אור שמח/ברכות/ה

אור שמח ‏ ברכות ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

שלשה שאכלו פת כאחד חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון.

בגמרא פליגי רב ור' יוחנן בשנים אם רצו לזמן אם רשות או לא. ת"ש שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן ואין רשאין לחלק, שלשה אין שנים לא, שאני התם דמקבע להו בחובה מעיקרא, ופירש"י ואי מפקעת להו מחובה וקמו ברשות וגדול המצווה ועושה כו' ולקמן טעמא דקוראין לו הא לא קוראין לו לא שאני התם דאקבעו להו בחובה כו' מורה דמשום הכי נשאר דיוק טעמא דקוראין לו הא לא קוראין לו לא ואין מזמנין לכן נראה דכיון דיתבו וקבעי בסעודתא אדעתא דחובה תו אם נחלקו אף רשות ליכא ואם רצו לזמן אין מזמנין. ונראה משום דבירושלמי מדמה פלוגתא דא לשנים שדנו אם דיניהם דין, דכמו דכאן איכא הזכרת שם שמים, כן התם איכא מושב אלדים, ואם דנו דיניהם דין, ובסנהדרין פריך למאן דאמר שנים שדנו דיניהן דין מהך דתנן אפילו שנים מזכין כו' ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין ואם איתא להוי כשנים שדנו, ומשני שאני התם דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי, לכן הדין של שנים בטל ומבוטל, וכן הכא כיון דמעיקרא יתבי אדעתא דתלתא ומיקבעי בחובה, תו בשנים ליכא זימון ואין מזכירין שם שמים ולכן טעמא דקוראין לו ומזמנין הא אם אין קוראין לו לא מצי לזמן ולהזכיר שם שמים אפילו ברשות כיון דיתבי וקבעי סעודתא אדעתא דתלתא כנ"ל ברור ומזה נראה לנו בשלשה שבאו משלש חבורות מצטרפין אף שלא אכלו אחר כך כדקיימא לן בפרק גט פשוט דף קס"ה בשלשה שבאין משלש בתי דינין דנחשבין בית דין ואינן צריכין להעיד בפניהם עוד הפעם כמו"ש רבינו שם עיי"ש, הכא נמי מצטרפין לזימון ומקרי מושב וקביעות, ובירושלמי פליגי בזה אם מצטרפין לזימון יעו"ש, וכן משמע מלשון רבינו לקמן הלכה יו"ד וכן פסק בשו"ע יעו"ש ודו"ק בכ"ז:

ז

נשים ועבדים וכו' אבל נשים מזמנות לעצמן וכו' אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לנשים ולא לאנשים וכו'.

הנה בתוספתא פרק ה' בברכות, הכל חייבים בברכת (המזון) כו' אנדרוגינוס מוציא מינו ואינו את שאינו מינו, טומטום כו' נשים ועבדים וקטנים פטורים כו' ובוודאי בברכת המזון לא שייך לומר לשון פטורים על נשים וכו' דוודאי מדרבנן חייבין, ולהוציא רבים י"ח בעי הגמרא דף כ: ולומר בדוחקים דאברית ותורה קאי ז"א, לכן ברור לכל רואה דצ"ל הכל חייבין בברכת [הזימון] דבזה נשים המה פטורים, מטעמא דלכל מילי דבעי ג' או עשרה, המה כחד חשיבי כדאמר הגמרא דף מ"ה: והא מאה נשי כתרי דמיין רק אם רצו מזמנין ועיין תוספות שם, ולזה התוספתא כוון רבינו כאן וזה ברור, וזה דלא כמו שכתב הרא"ש בפסקיו, דנשים חייבות בברכת הזימון, מסוגיא דערכין דאמר הכל חייבין בזימון לאתויי נשים ועבדים ואפשר דסבר דהך תוספתא פליגא על סוגיא דערכין וכמו גבי מגילה דהך תוספתא דמגילה פוטר נשים דלא כבבלי, אמנם מה שתמה כיון דנשים חייבות בברכת המזון כו' למה לא יתחייבו בזימון כו' אמינה לדבריו מה יתרץ בהך תוספתא, אבל הטעם פשוט לדעתי דבדף כ"א קאמר ברכת התורה לפניו כו' כי שם ד' אקרא הבו גודל כו' ומהך קרא ילפינן לברכת הזימון בריש שלשה שאכלו א"כ נשים דפטורות מתלמוד תורה פטורים מזימון [אע"ג דחייבים בתלמוד תורה דהקהל, בכ"ז בשירה זו לא נזכר רק ולמדה את בני ישראל] ופוק חזי דלמדו ברכת התורה מזימון בירושלמי שם וכל מבין יבין דלפ"ז מתורץ הסתירה מהתוספתא עם הגמרא, דהגמרא בערכין אזלא למאן דאמר בערכין לקמן מ"ח דמואכלת ושבעת וברכת, זו ברכת המזון, וא"כ לא שייך לחלק בין נשים לברכת הזמון לברכת זימון וזה נכון.

