יצחק ירנן/ברכות/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ ברכות ה

א

נשים ועבדים וכו'. הכי איתא בפ' מי שמתו וכתב הרא"ש וז"ל ולא איפשיטא [וכו'] וא"ת מאי שנא מההיא וכו' וי"ל דלא דמי דאיש אף דלא אכל כלום וכו' לא כן אשה דאינה בכלל הערבות עכ"ל. ורצונו לומר דאף דמן הדין יכול לברך להוציאו מדין ערבות בלא אכילה כלל מ"מ הוצרכו מדרבנן שיאכל כזית דגן שהוא שיעור דרבנן משום שהיא ברכת הנהנין וסגי בשיעור דרבנן כיון דמן התורה לא בעי אכילה כלל ברם פחות מכזית דגן או אפי' הרבה מדבר אחר לא וכמ"ש וכ"כ ג"כ בפ' שלשה שאכלו סי' כ"א וז"ל ואע"פ שהם אכלו וכו' היה מוציא וכו' משום ערבות וכו' וה"ה ברכת המזון וא"צ כזית דגן אלא [כדי] שיוכל לומר שאכלנו וכו' ר"ל דאף דמן הדין מוציאו בלא אכילה כלל מדרבנן הצריכו קצת אכילה שהיא כזית והיינו טעמא שהיא ברכת הנהנין ואומר שאכלנו ולא אכל ותיבת שאכלנו אינו מדוקדק דאין תיבת שאכלנו איתא בנוסח הברכה בברכת המזון אלא הוא אשגרת לישן מחמת דקאי כאן אעובדא דשמעון בן שטח דהוזכר בגמ' דאיירי בזימון וכ"כ התוס' ג"כ כמ"ש הוא אחריהם והוא ממש מ"ש כאן כתב שם והוצרכתי לזה לאפוקי מס' צרור החיים דף כ"ה ע"ב יעו"ש דהקשה דבריו אהדדי. ועוד סיים הרא"ש שם בפ"ז עד שיאכל כזית דגן אבל שתיה ועלה ירק לא מהני דבעינן דבר שראוי וכו' עכ"ל יעו"ש. ור"ל דהא דמהני באכל שיעורא דרבנן היינו דוקא בשיעור כי האי שאם יאכל עוד יתחייב מדאורייתא לא כן בעלה ירק או שתיה דמעולם לא יבא לחיוב דאורייתא לא מהני נמצא בפי' מ"ש כאן ומ"ש שם הכל עולה לסיגנון אחד וקאי לבהמ"ז דמדרבנן אינו מוציא אם לא אוכל כזית וכ"כ התוס' ג"כ דף מ"ח ע"ב ומ"ש שאכלנו משלו דקאי לזימון היינו משום דקיימי הכא לעובדא דשמעון בן שטח והוא אשגרת לישן וכמ"ש הרא"ש ושוב ראיתי להרב ב"ח שדעתו סובב הולך דמ"ש התוס' שאכלנו משלו קאי לזימון. ולענ"ד ממ"ש מרן סי' קפ"ו לדעת ר"י והרא"ש כשמפרש דברי סמ"ק נראה שהבין כמו שהבנתי דברי הרא"ש דשאכלנו הוא אשגרת לישן שכתב ולא אמרו וכו' אלא כדי שיוכל לומר שאכלנו אבל בירושלמי לא משמע הכי וכו', ואי פירוש שאכלנו הוא זימון הכי הו"ל למימר ומיהו בירושלמי לא משמע הכי אלא דמשום בהמ"ז גופא הצריכו שיאכל כזית ודוק.
והטור בסי' תפ"ד כתב שם על שם אביו דאם אינן יודעים בהמ"ז יש תקנה להקרותם מילה במילה שאין כאן מוציא שם שמים לבטלה וכו' כי היכי דברכת הלחם של מצה מוציאם כיון שהוא חובה ה"נ בהמ"ז כיון שתיקנו ארבע כוסות וכו' יעו"ש. ויש להקשות דמה צורך להקרותם מילה במילה או למ"ש אח"כ הטור מטעם ד' כוסות הא בהמ"ז דפסח שוה לברכת הלחם של מצה דאיפסיקא הלכתא אע"פ שיצא מוציא דמידי הוא טעמא דברכת הלחם של מצה אע"פ שיצא מוציא דכיון דחובה עליו לאוכלו וא"א בלא ברכה חשיב ברכת המצוות וא"כ כ"ש ברכת המזון שכבר נתחייב ממה שאכל כזית מצה בחיוב ואין לך ברכת המצוות גדול מזה. ואין לומר כיון דחיוב ברכה על אכילת כזית אינו אלא מדרבנן נמצא דאינו נמשך חיוב ברכה מן התורה מכח אכילת כזית כדי שיקרא ברכת המצוות ולכן צריכינן לתיקונים הללו, דא"כ גם ברכת הלחם של מצה חיוב ברכתו אינו אלא מדרבנן ואינו נמשך מאכילת כזית מצה לברכה ולא יקרא ברכת המצוות אלא ודאי כיון דרבנן תיקנו כן לאכילת כזית חשיב כדאורייתא ונקרא ברכת המצוות וא"כ גם בהמ"ז דרבנן דתקנו על כזית חשיב כחיוב דאורייתא. ויש לחלק דלא דמי ברכה ראשונה לבהמ"ז דבברכה ראשונה כיון דרבנן תיקנו שיברך קודם אכילה וזה אינו יודע לברך א"א לו לאכול כזית מצה ולקיים מצוה דאורייתא ונמצא מפסיד המצוה אמטו להכי חשיב ברכת המצוות כיון דבלא זה א"א לבוא למצות בוראו לא כן בברכה אחרונה דכבר קיים מצות בוראו ולא פש גביה אלא חיוב בהמ"ז דרבנן לכזית מצה בזה אינו מחוייב לברך לחבירו דבמצוות דרבנן אינן ערבים זה לזה וכמו שהעלה בהסכמה הרב בעל זרע אברהם או"ח סי' י"ב יעו"ש.
