל הקרקע, ומכל מקום הדרך הראשון נראה יותר נכון.

וקודם שיחזיק בה בא ישראל אחר וכו'. הדקדוק מבואר כמו שכתב הרב המגיד ז"ל, דדוקא כשהשני החזיק קודם חזקת הראשון הא אם החזיק הראשון אע"פ שלא הגיעו השטר ואחריו החזיק השני מעמידין אותה ביד ראשון [וכו'], והראב"ד והרשב"א ז"ל חלקו על זה דראשון לא סמכה דעתיה אלא על השטר, אבל האי דאחזיק בלא זוזי דעתיה למקניא בהאי חזקה ע"כ, והקשה עליו הרב כסף משנה ז"ל ממה שכתב רבינו פ"א דהלכות מכירה, שהכותי אינו קונה בחזקה וכו' עיי"ש, כאילו אין להקשות ממה שכתב כאן, והלא יש להקשות דאם איתא איך כתב רבינו כאן דאין הכותי מקנה לישראל אלא בשטר דמשמע מלתא פסיקתא, הלא ע"י כסף וחזקה נמי מקנה, ותו דרבינו השוה קנייתו דגוי להקנאתו, ובקנייתו אפילו ע"י כסף וחזקה אינו קונה כמו שכתב בהלכות מכירה, כך הקנאתו לישראל אפילו ע"י כסף וחזקה אינו מקנה, גם בהרב הדרישה חו"מ סי' קצ"ד ראיתי שכתב על דברי הרב כ"מ פ"א דמכירה וז"ל: ולפירושו זה אם אמר בפירוש בכסף אני רוצה לקנות קנה להרמב"ם דהא חזינן דסמכה דעתיה ובדידיה תליא מלתא וכו' ע"כ, ולכאורה זה היפך מה שכתב למעלה דכיון דרבינו סתם משמע דבכל ענין אינו קונה ולא מקנה אלא ע"י שטר דוקא, אם לא שנאמר דדברי רבינו אינן [אלא] בסתם אבל במפרש בפירוש שדעתו לקנות אף בלא שטר אין הכי נמי שישתנה הדין.

טו

שכל דיני המלך בממון על פיהן דנין. אף שכתב תיבת כל הרי מצינו לרבינו פרק כ"ז דמלוה ולוה שכפי מה שכתב [הרב המגיד] ז"ל שם אין כלל זה אמור שם, וכן בפ"ה דהלכות גזילה, ומכח זה כתבו הפוסקים ז"ל דהך כל לאו דוקא, אך לענ"ד נראה דכלל זה של רבינו אינו אלא בדבר שאינו מנגד לדין תורה כלל, והפקעת ממון שלא כדין חז"ל הוי נמי הכי, עיין להרב כנסת הגדולה חו"מ סי' קצ"ד ושס"ט, דבהכי יתיישב הכל, וגם ההיא דפרק ה' דגזילה שאני דההיא בענין מסים וארנוניות שהוא נוגע למלך מצד המלוכה, ודו"ק.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---