אולם בעניותן לא מצאנו לפום רהיטא בכל מילי דבעי מנין שיהא בנשים, דמנין נשים כחד חשיבי, כדרגיל תלמודא לאמר בכ"מ, רק גבי פסח מצאנו דמשלימות ומצטרפות לדחות טומאה משום דתמן בעי רק רובא לא מנין, ומזה אמינא דלפי מה דרצו התוספות לאמר בכמה דוכתי דאשה כשרה לדון (עיין תוספות ב"ק ט"ו) ורק דקשיא להו הך משנה דנדה כל הכשר לדון כשר להעיד, דלפ"ז אפשר לאמר דדיני ממונות דבחד נמי כשר בהודאות והלואות ה"ה דאשה כשרה, אבל בגזילות וחבלות דבעי שלשה, א"כ אין מנין אשה חשוב מנין, ועיין ירושלמי דיליף זימון מדין ותלי פלוגתא דשנים שדנו דיניהם דין בברכת זימון אם רשות עיי"ש. כפי מה שהבאתי לעיל. סוף דבר אין אנו יכולים להכחיש פשטא דגמרא מאה נשים כחד דמיא לכל מילי דבעי מנין וזה כלל גדול בתורה ויעוי' ריש נדה דפירשו קדמאי דנשים לא הוו רשות הרבים דכחד דמיא יעו"ש.

וראיתי לראב"ד בהלכות שופר שכתב שאנדרוגינוס למ"ד שחציו זכר הוא, אינו מוציא מינו ואף עצמו אינו מוציא, והרב המגיד יישב, דאפשר לחלק בין מה שהוא בידי אדם ליד"ש ונפלאתי על כבוד חכמתם, הלא מצאנו דוגמתו ממש, דחצי עבד וחצי בן חורין שנשא אשה אמרינן דהוולד ממזר דאתי צד עבדות ומשתמש בצד אישות. (יבמות מ"ה) אבל פרידות למ"ד חוששין לזרע האב מותר להרביעו זע"ז, והיינו דחילק התשב"ץ בין הרכבה מזגיית לשכונית, ועיין תוספות ב"ב י"ג וזה ברור מאד. ומלבד זה קשה הדבר במושכל שיהא בפעולת השם בריה שלעצמו אינו מוציא ויהא צריך לצאת מאחר, וכן אמרו בירושלמי כיון שטבל של חמץ אינו יכול להפריש דבעי שיריה נכרים תו אף דמצי להפריש עליהן ממצה מ"מ הוי פטור כיון דמינה אינו יכול להפריש, וזה ברור והפורש מדברי רבינו משה כפורש מן החיים:

ומהאי טעמא לא נהירא לי מה שראיתי להשאגת אריה שחקר הרבה במדבר ואינו שומע וכן באין לו זרוע [לענין תפילין] מטעם כל שאינו ראוי לבילה כו' דזה אינו דנימא דחבירו יתחייב במצוה זו ואיהו לא יתחייב באופן שחבירו מחויב [כמו בשעת הסכנה דאינו משמיע לאזנו או באין לו ש"י] ואם נימא דאיהו מחויב רק אין לו תקנה כיון שאינו יכול להשמיע לאזנו, זה בדותא, דאטו רמי רחמנא אכתפה דמרא מידי דאין בידו, ואם תפטרנו ע"ז לא מצאנו ואמליץ דברי חז"ל תורה ומצות דכתיב כי היא חייך כו' אטו האי לא בעי חיי, ולא מצאנו הך דכל שאינו ראוי לבילה, רק בכסוי הדם דאינו מצוה מוטלת לעשותה דאם כסהו הרוח פטור מלגלות ולכסות וזה ברור.

והנה שיטת הירושלמי מוכחא, דסבר דמה"ת חייב בברכת המזון בכזית או כביצה, והראיה דאמר סתם, ספק בירך ברכת המזון כו' צריך לברך כו' וא"כ איך סתם לה, אטו אם לא אכיל רק כזית דאינו רק מדרבנן הוי ספיקא דרבנן ולקולא, ועוד דלא נזכר בשום דוכתא בירושלמי דמה"ת בעי כדי שביעה, ולכן מוכרח לאוקמי הך דבן קטן מברך לאביו בעונה אחריהן [מילה במילה] ולא באוכל אביו כזית כדמוקי בתלמודין דף כ: דאף בכזית הוי דאורייתא. ולפ"ז ניחא מה דאמר דעל בריה מברכין לאחריו, דבריה הוי כמו כזית, אבל לדידן דקיי"ל דכזית הוי מדרבנן א"כ זה לא שייך דבריה הוי כאילו אכל כדי שביעה, רק דנימא דהוי כזית, ע"ז נימא דרבנן לא תקנו רק בכזית דהוי אכילה לכל מילא ולא בריה, אבל אם תאמר דמה"ת בכזית, ולא בעי ושבעת, א"ש דכיון דבקרא כתיב חטה כו' גפן ורמון א"כ על כל פרי מברך לאחריו דבריה חשוב ודו"ק. וכן השמיט רבינו הך דירושלמי ועיין קרבן עדה בנזיר שם. ודע דלפי הראב"ד בהשגות, דמן התורה בברהמ"ז חייב בכזית, מוכח שפיר דברכה מעין ג' הוי ג"כ דאורייתא דאמרינן דף מ"ט: ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה, אלמא דבשתיה מברכין מעין ג' דהוי דאורייתא, רק רבינו סובר דהוי אסמכתא דמה"ת בעי שביעה גמורה, וא"כ א"ש בפשוטו לכן סובר דמעין ג' הוי דרבנן ודו"ק ויונתן תרגם וברכת על הארץ על פירי דארעא טבתא, המה ז' מינין שנשתבחה הארץ בהן וסבר דהוי מעין ג' דבר תורה, ואונקלוס בפ' ויחי ואחסנתי' תהי מעבדא פרין יהון מודן ומברכין עליהון זה מעין ג' דהוי דבר תורה.

קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו וכו'.

לולא דמסתפינא מרבוותא קדמאי, הוי אמינא דהא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, מה שפירשו הגאונים דפירושו דקטן פורח שיודע למי מברכין מזמנין עליו, לא משמע כן מהך דערכין דאמר הכל מצטרפין בזמון לאתויי קטן היודע למי מברכין ולא נהירא דהגמרא מסתם סתים והכוונה בקטן פורח אלא נראה דאין ה"נ דקטן שהביא שתי שערות [דכללא דברייתא דוקא הוא] והיינו פורח בעי שיהא יודע למי מברכין, ומיהו קטן שיודע למי מברכין דמזמנין היינו רשות ולא חובה ורשאין ליחלק, וטעמא דהוי רשות כמו דאמרינן בדף מ"ה: שאני התם דאיכא דיעות, ופרש"י אע"ג דלענין חובה אינן חייבות לענין רשות דיעות שלשה חשיבא טפי להודות משני אנשים דאיכא משום גדלו לד' אתי, וה"נ טעמא דאיכא קטן היודע למי מברכין ואיכא דיעות, והוי רשות לזמן, ומזמנין דקאמר ר"נ הוי כמזמנין דקאמר גבי נשים, תמן דהוי רשות ודו"ק. ולפ"ז אם אכלו ששה, ובתוכם קטן היודע למי מברכין אינן רשאין ליחלק כיון דאיקבעו בחובה מעיקרא ואם יחלוקו הוי רשות להשנים וקטן עמהם ועוד נפ"מ טובא ודו"ק.

י

מעשרה ולמעלה אינם רשאים ליחלק עד עשרים כו'.

