מעשי למלך/איסורי מזבח/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך איסורי מזבח א

א

א')

מ"ע

להיות כל הקרבנות תמימין וכו'.

הנה הרא"ה בספר החינוך כתב שורש המצוה נגלה עם מה שהקדמנו למעלה בענין הקרבנות ע"ד הפשט שהן לעורר ולכוין מחשבת בני איש אל הקב"ה כי האדם מתפעל בכח מעשיו ע"כ ראוי עכ"פ להיות הקרבן בלי מום כי מחשבת בני אדם לא ינוחו ולא יתפשטו במין הפחות כמו בחשוב כי הלבבות יתעוררו בחשוב ובשלם במינו יותר וזה דבר ידוע לכל מבין, ולי נראה טעם אחר לפי מה שכתב באבודרהם ה' ברכות דאין מברכין על מ"ע דנתינת שקלים יען כי לד' הארץ ומלאה ומבי גזא דרחמנא הוא נותן ולא מדידי' א"כ כל קרבן שמביאין להקריב הנה מגזא דרחמנא מביאין וכמו שהארכנו בפ"א מה' ביהב"ח לכן החיוב שיהא הקרבן תמים ומובחר דהוא חלקו של הקב"ה ולא לבחור לחלקו של הקב"ה מה שאינו תמים רק הגרועה והפחות.
ובהא ניחא לי הא דאיתא בתמורה דף ז' ובפסחים בספ"ב דהמקדיש תמימים לבדה"ב עובר בעשה דכ' נדבה תעשה ואין אתה עושה תמימים נדבה לבדה"ב והפודה אין פודה אלא למזבח וא"י מידי מזבח לעולם ורבינו בפ"ה מערכין יליף לה מקרא דכ' ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנה לד' יהי' קודש כלומר כל הראוי לקרבן ע"ג המזבח יקרב ומבואר שם במשל"מ דזה דאורייתא ודבר זה לכאורה צריך טעמא דתורה תטיל חיוב על האדם להביא קרבן אף שאין דעתו כלל לקרבן [דסתם הקדש לבדה"ב כדאיתא בתמורה דף ל"א ושקלים פ"ד ה"ז] אמנם לדברינו נכון דהנה בתמורה דף כ"ה אמרו כללא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין מעתה בהמה תמימה אשר יבחור האדם להביאה נדבה הנה מברר חלקו של הקב"ה ורצונו שיהא למזבח משום דאי מביאה למזבח מקיים בזה מ"ע שנותן לחלקו של מזבח מה שראוי לו א"כ לדברי הרב הוא עומד למזבח נדבה לד' א"כ זהו דנדבה לבדה"ב הוה דברי התלמיד ואין דברי התלמיד במקום הרב כלום וא"כ הי' מן הדין שנאמר דמה שעשה אין עשוי ויהיה קרב למזבח זה ילפינן מקרא דאף שעבר ועשה מה שעשה עשוי אבל אחר הפדיון שפיר קרב למזבח ולפי"ז הא דאמרינן דמקדיש תמימין לבדה"ב עובר בעשה ואף שעבר בעשה מה שעשה עשוי אין הכונה דעבר בעשה דהקדיש תמימין לבדה"ב ולא הניחה חולין דזה לא מסתבר דיהא עובר בעשה דאם אין דעתו להקריב קרבן גם לבדה"ב לא יתננה רק ישאר חולין אלא הא דאמרינן דעבר אעשה היינו מאחר שבורר זה לחלקו של גבוה הוה לי' לאקדושי למזבח דמקדיש תמימין למזבח מקיים עשה א"כ זה המקדישו לבדה"ב ואין מקדישו למזבח שפיר עובר בעשה.
אולם קשיא לי בהא דיליף מדכ' נדבה תעשה אותו אותו אתה עושה נדבה ואי אתה עושה תמימים נדבה לבה"ב מהיכן למדו זה דהא קרא מתפרש יפה בלי שום דרשא דהנה ברמב"ן על האי קרא דנדבה תעשה אותו כתב וז"ל והוצרכו חכמים לאמר כך כי לא יתכן בשום פנים שיהי' המומים כולם הגרב והילפת אסורין בכל קרבן בין בנדר בין בנדבה ויהי' השרוע והקלוט אסורין במקצתן ומותרין במקצתן ולא ימצא ככה בתורה במומי המקריבים ובטומאה לחלק בקרבנות ולכך אמרו תעשה אותו איננו כמו תקריב אותו וכו' ומסיים וז"ל וכללו רבותינו עוד בכלל נדבה תעשה אותו שהוא יעשה לנדבה לכל אשר ירצה אבל לא התמימים שהמקדיש אותן לבדק הבית עובר בעשה יעוש"ה.
ולפי"ז קשה לי דהנה בתמורה דף ו' אמר ר"ל שמא לא שנינו אלא בתם שנעשה בע"מ דאי בעל מום מעיקרא דיקלא בעלמא וכ' התוס' דה"פ לא שנו דעובר אבל תקטירו ואבל תזרוקו אלא כשהקדיש תם ונעשה בע"מ דכיון דחלה עליו קדושת מזבח קודם שהומם אסיק אדעתי' דחזו להקרבה אבל בע"מ מעיקרא קודם קדושה דיקלא בעלמא הוא דלא מסיק אדעתא דחזו להקרבה ולא לקי ומסיק דלקו משום דזילא למילתא דשבק תמים ואקדיש בע"מ. והנה אי נפרש כדר"ל אתי קרא כפשטי' ואיש כי יקריב וכו' תמים יהי' לרצון כל מום לא יהי' בו עורת וכו' לא תקריבו אלא וכו' והנה זה בתם ונעשה בע"מ איכא לאו דלא תקריבו וע"ז אמר אח"כ ושור ושה שרוע וקלוט דזה הוה בע"מ מעיקרא לכן ליכא בזה לאו דלא תקריבו אלא נדבה תעשה אותו וכיון דל"ה אלא נדבה ליכא בזה איסור לאו כשמקריבו למזבח דדיקלא בעלמא הוא ולכן כתיב אותו ללמוד דוקא בע"מ אלו דשרוע וקלוט אינו עובר כשמקדיש אותו למזבח דדיקלא בעלמא הוא אבל שאר בע"מ אף דהם רק קדבדה"ב עובר עליו (וכמו שכ' המשל"מ בה' ג' דלא ככ"מ) ולכן כתיב תעשה ולא כתיב תקריב דהא רק לכן שרי למזבח יען דל"ה הקרבה כלל ול"ה רק עשי' בעלמא לכן אין עובר ואף דגמ' הדר מיני' ומסיק דלקי דעכ"פ זילא מילתא היינו משום דסבירא להו ג"כ כהאי ברייתא דתמורה שם ע"ב דיליף מנדבה תעשה אותו דאין אתה עושה תמימין נדבה אבל הא גופי' קשיא מנ"ל דהא האי נדבה תעשה אותו צריכה שפיר לדרוש אותה אתה עושה נדבה למזבח ואין לוקה אבל תקריבו אבל תם ונעשה בע"מ עובר בלאו דאף אי הוה נדבה לבדה"ב כשמקריבו למזבה לוקה כנ"ל וצ"ע. ועימ"ש בפח"י מה' מעה"ק.
אח"ז ראיתי בירושלמי פ"ד דשקלים ה"ד פריך לה נמי והכי איתא התם רב חינא בשם רב אבהו בשם ר"יו קדשי בדה"ב שפודאן תמימים יצאו לחולין מתניתן אמרה כן וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן וכו' ר"ח בשם ר' יוסה קדשי בדה"ב שפדאן תמימין יצאו לחולין, אן תימר לא יצאו לחולין האיך קדשי מזבח חלין על קדשי בדה"ב וכ' בפני משה דמכריח כן דאם תאמר שלא יצאו לחולין אלא כשנפדים הן מקריבין אותן למזבח, קשי' האיך קדשי מזבח חלין הן על קדשים שהוקדשו בתחילה לבדה"ב ולא הי' הקדישן אלא לדמים בלבד ליידה מילה לגיזה ולעבודה וכ' בפ"מ דאל תתמה על קדשי בדה"ב שנפדו דלעולם לא יצאו לחולין ואם תקשי' דלהקרבה למזבח לא חזי משום דלא הוקדשו לכך מ"מ לענין גיזה ועבודה אסורין וכ' במראה הפנים ע"ז אבל בבבלי סוף תמורה מסיק המקדיש תמימים לבדה"ב אינן נפדין אלא למזבח שכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם וא"כ צריך תלמוד לגמ' בבלי דיקשה קו' הירושלמי דהאיך קדשי מזבח חלין על קדשי בדה"ב וה"נ דתיקשו הא כיון דלא הקדישו למזבח האיך נרכיב עליו קדושת מזבח.
וכן קשה לי דבירושלמי ספ"ה דשקלים איתא תני קדשי מזבח מוציאין את הראוי להם מקדשי בדה"ב ואין קדשי בדה"ב מוציאין את הראוי להם מקדשי מזבח והא תנינן כלי שמצאו בו צורך לבדה"ב מניחין אותו א"ר חזקי' כינוי מתניתין ללשכת בדה"ב וכ' בק"ע לפרש כגון אם הקדיש בהמה או אבנים למזבח נוטלין אותן למזבח אבל הקדיש בהמה בע"מ או אבנים למזבח אין מוציאן לבדה"ב אלא ימכרו ודמיהן נופלים לבדה"ב וע"ז פריך מכלי שמצאו בו צורך בדה"ב מניחין אותו הא ראוי למזבח מוכרין אותו שמעינן דקדשי בדה"ב אעפ"י שראוין למזבח אין מוציאן מקדשי בדה"ב ומשני כן הוא משנתנו כלי שמצאו בו צורך היינו לצורך המזבח או לבדק הבית ללשכת בדה"ב מניחין אותו ומשם נוטלין אותו למה שצריכין אותו. וקשיא לי ממש"כ רבינו בפ"א מבהב"ח ה"כ אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש וכו' אבנים וקורות שחצבן מתחלה לביה"כ אין בונין להר הבית וא"כ כלים שהקדישו לבדה"ב הא אין ראוין כלל למזבח אך הנה בפ"מ ובמראה הפנים כ' פירוש אחר ולדבריו יש חילוק דכלי אין משנין מבדה"ב למזבח אבל דמים שהקדישו לבדה"ב מוציאין מבדה"ב לקדושת מזבח ולפי פירושו א"ש.
ב')

