אבן האזל/זכיה ומתנה/א

אבן האזל ‏ זכיה ומתנה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ההפקר כל המחזיק בו זכה, וכן המדברות והנהרות והנחלים כל שבהן הפקר וכל הקודם בהן זכה כגון העשבים והעצים והפירות של אילנות של יער.

השגת הראב"ד המדברות וכו' א"א דוקא לאותו השבט עכ"ל.

כתב המ"מ דכאן לא היתה כונת הרמב"ם בא"י וסמך על מה שכתב בפ"ה מה' נזקי ממון תנאי א"י שהתנה יהושע, והלח"מ תמה על דבריו דבפ"ה מהל' נזקי ממון לא הוזכר לחלק בין אותו השבט לשאר השבטים אלא לדין ים טבריה, ובחכה מותר לכל השבטים לצוד, ולפרוש קלע דוקא לאותו השבט, וזהו בדין הים אבל בדיני היערות לא חילק הרמב"ם בין אותו השבט לשאר השבטים, וא"כ אם כונת הראב"ד לדין הימים והנהרות שבהל' ב' קשה דאיך כתב דהוא דוקא לאותו השבט דהא בחכה מותר לכל השבטים, והרמב"ם לא הזכיר כאן לפרש קלע, לכן כתב הלח"מ דכונת הראב"ד הוא על מש"כ הרמב"ם דהעצים והפירות של יער הם הפקר דסובר דאף דבב"ק דף פ"א תניא בסתם ומלקטין עצים בשדותיהם, מ"מ כיון דשם ע"ב איתא תניא רשב"א אומר תלושים שבהרים בחזקת כל השבטים, ומחוברים בחזקת אותו השבט, לכן מפרש הראב"ד דגם הברייתא הקודמת כונתה לאותו השבט בלבד, והרמב"ם סובר דרשב"א פליג אברייתא קמייתא ולא פסקינן כרשב"א ע"כ תורף ד' הלח"מ.

והנה דברי הלח"מ תמוהים לי מאוד דאם כונת הראב"ד כדבריו היה לו להשיג על דברי הרמב"ם במקומו בפרק ה' מה' נז"מ שכתב בסתם דמלקטין עצים בשדותיהם ולא חילק בין אותו השבט לכל השבטים, אלא דבאמת הוא עירוב פרשיות והרכב ענינים שאינם שייכים זה לזה, דבברייתא שם דף פ"א ע"א תני בעשרה תנאים שהתנה יהושע ומלקטין עצים בשדותיהם וזה אינו ביער דהא תני בשדותיהם, אלא דאמר ע"ז בגמ' לא אמרן אלא בהיזמי והיגי אבל בשאר עצים לא וגם בהיזמי והיגי דוקא בלחים, והא דתני שיהו מרעין בחורשין דזהו ביערות גם בזה אמר בגמ' לא אמרן אלא דקה בגסה ולא דקה בדקה ולא גסה בגסה, עכ"פ מבואר דאין זה כלל הפקר אלא תנאי שהתנה יהושע שיהיה ע"ז רשות לכל, ומה דאמר רשב"א בברייתא שם ע"ב דמחוברים בחזקת השבט זהו על עיקר דינא דהיערות שייכים לאותו השבט שנפל בחלקו כיון דלא נתחלקו, ועכשיו מבואר השגת הראב"ד וגם תירוצו של המ"מ בדעת הרמב"ם דזה ודאי דבעיקר דין חלוקת א"י מוכח מהא דרשב"א דדברים שלא נתחלק ליחידים שייכים לאותו השבט שנפל ברשותו, וכונת הראב"ד הוא על כל ההלכה וגם על דין הימים והנהרות ולא קשה כלל מה שהקשה הלח"מ דהא אינו אסור אלא לפרוש קלע ובחכה מותר והרמב"ם לא הזכיר לפרוש קלע דזה אינו אלא מתנאי יהושע, אבל הרמב"ם שכתב דהימים והנהרות הם הפקר ודאי אין חילוק כלל.

וממילא גם דברי המ"מ נכונים דכבר כתב הרמב"ם גבי ימה של טבריה דין זה דמה שלא הותר בתנאי יהושע הוי דינא דדברים שלא נתחלק ליחידים דשייכים לאותו השבט שנפל בחלקם, ומה שלא הזכיר שם דין היערות זהו משום שלא הוזכר בברייתא ואפשר היו יערות קטנים שנתחלקו ליחידים ואפשר נתחלקו לבתי אבות ביחד ולא קתני אלא ימה של טבריה שודאי לא נתחלק, אבל זה ודאי מוכח מדין ימה של טבריה דכל דברים שלא נתחלקו שייכים לאותו השבט שנפל בחלקם ולפי זה קיימים דברי הראב"ד וגם אין השגה על הרמב"ם וכמו שכתב המ"מ.

אלא דבאמת לא ניחא לי בכל זה דעכ"פ לא היה להרמב"ם לסתום דמשמע בכל מקום ובפרט דגבי תנאי יהושע לא הוזכר בפי' דיני המדברות והיערות רק דנוכל לדון כן מדין ימה של טבריא, ולא היה לו לסתום כאן ולכתוב הלכה זו בסתם, והיה לו לפרש דזהו רק בחו"ל.

לכן נראה דהנה הרמב"ם כתב כל שבהן הפקר וכל הקודם בהן זכה כגון העשבים והעצים והפירות וכו', ומשמע מדבריו דלא מהני זכיה אלא להגדלים בהיערות וכן בהדגים מן הנהרות, אבל עיקרם של המקומות האלו הם ודאי הפקר, וקשה דלמה לא כתב דכל המחזיק בהמקומות האלו זכה בהן, ומוכח מדבריו דלא מהני כלל חזקה במדברות ונהרות ויערות וכמו שהביא המגדול עוז מקור לדברי הרמב"ם מדברי הגמ' דמדבר ויער הוא הפקר, וטעמא דמילתא נראה דחזקה אינו אלא בנעל גדר ופרץ שהוא קניני חצר ובית, וכן חרש וזרע ונטע שהוא קניני שדות וכרמים, אבל המדברות והיערות והנהרות אין עומדים לא לגדר ולא לחרישה וזריעה דהיערות הכונה ליערות גדולים שכבר נתגדלו מעצמם, ואם עמד אחד וגדר חלק מסויים אם מצד אחד אין זה כלום, ואם מד' רוחות אין לזה שם יער שמשמעו מקום פרוץ ומופקר כהוכחת המ"ע, איברא דבקרא בקהלת כתיב עשיתי לי ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים ולהשקות מים הוי חזקה, אבל באמת מלשון הכתוב יער צומח עצים מוכח דיער שכתב נתגדל אינו צריך השקאה ורק כשרוצים לנטוע יער בודאי צריך השקאה, אבל הרמב"ם דכונתו על סתם יערות שמוחזקים למופקרים כתב ההלכה בתורת ודאי דאין להסתפק שמא זכה אחד בחלק היער או במדבר או בנהר משום שאין בהם כלל מקום לחזקה והם נשארים הפקר לעולם, ולכן כתב דרק הקודם לזכות במה שגדל בהם זכה.

ועכשיו מיושב דכ"ז היכי שצריך לזכות בכל המקומות ע"י חזקה, אבל בכבוש יהושע שזכו ישראל ע"י גורל ואורים ותומים א"כ שפיר זכו גם במדברות ויערות ונהרות, אלא שמקומות שלא נתחלקו ליחידים זכה בהם אותו השבט שהגיע לחלקם דהא הכל היה ע"י גורל ואורים ותומים, והרמב"ם בה' נזקי ממון גבי תנאי שהתנה יהושע לא הזכיר אלא ימה של טבריה דשייך לאותו השבט משום שזה הוזכר בברייתא ולא הזכיר יערים כיון שלא הוזכר בברייתא ואפשר שהיו גם יערות שנתחלקו ליחידים.