בירושלמי הלכה ג' קאמר מה מקיימין רבנן טעמא דריה"ג במקהלות בכל קהלה וקהלה כו' במקהלת כתיב, וכפי הנראה דלרבנן צריכין ליחלק דכל קהלה קהלה בפני עצמה בעי ברוכי, ולר' יוסי אינן צריכין ליחלק, אולם בגמרא דילן מוכחא שפיר דאינן צריכין ליחלק, דקאמר קם רב חמא ומהדר אבי מאה כו' לא צריכתו כו' הלכה כרע"ק, והא לרע"ק צריכין ליחלק, וא"כ מאי לא צריכתו דקאמר דמשמע דרשות בידן לברך ביחד, והיינו דהגמרא דילן מפרשא טעמא אחרינא, דמבעי קרא לדר' מאיר כו' וטעמא אמאי לא מפרש דפליגי בהא משום דאם כהירושלמי הוי מהפכא שיטתייהו מהך דפסחים ל"ו דריה"ג דריש המקרא ור' עקיבא דריש המסורת והכא איפכא, והירושלמי מפרש שם טעמי אוחרי בפלוגתייהו עיין ודו"ק. וא"כ נתברר שיטת ירושלמי דבעשרים צריכין ליחלק, אבל ששה אינן צריכין ליחלק, ולפ"ז אינו מדוקדק לשון רמ"א בסימן קצ"ג דאז יכולים ליחלק אם ירצו, ונ"ל דה"ה בששה אינן מחויבין ליחלק רק אם ירצו, דלפ"ז אדרבא כ"ש הוא. ועוד מאי נ"ל דקאמר הא רש"י פירש כן בריש דף נ' ששה נחלקין אם רצו כו' עיי"ש. והנה בספר קרית ספר להמבי"ט כתב דזימון מן התורה בעשרה ולא בג' ואתי שפיר מה דפועלים מברכין זימון משום דבעשרה הוי ד"ת ועיקרה ד"ת, ולכן כי לא היה מופלג בחכמה לא רצו לברך וסברו דחילוק ברכות עדיף משום דרק ג' הוי, ולכן ספק אשה חייב בזימון דעיקרה דבר תורה ודו"ק.

יב

שתי חבורות וכו' בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין וכו' ואם יש שמש אחד ביניהם כו' מצטרפין וכו'.

נראה פשוט דאף אם ג' אנשים יושבין כל אחד בפ"ע ואחד אינו רואה חבירו היינו זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן בכ"ז אם שמש ביניהן הוא מצרפן [דלא נימא כמו"ש הרשב"ש בתשובה דדוקא כשיש ג' בכל חבורה רק לענין שם או צירוף דיוצאין בחדא זימון] וגם אנן ניליף מהא דתנן גבי עדות במכות סוף פרק ראשון דגם התם אם בשתי כתות מקצתן רואין זא"ז מצטרפין ואמר רבא דאם מתרה רואה אותן והן רואין אותו מצטרפין, דמתרה הוה דומיא דשמש, דכמו דהוא נצרך להעדיות, כן הוא נצרך לסעודה, ואמר תמן דגם בעד אחד. ועד אחד והן רואין המתרה והוא רואה אותן מצטרפין, כן הכא מצטרפין להיות שלשה ולזמן כמו דהתם דשניהם נעשים עדים דחדא בלא חבריה לאו כלום הוא ודו"ק.

והנה בירושלמי ריש פרק שלשה שאכלו, אשכחן תני ארבעה, אין תימר זו הזן את הכל קשיא, אין תימר זו הטוב והמטיב לית יכיל כו' הטוב של"נ והמטיב שנתנו לקבורה. וכן פירש הרי"ף בגמרא דילן. והמג"א סימן קצ"ד הוכיח מזה, דהכונה אם אין כאן מי שיודע לברך אלא ברכה אחת אינו מברך, ולכן בהטוב והמטיב דרבנן, אע"ג שאין כאן מי שיודע הטוב והמטיב, צריך לברך ג' כיון דהטוב והמטיב דרבנן. וזה תמוה, דמאין למדנו דברכות המזון מעכבין זה את זה, אע"ג דבתוספתא דמנחות תניא דברכות כהנים מעכבות זה את זה, היינו משום דכה תברכו כתיב, וכה הוי כמו ככה, והוי עיכובא אבל כאן מנא לן, וכבר השיג עליו הרב באבן העוזר עיי"ש דברי חן. אולם לפ"ז צריך מובן הקושיא דמאי איריא דהוי דרבנן אטו משום הא לא תני תנא להאי, ונראה פשוט, דבירושלמי קאמר לעיל פ"ג הלכה ג' דאע"ג דבכל הברכות אעפ"י שיצא מוציא, בכ"ז גבי ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך, א"כ הטוב והמטיב שניתקן על הרוגי ביתר, רק רבנן תקנוהו לאומרו אחר גמר הסעודה, וכמו שצריך להזכיר ירושלים על ראש שמחתו, וא"כ בודאי אף מי שלא אכל כלל, מוציא את חבירו ידי חובתו, וא"כ כאן תני התנא שנים שלשה חייבין בברכת המזון היינו שלשה שאכלו, וא"כ אם משום הטוב והמטיב שאע"ג שאותן שאכלו אינן יודעין לברך אותה, מ"מ המה יוצאים ע"י אחר שלא אכל כלל, ואין המברך מן החייבים לברך כלל וזה ברור, ונמצא ראיה עצומה לשיטת הרי"ף ורבינו דמי שלא אכל אינו מוציא את מי שאכל ודו"ק.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.