אך

הנה איתא בערכין דף כ"ו ובגיטין דף מ"ח כהא"ג מניין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יצאתה זו שראוי' להיות שדה אחוזה דברי ר"י ור"ש ר"מ אומר מניין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יצאתה זו שהוא שדה אחוזה הרי דגם בזה מצד המקדיש לא היתה עליו רק כהקדיש שדה מקנתו ותורה נתנה עליו קדושת שדה אחוזה דאינה נפדית לבעלים רק יוצאת לכהנים ביובל אך להא יש ליישב דבב"ב דף ק"ל איתא דס"ל לריב"ב אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ומבואר שם דף קכ"ט דאם אמר נכסי לך ואחריך לפלוני אם אחריך ראוי ליורשו קנה שני א"כ כיון דבנו ראוי ליורשו הוה כאלו אמר בשעת שהקדישו ואחריך לשדה אחוזה דהא המקדיש ראוי לירש וראוי להיות שדה אחוזה לכן קנה הקדש בתורת שדה אחוזה אמנם בהך דמקדיש תמימים לבדה"ב ל"ש זה לומר דהוה כאלו אמר ואחריך לקדושת מזבח דהיכא דאין שייך ראוי ליורשו אדרבא אחריך מגרע גרע, כדאיתא התם דף קל"ו איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב אמר ר"י לא קנה לוקח ריש לקיש אמר קנה לוקח ר"י אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנהג"ד ור"ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והא איפלגו בה חדא זימנא דאיתמר המוכר שדהו לפירות ר"י אמר מביא וקורא ור"ל אמר מביא ואינו קורא אמר לך ר"י אע"ג דבעלמא קנין פירות כקנהג"ד הכא איצטריך ס"ד אמינא אבא לגבי' ברי' אחולי אחיל קמ"ל ר"ל אמר אע"ג דבעלמא קנין פירות לאו כקנהג"ד הכא איצטריך סד"א כל לגבי נפשי' אפילו לגביה בריה נפשי' עדיפה ליה קמ"ל והקשה הרשב"ם דאמאי לא קעביד צריכותא לאידך גיסא דאי איתמר בהא קאמר ר"י דקני' פירות כקנהג"ד משום דכל לגבי נפשי' אפילו במקום ברי' נפשי' עדיפא לי' וכיון דעכב לעצמו פירות שייר בקנין הגוף לעצמו אבל לגבי מוכר שדהו לפירות מודי ר"י לר"ל דקנין פירות שמקנה לאחרים לאו כקהג"ד דבכל דוכתא נפשי' עדיפא לי' ולר"ל נמי אי איתמר בהא קאמר ר"ל משום דאבא לגבי ברי' אחולי אחיל אבל לגבי מוכר שדהו לפירות אימא מודו לי' לר"י דקנין פירות כקהג"ד קמל"ן ולי נראה לישב דהנה בגיטין פליגי ר"י ור"ל דר"י יליף דקנ"פ כקנהג"ד ור"ל יליף דקנ"פ בעלמא לאו כקנהג"ד והנה האחרונים כתבו לפרש דפליגי בסברא דר"י מסברא פשיטא לי' דקנ"פ לאו כקנהג"ד וגלי קרא דכקנהג"ד וילפינן דבעלמא כקנהג"ד ור"ל ס"ל מסברא קנין פירות כקנהג"ד וגלי קרא כאן בעלמא לאו כקהג"ד ולי נראה לישב דשפיר י"ל דר"י ס"ל דבעלמא מסברא קנ"פ כקנהג"ד רק הא דיליף מולביתך היינו לומר אפילו בכהא"ג דבעל מכחה דאשה בא כמש"כ תוס' יבמות דף ל"ו אפ"ה קנ"פ כקהג"ד ולר"ל מסברא לאו כקנהג"ד רק דהוה אמינא היכי דשמעינן דנחית אדעתי' דארעא קנ"פ כקנהג"ד כמו מוכר בזמן שיובל נוהג וא"כ גלי קרא דבעלמא אפילו בכהא"ג דנחית אדעתא דארעא דהא הבעל נחית גם כן לפעמים אדעתא דארעא דאשה נותנת לו כח בגוף דארעא לפי"ז מיושב קו' רשב"ם דל"ש לעשות צריכותא להיפך דאי איתמר בהא קאמר ר"י אבל בעלמא לאו כקנהג"ד דבוודאי אי מסברא ס"ל דלאו כקנהג"ד צריך לעשות צריכותא להיפך כקו' הרמב"ן דהו"א בהא ס"ל כקהג"ד אבל בעלמא מודה ר"י דקנין פירות לאו כקנהג"ד ולר"ל להיפך דהו"א בעלמא מודה דכקנהג"ד כסברא חצונה אבל לפמש"כ דלר"י מסברא כקנהג"ד א"כ צריך לעשות הצריכותא ג"כ בכהא"ג אע"ג דבעלמא דהיינו מסברא כקנהג"ד הכא סד"א נגד הסברא יען דאבא לגבי ברי' אחילא אחיל ור"ל אמר אע"ג דבעלמא קנ"פ לאו כקנהג"ד דהיינו כסברא חצונה לא כקנהג"ד הכא הו"א דלגבי נפשי' עדיפא לי' והנה אחר כך פריך איתבא ר"י לר"ל אחריך לפלוני אם מת שני יחזרו ליורשי ראשון ואם איתא ליורשי נותן מבעי לי' ומשני אחריך שאני ופריך והתני' יחזרו ליורשי נותן תנאי הוא ופירש"י לר"ל כ"ע לאו כקנהג"ד ואחריך שאני ולר"י פליגי אי כקנהג"ד אי לא. והוא תמוה כיון דלר"ש דקנ"פ לאו כקנהג"ד עכ"פ באחריך מודה א"כ מנ"ל לריו"ח דלרשב"ג כקנהג"ד דילמא משום אחריך שאני א"ו ליכא לס"ד דסובר כקנהג"ד בפרט אי מסברא ס"ל לריו"ח דכקהג"ד רק דגלי קרא א"כ בודאי מסתברא לומר דבאחריך מודין כדי דנשאר אסברא חיצונה דלאו כקנהג"ד אבל לפי מש"כ ניחא דבודאי לר"ל דס"ל מסברא לאו כקנהג"ד מוקי תנאי דבאחריך מודה כדי שנשאר אסברא חיצונה דלאו כקהג"ד ולריו"ח דמסברא כקנהג"ד א"כ א"צ כלל לומר משום אחריך רק דנשאר אסברא חיצונה דקנהג"ד ודו"ק.
ובהא ניחא הא דאיתא עוד שם דרש ר"נ בר"ח אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני נטלו ראשון ויצא בו באנו למחלוקת רבי ורשב"ג מתקיף לה רנב"י ע"כ לא פליגי רבי ורשב"ג אלא אי קנ"פ כקנהג"ד אלא הכא אי מיפק לא נפיק למאי יהבי' נהלי' אלא מיפק כ"ע לא פליגי דנפק מכרה או אכלה באנו למחלוקת רבי ורשב"ג והוא תמוה מנ"ל דפליגי אי כקנהג"ד דלמא פליגי באחריך ורשב"ם רצה לפרש דבאמת משום אחריך ס"ל כקנהג"ד. אבל לשון הגמ' לא משמע כן ועוד מאי ס"ד דרנב"ח דס"ל דא"י בו א"כ למאי יהבי' נהלי'. ונראה לפרש כך דהנה דעת הר"נ בנדרים דקנה"ג שאין לעולמות הי' רק קנ"פ והביא ראי' מהא דחוזר ביובל והנה בקצה"ח סי' רמ"א כתב דרק באישות אמרינן לאו כקנהג"ד אבל בממון קנין הגוף לזמן כקנהג"ד ומקרי לכם ויוצא באתרוג והיינו טעמא דמתנה ע"מ להחזיר יוצא בו ונתיבות השיג דהא הר"ן מייתא ראי' מזמן שיובל נוהג הרי דגם בממון אמרינן דלאו כקנהג"ד: אמנם לדעת הקצה"ח י"ל דס"ל באמת דבזמן שאין נוהג אין לו אלא קנין פירות דאין רשאי לחפור בו בורות כמש"כ הרמב"ם פכ"א כידוע אמנם לדעת הר"ן נראה דמייתי מדרב יוסף דס"ל גם באחין שחלקו לאו כקהג"ד והא באחין שחלקו פשיטא דיכול לחפור א"כ הנה רק כק"פ יען שאין כקה"ג דס"ל לר' יוסף לא מקרי לכם כמו דלא יכול לקראת האדמה אשר נתת לי לפי"ז יש לומר דבהא פליגי רנב"ח ס"ל דלא מקרי לכם למ"ד קנה"ג שאין עולמית לאו כקנהג"ד ולא מיקרי לכם וא"כ אף דבודאי יהבי לי' כדי דליפוק ונתן לו נמי קנה"ג אבל כיון שאין לעולמית דהא אמר אחריך לפלוני אינו יוצא בו דלא מיקרי לכם ולכן מפרש דפליגי אי קנ"פ כקהג"ד ולא באחריך דס"ל לרנב"ח דמקרי כקנ"פ קנהג"ד א"כ לא איצטריך לאוקמא דבאחריך פליגי אלא כיון דמקרי כקנהג"ד [בקנ"פ שאין לעולמית] ואוקמינן דפליגי בק"פ כקה"ג ולא מוכרחין לאוקמא דפליגי באחריך ורנב"י הקשה ע"כ לא פליגי אלא בקנהג"ד דהיינו דהוא כטעמא דר"ח דס"ל דפליגי אלא בקנהג"ד דהיינו שאין לעולמית אי הוה כקה"ג אבל לענין מיפק פשיטא דיצא דלמאי נתן לו א"כ בנתן לו קנה"ג אף שאין לעולמית קרינן בי' לכם שפיר יוצא בו רק דהיכא שמכרה פליגי דהיינו באחריך אבל קה"ג שאין לעולמית שפיר ס"ל קנה"ג קרי' בי' לכם [ועי"ז בשמ"ק שנדחק לפרש במאי סברא פליגו רנב"ח עם רנב"י לענין לצאת בי' ולפמש"כ הנה נכון הדבר] ובהא ניחא לי מה שהקשה תוס' בגיטין לרי"ו דס"ל דמחזירין זל"ז ביובל תו לא משכחת שדה אחוזה דכולהו הוה שדה מקנה לא תתחלק לכהנים וגם יפדוה בשויה זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף לפמ"ש ניחא כיון דגם זה המקדיש הא הוה ראוי לירש עם אחיו א"כ הוה כח ההקדש בשדה אחוזה הבאה מכחו כאלו אמר לו אביו ואחריך לפלוני הראוי לירש דקנה א"כ כיון דגם הוא יורש עם אחיו הרי הוא ראוי לירש נעשית שפיר שדה אחוזה ואפשר לומר דזה באמת כונת התו' שתי' כיון דתחת זו תחזור לו אחרת לא קרינן בי' שדה אחוזה ולכאורה מאי סברא איכא בהא אבל לפמש"כ א"ש דלגבי כל אחד אנו דנין כאלו אמר אביו ואחריך לפלוני שראוי ליורשו דקנה שני וא"כ כח הקדיש שבא מכחו נעשה שפיר כדין הקדיש שדה אחוזה וא"ש.