והנה הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ"ו הל' ט"ו כתב בטעמא דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל משום דקדושה ראשונה היה ע"י כבוש וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש, אבל קדושת עזרא הוא בחזקה שהחזיקו בה ולא נתבטלה, ומבואר דכיבוש יהושע בטל וקדושת עזרא היה רק ע"י חזקה, והכ"מ הקשה ע"ז וז"ל איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש ולמה לא נאמר בחזקה ג"כ משנלקחה הארץ מידינו בטלה חזקה ותו בראשונה שנתקדשה בכיבוש וכי לא היה שם חזקה, אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש וצל"ע עכ"ל, אבל באמת דברי הרמב"ם מבוארים דבכיבוש יהושע כיון שזכו ישראל בהארץ ע"י כיבוש, ואח"כ נתחלקה הארץ לשבטים וליחידים ע"י גורל ואורים ותומים א"כ כבר זכה כל אחד בשלו ואח"כ כשנתיישבו והחזיקו לא מהני כלל חזקתם דכ"ש הוא מדין עודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו דלא קנה, וכ"ש הכא שהיה באמת שלהם, ולכן לא הועילה חזקתם ונשאר רק הכיבוש ולכן כשנכבשה הארץ מידיהם בטל הכיבוש, אבל קדושת עזרא היה ע"י חזקה שלא היה שם כיבוש כלל דכורש בעצמו צוה שיעלו ישראל לארץ, והם מצאו הארץ הפקר ונתיישבו בה וזכו בה ע"י חזקה, אלא שעכ"פ מוכח דסובר הרמב"ם דעל מה שזכו ישראל בחזקה לא מהנו שום כיבוש מלחמה דלא מהני כיבוש להוציא מידי ישראל, אלא מה שלא זכו רק ע"י כיבוש ונתבטל הכיבוש, שוב ראיתי בס' דבר אברהם סי' י"א שהאריך בענין כיבוש מלחמה והביא הרבה ראשונים דלא מהני כיבוש בעכו"ם מישראל, וראיתי שהביא גם דברי הרמב"ם אלא שלא הזכיר דמדברי הרמב"ם מוכח כן דעל מה שזכו בכיבוש מועיל כיבוש מידם, ועל מה שזכו בחזקה אינו מועיל.

ולפי"ז דעכשיו נתבטל חלוקת יהושע ובבית שני זכו רק ע"י חזקה א"כ לפי"מ שביאר הרמב"ם דבמדברות ויערות ונהרות לא מהני חזקה א"כ גם בא"י הוי הפקר ואין חילוק להלכה כלל, ומה שהביא כן הרמב"ם בפ"ה מה' נזקי ממון זהו בשביל שהביא עשרה תנאים שהתנה יהושע דנ"מ גם לדידן כמו שפסק הרמב"ם שם בהל' ח' דתקנות יהושע נוהגות גם בחו"ל, לכן ע"כ הזכיר התנאים כמו שהתנה יהושע וחלק בימה של טבריה בין אותו השבט לשאר השבטים, אבל כאן להלכה לא הזכיר זה משום דלהלכה באמת כל המדברות והיערות והנהרות הוי הפקר דכיבוש יהושע נתבטל, וע"י עזרא לא זכו אלא בחזקה שאינו מועיל במקומות אלו וכנ"ל.

והנה ח"א עוררני דגם בלא זה מיושב דלא אמרינן קדושה שניה קדשה לע"ל אלא לענין קדושה, אבל זכות הקרקע שהיה לכל יחיד כבר נתבטלה דנתייאשו, ולכן גם זכות השבט בטל, אבל באמת אינו כן דכיון דמוכח מדברי הרמב"ם דמדין חזקה לא נתבטל החזקה א"כ ע"כ שהיא במקומה עומדת והקרקע היא של ישראל ע"פ חזקתם שהחזיקו בה כל אחד בפרטית, ומה דאמרינן בגיטין דף מ"ז דיש קנין לנכרי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות הא פירש"י שם אם קנה הנכרי, אבל זה ודאי דלא אבדו ישראל חזקתם בארץ והקרקע שלהם דאף דבקרקע נמי מהני יאוש אם נשתקעו שם הבעלים כמבואר בירושלמי דכלאים פ"ז הובא בתוס' בב"ב דף מ"ד, אבל באמת ישראל לא נתייאשו מעולם מא"י ובכל יום חכו לישועה ועדיפא ממה שכתבו התוס' ביבמות דף מ"ה ע"ב במה שהקשו דאמאי אמר שמואל כל דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, הא כבר נתייאשו הבעלים כשמלך הורדוס, ושמואל אית ליה המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור, וכתבו בזה דשמא היו מצפים שתהא גאוותו מושפלת, ושם לא היה להם הבטחה ע"פ נביא, מכ"ש בגאולת ישראל שלא נתייאשו מעולם, ובדברי התוס' ע"כ ג"כ צריך לצרף זה דהא שמואל כבר היה הרבה אחר החורבן, וא"א שקרובי בית חשמונאים יצפו לעבדות משפחת הורדוס לפני הגאולה, ולכן בודאי נשאר כל חזקת גאולה שניה גם עכשיו והיה נשאר גם זכות השבט, אלא דהטעם הוא כמו שכתבנו דביאת ישראל בימי עזרא כיון שלא היה ע"י כיבוש אלא ע"י חזקה לא זכו כלל במדברות ונהרות ויערות לא יחידים ולא אותו השבט, ולכן נשארו להלכה הפקר גם בא"י וכנ"ל.

ג

אבל הלוקח דגים מתוך מצודתו של חבירו כשהוא בתוך הים או שלקח חיה ממצודתו כשהיא פרוסה במדבר הרי זו אסור מדברי סופרים, ואם היה המצודה כלי ולקח מתוך המצודה הרי זה גזלן.

השגת הראב"ד הרי זה גזלן, א"א להוציאו בדיינין עכ"ל.

כתב המ"מ וז"ל והנה פסק המחבר כת"ק דכל שאינו כלי אין שם גזל אלא מפני דרכי שלום ואין מוציאין אותן בדיינין, אבל מן הכלי גזל גמור ומוציאין אותו בדיינין, וכן דעת ההלכות ומוסכם עכ"ל, מוכח מדבריו שאין שום מחלוקת בין הרמב"ם להראב"ד וכן כתב להדיא הלח"מ בהל' ב' דהראב"ד מפרש דברי הרמב"ם וכן כתב המגדל עוז, ולדעתי א"א לפרש כן בדברי הראב"ד דלמה הוצרך לפרש כשכתב הרמב"ם להדיא הרי זה גזלן דמוציאין אותו בדיינין, לכן נראה דבגמ' איתא על מה דאמר ר' יוסי ה"ז גזל גמור אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם למאי נ"מ להוציאו בדיינין, ואף דבגמ' איתא זה אסיפא על מציאת חש"ו, אבל ברי"ף מבואר דהוא ג"כ על מצודות חיה וכו' וסובר הראב"ד דמה דאמרו בגמ' על הא דמצודות באוזלי ואוהרי כו"ע ל"פ כי פליגי בלחי וקוקרי פירושו דכו"ע ל"פ וסברי גם רבנן כר' יוסי וא"כ אינו גזל מה"ת אלא מדבריהם, אלא דבזה מודים דמוציאין בדיינים, וזהו שהשיג הראב"ד וכתב להוציאו בדיינים לאפוקי מלשון הרמב"ם שכתב הרי זה גזלן דמשמע מן התורה.

ובטעמא דמילתא למה לא הוי גזל מה"ת נראה פשוט דהמצודה הא הוי חצר שאינה משתמרת דסתם פריסת מצודה של חיה במדבר אין עומדין הבעלים אצלה שאז תברח החיה ולא תכנס להמצודה, וא"כ מד"ת לא קנו לו כליו ובמצודות דגים שהבעלים עומדים בצד המצודה בודאי אינו חולק הראב"ד ורק במצודות חיה ועופות, וגם במצודות דגים היכי שהבעלים אין עומדים בצדה, וכן משמע דבהכי מיירי מדקדם אחר ונטלן, ולכן מפרש הראב"ד דבזה מודו רבנן לר' יוסי דאף דבכל מציאה שנפלה לחצר שאינה משתמרת ליכא תק"ח, אבל הכא כיון דטרח להעמיד המצודה וגם כבר נכנסה החיה לתוך הכלי הוי גזל גמור להוציאו בדיינים, ואף שבפ"ו מה' גזילה הל' ט"ז שכתב הרמב"ם כל מי שיש בידו גזל של דבריהם אין מוציאין אותו בדיינים לא השיג הראב"ד זהו משום דהרמב"ם קאי שם על כל אלה שנשנו שם בפרק זה ולא איתמר בהו הך דינא דמוציאין אותו בדיינין, אבל הכא דאמר בגמ' דרבנן מודו לר' יוסי זהו חדוש דוקא בהך מילתא דאף שהוא גזל של דבריהם מוציאין בדיינים.

ובדעת הרמב"ם נראה דטעמא דלא מהני חצר שאינה משתמר, כתבו הראשונים דלא הוי דומיא דיד ודומיא דשליחות דיד משתמר ושליח ג"כ משמר ואין אדם נותן חפציו במקום שאינו משתמר, ולכן זהו דוקא בסתם מציאה או מתנה לדעת הרמב"ם דאינו עומד החצר לכך שיניחו בו חפצים כיון שאינו משתמר ואינו עומד בצדו, אבל מצודה כיון שעיקר דרך צידה כן וא"א באופן אחר לא שייך לומר דלא הוי דומיא דשליח כיון שכך דרכה שינוחו בה דברים הנצודין בה עד שיבואו הבעלים ויטלו, ולכן חצר זה מהני אף שאינו משתמר, דהוי דומיא דשליח דבחצר הזה הדרך להניח והרמב"ם מפרש דמה דאמר באוזלי ואוהרי דכו"ע לא פליגי אין הכונה דרבנן מודו בהא לר' יוסי אלא דכו"ע ל"פ משום דהוי ודאי גזל מדאורייתא, וכן משמע דאם הכונה דרבנן מודו לר' יוסי הו"ל לרבנן למתני בפי', דתקנת חכמים אין זה מילתא דתליא בסברא והו"ל למתני דבאוזלי ואוהרי איכא תק"ח שיהיה גזל גמור, וע"כ דהפי' ל"פ היינו דבזה הוי גזל מדאורייתא ולא איצטריך למתני.

ד

הפורס מצודה בשדה חבירו וצד בה חיה או עוף אע"פ שאין לו רשות לעשות דבר זה קנה, ואם היה עומד בעל השדה בתוך שדהו ואמר זכתה לי שדי קנה בעל השדה ואין לבעל המצודה כלום.

השגת הראב"ד ואין לבעל המצודה א"א ואיך לא חילק בין צבי רץ כדרכו וגוזלין מפריחין לשאינן כן והלא המשנה חילקה בהן עכ"ל.

כתב המ"מ דדעת הרמב"ם דבעל השדה אמר זכתה לי שדי בשעה שהם כבר נצודין ובעל המצודה לא קנה מקודם דלא אמרו חכמים שיקנה מפני דרכי שלום מי שפרס מצודה בשדה חבירו, וכן במצודה שיש לה תוך אם הוא בשדה חבירו לא קנה מק"ו מדין כליו של לוקח ברשות מוכר דשם יש דעת אחרת להקנות ולא קנה, ודברי המ"מ תמוהים דהא כתב הרמב"ם הפורס מצודה בשדה חבירו וצד בה חיה או עוף אע"פ שאין לו רשות לעשות דבר זה קנה, ואולי כונת המ"מ דזהו רק לגבי בעל השדה שאם אומר אח"כ זכתה לי שדי לא זכה מקודם בעל המצודה, ואף דמדבריו שכתב שלא אמרו אלא בפורס במקום הפקר שהוא רשאי לצוד שם, אבל בפורס שלא ברשות ודאי לא עכ"ל, משמע דפורס שלא ברשות לא קנה כלל, אבל אנו מוכרחין ע"כ לפרש דברי המ"מ דכן כונתו בדברי הרמב"ם דמה שכתב מקודם דקנה אע"פ שפרס בשדה חבירו שלא ברשות זהו לגבי אחרים, אבל לגבי בעל השדה לא קנה ויכול בעל השדה גם אח"כ לומר זכתה לי שדי, אבל לא מסתבר כן, דאם בפורס שלא ברשות לא אמרו שיקנה גם לגבי אחרים לא יקנה, ועוד דלשון הרמב"ם שכתב ואם היה עומד בעל השדה ולא כתב ואם עמד משמע שעמד ואמר זכתה לי בתחילה קודם שקנה בעל המצודה, וכן מה שכתב מקודם הרי זה קנה משמע שקנה בהחלט לגבי כו"ע, ומה שדחקו להמ"מ לפרש כן הוא משום קושיית הראב"ד דקודם שנכנסו בתוך המצודה הרי הוא צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחים, אבל יש לומר דמה דאמר בעל השדה זכתה לי שדי אינו רק על רגע זו בשעה שאומר, דלשון זכתה לי אף דמשמעו בלשון הוה שעכשיו זכתה מ"מ בודאי כונתו שבכל אופן תזכה לו שדהו ואם אי אפשר עכשיו תזכה אח"כ כשיהיה אפשר לזכות, ולכן תיכף כשנכנסו לתוך המצודה זכתה לו שדהו.

והנה במה שכתב המ"מ דבעל המצודה לא קנה אפי' המצודה היא כלי מק"ו מדין כליו של לוקח ברשות מוכר הקשה הלח"מ דהא כמו שכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ה"נ כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח ונשאר בצ"ע ובאמת הוא תימה גדולה על דברי המ"מ דנחת עלה מדין כליו של לוקח ברשות מוכר, אבל בדעת הרמב"ם יש לומר דזהו כלל מיוחד דכליו של אדם קונים לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו כדאיתא בב"ב דף פ"ה ופסק כן הרמב"ם בפ"ד מה' מכירה הל' א', ונמצא דבמקום שאין לו רשות להניחו אין לכלים גדר חצר כלל, ולכן נוכל לומר דכלים שהם מונחים במקום שאין לו רשות להניחן לבד שאינם קונים אין מעכבין גם להחצר לקנות, ומה דאיתא שם בב"ב דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח הא מיירי שהכניס המוכר כליו ברצון הלוקח, לכן יש להכלים דין חצר ומעכבין זה על זה מלקנות הכלים על החצר והחצר על הכלים, אבל במקום שאין לו רשות להניחן מה דאין קונים אינו משום דהרשות שהם מונחים מעכב בשביל שהרשות הוא בר קנין, דהא אפי' בר"ה לא קנה, וע"כ דהכי הוא דינא דכלים דאין להם דין קנין חצר אלא אם מונחים במקום שיש לו רשות להניחן, ולכן שפיר דאם אין לו רשות להניחן אין להם גם כח לעכב על הרשות שלא יקנה וגם אינו מפסיק, והדבר הנקנה חשוב כאלו מונח בחצר, ובדרך דמיון נוכל להסביר כמו דאמר הגמ' בזבחים דף ג' דאוכלין שגיבלן בטיט והכניסן לאויר התנור דאין הטיט מפסיק שלא יהיו האוכלין נחשבין כמונחין באויר התנור, ודוקא כלי מפסיק משום שיש ע"ז שם תוך אחר, ודרשינן תוכו ולא תוך תוכו ולכן גבי קנין גם מונחין בכלי כיון שאין להכלי דין חצר נחשבו דברים הנקנין כמונחין בחצר עצמו.

יא

כל המפסיק לפאה מפסיק בנכסי הגר כיצד היה שם נחל או אמת המים וכיוצא בהן לא קנה אלא עד הנחל או עד האמה וכל המפסיק ברשות שבת מפסיק בנכסי הגר, כגון שהיה בין שתי השדות רשות היחיד או כרמלית אפי' היה ביניהם רשות שחולקת לגיטין.

השגת הראב"ד ברשות שבת וכו' א"א יש כאן ערבובי דברים שאין הגמ' הולכת ע"ז הדרך, ואין בגמ' שיהא פיסלא חולק בנכסי הגר אלא בפאה ובשבת ובטומאה ובגיטין כי כן דרך הגמ' ומפרש בגמ' מה טיבן של הפסקות עכ"ל.

כתב המ"מ דהרמב"ם למד ק"ו ממצר וחצב דמפסיק בנכסי הגר ואינם מפסיקין לדברי ר' אסי בשאר דברים כ"ש דדברים המפסיקין בשאר דברים דמפסיקין בנכסי הגר, והנה בגמ' הוזכר פאה וטומאה ושבת וגיטין והראב"ד אינו חולק אלא על דבר המפסיק לגיטין כגון פיסלא, ומוכח דגם הראב"ד מודה בדבר המפסיק לפאה וטומאה ושבת. וע"כ דגם הוא סובר דיש ללמוד מק"ו ממצר וחצב, וצריך ביאור למה חולק על פיסלא, ואחר העיון מצאתי הדבר מבואר בדברי הרמב"ן בחידושיו שכתב וז"ל, הא דאמרינן לענין שבת אבל פיסלא לא ורבא אמר אפי' פיסלא נראה דדוקא לענין שבת כדאמרינן רשות שבת כרשות גיטין דמי אבל לנכסי הגר אין לך דבר שאינו קבוע ומפסיק, ואע"ג דקילא הפסקה דגר מהפסקה דשבת כדאמרינן מפסיקין בנכסי הגר, אבל שבת לא הני מילי לענין מצר וחצב דקביעי אבל פיסלא לא, וכן כתב ר' אברהם בר' דוד ז"ל ומצינו הפסקות לפאה כגון ניר וזרע אחר אין הדעת נותנת שיפסיקו לנכסי הגר אלא דברים קבועים מחוברים, וכן פיסלא ודאי אינה מפסיקה לפאה מדקתני ואלו מפסיקין, אבל הרב ר' משה סובר כל שמפסיק לפאה ולגיטין מפסיק בגר עכ"ל, וב"ה שכיונתי בדברי הראב"ד דגם הוא סובר הק"ו של המ"מ רק דחולק בפיסלא כמש"כ הרמב"ן, אלא דהראב"ד כתב להדיא דפיסלא מפסקת גם בפאה, ונמצא דגם הרמב"ן והראב"ד חולקין ולא הביא הרמב"ן דברי הראב"ד אלא לענין נכסי הגר, ונראה דסובר דלענין פאה גם דבר שאינו קבוע מפסיק כיון דעכ"פ יש הפסק בקצירת השדה, והרמב"ן סובר דאף דפאה א"צ הפסק מדבר קבוע דהא ניר וזרע אחר מפסיק, מ"מ דבר מטלטל אינו מפסיק גם בפאה.