ונ"ל הדיוט להכריח כן מסוגיא מגילה דף י"ט ע"ב שכתבו שם התוס' ד"ה ור' יהודה מכשיר ודף כ"ד ד"ה אבל וד"ה מי שלא ראה שכתבו דתרי דרבנן אינו מוציא לחד דרבנן יעו"ש, ואי איכא ערבות מה בין תרי דרבנן לחד הא מיהא מחוייב דרבנן נינהו וערבים זה לזה ואפילו בלא חיוב כלל צריך להוציאו דערב הוא אלא ודאי ס"ל דבדרבנן ליכא ערבות וכן דעת הרא"ש כאן לפי דרכנו ואי אכל אח"כ כדי שביעה ונתחייבו מדאורייתא הוי כשאר אכילת רשות דעלמא דמדרבנן צריך לאכול כזית דגן ולכן הוצרך לברך מלה במלה או להטור מטעם ארבע כוסות.
והנה נתבאר דעת הרא"ש ז"ל בהוצאת ידי חובה לאחריני ובנשים דאינם מוציאות לאנשים דלא איפשיטא ברם הגהות אשרי בפ"ק דמגילה כתבו דחייבות מן התורה בבהמ"ז ואינם מוציאות את האנשים. והקשה הרב שער אפרים [סי' י"א] דהוי היפך הש"ס דאמר נפק"מ להוציא אחרים ידי חובתן הרי דאי מיחייב מן התורה מוציא אחרים ועיין להרב מקראי קדש דף קמ"ה ע"ב מה שתירץ. ולי הדיוט יראה דהאי דחייבות מן התורה לאו היינו מדינא אלא מתורת ספק דמספקא להו ז"ל אי חייבות מן התורה וכדעת הראב"ד וטעמו עיין בחי' הרשב"א ז"ל או אינן חייבות בודאי ונשארו בספק כדעת רבינו ז"ל ומספק אזלינן להו לחומרא ונפק"מ דקטן לא ליפוק להו ידי חובתן ברם לא אזלינן לקולא דליפוק לגברי כיון דליתנהו בברית ותורה כסברת הגמ' דאזלינן לחומרא דזיל הכא לחומרא והכא לחומרא ודוק. ושוב ראיתי להרב שער אפרים הנזכר שתירץ כעין זה ויש שינוי בדברי ובזה אני מתנצל מקושיא שהקשה יעו"ש.
והגהות אשרי כתבו בשמעתין וז"ל ותימה על הר' אלחנן נהי דגר וכו' מ"מ איך יוציא אחרים ידי חובתו כיון שלא היה לגרים חלק בארץ וכמו הנשים פי' דהכל תלוי כשיהיה לו חלק בארץ דכתיב על הארץ הטובה וכו' ומאי אהני מה שיכול לומר על שהנחלת וכו'.
כתב עוד וכן קשיא לר' מאיר כהנים מביאים וכו' העתק מהתוס' עכ"ל. עיניך הרואות שדבר ה' בפיהו אמת כמ"ש הרב בעל כנה"ג סי' קפ"ו שמ"ש התוס' בברכות דף כ' וז"ל ותימה כהנים ולוים נמי תיבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ וכו' שכוונתם תיבעי לר"מ דאמר וכו'. וראיתי להרב בעל מקראי קדש דף הנז' שכתב עליו וליתא דאי הכי מאי קשיא להו להתוס' דתיבעי לר"מ דאין הלכה כמותו והלא רצו לשאול נשים לר' יוסי דהלכה כוותיה עכ"ל. וי"ל לזה דכוונתם לומר דכפי זה יהיו פטורים הכהנים לר"מ וזו היא תמיה דמי איכא סברא דיהיו פטורים.
אך מ"ש הכנסת הגדולה וז"ל איברא שאף לפי מה שפירש דברי התוס' מגומגמים במ"ש ותימה דכהנים ולוים וכו', דלוים מאן דכר שמייהו דנהי וכו' עכ"ל יעו"ש, ודבריו תמוהים דלכאורה נראה דאישתמיט מיניה משנה ערוכה סוף מעשר שני משנה י"ד וז"ל מכאן אמרו וכו' ר' מאיר אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש ע"כ, ונמצא דהתוס' דכתבו כהנים ולוים קיימי למתני' דמעשר שני ולא לתוספתא דבכורים ונראה מבואר ממתני' הלזו דטעמא דר"מ לאו משום דכהנים לא נטלו ערי מגרש דהרי לוים דנטלו וכללם בהדי כהנים דאינן מתודים אלא דס"ל דערי מגרש לא חשיב חלק בארץ ודלא כהרב כנה"ג וצ"ע. וממתני' הלזו תברא ג"כ למ"ש הרב מקראי קדש שם וז"ל לכן יראה דגם לר' יוסי הקשו הק' התוס' דאף דנטלו ערי מגרש אפ"ה מיקרי חלק ישראל וכו' יעו"ש, דממתני' הלזו יראה דזה דערי מגרש לא חשיב חלק אבות אבותיהם לר"מ אבל לר' יוסי חשיב חלק גמור ודוק.

ב

שלושה שאכלו וכו'. וכתב מרן וז"ל אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל וכו' וכתבו התוס' ד"ה לעולם וז"ל ופריך בירושלמי מהחזן שאומר ברכו וכו' עכ"ל. והקשה הרשב"א בחידושיו מגדלו לה' ותירץ דכיון דאומר אתי הרי הוא כלל עצמו עכ"ל. וקשה דמה יענו לכמה פסוקים דכתיב הודו לה' זמרו לה' וכמוהו רבים דלא כתיב אתי אלא ודאי דלא דמי ענינא דקרא לדהכא דיש לחלק ולכן לא הקשה הירושלמי כי אם מהחזן ודוק.

והוא

חוזר ומברך ברוך וכו'. וכתב מרן להיכן הוא חוזר (גמ') רב זביד אומר חוזר לראש ורבנן אמרי וכו' ופירשו התוס' וכו'. ושם סיימו התוס' פירוש אחר מהר"ם מאיבר"א יעו"ש ודבריהם שם מגומגמים ועיי"ש בחידושי הלכות מה שנדחק בזה והוצרך להגיה יעו"ש והיינו משום שהבין דלמר ולמר דכתבו התוס' היינו האמוראים דלעיל דהיינו רב נחמן ורב ששת.
לענ"ד נראה דיותר טוב להחליף תיבות את של זה בזה ולא להגיה, והכונה מוכחת כן וכן צ"ל והכא בעי וכו' להיכן הוא חוזר למר במקום שפסק דהיינו מהזן ואילך ולמר נברך וכו' והנך אמוראי קיימי לרב ששת דלעיל דקאמר עד הזן, וה"פ והכא בעי לאותו מן השוק אליבא דר"ש למר דהיינו רבנן למקום שפסק דהיינו מזן ואילך פי' מסוף הזן דהיינו תחילת ברכת הארץ ולמר דהיינו ר"ז נברך היינו סוף נברך שהוא תחילת הזן וזה מיקרי לראש שהוא בהמ"ז ודו"ק כי נראה אמת. ושוב ראיתי להרשב"א משם הראב"ד פירש כן כדפירשתי וודאי שהוא הפירוש הזה יעו"ש ודוק.
עוד כתב מרן ומ"ש והן עונין אמן וכו' יעו"ש עכ"ל. וקשיא לי דאיך כתב משום מצוה והא חייב לענות מדינא וכמ"ש רבינו לעיל פ"א וז"ל הל' י"ג כל השומע אחד מישראל אע"פ וכו' חייב לענות אמן, וא"כ כ"ש הכא וכי גרע משום שיוצא הוא ידי חובתו דלא יענה אמן מתורת חיוב, ואין לומר דס"ד אמינא כיון שהוא שומע מראשה ועד סופה חשיב כמברך ולא יענה אמן דהעונה אמן אחר ברכותיו הרי זה בור קמ"ל דיכול לענות, חדא דאין ס"ד זה עולה, ועוד א"כ כך הו"ל למרן למימר ולא כמ"ש שהוא ענין אחר וכעת צ"ע.

