מעשה רקח/איסורי מזבח/א
| הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מפרשי הרמב"ם אבן האזל
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ב[עריכה]
וכל המקדיש בהמה וכו'. אף דאין כאן אלא דיבור ועקימת שפתים לא הויא מעשה הא אמר ר' יוחנן לתנא לא תיתני ומימר משום דבדיבורו עשה מעשה וה"נ עשה מעשה כמ"ש רבינו לקמן ומ"ש מרן בשם מהר"י קורקוס ז"ל פ"ד דתמורה הל' י"א ע"ש גמרא ערוכה היא דיש ללמדו מהך מימרא דר"י. ומ"ש
אפילו הקדישו לדמי עיין מ"ש מרן ז"ל שהנוסחא האמיתית בדברי רבינו אפי' הקדישו לדמי נסכין נ"ב וכן מצאתי הנוסחא בדפוס מגדל עוז:
ד[עריכה]
שאם הקדים וכו'. טעות סופר הוא וצ"ל שאם הקדיש ובעיקר דברי רבינו ומרן ז"ל עיין להרב לח"מ והמל"מ ז"ל:
ז[עריכה]
המטיל מום וכו' ואינו לוקה וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל ופי' רש"י וכו' אבל דעת רבינו דאסור מדאורייתא אלא שאינו לוקה ע"כ. לא זכיתי להבין איך נחה דעתו ז"ל בהבנת סוגיא זו לדעת רבינו שהרי מלישנא דלית לן בה משמע דאין כאן שום איסור ותו מקושית הגמרא דפריך וליהוי כמטיל מום בבעל מום דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור ותירצו בעל מום נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופיה חזי ע"כ משמע דמטיל מום בבעל מום גרע מנותן מום בזמן הזה דאע"ג דהתם אסור הכא מותר וכיון דקי"ל במטיל מום בבעל מום שאינו עובר בלא תעשה א"כ כ"ש הכא והרב לח"מ ז"ל הניחו בצ"ע. ובשו"ת רדב"ז שנדפס מחדש דף נ"ג סי' ק"י כתב דרבינו לא פסק כהך סוגיא אלא כרבנן דפ' פסולי המקודשין וברייתא דהתם דבכור שאחזו דם אין מקיזין אותו אם נתכוון להטיל בו מום עיי"ש שהאריך ועם כל זה הקושיא השנית שהקשינו עדיין עומדת דאף דרבינו כתב בה אינו לוקה הכוונה דגם בלאו אינו עובר שהרי לישנא דרבנן מתמים יהיה לרצון וכל מום לא יהיה בו לגרמה הוא דאתא ובס' צרור החיים ז"ל נדחק ג"כ בזה עיין עליו.
ואמנם אף אני הצעיר אענה חלקי והוא דרבינו מפרש דרבא ס"ל דכיון דלמיתה אזלא דהרי נועל בפניה ה"ה לשויא גיסטרא דמה לי הא מה לי הא אלא דחשש מפני הרואים וכו' אכן להטיל בה מום גמור בלא מיתה ס"ל דעבר על כל מום לא יהיה בו ודאי וזו היא כוונתו שתירץ ה"מ בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה כלומר אז ודאי דלשויה גיסטרא מודינא דאסיר דהא לקרבן קיימא אבל זו דלא חזיא להקרבה כלל אלא למיתה ומן הדין היה מותר להמיתה להדיא אלא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים לכך נאסר אך המקשן לא הבין כוונת רבא אלא הבין דרבא ס"ל דאין לחוש להטלת מום כלל ולכך הקשה לו וליהוי כמטיל מום בבעל מום ורבא רצה להשיב לו לפי כוונתו דהכא לא לדמי חזי ולא לגופיה חזי אך לפי האמת דברי רבא מבוארים דגיסטרא אסר מפני שנראה אבל מום גמור פשיטא ודאי דקעבר הלאו דכל מום לא יהיה בו וזהו דינו של רבינו שהזכיר מום סתם ולא ביאר גיסטרא משום דגיסטרא שריא מן הדין כיון דלמיתה קיימא משא"כ מום גמור ובזה ניחא נמי לדברי מרן ז"ל כמבואר:
י[עריכה]
המקדיש בעלת מום וכו'. במה שיש לעמוד בזה עיין להרב לח"מ והמל"מ וצרור החיים ז"ל ומ"ש בספרי רבינו שהוא
מדבר בבעלי מומין שנפדו בנוסח אחר כתב יד שיפדו ביו"ד:
יא[עריכה]
אם מתה קודם שתפדה תקבר. אך אם מתה היינו שנשחטה דאי מתה תיפו"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כמ"ש רבינו פ"ב והכי איתא פ"ה דמעילה קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכמים אומרים יפדו אלמא דוקא שחטן הא מתו אפילו לחכמים אין פודין וכ"כ המל"מ ז"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |