מעשה רקח/ברכות/ה

מעשה רקח ‏ ברכות ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ה מהלכות ברכות

א

נשים ועבדים וכו'. פרק מי שמתו דף כ' אמר ליה רבינא לרבא נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן וכו' ת"ש באמת אמרו בן מברך לאביו וכו' ואשה מברכת לבעלה וכו' אי אמרת בשלמא דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאורייתא וליטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא הכא במאי עסקינן כגון דאכל שיעורא דרבנן וכו' ע"כ ומדקאמר אלא הכא במאי עסקינן משמע דקאי במסקנא דהוו נשים חייבות מדרבנן ורבינו שכתב שהוא ספק צריך לומר דס"ל דדיחויא הוא דקמדחי ליה כלומר דלא מצית למילף מהך ברייתא דהוו דאורייתא דאימא דהוו דרבנן דומיא דבן מברך לאביו ולעולם דנשאר הדין בספק וכן נראה מהרא"ש ז"ל שכתב דבעיא לא אפשיטא אמנם הרי"ף ז"ל כתב וז"ל תפילה ומזוזה וברכת המזון דהוה ליה מצות עשה שלא הזמן גרמא וכל מ"ע שלא הזמן גרמא נשים חייבות ע"כ משמע דס"ל שהם חייבות מדאורייתא ואל תתמה על החפץ שהרי הרשב"א שם כתב להדיא דחייבות מדאורייתא וגם הראב"ד ז"ל בהגהותיו על בעל המאור הובאו בספר תומת ישרים סימן ר"מ כתב כן להדיא והביאם ג"כ הרב ב"י או"ח סי' קפ"ו ונתן טעם הרשב"א זלה"ה חדא דרבא רביה דרבינא ועוד דאמרינן לעיל וחייבות בברכת המזון פשיטא ואהדריה מהו דתימא הואיל דכתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר מ"ע שהזמן גרמא הוא קמ"ל אלא מלתא דפשיטותא היא לכולהו דחייבות דאורייתא וכו' עיי"ש ובירושלמי נמי משמע דהוו דאורייתא מדיליף להו מקרא דואכלת ושבעת וברכת ופירש הרב שם ואכלת וכו' חובת האוכל היא ועיי"ש לקמיה.

 ולפי  זה קשה לי על הרבינו יונה ז"ל שהבין בפשיטות דלא מחייבי אלא מדרבנן והרי דברי הרי"ף מוכחי דחייבות מדאורייתא וכדעת הרשב"א והראב"ד ז"ל ואף דמהתוספתא פ"ו דברכות משמע דהוו דרבנן מדקתני הכל חייבים וכו' ולא תני נשים ובתר הכי תני נשים ועבדים וקטנים פטורים וכו' מ"מ דברי הרי"ף ז"ל מוכחי אנפשייהו טפי שכתב תפילה ומזוזה וברכת המזון בהדי אהדדי ואכולהו קאמר דהוו מצות עשה שלא הזמן גרמא ואין לטעות. ועל מ"ש רש"י ז"ל ד"ה או דרבנן דכתיב על הארץ הטובה ולא ניתנה לנקיבות להתחלק הקשו על זה התוספות ז"ל דא"כ כהנים ולויים נמי תבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ ואם כן לא יוציאו אחרים ידי חובתם וכו' ע"כ ומכח זה כתב השלטי הגבורים ז"ל שם דלרש"י כהנים ולויים פטורים מבה"מ עיי"ש והוא תימה שהרי בתוספתא פ"ו הנ"ל קתני להדיא הכל חייבים בברכת המזון כהנים לויים וישראלים וכו' וודאי דחייבים מדאורייתא קאמר דומיא דישראלים והנך דקתני התם ותדע עוד דקתני בתר הכי נשים פטורים מברכת המזון ועל כרחך פטורים מדאורייתא קאמר דאלו מדרבנן ליכא מאן דפליג כפשטא דמתני' ועיין במרדכי שם ולהכנה"ג שהוכיחו עוד מתוספתא דביכורים דכהנים נטלו חלק בשדה מגרש ובהכי ניחא טפי עיי"ש.

ב

שלשה שאכלו וכו'. משנה שם דף מ"ה ומ"ש אם היו האוכלים וכו' שם דף מ"ט ומ"ש והוא חוזר וכו' היינו מ"ש שם דף מ"ו להיכן הוא חוזר וכו' וכ"כ התוספות ומרן ז"ל.

ג

ואחר כך אומר וכו'. לאפוקי מהטור סי' קצ"ב שכתב לומר ברוך הוא וברוך שמו וכו' כי לא נזכר זה בשום מקום עיין להמגן דוד ז"ל שם ומ"מ העולם נהגו לאומרו.

ד

נברך לאלהינו וכו'. רבינו גריס לאלהינו בלמ"ד ואף דהתוספות והרא"ש כתבו דאין לומר בלמ"ד דלא אשכחן למ"ד אלא בהודאה כגון הודו לה' שירו לה' וכיוצא אבל בברכה אין למ"ד כגון ברכו עמים אלהינו במקהלות ברכו אלהים וכ"כ הרבינו יונה מ"מ יש לומר לדעת רבינו דלשון תורה לחוד ותו דבקרא אשכחן אברך את ה' אשר יעצני ואברך את ה' אלהי אדוני אברהם דהוה מצי למכתב בלא את והיינו את והיינו למ"ד. ונראה שכך היתה גירסת רבינו כמ"ש בפירוש המשנה עיי"ש. ופשיטא שאין זה דומה למי שאכלנו משלו שאסרו בגמרא דהכא לאלהינו קאמר ועיין להרב ב"י שנתן טעם לדברי הטור שכתב שאין לומר לאלהינו בלמ"ד שהוא מהטעם שאסרו לומר למי שאכלנו משלו ע"כ ואחרי המחילה רבתי מהרב ב"י מה ענין זה לזה הרי הכא לאלהינו קאמר דליכא למיטעי כלל ותו דהטור עצמו הוציא דין זה מאביו הרא"ש ז"ל ושם נתן טעם לשבח כדברי התוספות והבן.

ה

הסועד וכו'. כתובות דף ח' מבואר כדברי רבינו והגהות מיימוני כתב דבזמן הזה ערבה כל שמחה ואין מברכים אחר ימי המשתה כלל וכו' ע"כ וכן אנו נוהגים ועיין להמפרשים ז"ל. ומ"ש מרן מברכי סעודת וכו' צ"ל מצרכי סעודת.

עד שנים עשר חדש מברך וכו'. וא"ת ואמאי לא אמרינן הכא דאף לאחר שנים עשר אם הוא אוהבו או קרובו ששמח מאד ממנו דליבריך שהשמחה במעונו כדאשכחן בגוי שעשה משתה לבנו דאיסורו שוה לדין זה כמבואר ולאחר י"ב חדש נמי אסור כדאיתא בפ"ק דע"ז דף ח' דפריך ולבתר תריסר ירחי שתא שרי והא רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי ההוא גוי לבתר תריסר ירחי שתא ושמעיה דאודיה ופירש ולא אכל שאני ר' יצחק בריה דר"מ דאדם חשוב הוא ופירש רש"י דאדם חשוב הוא ושמח ממנו הגוי מאד ע"כ וגם כי רבינו השמיטו בפ"ט דע"ז כבר תירצתי הנראה לענ"ד שם דהתם האיסור הוא משום שהודה לע"ז ומילתא דפשיטא היא דאסור אי נמי אדם חשוב ר"ל ממדת חסידות. ועכשיו ראיתי שכתירוץ שני כתב הרב ב"י יו"ד סי' קנ"ב להליץ בעד רבינו והרי"ף והרא"ש ז"ל שהשמיטוהו עיי"ש אלא דקשה לי ע"ז דאף בדבר שהוא משום חסידות משום חומרא דע"ז הוה לן לאחמורי כמ"ש רבינו בפ"ז הל' י"א וכמ"ש מרן שם דאסר רבינו לכל אדם אף שהוא מידת חסידות עיי"ש ותו דמי סני מודה לע"ז הרי קעבר משום לפני עור לא תתן מכשול ועיין ברש"י ז"ל דף ו' ע"א ויש ליישב ודו"ק. ולתירוץ ראשון קשה גם כן דאם כן הוה ליה לתרץ שאני התם דהודה לע"ז ולזה י"ל דהיא גופא קאמר שאני ר"י דאדם חשוב הוא ושמח מאד ממנו וזה גרם לו שיודה לע"ז וכ"כ הט"ז שם וצ"ל דהתם לאו מחמת אירוסין הוא דהודה אלא משום חשיבותו של ר"י ולכל התירוצים לא תקשה לנדון דידן דלעולם אחר י"ב חדש ליכא תו סעודה מחמת נישואים.