אכן בדעת הרמב"ם נראה דאינו מוכח כלל שחולק על זה דדבר שאינו קבוע אינו מפסיק בנכסי הגר דבפ"ה מה' גירושין בדין פיסלא הנאמר בגמ' כתב ע"ז קורה או סלע, וכיון שכאן כתב ואפי' היה ביניהם רשות שחולקת לגיטין א"כ אף ששם הזכיר גם קורה, אבל באמת קורה אינו רשות על כל המקום דודאי מקום שתחת הקורה יכול להיות רשות אחת עם כל החצר אלא דמ"מ לא תוכל האשה לקנות הגט כיון שהגט מונח על הקורה, וא"כ אפי' השאיל לה מקום שתחת הקורה אבל כיון שהקורה לא השאיל לה א"כ הוי כלים של מוכר ברשות לוקח דלא קנה לוקח, וכיון שכן אינו מוכח כלל דהרמב"ם סובר דפיסלא שהוא מטלטלין כמו קורה מפסקת בנכסי הגר דהא כתב שהיה ביניהם רשות ופיסלא מטלטל המונחת אין ביניהם רשות, דעיקר הרשות היא רשות אחת, ומ"מ לענין שבת י"ל דמפסיק לרבא אפי' פיסלא מטלטל, דכיון דעכ"פ עכשיו יש הפסק אינם מצטרפין שתי החצאי גרוגרות לדין הוצאה, ויש לומר עוד דדעת הרמב"ם הוא ג"כ כדעת הרמב"ן דניר וזרע אחר ודאי אינו מפסיק בנכסי הגר, ולכן כתב כגון הנחל ואמת המים וכיוצא בהן, והיינו שיש בהם היכר קבוע בגוף הקרקע כגון דרך היחיד ודרך הרבים.

אלא דצריך לומר דשיטת הרמב"ם הוא כפי' רשב"ם דפיסלא אינו רחב ד' דאם היה גבוה י' אף דאינו רחב ד' והוי מקום פטור מפסקת ולא כשיטת התוס' בב"ב ובגיטין דמקום פטור ודאי אינו מפסיק, ורק דאשמעינן פיסלא שהוא מטלטל דא"כ קשה דכאן היינו כרמלית, וכן מוכח מדכתב שם קורה או סלע ומוכח דאין עיקר הרבותא בשביל שהוא מטלטל וע"כ כפי' רשב"ם.

והנה הלח"מ הקשה במה דכתב הרמב"ם וכל המפסיק ברשות שבת וכו' או כרמלית וכו', דהא בפי"ח מה' שבת פסק דדוקא אם היה ביניהם רשות שחייבים עליה, אבל אם היה ביניהם כרמלית חייב, והוא כרבה ודלא כאביי והוא תימה גדולה, ומה שכתב הלח"מ ליישב דמה שכתב הרמב"ם או כרמלית קאי על סוף דבריו דמפסיק אפי' אם היה ביניהם רשות שחולקת לגיטין ודאי לא משמע כן בדברי הרמב"ם, עוד קשה מה שהרמב"ם לא הזכיר בדין פאה וטומאה שהמצר והחצב מפסיקין, ונראה לבאר מקודם דעת הרמב"ם בעיקר ההלכה לענין נכסי הגר דכיון דאמרינן ק"ו מדין מצר וחצב דאינו מפסיק לר' אסי לפאה וטומאה, ולרבין דמפסיק לפאה וטומאה אבל לא לשבת ורבא אמר דמפסיק אפי' לשבת וא"כ לרבא ודאי דכל מה דמפסיק לדידיה לשבת מפסיק בודאי בנכסי הגר ובזה לא מצינו דחולקין עליו דהא ר' אסי נמי סבר דמצר וחצב מפסיק בנכסי הגר אף דאינו מפסיק לפאה וטומאה, וכן לרבין מפסיק מצר וחצב אף דאינו מפסיק לשבת, וא"כ לדידן צריכין למנקט בנכסי הגר כרבא אף דלא קיי"ל כוותיה לענין שבת דהא לא תליא זה בזה כדמוכח ממצר וחצב לר' אסי, ומיושב מה דלא פסק בפאה וטומאה דחצר וחצב מפסיק דבאמת לא פסק כן אלא כר' אסי דהוא קדים, דרבין היה בזמן אביי כדאיתא בברכות דף מ"ז ור' אסי הוא תלמידו של ר' יוחנן, ומ"מ פסק שפיר דמה דמפסיק לפאה וטומאה מפסיק בנכסי הגר דהק"ו הוא מדברי ר' אסי.

ועכשיו נראה דמה דכתב הרמב"ם וכל המפסיק ברשות שבת מפסיק בנכסי הגר אינו מוכרח דהכונה הוא לענין הוציא חצי גרוגרת דהיה אפשר לפרש דרשות שהוא מפסיק לשבת דאסור להוציא מזה לזה מפסיק בנכסי הגר לרבה דוקא רה"י ולאביי אפי' כרמלית ולרבא אפי' פיסלא, ומה דלא מפרש הגמ' כן הוא משום דבגמ' קאי על מצר וחצב דמצר וחצב נמי מפסיק לשבת וזה א"א כפשוטו דמצר וחצב אין מפסיקין להוצאת שבת לא מיבעי חצב דלא שייך שיפסיק אלא אפי' מצר יתכן שאינו גבוה ד' ואינו כרמלית ולא מקום פטור, ומ"מ ניכר שהוא מצר, ולכן ע"כ מפרש הגמ' לענין הוציא חצי גרוגרת דאף דאין בשני הרשויות דינים מיוחדים לדיני שבת מ"מ כיון דיש ביניהם דבר המפסיק והם שתי רשויות אינם מצטרפין בשתי חצאי גרוגרות להתחייב עליהם. אבל הרמב"ם דלא מיירי במצר וחצב שכבר כתב זה בהל' י' לכן אף דלא פסק כאביי ורבא לענין הוצאת חצי גרוגרת מ"מ נקט כללא דכל המפסיק ברשות שבת כפשוטו דרה"י וכרמלית עכ"פ מפסיקים ברשויות שבת, ואף דבנכסי הגר שהן שדות השדה בעצמה הוי כרמלית מ"מ כרמלית מפסקת בנכסי הגר דאין עיקר ההפסק דשבת שייך שיגרום הפסק בנכסי הגר, אלא דכיון דהוא מקום מיוחד דאם היה ברה"ר מפסיק לכן מפסיק גם בשדה בנכסי הגר כיון דיש לזה שם כרמלית דהוא גבוה ג' ורחב ד', ואף דמה דאמרו בגמ' בהא דמפסיק לשבת הוא בדין דאורייתא לענין שיפטר מחטאת מ"מ כיון דעכ"פ לאביי ורבא כרמלית ופיסלא מפסיקין בנכסי הגר וגם לדידן קיי"ל הכא לנכסי הגר וכנ"ל, וכיון דמה דלאביי ורבא מפסיקין לדין חיוב חטאת הוא משום דיש להם הפסק מרה"ר לכן גם לדידן לענין נכסי הגר שפיר כתב הרמב"ם הך כללא דכל המפסיק ברשות שבת דגם כרמלית מפסקת ברשות שבת דאסור להוציא מרה"ר לכרמלית.

ומה שהוצרך הרמב"ם להוסיף דאפי' היה ביניהם רשות שחולקת לגיטין אף דה"נ מפסקת לשבת לרבא אפי' לדין חיוב חטאת ולדידן נמי עכ"פ הוי מקום פטור, אבל באמת הא מוכח דמקום פטור לחוד אינה מפסקת דהא בדין פיסלא שהוזכר בגיטין איתא או דגבוה י' או דרחב ד' אמות או דיש לה שם לוי, ומוכח דגבוה פחות מי' ואינו רחב ד' דהוי מקום פטור אינו מפסיק א"כ אינו תלוי כבר בדין דבר המפסיק לשבת כיון דבחצי גרוגרת אינו פוסק כרבא ודין מקום פטור בעצמו אינו מפסיק, ולפי"ז מבואר גם כאן בדברי הרמב"ם דבדין חצי גרוגרת אינו פוסק כרבא דמפסיק, דאם היה סובר דמפסיק לשבת לא היה צריך להזכיר רשות שחולקת לגיטין.

והנה כ"ז שכתבתי הוא לפי דברי הרשב"ם דמה דאמר אביי אפי' כרמלית הוא כרמלית דוקא ולא מקום פטור, אמנם ראיתי להרמ"ה ביד רמה שכתב דכרמלית דמפסיק אינו משום דאסור מדרבנן דלא יגרום בזה חיוב חטאת אלא משום דמפסיק להתחייב במוציא לתוכו מרה"ר וכ"ש מקום פטור והוא מפרש פיסלא עמוד ט' ורבים מכתפין עליו, וצ"ע ליישב לפי דבריו לסוגיא דגיטין, אבל מדברי הרמב"ם ודאי מוכח כדברי הרשב"ם דדין איסור בכרמלית גורם פטור לענין חיוב חטאת לאביי, וגם לרבא דוקא באופן שחולק לגיטין מפסיק לשבת וכמו שבארנו.

יב

כל דבר המפסיק לטומאה מפסיק בנכסי הגר כיצד כגון שנכנס אדם לבקעה זו וטומאה בבקעה בצדה אחרת ואינו יודע אם הגיע למקום הטומאה אם לאו, כל מקום שמחזיקין אותו לטומאה הרי הוא כמקום אחר מוחלק בפני עצמו.

הלח"מ תמה דהא אין כאן הפסקה לטומאה אלא לר"א דאמר ספק ביאה טהור כדאיתא בגמ' וכיון שהרמב"ם פסק בפ"ב מה' אבות הטומאה כרבנן דספק ביאה טמא איך פסק כאן דיש דבר המפסיק לטומאה, וכתב הלח"מ דרבנן ור"א לא פליגי אלא בנכנס לבקעה וטומאה בשדה פלונית והוא ספק אם נכנס לשדה שהטומאה בתוכה, אבל נכנס לבקעה וטומאה בבקעה אחרת גם רבנן מודו, ומפרש הלח"מ דמה שכתב הרמב"ם וטומאה בבקעה בצדה אחרת הכונה בבקעה אחרת. והנה מלבד שלשון וטומאה בבקעה בצדה אחרת א"א לפרש דהכונה בבקעה אחרת דלמה הוצרך לכתוב בצדה, אך מלבד זה נראה דעיקר ההלכה אינו כן דרבנן דסברי ספק ביאה טמא אין נ"מ ואפי' מבקעה לבקעה טמא, ומה דתניא הנכנס לבקעה הוא לומר שיצא מרה"ר ונכנס לבקעה דאם הוא ברה"ר וספק אצלו אם נכנס לבקעה הוי ספק ברה"ר וטהור, אבל מבקעה לבקעה אין שום נ"מ כיון דהעיקר הוא דספק ביאה טמא, וראיה ברירה לזה דבפ"כ מה' אבוה"ט הל' ט' כתב הרמב"ם דחנות שהיא טמאה ופתוחה לרה"ר ספק נכנס ספק לא נכנס ספיקו טהור שכל החנות כמו שרץ המונח ברה"ר, ומדהוצרך לכתוב הך טעמא מוכח דמשום ספק ביאה לא היינו מטהרין וההפסק מרה"ר להחנות הוא ודאי גדול מההפסק שבין בקעה לבקעה, וע"כ דספק ביאה טמא בכל גווני.

והנראה בזה דהנה כשכתב הרמב"ם כגון שנכנס אדם לבקעה זו לא הזכיר בימות הגשמים והוא תימה דבמתני' הא תנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים דהא בימות החמה הוי רה"ר לטומאה, אלא דבאמת כשנדייק בדבריו שכתב כל מקום שמחזיקין אותו לטומאה נראה שלא הזכיר כלל דין ספק ביאה ולא חילוף המקומות אלא דמקום שהוא מוחזק לטומאה שהוא מופסק ממקום שאינו מוחזק לטומאה הרי הוא מופסק גם לדין נכסי הגר, אלא דלכאורה א"א לומר כן דא"כ למה כתב כגון שנכנס אדם לבקעה וכו' ואינו יודע אם הגיע וכו', ועוד דאם המצר והחצב מפסיקין בעיקר חזקת מקום הטומאה למה אמר בגמ' לענין טומאה מאי היא, ומייתי עלה פלוגתא דר"א ורבנן אם ספק ביאה טמא או טהור, ולאוקמי הא דר' אסי אליבא דר"א דלא כהלכתא, ומצאתי בדברי הרמ"ה בחידושיו שכתב וז"ל לטומאה מאי היא דתנן הנכנס לבקעה וכו' דכו"ע מיהת אם נכנס לשדה שהטומאה בתוכה ספק נגע ספק לא נגע טמא, ואם ברור לו שלא נכנס לאותה שדה טהור, ואם נכנס לשדה הסמוכה לה ואין ידוע אם היא מכלל השדה שהוחזקה טומאה בתוכה ואם לאו והיה מצר או חצב מפסיק בינו ובין השדה שהוחזקה הטומאה בתוכה לטעמיה דר' אסי דברי הכל טמא דכולה חדא שדה חשיב לה ואיכא למיחש דילמא נגע בטומאה דהא חדא שדה היא וכשהוחזקה בה טומאה לא הוחזקה במקום ידוע, ולטעמיה דרבין הרי המצר והחצב מפסיקין והוי להו שתי שדות ואשתכח דלא עייל לשדה שהטומאה בתוכה ודברי הכל טהור עכ"ל.

ומבואר בדבריו דמפרש דפלוגתא דר' אסי ורבין הוא אם המצר והחצב מפסיקין להפסיק משדה שהוחזקה בה טומאה שהשדה שאצלה לא תהיה בה ספק, ובאופן שאין אנו יודעין אלא ששדה זו הוחזקה בה טומאה אבל אין אנו יודעין שיעור המקום שהוחזקה, וכמו שכתב וכשהוחזקה בה טומאה לא הוחזקה במקום ידוע וכונתו דאם היה ידוע שיעור המקום שהוחזקה הטומאה אין מקום להסתפק, אלא דדברי הרמ"ה באמת תמוהים דלמה הביאו בגמ' על זה פלוגתא דר"א ורבנן לענין ספק ביאה.

אכן אפשר ליישב עפ"י דברי הריטב"א שכתב במס' ע"ז דף ע' גבי ההוא פולמסא דסליק לנהרדעא דאמר שמואל חמרא שרי ובעי למימר משום דספק ביאה טהור, והקשה הריטב"א דמאי ס"ד דהא לא קיי"ל כר"א וכתב ע"ז דטעמא דר"א דמטהר בספק ביאה הוא משום דחשיב לה ספק רחוק ואין מחזיקין טומאה אפי' אין כאן אלא ספק א' ורבנן לא שני להו בינייהו דבסוטה הוא דבעינן סתירת שניהם שכן קינא לה אבל לגבי טומאה דיינו שתהא הטומאה במקום סתירה דהיינו רה"י, ומוכח מדבריו אף שקיצר בשביל שסמך על מה שכבר כתב במס' ב"ב כמו שכתב שם, אבל כונתו מוכחת דבא ליישב גם הא דב"ב דאף דסברי רבנן דספק ביאה טמא זהו כשהספק הוא על הטהור, אבל אם ספק הוא אם בא לכאן הטמא אין אנו מחזיקין טומאה אפי' ברה"י, וזהו לבאר דמה דאמרו בגמ' לענין המצר והחצב, דזהו כהא דתנן הנכנס לשדה בימות הגשמים היינו דאם מצר וחצב מפסיקין אף דאינו ברור בשביל זה דלא באה הטומאה לצד השני של המצר והחצב ולא יצא מכלל ספק, ומ"מ כיון שהוחזקה הטומאה על שדה פלונית ויש מקום לומר דלא באה הטומאה לצד השני בזה אפי' רבנן מודו דלא מחזיקינן טומאה והיינו דאף דגם בספק בעיקר הטומאה נמי ברה"י ספיקו טמא וכמו המסוכן ברה"י בפ"ו דטהרות, אבל זהו כשודאי היה שם אלא דספק לנו אם מת, אבל בספק ביאה דספק אם הטומאה נכנסה למקום שעומד הטהור אפי' הספק הוא ברה"י ספיקו טהור כיון דלא הוחזק כלל טומאה, ועכשיו מבואר מה דמייתי הגמ' הא דר"א דספק ביאה טהור לומר דרבנן לא פליגי אלא בספק ביאה של הטהור, אבל בספק ביאה של הטומאה גם רבנן מודו, ואולי אפשר לכוין כן גם בדברי הרמ"ה אף שלא ביאר הדברים.