וניחא בזה גם דברי רבינו דס"ל אחים שחלקו לקוחות הם וס"ל דקנ"פ לאו כקנהג"ד וקשיא לדבריו דלא משכחת דמייתא ביכורים די"ל דקשיא לי קו' התוס' שם דרבא ס"ל דקנ"פ לאו כקנהג"ד וס"ל דלקוחות הן ולישב נראה דלפמש"כ א"ש דרק רב יוסף הוה ס"ל דלא יכול לקרות האדמה אשר נתת לי דלא קרינן בקנ"פ שאין לעולמית דמיקרי לכם וכדס"ל רנב"ח אבל לרבא י"ל דס"ל כדקיימ"ל דבאתרוג לכו"ע יצא דמקרי לכם אף שאין לעולמית א"כ ה"ה קרינן בי' האדמה אשר נתת לי א"כ גם לרבינו דס"ל דשפיר קרינן בי' האדמה אשר נתת לי אף שאין קנין לעולמית.
והנה בהא דאיתא בגיטין דף מ"ח דאמר רב יוסף אי לאו דאמר רי"ו דקנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דסבירא לי' אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ולא משכחת דמייתיא ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בין נון ורק כיון דסבירא לי' כקנהג"ד שפיר מייתא ביכורים ואיתא שם בשמעתין דמדמי כל קנין פירות למוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג.
הנה לכאורה קשה איך מדמה זה למוכר שדהו בזמן שיובל נוהג לפמש"כ הירושלמי הביאו המשל"מ סוף ה' שמיטה דאין יכול לחפור בו בורות שיחין ומערות משום דבעינן ושב אל אחוזתו ובוודאי אחין שחלקו יכולין לחפור דע"ד זה חלקו שיהא יוכל כל אחד לעשות בו כרצונו א"כ שפיר יוכל להביא ביכורים דכהא"ג קנ"פ כקנהג"ד לכן שפיר מביאין וקוראין [ועמש"כ הפנ"י דהא דמחזירין זל"ז הוא רק למצוה אבל החלוקה אינה בטילה לכן שפיר כקנהג"ד אבל לדעתי אי מהא לא איריא דהא מן הדין שמחזירין רק הא דאין החלוקה בטלה הוא רק דמספק מעמידין כל אחד בחלקו א"כ עדיין ל"ה אלא קנ"פ אולם לפי דרכי שפיר יש לחלק דנהי דמספק הוא דאין החלוקה בטלה עכ"פ בוודאי רשאין לחפור בו ועד"ז נתחלקו שיוכל כ"א לעשות בשלו א"כ יש לו קנה"ג ומביא וקורא] אך יש לומר דהנה מבואר בשמעתין דב"ק דף פ"ח דאף למ"ד קנ"פ כקנהג"ד אפ"ה אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה וכ' תוס' משום דאין כח לשחרר קנה"ג של אשה א"כ מוכח אף למ"ד קנ"פ כקנהג"ד אבל קנין הגוף שנשאר למוכר לא בטל [וביאר בא"מ סי' י"ח גם קנין איסור ל"ב] לפי"ז י"ל כיון דלירושלמי אסור לחפור בו בורות משום דבעינן ושב אל משפחתו ואין רשאי למכרו לחפור בו בורות משום לא תמכר לצמיתות א"כ אף למ"ד קנ"פ כקנהג"ד אין הקנ"פ שיש לו יוכל לבטל קנה"ג דאחרינא שלא יקוים בו ושב אל משפחתו כמו שהי' א"כ לפי"ז ניחא נהי דבוודאי אחין שחלקו אדעתא דהכי חלקו שיהא כל אחד יכול לחפור בו אפ"ה קנין גוף של חבירו לא בטיל ונפ"מ דל"ש לקרוא מפרי האדמה אשר נתת לי דכיון דחלק חבירו לא בטיל ל"ה אשר נתת לי מיוחד לו כמו דאמרינן שם דאפי' לאיש ולאשה א"י בשן ועין משום דבעינן כספו המיוחד לו ומדמה שם לענין מכירה דא"י למכור בנכסי מלוג אפי' שניהם יחד דגם במכירה בעינן נכסים המיוחדים לו וא"כ ה"נ כיון דע"כ חלק קנין הגוף לא בטל שוב ל"ש מפרי האדמה אשר נתת לי דאין מיוחד לו לבדו ולכן שפיר מדמה רב יוסף דאי לאו דאמר רי"ו דקנ"פ כקנהג"ד ובטל כח קנין הגוף לגמרי כמש"כ הרשב"ם ב"ב דף נ' לא יוכל להביא בכורים אף אחים שחלקו דכיון דק"ג דידהו ל"ב ול"ה נכסים מיוחד לו לבדו לא יוכל להביא ביכורים ולקרות אשר נתת לי שמשמעותיו לו לבדו ואמנם כבר כתב הב"ש סי' צ' דאנן קיימ"ל כתירוץ קמא ב"ב דף נ' דלא בעינן במכירה שיהא נכסים מיוחדים רק לענין שן ועין בעינן כספו המיוחד לו וכ"כ הרמב"ן שם דלא קיימ"ל כתירוץ בתרא א"כ גם לענין האדמה אשר נתת לי יש לומר דל"ש לומר דקנין גוף דידי' לא בטל ונפ"מ לענין שלא נוכל לקרות בו אשר נתת לי שאין מיוחדים לו לבדו דלא דרשינן כן בעלמא אלא לגבי שן ועין דכתיב כספו וא"כ שפיר מביא ביכורים ול"ד למוכר בזמן שיובל נוהג דשם בוודאי לא בטיל כח וזכות הגוף כיון דאין רשאי לחפור בו לכן אין מביא וקורא אולם קשיא לי טובא דמבואר בשמעתין דזו שקנ"פ כקנ"ה לית בי' דין שדה אחוזה כיון שכבר הי' קנוי לו ואי אמרת דאף למ"ד קנ"פ כקנהג"ד כח וזכות הגוף לא בטיל ואסור לחפור בו בורות דיש לו קנין גוף זה שישיב אל משפחתו בעין א"כ אמאי לא יהא שייך בו דין שדה אחוזה כשמת כיון שע"י ירושה נתוסף לו (דא"ל הא גם לכשירש צריך לחזור ביובל ואסור לחפור דלפמש"כ יורשים רשאים לחפור) זכות שיכול לחפור אולם יש לומר דבאמת בהא פליגי ר"י ור"ל דלר"י באמת בטל כח הגוף ויכול לחפור בורות [דאף דלירושלמי אסור לחפור רק משום מ"ע אבל קנין יש לחפור דהא נחית אדעתא דארעא] (והא דכתב רבינו פכ"א ממכירה דמוכר לזמן שיוכל לחפור צ"ל דעדיף ממוכר בזמן שיובל נוהג והנה לשיטתו בוודאי קשיא מ"פ מאחין שחלקו דהא פשיטא שיכולין לחפור דלא גרע ממוכר לזמן) אך י"ל דזה נכלל בדברי רב יוסף אי לאו דאמר רי"ו דקנ"פ כקנהג"ד ובטיל כח וזכות של קנה"ג ויוכל באמת לחפור בו גם בורות ויוכל לקרות גם האדמה אשר נתת לי דהוה קרקע המיוחד לו אלא הוה סבר דקנ"פ לאו כקנהג"ד דכח הגוף בוודאי לא בטיל [ולכן בזמן שיובל נוהג א"י לחפור בו בורות] א"כ אף אחין שחלקו [נהי דיכולין לחפור] אפ"ה עכ"פ קנין הגוף ל"ב ולא היה נכסים המיוחדים לו ולא מקרי האדמה אשר נתת לי אמנם להלכה ל"ב נכסים המיוחדים רק בשן ועין דכ' כספו דרשינן המיוחדים לו א"כ ל"ש לומר דאף דיכול לחפור בו קנין הגוף דידי' לא בטל דלמא ל"ב כיון דל"ב נכסים המיוחדים וקרינן בי' אשר נתת לי יכול כל אחד לקרות בחלקו המגיע לו אשר נתת לי אף שאין מיוחד לו דל"ב שיהא נכסים המיוחדים לו ולכן לדינא באמת ס"ל לרבינו דאחין שחלקו מביאין וקוראין ומיושב שיטת רבינו דסובר דאחין שחלקו לקוחות ואפ"ה ס"ל דמביאין וקוראין כיון דיוכל לחפור בו בורות אלימא קנ"פ דידהו שיכולין לקרות את אשר נתת לי.
ג')