ו

הכל חייבים וכו'. בריש ערכין תניא הכל חייבים בזימון וכו' פשיטא לא צריכא דאכלי קדשים סד"א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה היא קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו.

וכן כהנים וכו'. שם תניא הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים ופריך בגמרא פשיטא ומשני לא צריכא דאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר אוכל חולין סלקא דעתך אמינא הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן לא מצי אכיל לא ליצטרף קמ"ל דכיון דכהן מצי אכיל בהדי זר מצטרף ע"כ ולפ"ז אם ג' בני אדם מודרים הנאה זה מזה לא מצטרפין לזימון וכן כהן וזר שאוכלים כאחד כהן אוכל חלה וזר אוכל פת של גוים והכהן נזהר מפת של גוים לא מצטרפין דהרי אין אחד מהם יכול לאכול עם חבירו וכ"כ הגהות מיימוני ז"ל ולא אמרינן אילו מייתו להו פת של ישראל הוו מצי אכלי בהדדי מצטרפין אלא אמרינן השתא מיהא לית להו ולא מצטרפי. וקצת קשה ממאי דאמרינן פרק שלשה שאכלו דף מ"ז רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא אתא רב שימי בר חייא הוה קמסרהב ואכיל אמר ליה מאי דעתיך לאיצטרופי בהדן אנן אכלינן לן אמר ליה שמואל אילו מייתו ליה ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן ופירש רש"י וקא מסרהב ואכיל ממהר לאכול כדי להצטרף לזימון ויזמנו עליו גמרה לן סעודתן קודם שבאת ואי אתה מחייבנו עוד בזימון אילו מייתו לי וכו' שמואל חביבין עליו ארדיליא בקינוח סעודה והן כמהין ופטריות ולרב היו חביבין גוזלות וכו' מי לא אכלינן הלכך לא גמרה סעודתן ומצטרף ע"כ. וכתבו התוספות דכן הלכה עיי"ש הרי דגם שכבר גמרו לאכול אפ"ה אמרינן אילו הוו מייתו להו איזה מאכל מצטרף אף שלא הביאום ממש וקשה דבההיא דערכין אמרינן כיון דכהן מצי אכל בהדי זר מצטרף דמשמע דבעינן שיכול לאכול ממה שלפניו דוקא דאי לא תימא הכי כדפריך פשיטא לישמועינן רבותא טפי דאפי' במציאות שאין שום אחד מהם יכול לאכול עם חבירו מאותו פת שלפניהם אפ"ה כיון דאי מייתו להו פת אחר דמצו אכלי כגון פת חולין הוו מצטרפי השתא נמי ליצטרפו.

 ויש  לחלק דכיון דעיקר הזימון הוא באכילה גופא כשהם אוכלים ביחד בעינן לעולם שבאותה אכילה עצמה שלפניהם יוכלו לאכול יחד כגון כהנים דאכלי תרומה דמצו אכלי חולין מתוקנים עם הישראל שעמהם וזה הוא דבר מוכרח מצד עצמו אמנם כשאכלו כולם מפת אחת אלא שאחד מהם בא בסוף והעיכוב הוא מצד הזמן כלומר שלא בא קודם לכן קצת באופן שיאכל עמהם ממש כיון שסוף כל סוף הרי אוכל ממאכלם וגם הם לא סילקו עצמם מלאכול לגמרי שלא אמרו הב לן ונבריך אמטו להכי מקלינן להו לומר אילו מייתו להו כיון שבעיקר הזימון שהיא האכילה היו שוים בפועל מצד האכילה לא קפדינן אהזמנא ואמרינן אילו מייתו להו וכו'. והשתא על כרחך לומר שיפה תמה הרב ב"י או"ח סי' קצ"ו על הרב האגור ז"ל שכתב בשם יש אומרים דאם היו כהנים וזר אוכלים יחד והכהנים אוכלים חלה ונזהרים מפת של גוים והזר אוכל פת של גוים דאפילו שהכהנים אינם יכולים לאכול מפת של גוים שלפניהם כיון דאי מייתי להו פת של ישראל מצו אכלי מצטרפי עיי"ש וכתב הרב ב"י על זה דדברים בטלים הם מההיא דערכין וכו' והרב בעל מגן דוד שם הליץ על דברי האגור מהך דרב ושמואל עיי"ש ואחר המחילה לדבריו סתרי הסוגייאות אהדדי. ומבואר החילוק שאמרנו כי נראה לענ"ד שהוא אמת ויציב.