ד

היו האוכלים מעשרה ואילך וכו' נברך לאלהינו וכו'. וכתב הלח"מ טעם לרבינו וז"ל משום דהיכא דמזכיר שם מוכחא מילתא דעל קב"ה קאמר וכו' אמנם פליג וכו' ולענ"ד נראה כדכתיבנא וכו' עכ"ל. והנה באמת צריך להבין כוונת מרן כי ודאי לאו קטיל קנה באגמא הוא ולכאורה שפיר תפש עליה הלח"מ. והנראה לענ"ד להליץ בעד מרן דמדמדמה אומר לאלהינו לאומר למי שאכלנו משלו [נראה דס"ל] דכי היכי ד[ב]אומר נברך למי שאכלנו תיבת למי מורה דממעט אחר שלא אכלנו משלו דמרובין משמע זה זן את זה וזה זן את זה דכל הוספה מגרעת ומשמע דקאי לבעל הבית וממעט לאדם אחר שלא אכלנו משלו הכי נמי באומר לאלהינו דהוספת למ"ד הוא כמו למי, שממעט אחר דיש אלוה אחר ח"ו דזן לאחר ושפיר דמי אומר לאלהינו לאומר למי דכמו דהתם מכח ההוספה משתנה הענין כן אומר לאלהינו מכח הוספת הלמ"ד משתנה הפירוש ומשמע דממעט אחר שלא אכלנו משלו דזה זן את זה וזה את זה זהו דמיון מרן לאלהינו עם למי כך נ"ל לומר בדוחק.

ז

נשים ועבדים וכו'. וכתב מרן והטעם וכו' יעו"ש. ובדבריו אלו תמהו עליו ממ"ש הוא עצמו בתחילת הפרק יעו"ש דמוכח דס"ל לדעת רבינו דקטן עצמו אית ליה חיובא דרבנן ועוד ממ"ש רבינו לקמן דין ט"ז דבן קטן מברך לאביו בשאכל שיעורא דרבנן ואמאי הא קטן לית ליה חיוב אלא על אבוה לחנוכי עיין בקול בן לוי שהקשה כן ובספר צרור החיים. ולענ"ד לק"מ משום דנהי דלאו לתינוק רמיא החיוב אלא על אביו מ"מ הא דמברך התינוק מחיוב דרבנן הוא דאי לאו חיובא לא הוה מברך שלא היה מלמדו נמצא דמה שמברך מחיובא דרבנן מברך רצוני לומר דכל כוונתם שיברך התינוק וכיון שכן חייב דרבנן מקרי והכי דייק לשון רבינו בכל המקומות וז"ל פ"ד מהל' ק"ש נשים ועבדים פטורים מק"ש ומלמדין את הקטנים וכו' כדי לחנכן במצוות ופירוש דבריו שאף שהם פטורים מצד עצמם וכדתני מתני' מ"מ אביו חייב לחנכן וכדכתב מרן כאן וכ"כ הלח"מ שם ודלא כמ"ש הלחם יהודה שם יעו"ש (וא"ה) [ומשו"ה] מיקרו דרבנן משום דרבנן הוא דמחייבי לאביו כדי ללמדו לעשות המצוה נמצא רצונם שיעשה הקטן מצוה.

קטן

היודע למי מברכין. ברכות דף מ"ח יעו"ש וכתבו התוס' ד"ה ולית הלכתא וכו' ואומר ר"ת וכו'. כל דברי ר"ת לכאורה אין להם מובן שמאיזה מדבריו משמע דאו פורח או יודע סגי ומאיזה מדבריו משמע דשניהם צריכי, ומדברי הרא"ש יש בירור דבחד סגי וכבר נתעורר בזה הרב חידושי הלכות [מהרש"א] ז"ל אלא שגם דברי הרא"ש תמוהים שכתב בשם ר"ת דולית הלכתא קאי גם לקטן פורח והך ברייתא דאין מדקדקין בקטן מוקי לה רב נחמן בקטן פורח ואינו יודע וכו' א"נ בהיפך וכו' זה תוכן דבריו, וקשה דא"כ גם ר' יוחנן יפרש הכי ור"י חדא נקט וה"ה אידך וא"כ איך חולק עליו ר"נ. ונראה דס"ל דודאי ר"י אמורא הוא והו"ל לפרש דלא נפקא הך דיודע ואינו פורח מפורח ואינו יודע אלא ודאי דאינו מועיל כי אם פורח ואהא פליגי עליה ר"ן וס"ל דשניהם מועילים ומוקי לברייתא בא' מב' וזה אתי מרווח בדברי הרא"ש ברם בדברי התוס' העיקר חסר ודוק. וחזות קשה ראיתי להרב מעדני יו"ט שכתב על דברי הרא"ש בשם ר"ת ושניהם צריכי וכמ"ש התוס' וכו' יעו"ש.

והנכרי

אין מזמנין עליו. ויש לדקדק דלמה השמיט דינא דמתני' דכותי מזמנין עליו. וי"ל דהא דמפלגינן בין כותי לנכרי היינו בזמן חכמי המשנה אבל אח"כ כשעשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם כדאיתא בפ"ק דחולין אין חילוק בין כותי לגוי וכמ"ש מרן כ"מ לעיל פ"א הי"ב. והא דלא כתב בהיפך דכותי אין מזמנין עליו כיון דנקט נכרי ה"ה כותי דהכל שוין וסמך על מ"ש לעיל פ"א הי"ב דדינם שוין וק"ל.

ח

אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ולמעלה וכו'. עיין מרן הכ"מ שהקשה ביתור לשון רבינו. וע"פ מ"ש הלח"מ במ"ש רבינו פת ולא דגן יתורץ דתחילה כתב דין הזימון דלא הוי אלא בפת ולא בדגן ואח"כ חילק בין עשרה לשלשה ואולי גם לזה כיון הלח"מ וק"ל.

ט

שנים שאכלו וכו'. וכתב מרן ומ"מ כתבו התוס' שאם אמר הב לן ונבריך אין השלישי מצטרף וכו'. וזהו שכתב רבינו אם יכולין לאכול עמו וכו' כלומר שיש להם רשות דלא נאסרו וק"ל.

יא

שלשה שאכלו כאחד וכו' שלשה בני אדם וכו'. עיין מ"ש מרן ועיין מ"ש בב"י. ומ"ש הלח"מ דבריו תמוהים ע"פ מ"ש הרשב"א משמו [של הראב"ד] בסוגיין יעו"ש.
והכי איתא התם דף נ' אי נמי כי הא דאמר רב הונא שלש חבורות וכו' אמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם וכו' ופירש"י ואפילו לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים עכ"ל. ומדנקט ואפילו לא אכלו משמע דעיקר דינו דאינן רשאין ליחלק איירי באכלו ואהא קאמר ואי אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו והיינו אפילו אכלו אח"כ אלא דכשלא אזמון עלייהו אפי' לא אכלו בחבורה זו חדשה אינן רשאין ליחלק כן נראה דעת רש"י ז"ל אלא שהתוס' לא הבינו כן לדעת רש"י אלא הבינו לדעתו דאזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו היינו כשלא אכלו דאי אכלו נתחייבו בזימון ממה שאכלו אח"כ וז"ש אחר שפי' וז"ל פי' שאכל כל אחד מהשלשה מהחבורה זו החדשה ומפסיק כל אחד בחבורתו הראשונה ואהא כתבו ורש"י לא פירש כן וכן הבין ה"ר יהודה שהביא הרא"ש לדעת רש"י שהקשה ה"ר יהודה לפי' רש"י דהא מילתא דפשיטא היא וכו' יעו"ש בהרא"ש (ו)שיישב כל הקושיות בהנחה שאכלו השלשה ביחד כמו שביארנו דעת רש"י והיינו דבאזמון עלייהו אפילו אכלו פרח זימון ובלא אזמון עלייהו אפילו לא אכלו כלום אינן רשאים ליחלק ונראה דגם הרא"ש הבין כן לדעת רש"י דאי לאו הכי כשמתרץ קושיות ה"ר יהודה הו"ל למימר ונ"ל פירוש אחר דאין [זה] פי' רש"י שמיישבו הוא, אלא ודאי דס"ל כן לדעת רש"י ולכן מתרץ קושיות ה"ר יהודה לדעת רש"י, נמצא שהר"י לא הבין כן לדעת רש"י דאזמון עלייהו היינו שאכלו ביחד וגם התוס' סברו כן ולכן כתבו ורש"י לא פי' כן ברם לקושטא דמלתא רש"י והרא"ש והתוס' בפי' אחד קיימי. ואין לומר דמ"ש התוס' ורש"י לא פי' כן קאי אמאי דכתבו פטורין מן הזימון ורשאין ליחלק ור"ל ואי רצו מזמני דלדעת רש"י אינן רשאין לזמן אפילו אם ירצו, חדא דזו היכן מצאו ברש"י ואי ממ"ש פרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו אין זו הכרח דר"ל דכיון דפרח תו לא הדר לאיתחייב ברם אם ירצה רשאין ואין הכרח בדבריו, זאת שנית דא"כ לא היה להם לפרש אבל אי אקדימו וכו' שפירשו בתחילת דבריהם דגם רש"י פי' כן אלא היה להם לפרש פירוש דפרח זימון דבהא חלוקים עם רש"י, אלא ודאי כוונתם כמ"ש שדימו בדעת רש"י מה שאינו ודוק.
וכן מרן בב"י ז"ל סי' קצ"ג כתב על דברי הטור שפי' וז"ל פירוש שלשה שבאו משלשה חבורות וכו' אם זימנו עליהם במקומן וכו' אחר שהעתיק דברי התוס' ורבינו כתב כפירוש זה כלומר לאפוקי מרש"י שהבינו התוס' לדעתו דאזמון עלייהו היינו שלא אכלו. ועוד כתב על מ"ש הטור ואינן רשאין לחלק וכו' יעו"ש מה שכתב דס"ל דיש הפרש ביניהם באזמון עלייהו דלרש"י לא אכלו ולהתוס' אפילו אכלו, ברם בלא אזמון עלייהו אפילו לא אכלו אינן רשאין ליחלק לדעת כולם ונמשך אחר דברי התוס' ואחר המחילה רבה זו אינו וכמ"ש דדעת כולם שוה.
וראיתי להב"ח שכתב על דברי מרן וז"ל ואיכא לתמוה על ב"י שהביא דברי התוס' וכתב עלייהו ורבינו כתב כפי' זה, והא ליתא שהרי רבינו כתב שוב אינן יכולים וכו' עכ"ל יעו"ש, והנה כבר הקדמנו כוונת התוס' ועפי"ז נמשך מרן וא"כ יפה כתב מרן ולא הסמיך דעת התוס' להטור אלא למ"ש דאכלו החבורה זו החדשה, [וכתב] וכן דעת רבינו כרש"י, למה שהבין ברש"י דלא אכלו השלשה אלו האחרונים ביחד דלא כתב רבינו ואם כבר זימן כל אחד ואחד וכו' רשאין אפילו אכלו, דהא קאי אמה שכתב שלשה שאכלו אינן רשאין ליחלק ואיירי אפילו בלא אכלו דבהא ליכא מאן דפליג וכמ"ש מרן שם בב"י לעיל מזה וא"כ הו"ל לפרושי, אלא ודאי דאיירי בלא אכלו' זה דעת מרן בדעת רבינו למה שהבין ברש"י ע"פ דעת התוס' ברם אין כן דעת רש"י כדכתיבנא. גם הראב"ד הבין כן ברבינו והשיג עליו ואפילו אכלו שלשה אחר מכאן וכו' לאפוקי ממה שהבין ברבינו דאיירי בלא אכלו ופי' הראב"ד ז"ל הוא ממש פי' רש"י והתוס' והרא"ש לפי מה שהכרחנו דכולם שוין וכמ"ש הרשב"א משמו ולא נמצא שינוי בדבריו כי אם מ"ש אפילו זימנו עליו בעל כרחו וזהו שהשיג הר"א על רבינו דמדברי רבינו נראה בשרצונו של כל אחד ואחד מאלו להצטרף עם בני חבורה ודלא כהלח"מ ז"ל שדבריו תמוהים יעו"ש.
ומרן ז"ל כדי ליישב דעת רבינו נדחק בלשונו וכתב ומ"ש וזימן עניינו וכו' אבל הוא לא היה וכו' ולמה שהשיג שנית ואפילו אכלו אחר מכאן וכו', יישב וז"ל ועל כרחין אית לן לפרש דשלשה אלו גמרו וכו' דאל"כ היאך שייך וכו'. כלומר דאף דסתם רבינו מ"מ סתמו כפירושו מכח ההכרח שהכריח וכו'. ואין לדקדק על מרן שבב"י הבין בדעת רבינו כמו שהבין הר"א והשיג, ובכ"מ לא הבין כן דכן דרכו בכמה מקומות דחוזר בו, והיינו טעמא דבב"י שתירץ ב' תירוצים לקושיא שהקשה בכאן שאל"כ וכו' הבין בדעת רבינו כמו שהבין הראב"ד ברם בכ"מ שלא מצא שום תירוץ לקושיא בדעת רבינו הוכרח להבין בדעת רבינו שלא כהר"א ולענין דינא שוים.
אך יש להתבונן בדעת מרן שמ"ש בב"י לתירוץ כתבו כאן ודחאו בסברא נכונה והכ"מ קדם לב"י. איך שיהיה נמצא למ"ש מרן כאן דרבינו איירי באכלו שלשה יחד מהכרח דהא אין זימון אלא במקום ברכה. ודבריו תמוהים במאד מאד דאי מהכרח זו איך כתב הראב"ד בפי' הביאו הרשב"א בחלוקה דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו דהיינו אפילו לא אכלו וכן רש"י כתב ואפילו לא אכלו אלו השלשה ביחד משנחברו ובזה כו"ע מודו וכמ"ש מרן עצמו בב"י וכן דעת רבינו ולא מצינו שינוי ביניהם אלא בחלוקה דלזמון עלייהו בדוכתייהו שהבינו התוס' בדעת רש"י שלא אכלו וכן הר' יהודה שהביא הרא"ש וכן דעת רבינו כפשט דבריו וכמו שהשיג עליו הראב"ד ואי כהכרעתו מה יענה לחלוקה דלא אזמון וכו' וכמ"ש, ואי יסבור בדעת רבינו דגם בחלוקה דלא אזמון הוא דאכלו מה יענה לפי הכרעה זאת להראב"ד ורש"י ודעימיה בחלוקה דלא אזמון עלייהו וכו' אלא ודאי צ"ל כמ"ש מרן בב"י דאיירי בשלשה חבורות שאכלו בבית אחד וכו' או דכיון שנתוועדו לזמן צריכין לאכול וכו' יעו"ש וא"כ כאן בכ"מ דלא חילק מה יענה לחלוקה דלא אזמון עלייהו כדכתבינן וצ"ע. ועיין בב"ח מה שתירץ לקושיית מרן בב"י ולענ"ד אינו סובלו לשון רש"י והראב"ד הביאו הרשב"א יעו"ש ודוק.
כתב מרן בב"י וז"ל מצאתי כתוב שנים שאכלו בקרן זוית ואחד בקרן זוית אבל לא בסדר אחד שאלתי את מורי וכו' והשיב טוב שיזמנו משום דברוב עם הדרת מלך (יצחק ב"ר אברהם) עכ"ל. והקשה הב"ח וז"ל וקשיא לי מהא דריש פרק שלשה שאכלו יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי לא הוה בהו מופלג אחד מחבריה לברוכי להו וכו' יעו"ש עד סוף לשונו, ולא ידענא מאי קא קשיא ליה חדא דזאת היכן כתיבא דמ"ש להו מרימר ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם היינו מטעם דאין חילוק בין איכא גדול לליכא גדול דוקא ולא מטעם דברוב עם הדרת מלך ג"כ דכעת אין הוכחה בגמ', ועוד לו יהי דיהבינן ליה כל דיליה דמטעם דחילוק ברכות נגע בה אפ"ה אין נדוננו דומה לנדון הגמ' דבשלמא התם בגמ' דכל עיקר הפטור היינו מטעם דליכא אדם גדול דנברך וכיון דמהאי טעמא פטורים היאך יברכו, מי יהיה המברך, לכן חילוק עדיף לא כן בנ"ד דאף דפטורים יכולין לזמן כי הפטור לאו מכח דליכא אופן לברך הוא אלא מטעם אחר שהם רחוקים זה מזה ויש אופן לברך ולכן טוב שיברכו משום דברוב עם הדרת מלך ודוק.