והנה

בב"מ דף ס"ד בריבית ע"מ להחזיר הקשו מהא דערכין דפריך והתניא רבית גמורה הוא אלא שהתורה התירה ומשני הא ר"י והא רבנן והשתא לרבא דלכו"ע צ"א בריבית אסור היכי משני ועוד הוקשו ממגילה דף כ"ז דפריך לר"מ היכי דיירי בה הא הוי לי' ריבית ומשני סבר לה כר"י דצ"א בריבית מותר ונראה לישב דהנה לכאורה תמוה מה דאמרו לו חכמים משם ראי' מוכר אוכל פירות הי' ולא לוקח איך יהא פלוגתא בזה מהיפך אל היפך גם יש לדקדק דפריך מאי בינייהו אמר אביי צד אחר בריבית איכא בנייהו והא פלוגתא רבתא איכא דלרבנן אסור ולר"י מותר והנה רש"י הרגיש בזה ופי' מאי בנייהו במאי קמיפלגי אבל לשון הגמ' לכאורה לא משמע כן ולכן נראה לולי פירש"י יש לפרש באופן אחר דהנה בדף ס"ה קתני מכר לו בית ואמר לו לכשיהיו לך מותר ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רבא סיפא דאמר לי' מדעתי' ומסיק בגמ' כמאן דא"ל מדעתי' איתמר כיון דלוה מתנה הוה פטומי מילתא בעלמא והנה רבינו בפי"א ממכירה כתב ע"ז דתנאי קיים והלוקח אוכל פירות ותמהו עליו כיון דתנאי קיים איך אוכל פירות והטור סי' ר"ז תמה ע"ז וכתב ואיני מבין דבריו כיון שמחשיב אותו תנאי וצריך הלוקח לקיימו א"כ האיך אוכל פירות אלא וודאי אין כאן תנאי כלל ובכ"מ תירץ שרבינו מפרש שמועה זו דלא כדברי רש"י והרא"ש אלא דס"ד דר"א דרבא דאמר סיפא דא"ל מדעתי' הכי קאמר אם אמר לו לכשיהיו לך מעות אחזירם לו מדעתו ולא שתתבעני בדין מותר דאין כאן תנאי כלל ולפיכך מותר הלוקח לאכול פירות הא אם אמר לכשיהיו לך מעות אחזירם לך ולא אמר מדעתו תנאי קיים לדעת רבא ואהדר לי' דהכי קאמר אם אחר שנגמר המקח אמר לוקח כשיהיו לך מעות אחזירם לך אעפ"י שקנו מידו שתנאי קיים אפ"ה מותר הלוקח לאכול פירות משום דכבר נגמר המקח ולענין אכילת פירות הוי כאלו א"ל אחזירם לך מדעתי ולא שתתבעני בדין וכי היכא דהתם מותר ה"נ מותר כיון שכבר נגמר המקח הוי כאלו חוזר ומוכר לו אבל בההוא עובדא כיון דלא התנה מוכר קודם שימכור אלא לוקח הוא שהתנה אחר גמר המקח ולא קנו מידו פטומי מילי בעלמא הוא.
והנה בחו"ד סי' קע"ד העלה הא דאסור ללוקח לאכול פירות היינו כשאמר לו סתם לכשיהי' לך מעות תחזיר לי אבל כשאמר ע"מ שתחזיר כשיהיו לו מעות מותר דהנה הרא"ש בסוכה דף מ"א והרשב"א שם ובדף מ"ו כתב דמתנה ע"מ להחזיר מתנה חלוטה הוה רק שעל המקבל החיוב לקיים התנאי מש"ה כשמחזיר לו צריך להקנות לו בקניין ולמכור לו מחדש ומהא"ט לא מהני ליתן אתרוג לתינוק כיון דתינוק לא ידע להקנות בחזרה ובסי' ש"ה מבואר דיש חילוק בין אמר ע"מ שתחזירהו לו ובין אמר תחזירם לו דל"ה נתינה וא"כ ה"נ יש חילוק כשאומר ע"מ שתחזירהו לי דהוה כמכירה על תנאי וצריך להחזיר לו בקנין כשמחזירו לו א"כ כשמחזיר הוי כמוכר מחדש ומכירה הראשונה מכירה גמורה הוא רק שעל הלוקח החיוב לקיים התנאי ומותר לאכול הפירות וכשאמר לכשיהיו לו מעות תחזירנו לו דמי לאומר ותחזירם לי דלא הוה מקח כלל והמעות הלוואה ואסור לאכול הפירות ע"ש שכ' ליישב בזה דברי הש"ע חו"מ סי' ר"ז ומעתה נראה לפרש כן דמייתיא ר"י רא"י מבן זונן בן ביתום דצד אחד בריבית מותר וחכמים השיבו דמשם א"ר מוכר אוכל פירות הוי דהיינו דא"ר משם די"ל שם אייריא בכהא"ג דהלוקח הוא המוכר דהיינו משום דהמוכר אמר לו לכשיהיו לך מעות אחזירם לך דבכהא"ג מותר לאכול פירות דהא אף דהתנאי קיים בקנו מידו כשמחזירהו צריך לחזור ולמכור לו ע"כ רשאי לאכול פירות ובזה ניחא מאי דפריך מאי בנייהו דהיינו בוודאי פלוגתת ר"י ורבנן היינו בצד אחד בריבית אבל בהא. דבין לר"מ ובין לרבנן הלוקח הוא אוכל פירות דלוקח דר"י היינו מוכר דרבנן א"כ מאי בינייהו ומדוקדק הלשון מאי בינייהו כיון דלכו"ע חד גברא הוא האוכל הפירות רק פליגי בהא דלר"י מיקרי לוקח לרבנן מיקרי מוכר וע"ז משני דאיכא בינייהו צ"א בריבית כיון דלר"י צ"א בריבית מותר ע"כ מוקי סתם בהתנה המוכר ואפ"ה שרי ללוקח לאכול פירות משום דצ"א בריבית מותר אבל לרבנן דצ"א בריבית אסור ע"כ מוקי דהמעשה דבן זונין כך הי' דלוקח התנה שיחזור לו וקנו מידו דאז מיקרי הלוקח גם מוכר שחוזר ומוכר לו ע"כ רשאי לאכול פירות כיון דמכירה גמורה הוא ורבא מפרש דאיכא בנייהו ריבית ע"מ להחזיר דלר"י שרי א"כ מצי אייריא בריבית ע"מ להחזיר אבל לרבנן דאסור א"כ לא מצי אייריא בריבית ע"מ להחזיר לבד אלא ע"כ אייריא בכהא"ג שגם השדה שקנה הי' בע"מ להחזיר דאז מותר לאכול פירות דהלוקח הוא נקרא ג"כ מוכר דצריך להחזיר ולהקנות א"כ הוה מכירה גמורה ושפיר מותר לאכול פירות כסברת חו"ד הנ"ל ולפי"ז לרבא יפורש הכי דבוודאי גוף הפלוגתא דרבנן ור"מ בצד אחד בריבית דלר"י צ"א בריבית מותר וגם רבא מודה דעיקר הפלוגתא בצ"א בריבית רק במה דמפרשי רבנן דמוכר הי' אוכל פירות בזה פליגי אביי ורבא דלאביי תליא גם זה בצ"א בריבית דלר"י אייריא בהתנה המוכר דאז יש למלוה דין לוקח ולרבנן אייריא בהתנה הלוקח דאז ע"כ אייריא בקנו מני' ויש לו דין מוכר ג"כ ע"כ הי' מותר לאכול פירות ולרבא לא ניחא לי' לאוקמא דאיכא בנייהו בכהא"ג שהתנה הלוקח ולכן מפרש דאיכא בנייהו בריבית ע"מ להחזיר דהיינו לעולם בהתנה המוכר רק דהתנה ע"מ להחזיר השדה א"כ צריך להחזיר ולמכור א"כ זה ראובן הלוקח מוכר ג"כ הוה דהוה מכירה גמורה ולכן רשאי לאכול פירות ולר"י א"צ לאמר דהתנה ע"מ להחזיר גוף השדה אלא בהתנה ע"מ להחזיר הריבית לבד סגי [ואפ"י א' צ"א בריבית אסור בעלמא כאן שרי בהתנה ע"מ להחזיר הריבית וא"צ לאוקמי בהתנה ע"מ להחזיר השדה דשפיר י"ל דהי' תנאי סתם שתחזירם לי ולא הוה אלא לוקח לחוד אפ"ה שרי כיון דהוה ע"מ להחזיר הריבית ולרבנן דע"מ להחזיר ריבית ג"כ אסור מוכרחין לאוקמא בע"מ להחזיר גוף המקח דאז יש לו דין מוכר ג"כ משום דקנה השדה לגמרי וצריך לחזור ולמוכרו ע"כ מותר לאכול פירות] וא"כ שפיר י"ל דבגוף הפלוגתא רבא מודה דצ"א בריבית מותר אלא כלפי מה דלחכמים אייריא שהתנה ע"מ להחזיר השדה ע"ז סובר רבא דלר"י א"צ לומר דאייריא בע"מ להחזיר השדה אלא סגי בע"מ להחזיר הריבית דהיינו דהא אי המעשה הי' בלוקח אוכל פירות או בשמוכר אוכל פירות תליא בריבית ע"מ להחזיר כיון דריבית ע"מ להחזיר ג"כ שרי א"כ א"צ לאוקמי דמוכר אוכל פירות דהיינו שהלוקח הי' ג"כ מוכר משום דקנה ע"מ להחזיר השדה שצריך להחזיר ולמכור לו אלא דמעשה הי' בריבית ע"מ להחזיר דג"כ שרי לר"י ואין רוצה רבא לעשות מחלוקה רחוקה ע"כ אוקי דפליגי אי המעשה שהי' בע"מ להחזיר השדה או בע"מ להחזיר הריבית דג"כ שרי לרי"ו וא"כ נתיישב היטב קו' תוס' דרבא מודה דלר"י צ"א בריבית מותר ודו"ק.
והנה המג"א סי' תמ"ח סק"ה הביא דברי רדב"ז דאל יתן ממון לנכרי במתנה ע"מ להחזיר ומג"א חולק אבל העלה דלרדב"ז יכול לומר הרי לך במתנה ותחזירהו לי כיון שלא תלה בתנאי והח"י השיג מסי' ש"ה גבי פדה"ב דאם לא אמר ע"מ שתחזירהו לי רק סתם ותחזירהו לי דאין בנו פדוי ודגמ' כ' ליישב דשם איירי בלא קבע זמן אימתי תחזירהו לי אבל בקבע זמן אז עדיף באמר ותחזירהו לי יותר משאם אמר ע"מ שתחזירהו ובמנחת חנוך מצוה י"א תמה דבסי' שמ"ז איתא המוכר בהמה לל' יום דה"ל הלוקח שומר דמכירה לזמן ל"ה מכירה כלל אולם באמת מתבאר שם בהקנה רק לעשות מלאכתו ע"כ ל"ה מכירה רק כשומר כפירש"י בב"ק ס"ח וכ"כ הה"מ פ"ג מגניבה עוד י"ל במתנה ע"מ להחזיר או באומר ותחזירהו לי כיון דיכול ליתן לו דמיו ע"כ שפיר קנה אבל במוכר לל' יום דמיד שהגיע הזמן ממילא חזרה לבעלים וא"צ לחזור ולמכור לו לכן לא מהני לל' יום רק כמו שומר.
ד')