אכן בדברי הרמב"ם לא נוכל ליישב כן דהרמ"ה והריטב"א הא אינם מפרשים שהיה ספק אצלו אם הגיע למקום הטומאה אלא דיודע עד כמה נכנס וספק הוא אם הגיעה הטומאה עד מקום זה, אבל הרמב"ם כתב ואינו יודע אם הגיע למקום הטומאה ובסוף דבריו קבע עיקר ההפסק במקום דמחזיקין בו טומאה למקום שאין מחזיקין, וא"כ למה הזכיר קודם הא דאינו יודע אם הגיע למקום הטומאה והיה צריך לכתוב אם הגיעה הטומאה למקום שנכנס.

ונראה בדעת הרמב"ם דאיברא דסובר כדעת הריטב"א דבספק ביאה דטומאה גם חכמים מודו דטהור, ומ"מ לא ניחא ליה בזה שהביאו בגמ' כאן הא דנכנס לבקעה בימות הגשמים דהוא בספק ביאה של הטהור דפליגי ר"א ורבנן דלא שייך להכא כלל לומר דבספק ביאה דטומאה רבנן מודו שלא הוזכר זה בגמ' לכן סובר דהגמ' משמיענו דבאמת במקום שלא הוחזקה טומאה ליכא ספק כלל, וזהו פירושא דמתני' דהנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית לומר דבמקום שנכנס ליכא ספק כלל משום דאם היה ספק גם להשדה שנכנס א"כ לא היה מטהר ר"א משום ספק ביאה טהור דהא הוי ס"ס לטומאה, חדא שמא גם למקום שנכנס הגיעה הטומאה ועוד שמא נכנס למקום הטומאה הודאית, ולכן אשמעינן בגמ' דהמצר והחצב מפסיקין שאם הוחזקה טומאה בשדה ומצר וחצב מפסיקין לא הוי ספק כלל על שדה שחוץ להמצר והחצב דהוי שדה אחרת, ולכן כתב הרמב"ם שפיר הא דהנכנס לבקעה שהביאו בגמ' לענין זה דכל המפסיק לטומאה מפסיק בנכסי הגר לומר שהדבר המפסיק לטומאה בתורת ודאי שבצד האחר אין אפי' ספק טומאה מפסיק בנכסי הגר, אלא דמכיון דלא קיי"ל כר"א דספק ביאה טהור לכן לא הזכיר בימות הגשמים, ומשכחת לה הך נ"מ לדידן בימות החמה דהוי ספק רה"ר ומ"מ אי הוי ספק גם בשדה זו הוי ס"ס לטומאה דגם ברה"ר ודאי טמא דהא כתב הרמב"ם בפט"ז מה' אבוה"ט דמה דספק רה"ר טהור הוא משום דכל הספיקות מדבריהם.

ואף דהרמב"ם לא הזכיר גם ימות החמה וכתב סתם, נראה דבאמת לא הזכיר כאן הרמב"ם פרטי הדינים איך יהיה לענין זה שנכנס ואינו יודע אם הגיע למקום הטומאה, וכתב ההפסק רק לענין חלוקי המקומות, ורק דזה האופן צייר לנו לדין שנדע דבעינן דהמקום דאינו מוחזק אין בו אפי' ספק טומאה, ומשום דגם לענין ימות הגשמים יש נ"מ אם מקום המוחזק טומאה הוא בית הפרס דספק נגע בבית הפרס ברה"י תולין ולא שורפין כדאיתא בטהרות פ' ד' ומ"מ יש לומר דאם איכא בזה ס"ס לטומאה והיינו דספק אם הגיע בית הפרס שהוא שדה שנחרש בה קבר עד השדה שנכנס בתחלה, וגם ספק אם נכנס גם להשדה שהוא ודאי בית הפרס יש לומר דבכה"ג שורפין ואף דעכ"פ איכא ס"ס לטהרה דהא איכא ספק גמור של בית הפרס וגם צד ספק לטהרה מאלו הב' ספיקות, אך זה הוי ס"ס שאינו שקול וכבר כתבו התוס' בכתובות דף ט' ע"ב דבכה"ג לא הוי ס"ס ומבואר בש"ש, וא"כ גם בימות הגשמים הוי נ"מ לענין לשרוף את התרומה אלא דהרמב"ם לא הזכיר כאן כלל עיקר דיני הספיקות, רק דין חלוק המקומות דמקום שהוא מוחזק בטומאה הוא חלוק לענין נכסי הגר, והזכיר רק הספק אם הגיע, להודיענו דההפסק הוא באופן שהשדה המופסקת היא טהורה מתורת ודאי.

ולפי"מ שבארנו שיטתו של הרמב"ם יבואר מה שעמד הר"ש בטהרות פ"ד בהא דתנן וטומאה בשדה פלונית שכתב מקודם שהשדות חלוקות במצרים, ולר' אסי דסבר בפ' חז"ה דמצר וחצב אין מפסיקין יש לומר דהא דחשב ר"א ספק ביאה היינו היכי דמפסיקין נחל או שלולית וכל הני דמפסיקין לפאה, והוא באמת דחוק לפרש במתני' דתנן בסתמא וטומאה בשדה פלונית לאוקמי דמפסיק נחל או שלולית כיון דבסתמא אינו כן הו"ל למתני' לפרושי, אבל לשיטתו של הרמב"ם דמה דפליגי ר' אסי ורבין אם מצר וחצב מפסיקין אינו על דין ספק ביאה אלא על ספיקא של עיקר הטומאה אם מחזיקינן הטומאה שהוחזקה בשדה זו גם על שדה שאצלה, א"כ נוכל לומר דלדין ספק ביאה גם ר' אסי מודה דמצר סגי דכיון דעכ"פ מיקריא שדה אחרת הוי ספק ביאה, אבל לענין דין הפסק טומאה סבר ר' אסי דאף דהמצר והחצב מחלקין את השדות מ"מ לגבי שדה שנחרש בה קבר לא מהני כיון דהדרך להעביר את המחרישה משדה אחת לשניה לא מהני מה שיש לה שם שדה בפני עצמה, ורבין סבר דמ"מ כיון שהוחזק טומאה בשדה זו ושדה המופסקת במצר וחצב נקראת שדה אחרת לא מחזיקינן בה טומאה.

ולפי"ז לדעת ר' אסי דסבר דמצר אינו מפסיק אין אנו צריכין לומר דמה דתנן וטומאה בשדה פלונית הפי' הוא דנחל או שלולית מפסיק, אלא דהכונה דידעינן ודאי דהיתה רק בשדה פלונית ולא בכל הבקעה, דרבין דסבר דמצר וחצב מפסיק מפרש דמתני' הוא גם בסתמא דאף דלא ידעינן ודאי דלא היתה הטומאה בשאר הבקעה, מ"מ כיון דלא הוחזק אלא שנחרש הקבר בשדה פלונית לא מספקינן דאפשר נחרש גם בשדה הסמוכה, אבל לר' אסי נפרש דידעינן בודאי דלא נחרש אלא בשדה פלונית, אבל כל זה לפי פירושם של הרמב"ם והרמ"ה, אבל לפי פי' הרשב"ם שכן מפרש גם הר"ש דפלוגתא דר' אסי ורבין הוא אם מצר וחצב מפסיק שיהיה חשוב ספק ביאה, א"כ לא מהני מה דאנו יודעין שאין הטומאה אלא בשדה זו דעכ"פ לגבי הך ספיקא אם נכנס לשדה פלונית סבר ר' אסי שאין מצר מפסיק, ולכן ע"כ מפרש הר"ש דמיירי דנחל או שלולית מפסיק.

אולם להלכה כיון שלא הביא הרמב"ם דין דמצר וחצב מפסיקין גם לענין הך דינא דאם הוחזק שנחרש קבר בשדה אחת שלא נסתפק על שדה שאצלה שמופסקת במצר מוכח דלא פסק כרבין אלא כר' אסי, וא"כ צריך ביאור מה זה שכתב כל דבר המפסיק לטומאה דא"א לומר דכונתו על נחל ושלולית כיון שלא הזכיר זה בדין שדה שנחרש בה קבר, ועוד דהא כבר הזכיר בהל' י"א דכל דבר המפסיק לפאה מפסיק לנכסי הגר וחשיב שם נחל ואמת המים, ונראה דכונתו על מה שהזכיר בפ' י' מהל' טומאת מת הל' ג' דסלע או גדר מפסיקין שהרי לא הגיע אליו במשוך המחרשה, והוא ממתני' דאהלות פי"ז, ונראה דודאי ה"נ נחל ושלולית ודרך הרבים וכמו דתנן בפ' ט"ז דאהלות לענין שכונת קברות, אבל מש"כ הר"ש דה"ה על כל הני דמפסיקין לפאה דחשיב שם במתני' דרך היחיד ושביל היחיד נראה דהרמב"ם לא יסבור כן כיון שלא הוזכר דמה דמפסיק לפאה מפסיק לטומאה, ורק דלענין נכסי הגר אין נ"מ דהא כתב בהל' י"א דכל המפסיק לפאה מפסיק לנכסי הגר וכנ"ל.

יג

בקעה גדולה שיש בה שדות הרבה וכולן של גר אחד ולא היה ביניהן לא מצר ולא חצב ולא דבר מדברים המפסיקין, ובא אחד והחזיק במקצת הבקעה לקנות את כולה כל הנקרא על שם אותו הגר קונה אותו.

השגת הראב"ד בקעה גדולה כו' א"א אינו כן שכבר אמרו בגמ' כל שנקראת על שמו ה"ד דאמרי בי גרגרותא דפלניא פר"ח ז"ל שדה בית השלחין ששותה מגרגותא חדא עכ"ל.

כתב המ"מ דעיקר השגת הראב"ד משום דמעיקרא אמרינן דשדה שאינה מסויימת במצריה קונה בחזקה במכוש אחד כדאזיל תיירא דתורי והדר, ובהלכה י' כתב כן הרמב"ם, ולכן כתב הראב"ד דהכא מיירי בבית השלחין וכל ששותה מבור אחד, ובדעת הרמב"ם כתב המ"מ דלעיל מיירי כשקנה ע"י חרישה במכוש אחד, והכא מיירי בשהחזיק בחזקה אחרת כגון הדברים המתבארים פ"ב, ולא ביאר המ"מ דבריו, דבפ"ב מבואר הרבה עניני חזקות וכולם הם מעניני תיקון הקרקע או האילן וגם נר את השדה הוזכר שם, ואינו מובן במה עדיפי הני חזקות מחרישה, ואם כונת המ"מ דהוא דוקא במכוש אחד אינו מובן דלמה כתב דהכא מיירי בשאר חזקות המתבארים בפ"ב ועוד דגם בפ"ב יש חזקה שהיא פעולה אחת כמו פותח מים.

ונראה דכונת המ"מ דדוקא בחרישה דמקום שחרש אינו מועיל לשאר השדה ולכן לא קנה אלא בשיעור המקום הרגיל שיחרוש בפעם אחת והוא כדאזיל תיירא דתורי והדר בשביל שהמכוש נחשב להתחלת חרישה, אבל עכ"פ אינו קונה אלא כשיעור שהיה עומד שיחרוש בפעם אחת כיון שמקצת חרישה אינו מועיל לכל השדה, אבל חזקות אחרות שמועילות לשאר השדה קנה בחזקה אחת כל הבקעה.

ובאופן אחר קצת נראה דיש קנין ע"י מעשה חזקה ויש קנין ע"י חזקה עצמה שמחזיק בהשדה וניכר בעלותו על השדה, ולכן גם בחזקת חרישה אפשר שיקנה כל הבקעה אבל רק באופן שלפחות על חלק מהשדה יעשה חזקה גמורה שיהא ניכר בעלותו, ובהל' י' דמיירי שהכיש מכוש אחד לא עשה אלא מעשה קנין חזקה ולכן לא קנה אלא שיעור הפחות כדאזיל תיירא דתורי בשביל שהוא תחלת התיקון ועומד שיגמר החרישה לכן קנה כדי תיקונו שהוא כדאזיל תיירא דתורי, אבל כאן מיירי שהחזיק בחזקה גמורה, וכמו שכתב הרמב"ם והחזיק במקצת הבקעה ובזה מהני חזקת מקצתה על כל הבקעה, ולפי"ז לא נחלק מחזקת חרישה לקנין אחר אלא ממעשה קנין חזקה לחזקה גמורה, אלא דבשאר חזקות המוזכר בפ"ב אפשר שהם חזקות המועילים לכל השדה ובזה קונה ודאי כל השדה וכנ"ל.

יד

עכו"ם שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים, אבל הקרקע אינו קונה אותו מישראל ואינו מקנה אותו לישראל אלא בשטר שאין דעתו סומכת אלא על השטר, לפיכך ישראל שלקח שדה מן העכו"ם ונתן הדמים, וקודם שיחזיק בה בא ישראל והחזיק בה כדרך שמחזיקין בנכסי הגר זכה אחרון ונותן לראשון את הדמים מפני שהעכו"ם מעת שלקח את הדמים סלק רשותו וישראל לא קנה עד שיגיע השטר לידו ונמצאו נכסים אלו כנכסי מדבר שכל המחזיק בהן זכה.

עכו"ם שמכר מטלטלין לישראל וכו' המ"מ והכ"מ מפרשים דמה שכתב הרמב"ם או בדמים קאי בין על עכו"ם שמכר בין על עכו"ם שקנה, ולפי"ז הקשה הלח"מ ממש"כ הרמב"ם בפ"ז מה' עכו"ם הל' ה' וז"ל, הלוקח גרוטאות מן העכו"ם ומצא בהן עכו"ם אם נתן מעות ולא משך יחזירם לעכו"ם, וכן אם משך ולא נתן מעות אע"פ שמשיכה בעכו"ם קונה כמקח טעות הוא, וקשה למה כתב רק על משיכה הטעם ולא על מעות כיון דבין מעות בין משיכה קונה בקונה מן העכו"ם ונשאר בצ"ע.

ונראה דאף דמדין תורה קונה הישראל שקנה מן העכו"ם מטלטלין בכסף, מ"מ התקנה שתיקנו חכמים שהלוקח יוכל לחזור בו משום שלא יאמר לו המוכר נשרפו חטיך בעליה שייך גם בעכו"ם שמכר לישראל דלא גרע בזה הישראל, ורק דבישראל תיקנו חכמים ששניהם יכולים לחזור בין המוכר בין הלוקח, אבל בעכו"ם לא תיקנו חכמים עבור העכו"ם, ולכן ישראל הלוקח יכול לחזור ולא עכו"ם המוכר, ולזה מבואר דכאן מיירי הרמב"ם בדין העכו"ם שפיר כתב דקונה ומקנה לישראל בין בכסף בין במשיכה. אבל הישראל שפיר יכול לחזור וגם מי שפרע ליכא דלא תיקנו מי שפרע בחוזר מן העכו"ם.

אך זה מיושב ביותר להרמב"ם לשיטתו שכתב בפרק ג' הלכה ה' דהתקנה היה שאם תהיה דליקה וישרף המקח יהיה ההיזק להמוכר ולכן יציל ולא כפירש"י דהתקנה היה שיוכל המוכר לחזור אם יוקר המקח, דלפירש"י א"כ עיקר התקנה היה שיוכל המוכר לחזור, א"כ אף שהתקנה היה בשביל הלוקח, וגם קיי"ל כרבנן דכשם שתיקנו חזרה במוכר כן תיקנו חזרה בלוקח, מ"מ כיון דעיקר התקנה בשביל הלוקח גופיה, היה שהמוכר יוכל לחזור אם כן מסתבר דגם בעכו"ם שמכר לישראל שיוכל גם העכו"ם לחזור, אבל לדעת הרמב"ם דעיקר התקנה היה שלטובת הלוקח יעמוד המקח ברשות המוכר לענין דליקה, אבל מוכר עכו"ם מכיון שלא עשו בשבילו תקנה שפיר שאינו יכול לחזור, ובפרק ג' הארכתי ע"ש.

ב) אבל הקרקע אינו קונה אותו מישראל אלא בשטר, כתב המ"מ זה נתבאר שם בפ' חזקת עכו"ם לא מקנה אלא בשטרא וה"ה שאינו קונה, והכ"מ כתב ונראה לי דהיינו הא דאמר ר"י אמר רב ישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם ומפרשה רבינו לענין קנין וכמ"ש ה"ה בפ"א מה' מכירה, ותמה הלח"מ דא"כ למה כתב המ"מ דמזה דעכו"ם אינו מקנה אלא בשטר נלמד דה"ה שאינו קונה, כיון דזה מפורש בגמ' דעכו"ם אינו קונה אלא בשטר, ונראה דהא דפ"א מה' מכירה נאמרה לענין חזקה דאין עכו"ם קונה בחזקה אלא בשטר, אבל לא הוזכר לענין כסף ודין שאין עכו"ם קונה בכסף למד המ"מ מדין שאינו מקנה בכסף מהא דאמרינן נכסי עכו"ם הרי הן כמדבר דמיירי בקנה בכסף, ובזה כתב דלמד מדין שאינו מקנה דה"נ קונה בכסף, אלא דיש עוד לטעון ע"ז דכיון דעכ"פ איתא שם שאין עכו"ם קונה בחזקה אלא בשטר מוכח דדוקא בשטר ולא בכסף אבל כפי מה שיתבאר לפנינו גם זה יתיישב.

והנה במה דמפרש הכ"מ בפ"א מה' מכירה וכן כאן בד"ה לפיכך דהא דאמר בגמ' ישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם ואין לו חזקה אלא בשטר דהכונה לענין ישראל הקונה מעכו"ם אין זה אלא דעת הכ"מ דמה דכתב הכ"מ ומפרשה רבינו לענין קנין וכמש"כ ה"ה בפ"א מה' מכירה זה אינו אלא על מה שכתב המ"מ שם על מש"כ הרמב"ם העכו"ם אינו קונה בחזקה אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף, ע"ז כתב המ"מ מפורש שם בהלכות ופירשה אף לענין קנין ולאו דוקא לענין חזקת ג' שנים וזהו על תחלת דברי הרמב"ם אבל סוף דבריו שכתב וישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם לא פירש המ"מ כלום, ואם היה מפרש זה לענין ישראל הקונה מן העכו"ם ודאי היה לו לפרש, ע"כ נראה וכן מצאתי שכתב הט"ז דהמ"מ מפרש כפשוטו דישראל הבא מחמת העכו"ם היינו שהעכו"ם קנה מישראל בחזקה ומכרו לישראל דלא נימא דהישראל כשהחזיק בפני המוכר הראשון אף דהעכו"ם לא קנה מ"מ קנה הישראל, לכן אשמעינן דכיון דהוא בא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם.

והנה אמנם ראיתי דרב האי גאון בספר המקח שער י"ד הביאו המ"מ על מש"כ הרמב"ם ונותן לראשון את הדמים כתב כדברי הכ"מ דמה דאמר ישראל הבא מחמת העכו"ם היינו ישראל הקונה מעכו"ם, אבל המ"מ לא רצה לפרש כן ודבריו מבוארים, דע"כ עיקר דברי הגמ' אינו לענין דין קנין אלא לענין טענת חזקה, דכן מוכח מהא דאמר רבא שם ואי אמר ישראל קמי דידי זבנה עכו"ם מינך וזבנה נהלי מהימן, אלא שכתב המ"מ דהרמב"ם מפרש זה גם לענין קנין, ובאמת צריך ביאור דמה שייך לצרף שני ההלכות במימרא חדא, אלא דהמ"מ ביאר שם וכתב והטעם שהעכו"ם אינו קונה בחזקה, שאם היה קונה בחזקה מתוך אלמותו היה מחזיק ונמצא דהוא חד דינא דכמו שאין חזקתו ראיה משום אלמותו, ה"נ אין חזקתו קנין משום אלמותו, וא"כ אין שייכות לדון מזה בישראל שקנה מן העכו"ם שלא יקנה בחזקה.

ולפי"ז מבואר מה שכתבתי דבפ"א לא הוזכר רק שאינו קונה בחזקה אלא בשטר, והעירותי דעכ"פ מכיון דאמרינן אלא בשטר א"כ מוכח דגם בכסף אינו קונה, אבל לפימש"כ דבאמת עיקר דינא דגמ' הוא דלא מהני חזקת ג' שנים לראיה אלא דממילא כיון דאמרינן דמשום אלמותו אין חזקתו ראיה ה"נ אין חזקתו קנין כיון דאינו הוכחה על בעלות דאפשר משום אלמות הוא מחזיק, וא"כ לא שייך כלל להוכיח מזה דלא מהני קנין כסף בעכו"ם, ולכן ע"כ הוצרך שפיר המ"מ לומר דכמו דאינו מקנה בכסף ה"ה שאינו קונה בכסף, ובמה דאפשר לדמות לענין קנין כסף קנין עכו"ם להקנאת עכו"ם, נראה דהוא עפ"מ שכתב הרמב"ם בטעמא שאין דעתו סומכת אלא על השטר, וכתב המל"מ דכונתו דאין דעת הישראל סומכת אלא על השטר וא"כ הוא חד טעמא ואף דלכאורה לקנות קרקע מעכו"ם שפיר שייך לומר לא סמכה דעת הישראל, אבל למכור קרקע והישראל קבל הכסף למה לא יהיה סמכה דעתו, וצ"ל דכיון דעכו"ם אלם הוא גם כשמכר לו הישראל הוא ירא שמא יחזור העכו"ם וידרוש ממנו הכסף חזרה, ולכן לא גמר להקנות לו הקרקע.

ג) זכה אחרון ונותן לראשון את הדמים, כתב המ"מ דזהו מדברי רבינו האי גאון בספר המקח וכתב בשם הרמב"ן בטעמא דמילתא משום דבזוזי דהאי מסלק לה עכו"ם ומשתרשי ליה הני זוזי ללוקח שני, אבל עוד אינו מבואר דאיברא דהעכו"ם נסתלק ע"י הכסף שנתן הישראל, אבל כיון דאמר בגמ' דנעשה הפקר מה איכפת לישראל שני מאיזה סבה שנעשה הפקר, כיון דעכ"פ נעשה הפקר והוא זוכה מן ההפקר למה יצטרך ליתן הדמים, ומטעם זה באמת חולקין הרשב"ם והרא"ש על זה וסוברים דהוא פטור מליתן דמים והרא"ש הביא שהר"ח כתב טעם אחר משום שהקרקע נעשה משכנתא על הדמים וגם ע"ז חלק הרא"ש דכיון דלא קנה משכנתא נמי לא הוי וכונתו דהא לא סמך עליה.

והנה הרשב"ם והרא"ש חולקין דהרשב"ם סובר דיכול הישראל הלוקח לתבוע המעות מהעכו"ם, והרא"ש כתב ע"ז שדבריו אינם מובנים דהיאך יוכל להוציא מעות מן העכו"ם כיון דבדיניהם קני ואף בדינינו נגמר הקנין ע"י נתינת הכסף שוב אין חייב להעמיד מקחו אם בדיני ישראל זכה המחזיק, אבל בדעת רה"ג והרמב"ם נראה דבזה סוברים כהרשב"ם דהישראל יכול לתבוע מן העכו"ם המעות דכיון שלא זכה בהקרקע על דעת זה לא נתן לו המעות, אלא דכיון דאם היה הלוקח הישראל מחזיק בה היה קונה, וכמו שכתב הרמב"ם איברא דהכ"מ כתב דאז היה קונה מדין הפקר, אבל עכ"פ אז ודאי לא היה יכול לתבוע המעות מן העכו"ם א"כ מעיקר דינא קנה העכו"ם המעות שנתן לו הישראל אלא שהוא על תנאי שיבוא הקרקע ליד הישראל והוא בגדר אומדנא דלא נתן לו המעות אלא אדעתא שיגמר הקנין ושתבוא הקרקע לרשותו, וא"כ עכשיו שבא ישראל אחר והחזיק בהקרקע אם לא יתן הדמים ללוקח הראשון ודאי יוכל לתבוע המעות מן העכו"ם, וכיון שהעכו"ם יהיה מחוייב להחזיר המעות באופן זה לא יצאה הקרקע מרשותו, ולכן כתבו רה"ג והרמב"ם שצריך הישראל ליתן המעות להלוקח, וממילא זכה הישראל השני בהקרקע דכשנותן הישראל הב' המעות להלוקח ליכא אומדנא לומר דאדעתא שלא תבוא הקרקע לידו לא היה נותן לו המעות כיון שמחזיר לו הישראל המעות, וכיון שנשארו המעות של העכו"ם ממילא יצאה הקרקע מרשותו ושפיר זכה בה הישראל השני.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.