ז

נשים וכו'. פרק שלשה שאכלו דף מ"ה והא דהשמיט רבינו אכל טבל והנך דקתני התם נראה דסמך אמ"ש סוף פרק א' מהלכות אלו לענין ברכה וה"ה לענין זימון וכמ"ש מרן ז"ל שם וגם דכיון דליכא ברכה ליכא גם כן זימון ובמאי דאיכא ברכה כגון דמאי וכו' ה"ה זימון. ואי קשיא הא קשיא דאמאי השמיט דין הכותי שמזמנין עליו ודין השמש שאכל כזית שמזמנין עליו אף שלא נקבע עמהם כדאיתא בגמרא ותו דבדין הנכרי שאין מזמנין עליו כתב רבינו סתם ואלו בגמ' פריך פשיטא ומשני דהכא במאי עסקינן בגר שמל ולא טבל וביארו ג"כ רבינו בפירוש המשנה שם. ולזה י"ל דסמך אמ"ש במקומו בגר שמל ולא טבל דהרי הוא כגוי גמור וכמ"ש הרב לחם משנה ז"ל אי נמי דכיון שהזכירו בהדי הנך דלעיל דאית בהו צד חיוב במקצת ה"ה במציאות דנכרי אף היכא דאית ביה צד חיוב במקצת וכמ"ש בפי' המשנה שם. ולדין הכותי י"ל דס"ל כהרי"ף ודעימיה דאינו נוהג בזמן הזה דעשאום כגוים לכל דבריהם ומזה גם כן יש להכריח דמ"ש נכרי סתם היינו אפילו מל ולא טבל שהרי לא הזכיר אותו מטעם דהרי הוא כגוי גמור. ודין השמש אפשר דסמך אמ"ש לקמיה הל' ח' דאין מזמנין אלא על מי שיאכל כזית פת ולמעלה וכו' וכיון דהשמש אכל כזית מינה דמחייב ולא קפדינן כלל אקביעות לפי האמת דכיון שהוא חייב לברך דנלמד מדין אכל כשהוא מהלך שכתב בריש פרק ד' מינה נמי דמצטרף לזימון.

אבל נשים וכו'. כתב מרן הקדוש וז"ל והטעם שלא הזכיר הברייתא וקטנים מזמנין לעצמם לפי שהקטנים אינם חייבים בשום מצוה אלא על אביהם מוטל לחנכם וכיון שהיא חברת קטנים אינם מצווין בזימון ע"כ פירוש אף בקטן שהגיע לחינוך איירי דלעולם אין ליתן חיוב על הקטן דקטן לאו בר חיובא הוא כל עוד שאינו בר עונשין. אלא דאפשר לחלק ודו"ק. ומ"ש בן מברך לאביו ר"ל שיכול אביו לומר לו שיוציאהו ידי ברכה וכל זה מכח החיוב המוטל על האב ולפיכך כתב מרן ז"ל דבקטנים לא שייך לחייבם בזימון כשהם לבדם דעל אביהם מוטל ולא שכיחי גבייהו כשאוכלים בחברת שאר קטנים ודמי למ"ש רש"י בפרק מי שמתו דף כ' אמתניתין דקטנים פטורים מק"ש שכתב דאפילו הגיע לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בק"ש לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן ק"ש ע"כ ובהכי מתיישב שפיר מה שדקדק בספר קול בן לוי על דברי מרן דלא קשיא מידי עיי"ש.

קטן היודע וכו'. ברכות דף מ"ז מסקנא דרב נחמן קטן היודע למי מברכים מזמנים עליו ומפרש לה רבינו דהיינו בן ז' או בן ח' ותו מייתי תלמודא התם עובדא דאביי ורבא דהוו יתבי קמיה דרבה אמר להו רבה למי מברכים אמרו ליה לרחמנא ורחמנא היכא יתיב רבא אחוי לשמי טללא אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא אמר להו רבה תרווייכו רבנן הויתו וכו' וזה משמע כבן ז' או בן ח' כדברי רבינו והיא שיטת הרי"ף ז"ל ודלא כהרא"ש ושאר פוסקים דבעו עד י"ג שנים ויום אחד והביאו ראיה מהירושלמי והרב ב"י סימן קצ"ט פסק כדברי רבינו והשיירי כנה"ג אחר שפלפל בדבר כתב ואנו אין לנו אלא דברי הרב ב"י וכן מנהג פשוט בקוסטנטינה לצרף קטן שיודע למי מברכים לשלשה אם הגיע לעונת הפעוטות וכו' ע"כ ופשט דברי רב נחמן הכי מוכחי וגם עובדא דאביי ורבא וכו'.

והנכרי וכו'. משנה שם דף מ"ה ובגמ' פריך פשיטא ומשני הכא במאי עסקינן בגר שמל ולא טבל דאמר רבי זירא לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וכמה דלא טבל נכרי הוא ע"כ וכ"כ רבינו בפירוש המשנה שם וכאן סתם הדבר משום דסמך למ"ש בפי"ג דאיסורי ביאה שפסק להדיא כרבי זירא.

ח

אין מזמנין וכו'. משנה שם השמש שאכל כזית מזמנין עליו ובגמ' פריך פשיטא ומשני מהו דתימא שמש לא קבע קמ"ל ומכאן למד רבינו דאין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת וכו' וכן פסקו הפוסקים ז"ל.

שבעה שאכלו פת וכו'. גם זה שם במחלוקת שנויה ופסקו של רבינו מבואר וכן פסק הרי"ף ועיין להרב ב"י ז"ל סי' קצ"ז.

ט

שנים שאכלו וכו'. שם דף מ"ז וכתב הרב כנה"ג שם וז"ל ולענין מעשה ראיתי לרבותי ולאדוני אבי ז"ל ורבים מגדולי הדור נוהגים שאם היו שנים אוכלים ובא שלישי אם היו יכולים להזקיקו וליטול ידיו ולאכול עמהם כזית דגן היו עושים ואם לאו היו נותנים לו כזית ירק או כוס של יין והיו מזמנין עמו וכן נהגנו אנחנו וכו' וכתב עוד בשם הרמ"ע מפאנו סי' קי"ב דשלשה שאכלו דגן ורביעי שתה כוס אחד יכול לענות אחר ברכת זימון כמו שהם עונים ע"כ ומסתברא דכל זה אינו אלא קודם שאמרו הב לן ונבריך וכו' וכ"כ ז"ל ופשוט.

וחכם וכו'. גם זה שם ומבואר הדבר שאם רצה החכם למחול על כבודו רשאי עיי"ש.

י

שלשה שאכלו וכו'. משנה שם דף נ' ומבואר הדבר משום דאכל חד מנייהו חל חיוב הזימון ועיין להתוס' שם.

יא

שלשה בני אדם וכו'. מימרא דרב הונא שם ומרן ז"ל יישב דעת רבינו להשגת הראב"ד ז"ל וכמה פירושים נאמרו בדין זה עיין בהרא"ש ומעדני מלך והרב עראמה ז"ל. ומ"ש הרב לח"מ שהראב"ד ס"ל כרבינו יונה שהביא הרא"ש עיין עליו אין נראה עיי"ש.

יב

שתי חבורות וכו'. כתבו התוס' והרא"ש דלאו דוקא בית אחד וכן הסכימו הפוסקים ז"ל ולרבינו צ"ל שהעתיק לישנא דמתניתין שם דתני בבית אחד משום סיפא כמ"ש התוס' עיי"ש.

והוא שישמעו וכו'. מ"ש מרן דר"ל ברכת זימון הוא מוכרח ועיין להרב ב"י או"ח סימן קפ"ג וקצ"ה ור' אלא דקצת קשה דשם הסכים להלכה כדברי הרי"ף ולא הביאו בשו"ע עיי"ש.

יג

ג' שאכלו וכו'. מימרא דרב דימי בר יוסף שם דף מ"ה ומ"ש ומזמנין עליו פירוש שיענה עמהם ברוך שאכלנו משלו וכ"כ ז"ל.

ויוצא ידי חובתו. והרב ב"י סימן קצ"ד כתב דרבינו יונה ז"ל חולק וס"ל דלא יצא י"ח ועיין להעטרת זקנים שם.

אבל עשרה וכו'. ואף דלעיל הל' ח' חמיר טפי שלשה מעשרה כבר תירץ מרן ז"ל דהכא שאני דכיון דבעי לאדכורי שם שמים צריך לישב עמהם אבל לענין הצטרפות בשלשה שהם מועטים בעינן שכולם יאכלו דגן אבל בעשרה כיון דרובא דמנכר אכלו דגן הו"ל כאילו כולם אכלו ע"כ.

יד

שלשה שאכלו וכו'. מימרא דרבא תוספאה שם דף נ' והרא"ש ז"ל כתב בשם ריא"ז דאם היו חמשה וקדמו שלשה מהם וזימנו לעצמן אינו יכול להצטרף אחד מהשלשה עם השנים הנשארים לזמן הואיל ויצא כבר ידי זימון והביאו העטרת זקנים ז"ל.

טו

שנים שאכלו וכו'. ברייתא שם דף מ"ה שנים שאכלו כאחד מצוה (ליחלף) [ליחלק] וכו' והיינו מ"ש רבינו שכל אחד מברך לעצמו והרב ב"י בשם רשב"ם כתב משום דברכת המזון דאורייתא והרא"ש ז"ל כתב משום דבסוף הסעודה בטל הקבע וכו' ע"כ ועיין להמגן דוד סימן קצ"ג.

ואחד אינו יודע וכו'. רבינו סתם דבריו ומשמע דאף שאינו מבין לשון הקדש יוצא ולדידיה גם הנשים שאינם מבינים לשון הקדש יוצאים בשמיעה וכן היא דעת רש"י ז"ל אמנם הרב ב"י ז"ל פסק דבעינן שיבין דוקא עיי"ש.

והשני עונה וכו'. היינו כדי שתחשב לו כאילו בירך הוא עצמו דלענין לצאת ידי חובתו אף בלא עניה הוא יוצא וכמו שכתב רבינו פ"א הל' י"ג ועיין מה שכתבתי שם בס"ד.

ובן מברך לאביו. סוכה דף ל"ח ומבואר הדבר דרבינו ס"ל כרב עוירא פרק מי שמתו דף כ' דכזית דגן אינו מן התורה אלא מדקדוק ישראל על עצמן עד כזית ועד כביצה וכמ"ש בראש אלו ההלכות דמן התורה אינו חייב בברכת המזון עד שיאכל כדי שבעו וכ"כ לקמיה להדיא ועיין למרן ז"ל שהאריך בזה להשגת הראב"ד ז"ל והביא תשובת רבינו לחכמי לוניל ז"ל עיין עליו ולמ"ש מרן דהא סתמא קתני להוציא את הרבים וכו' ע"כ. ראיתי בהגה כתב יד וז"ל ולא ידעתי למה לא הכריח הגאון דעת הראב"ד מעובדא דשמעון בן שטח כמו שהכריחו רש"י והתוס' ע"כ ואפשר לי לומר דכיון שלא היה זה המעשה בעצמו אלא מדיוקא וכו' כ"כ לי זה כמו ההיא דסתמא וכו' ונקט מרן הכי משום רבא שהוא בתרא כדאיתא התם ודו"ק. ומ"ש מרן בשאלת חכמי לוניל ולגרמיה הוא דעבן צ"ל הוא דעבד. ומ"ש שהוציאו כאחד מן השבעה ט"ס הוא וצ"ל באחת בבי"ת ור"ל באחד מן השבעה מינין שהוא היין והיה צריך דגן דוקא והוא ברור. ומ"ש בתשובת הרמב"ם והלא דבר זה וכו' או דרבנן אלא הכא במאי עסקינן כגון דאכיל שיעור דרבנן דאתי שיעור דרבנן ומפיק דרבנן כדדרש רב עוירא וכו' וזה אין בו ספק והא דאמרינן עד שיאכל כזית דגן לאפוקי וכו' עד כאן כצ"ל ובגירסתינו יש חסרון וכ"ה בגירסת מגדל עוז. בא"ד כמו שנתבאר בפרק מי שמתו אותם הדברים וכו'. כתב הרב עראמה שנ"ל שהוא ט"ס וצ"ל פרק שלשה שאכלו כי שם נתבאר בבירור וכו' אליבא דכו"ע ע"כ.

טז

במה דברים אמורים וכו'. מרן ז"ל בד"ה ויש לדקדק וכו' יישב דברי רבינו על נכון עיי"ש.

יז

הנכנס וכו'. שם דף מ"ה כרב זביד ורב פפא דלא פליגי.

ואם מצא וכו'. משמע דאם כבר ענו האוכלים ברוך שאכלנו משלו וזה נכנס כשהמברך אומר ברוך שאכלנו משלו אינו חייב לענות אחריו אמן כיון שהאחרים שותקים אין עליו שום חיוב והלבוש ז"ל כתב דגם בזה יענה אמן ועיין להמגן דוד סימן קצ"ח.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---