אמנם

יותר נראה לישב דהנה אמר רבא בבכורות דף י"ח דר' יוסי ס"ל עשו שאינו זוכה כזוכה ואע"ג דלא מטא לידי' כמאן דמטא לידי' וזבני' לישראל במומי' כן ה"נ י"ל הא"ט דעשו לקדושת מזבח כאלו זכה ע"י הקדש בדה"ב ולכן אין יוצא מידי מזבח לעולם אלא דהתם איתא דרק כשחלופיו נשאר ביד כהן אמרינן עשו שאינו זוכה כזוכה ולכן רק אחר שנפדו התמימים ודמיו לבדה"ב דיש חלופיו ביד הקדש בדה"ב קנו מזבח מטעם זה דעשו שאינו זוכה כזוכה.
[ועמש"כ לעיל בפ"ד מכהמ"ק ראי' מקרא דעשו שאינו זוכה כזוכה מדכ' מלבד ממכריו ועמש"כ מזה בה' מעה"ק].
והנה בירושלמי פ"ק דקידושין איכא פלוגתא בהא דאשה שאמרה תנוהו לעני דמקודשת פליגי בה חד מ"ד דרוצה שתהי' וכו' או דנעשה שלוחה לזכות לעני וחד אמר דעני זוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו (והנה מזה ראי' לשיטת הרמ"ה בסי' ק"כ שסובר דלכך מהני כתבה היא הגט משלה דהיא זוכית בשביל הבעל לעצמה ובאים כאחד) אך עיין ברשב"א ריש קידושין דף ח' דאינה זוכה ממש רק עשאוהו כזוכה מטעם ערב [ומשמע לכאורה דלכו"ע לא אמרינן כסברת הרמ"ה וראיתי בחי' הרי"ם סי' ק"כ שכ' לחלק דשם אין העני יודע כלל שצריך לזכות בשביל האשה דהבעל נותן לו סתם רק דנימא דעשאוהו כזוכה והיינו מטעם ערב ולכן פליגי בירושלמי משא"כ הכא דאשה יודעת שמתגרשת בזה וצריכה שיהא של הבעל [כדמסיק בגיטין דף כ"א דאשה יודעת לאקנוי'] שפיר מתכוונית לזכות בשביל הבעל י"ל דמהני לכו"ע וממילא נראה פשוט דכשאינה יודעת שהקלף של הסופר ולא נתכוונה לזכות בשביל הבעל דלא מהני לשיטת הרמ"ה הנ"ל וכן צ"ל בהילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין ע"כ שאינה מתכוונת לזכות בשביל המקדש רק מקודשת מדין עבד כנעני כדאיתא בקדושין דף ח' יעוש"ה.
אולם קשה לי לפי דבריו דהא בהך דהילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין עבד כנעני היינו משום דאין מתכוונת לזכות בשבילו דאי מתכוונת לזכות הנה היא זוכה בעבורו וחוזרת וזוכה לעצמה א"כ קשה לי למה לא מהני מע"ש מדין זה דמבואר בגיטין דף י"ד דהוה תק"ח מילתא בלא טעמא ולמה לא מהני מע"ש מדין זה דהיינו דמע"ש יהא מהני מה"ת וכבר הקשה כן במקנה בקידושין דף מ"ח דהא לעיל דף ח' אמרינן דוכן במכר קנה כהא"ג מדין עבד כנעני ותי' דלית הלכתא כרבא בהא דוכן במכר דהא רבינו לא הביאו באמת ולפי דבריו הנה זה דלא מהני רק מטעם דאינה מתכוונת לזכות אבל אי הוה מתכוונת דומיא דהכי גם במכר קנה א"כ אכתי יהא מע"ש מהני דבמע"ש הרי מתכוון ליקנות עבור חבירו.
אך הדבר ניחא דקו' המקנה י"ל דלק"מ דלא דמיא כלל להילך מנה והתקדשי לפלוני ודומיא דהכי במכר דקני לרבא משום דהרי נשאר חליפיו בידו שנשאר לה המנה רק שחוזרת ומזכה לאחר השדה או שהיא מקנית עצמה להבעל [ע"ד שכ' הר"ן בנדרים דאשה המתקדשת היינו שמפקרת עצמה שיזכה בה הבעל] אבל כאן שאין נשאר חליפיו בידו. ל"א דקנה מדין עבד כנעני דהרי אי זוכה לחבירו לא נשאר מאומה בידו (ולא שייך אלא מטעם מיגו דזכי לנפשא דזכי נמי לחבירו דבאותה זכי' זוכה לעצמו ולחבירו והא זה הי' באמת קו' הר"ן במע"ש בשטר נאמר דקנו מטעם מיגו דזכי לנפשי' זכי לחבירו מוכח דבממון שפיר אמרינן דהא"ט דקנו במע"ש משום דשייך מגו דזכי לנפשי זכי לחבירו אף דלא נשאר חלופיו בידו.
והנה כיוצא בזה איתא בגמ' דחולין דף קל"ז דלכן יכול לזכות לת"ח המתנות הואיל ואסחו כהנים דעתייהו מיני' כמש"כ הפ"ח סי' ס"א ובפלתי הקשה ע"ז וכי לא יכול לעשות שליח שיקבל עבורו המתנות וא"כ ת"ח המקבל מתנות זוכה בשליחות הכהן שליח של אדם כמותו ובס' יריעות שלמה הקשה ע"ז א"כ למה צריך דוקא מכירי כהונה ולקו' הפלתי י"ל דבוודאי אי יכול הכהן לעשות שליח שיזכה בשבילו בתרומ"ע ושאר מתנות כהונה והיינו דזכין לאדם שלא בפניו אבל הכא דממנ"פ אם זכה שליח עבור כהן ולוי א"כ הוה של הכהנים ולא של השליח והכא הא רוצה הכהן לזכות לת"ח שיהא שלו ואיך מצי להקנות לו כהן ולוי מה דעדיין אינו ברשותו דהא אין מקנה דבר שלב"ל ודבר שא"ב ומשו"ה צריכין לטעם דאסחי כהנים דעתייהו מיני' והוה כמאן דמטי' לידו ושפיר יכול להקנות לת"ח שיהא מקבל מתנות בשביל הכהן ואח"כ יהא שלו ול"ה דבר שלב"ל כסברת תוס' ב"ב דף קכ"ג דהוי מתנה מועטת וא"י לחזור והוי כמאן דמטי לידי' ושפיר יכול הכהן לעשות שליח לת"ח ישראל לזכות עבורו במתנות ויזכה ממילא גם לעצמו.