יב

שתי חבורות וכו'. וכתב מרן תנא אם יש שמש ביניהם מצרפן עכ"ל. וכתבו התוס' וה"ה בשתי בתים ובני אדם עומדים ומשמשין מזו לזו מצטרפין וסיימו ז"ל וכן בבית חתנים וכו' עכ"ל. כעת דבריהם סתומים דהאי וכן בבית חתנים מה באו לחדש דהיינו דתחילת דבריהם, ונראה כוונתם שאם אוכלים בבית חתנים והחתן אינו אוכל בבית זו אלא בבית אחר במסיבה אחרת יכולין לברך ברכת חתנים אף שאין שם החתן כי השמש מצרפן או הבני אדם שמצטרפין מזו לזו וכו'. ושוב ראיתי להרא"ש שכתב כן בפ"ב דסוכה אלא שאח"כ כתב הרא"ש דבבית חתנים אף דליכא שמש כיון שהתחילו לאכול עם אותם שבחופה כולם חשובים כאחד והסכים לזה יעו"ש והביאו הטור סי' קצ"ה, ולפי"ז יש לדקדק על מרן שם שהביא משם ריצב"א דלא התיר לברך ברכת חתנים אלא דוקא ע"י צירוף שמש דלא כהרא"ש וסיים ולענין הלכה נראה לסמוך על הרא"ש ולמה השמיט להתוס' ז"ל דקיימי בשיטת ריצב"א וכדכתיבנא.
הדרן לדברי רבינו והנה האי מצטרפין פירושו הוא יכולין להצטרף אם ירצו ולא חיוב, ויש להסתפק אם יש בשתי החבורות אלו חמשה בכל חבורה אם יש להם חיוב להצטרף לברך בעשרה בהזכרת שם שמים דומיא דעשרה שאוכלין כאחד דאינן רשאין ליחלק אף דמזמני שלש שלש או דילמא כיון דכשאינן עשרה יכולין ליחלק נמצא דאלו החבורות אינן חשובות כאחד ויכולין ליחלק ויש להתיישב בזה ודוק.

יג

שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק וכו' ולכשיחזור לביתו יחזור ויברך ברכת המזון לעצמו וכו'. ויש לדקדק דלכאורה דברים אלו דברי מותר דמהיכא תיתי דלא יברך ברכת המזון לעצמו וכי בשביל שזימן יהא פטור מלברך ברהמ"ז, ויראה דכיוון רבינו לפסוק פלוגתא דאיכא בגמ' דף מ"ו עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך רב ששת אמר עד הזן ופי' רש"י עד היכן וכו' שצריכין להיות שלשה וכשהן שנים וכו', נמצא דלרב נחמן ברכת הזימון אינו אלא נברך וכו' ברם ברכת הזן הויא ברהמ"ז ואומרה אפי' יחיד וז"ש יחזור וכו' ויברך ברהמ"ז לעצמו ובפ"ב כתב שסדר ברהמ"ז כך הוא אחד ברכת הזן נמצא דבאומר ויברך ברהמ"ז היינו מתחילת הזן. ועיין למרן הב"י סי' ר' שכתב על דרך זה ממקום אחר דעת רבינו יעו"ש ודוק.

טו

שנים שאכלו וכו'. וכתב מרן משום דכשעונה אמן חשוב כמברך עצמו וכו' עכ"ל. וקשה דנראה דהרשות בידו אם ירצה לצאת ידי חובתו, והא חייב לענות אמן וכמ"ש רבינו פ"א הל' י"ג יעו"ש. וכן קשה על מ"ש לעיל הל ג' וכמ"ש שם יעוין שם.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.