ואמנם לכאורה משמע מגמ' ומשו"ע דבשעה שקיבל הת"ח המתנות מיד זוכה בשביל עצמו ולא בשביל כהן ונתינה לכהן מתקיים כיון דהוה מכירי כהונה אבל מרש"י חולין משמע שפיר דת"ח זוכה בשביל הכהן מכירו של בעל הבית ואח"כ יהא שלו דזה עדיף טפי דשפיר יצא ידי נתינה דהא אמר הכהן כן לת"ח שיזכה עבורו ויהא לו המתנות ול"ח להא דהוה דשלב"ל כיון דהוי מכירי כהונה.
והנה ממ"ש לעיל שיטת הפוסקים בקידושין מוכח דמצד הדין א"י העני לזכות לבעל שיקדש בו האשה אלא מצד דחכמים עשו שאינו זוכה כזוכה והיינו כמש"כ דל"ש עשו שאינו זוכה כזוכה כיון שלא נשאר חליפיו בידו אלא מצד תק"ח מהני אולם מש"כ דיכול לעשות שליח לקבל מתנות הנה לכאורה קשה מירושלמי דאין אדם עושה שליח לזכות במתנה אבל כ"כ די"ל במכירי כהונה או מכירי עניים דיש לו זכות במתנות כהונה וכן בפיאה יכול שפיר לעשות שליח לזכות עבורו כמשמעות גמ' דחולין הנ"ל.
וראיתי בקצה"ח סי' רמ"ג הביא קו' בשם תש"ו מים חיים לדידן דפסקינן ט"ה א"מ ולא מיקרי דע"א מקנה והא קתני בברייתא ד"פ נושאין על האנוסה ביבמות דף צ"ט עשרה אין חולקים להם בבית הגרנות ואלו הם חש"ו וכולן משגרים להם לבתיהם. והאיך משגרין לחש"ו לבתיהן והא בעינן דעת אחרת מקנה דאין זכי' לקטן וט"ה אינו ממון ליכא דע"א מקנה וקצה"ח הקשה יותר אף למ"ד ט"ה ממון הא שוטה אין לו זכי', אף בדע"א מקנה והאיך משגרין לבתיהן ובס' יריעות שלמה תי' כיון דאיתא בגיטין דף ל' דמזכי לכהן ע"י אחר חזינן דמצי ליתן תרו"מ לכהן ע"י אחר ומטעם זכי' וא"כ יוכל לזכות להם ע"י אחר היינו אותו שליח וזה עבור קטן ושוטה ובכמה דוכתין מבואר דזכין לקטן ושוטה כמבוא' בחו"מ סי' מ"ג סט"ז והיינו דקתני משגרין להם לבתיהן ולא קתני נותנים להם בבתיהם משום דצריך לזכות לו ע"י אחר והיינו משגרין ע"י שליחו ומזכה להן על ידו.
והנה לפמש"כ לעיל הא באמת בירושלמי לא ניחא לי' לאוקמא משנה דגיטין במזכה לו ע"י אחר משום דסובר דבעינן ראוי לזכות לעצמו רק שמואל דמוקי כן לית לי' דירושלמי אבל האמוראי דמשני שנויא אחרינא דעשו שאין זוכה כזוכה א"כ משמע דאית להו כתי' הירושלמי דבעינן ראוי לזכות לעצמו וא"כ יקשה לדידהו מהך דיבמות דמשגרין לבתיהן אולם לי נראה לישב קו' המים חיים מיבמות דבאמת אי ט"ה אינה ממון הוה כהפקר א"כ הבעלים גופי' יכולין לזכות להם [והא דמוקי בגמרא דגיטין במזכה ע"י אחר היינו משום דא"כ הוה חב לאחרינא] וכאן ל"ש דחב לאחרינא כיון דחולקין להם בביהג"ר רק לחשו"ק דא"א לחלק להם בביהג"ר לכן משגרין להם לבתיהן וזה תק"ח א"כ לא הוי חב שהרי הם לקחו חלקם ואי לא שהי' משגרין לבתיהם ע"כ הי' חולקים להם בביהג"ר והוה מעמידין להם אפוטרופוס שיטלו חלקם בבית הגרנות וכיון דל"ה חב לאחרינא שפיר מצי הבעלים עצמן לזכות להם מהפקר דט"ה אינה ממון.
אך יקשה א"כ גם על הר"ן שכתב דמע"ש מהני דמטעם דעשו שאינו זוכה כזוכה והא ליכא חלופיו בידו ולא עשו שאינו זוכה כזוכה והא לא נשאר חלופיו בידו (וראיתי בפ"ח שהרגיש קצת בזה וז"ל דהגם דמצינו בש"ס שעשאו שאינו זוכה כזוכה היינו דוקא לאותו האיש שרוצים שיהי' לו הדבר הנזכה כמו בכל הפקר בי"ד אבל שיעשה ויהא נחשב הדבר כאלו בא לרשותו הגם שאינו רוצה כלל לזכות בו לעצמו רק לזכות לאחר זה לא מצינו שעשאו חכמים כזוכה ולענ"ד בפשיטות הוה לי' להקשות דהא דעשו שאינו זוכה כזוכה רק בחלופיו ביד כהן שהמעות השוי' בידו (וכן בהא שהבאתי מירושלמי דקידושין דמשני אהא דתן לעני ואקדיש אני לך דעשאו שאינו זוכה כזוכה שם גם כן נשאר חלופיו בידו דהא זכה באשה עי"ז) אך הדבר ניחא דבאמת הרי אמרו דהוה כהלכתא בלא טעמא ובקצה"ח סי' קכ"ה הקשה מ"ש משאר קנינים דרבנן דל"א דהוה כהלכתא בלא טעמא להנ"ל ניחא דבעלמא שייך דעשאו שאינו זוכה כזוכה והרי נשאר בידו מה שמקנה לו ע"י תקנ"ח אבל לעשות שאינו זוכה כזוכה לזכות עבור אחר שאין נשאר חלופיו בידו. זה שפיר הלכתא בלא טעמא.
ה')

והנה

רבינו בפ"ז ממעשר בהך דמלוה את הכהן להיות מפריש עליו כתב במזכה לו ע"י אחר או במכירי כהונה וקשה הא כיון דבהל' בכורות פסק כמ"ד עשו שאינו זוכה כזוכה א"כ למה צריך לטעם דמזכה לו ע"י אחר או במכירי כהונה אך הדבר ניחא דהנה הקשו מירושלמי במשנה דשיבולת של לקט שנתערבה מעשר שיבולת אחת ונותן ללוי ואמר להם ר"א וכי עני מחליף דבר שאינו שלו ומשני עשו שאינו זוכה כזוכה ומוקי משנה כיחידאה ובמשנתינו לא רצו לאוקמא מטעם דכיחידאה לא מוקמינן אך הדבר ניחא דהנה הרשב"א מפרש דכל הקושיא והא לא משך היינו דבזה לא מתקיים מצות נתינה לפי"ז י"ל כך דנאמר דעשו שאינו זוכה כזוכה שיקיים מצות נתינה בזה ל"א והיינו במתנות כהונה דכתיב בהו נתינה אבל במתנות עניים דלא כתיב בהו נתינה רק עזיבה (עקצה"ח סי' רמ"ג שמחלק דמתנות כהונה כתיבה נתינה ג"כ הוה ברשות כהנים דחזקת השבט משא"כ במתנות עניים דכתב עזיבה לא הוה ברשותם ולפמש"כ אדרבא בעניים דכ' בהו עזיבה הוה יותר ברשותם ושייך בהו) עשו שאינו זוכה כזוכה.
ובהא ניחא מה שהקשה במשל"מ דבירושלמי דגי

ב

א')

מפי

השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בע"מ וכו'.

וכ"כ דבלח"מ הקשה הא הוה לאו שאין בו מעשה ותי' שאני הקדש דבדיבורו עביד מעשה דעושה מחולין קדשים אך הקשה לזה הא רבינו בפ"א מתמורה לא כתב האי טעמא גבי תמורה רק דמפי השמועה למדו דלוקה אף שאין בו מעשה ול"נ ליישב דלכאורה יש להקשות עוד דרבינו בפי"ח מה' פהמ"ק כתב המחשב בקדשים אינו לוקה דאין בו מעשה והאי המחשב בקדשים היינו בדיבור וכ"כ המשל"מ בפי"ג מפהמ"ק והא בפיגול ג"כ בדיבורא קעביד מעשה אך הדבר ניחא לפמש"כ בשמ"ק ס"פ המפקיד בפיגול ל"ש בדיבורא קעביד מעשה דהא במחשבה קמפגל קודם שהוציא בפיו רק דע"י מחשבה ל"ש מלקות לכן רק אם הוציא בפיו לוקין למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין דל"ש בדיבורא עביד מעשה דהמעשה כבר נעשה במחשבה וא"כ למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין ה"נ אין לוקין דל"ש בדיבורא קעביד מעשה.
והנה בנדרים דף י' תנן כנדבת כשרים נדב וכו' כנדר רשעים נדר וכו' וכ' שם הר"ן משום דנדבה מסתמא בלב שלם נדבה וכדכת' אשר ידבנו לבו משא"כ בנדר אין הקדישו בלב שלם לכן הוה נדר כנדרי רשעים ובכ"מ בפ"ד מתרומה הביא בשם הרי"ק דבתמורה כיון דהוא עומד להפריש הוי הדיבור כמעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה.
מעתה י"ל בתמורה ג"כ דהנה בכל מימר הא הוה דעתו להקדיש וחל בגמר בלבו א"כ כבר נעשה הקדש במחשבה ולאו דתמורה אינו עובר אלא בהוציא בפיו לכן ל"ש בדיבורא קעביד מעשה דהמעשה נעשה במחשבה משא"כ במקדיש בע"מ ל"ש לומר דנעשה קודש במחשבה דרק בראוי למזבח שייך דקדוש במחשבה אבל באין ראוי למזבח דהוא בלא ירצה ל"ש לומר דבמחשבה נעשה הקדש דלא אלים לחול ההקדש במחשבה א"כ רק נעשה הקדש בדיבורא שפיר שייך לומר בדיבורא קעביד מעשה ולוקין שפיר.
(והא דאמר רי"ו גם בתמורה בדיבורא קעביד מעשה מבואר להלן). ובהא ניחא לי הא דאיתא בתמורה דף ז' שמא לא שייכי אלא בתמורה אמר לי' רי' נמנו וגמרו דהמקדיש בע"מ עובר משום חמשה שמות ואי בתמורה נמי ששה הוויין דאיכא נמי לאו דתמורה וע"ש ברש"י שדקדק ולא מצאו יותר מוכח דבתמורה אין חייב משום מקדיש ולכאורה טעמא בעי דלמה יגרע ממקדיש ולפמש"כ ניחא כיון דבמחשבה דידי' שיהא הקדש לא מחייב כיון דאין ראוי למזבח לא חל ההקדש ורק כשהוציא בפיו לשון תמורה ואין לחייב אלשון תמורה משום שני שמות משום מקדיש בע"מ ומשום מימר דהא מבואר בתמורה דף כ"ז במשנה דאם אמר על בע"מ ה"ז עולה לא אמר כלום ה"ז לעולה ימכרו ויביא בדמיה עולה א"כ זה שמימר בבהמת עולה הנה אין משמעות דיבורו שיהא לעולה אלא שהוא עולה א"כ בתורת מקדיש לא חל רק בתורת תמורה שאומר שיהא זה תמורת עולה חל שפיר אף שאין אומר לעולה דבתורת תמורה חלה אבל משום מקדיש אין חל דהוה כאומר הרי זה עולה דלא תפיס א"כ ממילא נמי לא לקי.
וא"כ ניחא הא דרי"ו קאמר בדיבורא קא עביד מעשה דשפיר משכחת שיהא בדיבורא נעשה תמורה ולא קדמה לו הקדש דהא באומר הרי זה תמורת עולה ובלבו הי' לומר תמורת שלמים דס"ל לרי"ו בתמורה דף י"ז דרבי רחמנא שוגג כמזיד והתינח לענין תמורה אבל לענין דנאמר דבמחשבתו כבר נעשה הקדש קודם שהוציא מפיו שיהא זו תמורה ז' ל"ש כלל דלענין הקדש כיון שלא הי' פיו ולבו שווין ל"ה הקדש א"כ שפיר משכחת שיהא בדיבורא נעשה מעשה ומהא אייריא רי"ו (ועמש"כ לקמן בדרך אחר) ודו"ק.
אולם קשה לי ממש"כ רבינו בפרקין בה' י' דמקדיש בע"מ למזבח אעפ"י שלוקה הר"ז נתקדשה ותפדה ולדברי הלח"מ יקשה מאי אעפ"י הא אי לאו דנתקדשה וחלה הקדושה ל"ה לקי דהא לא איתעביד בדיבורא מעשה ורק יען דחלה הקדושה דנעשה בדיבורא מעשה לכן הוא דלקי ויהא מוכח מכאן דטעמא דרבינו דלקי אין משום דבדיבורא קא עביד מעשה אלא משום דס"ל דעקימת שפתיו הוה מעשה וקשה מפי"ג משכירות כמש"כ הה"מ שם.
ולכאורה יש לומר דהמשך דברי רבינו כך דתפדה בערך הכהן ולא אתי לאשמעינן דהקדש חל דבוודאי פשיטא דחל ההקדש דאל"כ ל"ה לקי דאין כאן מעשה אלא דהו"א כיון דלקי לא חל רק כמו קדושת דמים דלא חזי רק לדמו וע"כ בוודאי לא היתה בכלל העוה"ע כדאמרינן בגמ' דמקדיש בע"מ כמקדיש דיקלא בעלמא ול"ה בכלל הערכה קמ"ל רבינו דתפדה בערך הכהן דאף דלקי חלה הקדושה אף לענין זה דתבעי ערך הכהן דס"ל דגם מקדיש בע"מ מעיקרא הי' בכלל העוה"ע וכדמפרש באמת הלח"מ לקמן דברי רבינו דלא כתי' הב' שכ' הה"מ דס"ל דלא הי' בכלל העוה"ע ועמשל"מ שתמה על הלח"מ ולפמש"כ א"ש.
שוב ראיתי כי בירושלמי פ"ד דשקלים פריך עלה למה חל הא אין הקדש מזבח חל אקדושת דמים ומשני לגיזה ועבודה והיינו כמש"כ דהו"א כיון דלקי לא חל רק כמו קדושת דמים ולא תהא קדוש רק לקדושת דמים קמ"ל דתפדה בערך הכהן והיינו כמסקנת ירושלמי דעכ"פ חל לאסור בגיזה ועבודה.
ב')

והנה

בגיטין דף נ"ג הכהנים שפיגלו במזיד חייבין והקשה בפנ"י הא איתא בזבחים דף כ"ט דהמחשב בקדשים לוקה למ"ד לאו שאין בה מעשה לוקין וא"כ הא אין לוקין ומשלמין ועוד דלכו"ע קשיא הא בתמורה אמרינן דבדיבורא עביד מעשה א"כ ה"נ בדיבורא עביד מעשה וא"כ אין לוקין ומשלמין וכן יקשה באמת אגמ' דזבחים דפריך הא אין בהא מעשה ולא משני דבדיבורא קעביד מעשה (וכ"כ שבשמ"ק כבר עמד בזה) ונראה ליישב דהא במנחות דף מ"ט מוקי גמ' משנתינו דאייריא בשוחט חטאת לשם שלמים דהוה חוץ לזמנו (וכן הוא בירושלמי דגיטין ודבר זה הי' בהעלם מפנ"י בב"ק דף ד' והארכתי במק"א) ולכאורה צריך תלמוד למה צריך לאוקמא בשוחט לשם שלמים ולא במפגל להדיא אך א"ש דהנה תוס' גיטין דף נ"ג הוקש' בשוגג אמאי פטור והלא קנסו שוגג אטו מזיד ותי' דממנעו ולא עבדו ופלא דמהיכא תיתי שיבואו לידי פיגול דימנעו מטעם זה מעבודה אע"כ דאייריא במחשב לשם שלמים דהוה ג"כ פיגול ובזה שפיר מימנעו ולא עבדו פן יבאו בשוגג לשחוט חטאת לשם שלמים שזהו שכיח וא"כ לפי"ז ל"ש לומר בדיבורא עבוד מעשה דהא לא נעשה החטאת שלמים כדאיתא בריש זבחים דבכל שינוי קודש בקדושה ראשונה עומד וצריך לעשות שאר כל העבודות לשם קרבן שהקדישו א"כ לא איתעביד בדיבורא דידי' מעשה משא"כ הך דזבחים דאייריא במפגל סתם שפיר לקי דבדיבורא נעשה מעשה רק דגמ' דפריך והא אין בו מעשה ס"ל דל"ש במפגל בדיבורא איתעביד מעשה דהא הוא לא הוציא דיבור שהקרבן יהא פסול דנאמר דבדיבורא איתעביד מעשה אלא דיבור שהעבודות יהא נעשה חוץ לזמנו והא זה לא נעשה כדבריו דהא באמת כל העבודות נעשה בזמנו רק דהתורה פסלוהו אם דיבר כן שהעבודות יהי' נעשים שלא בזמנו לכן ל"ש בהא בדיבורא איתעביד מעשה (עכהא"ג בשו"ת בית אפרים אמילתא אחריתא אמה שהקשה המקנה בקנה חמץ בפסח אמאי לקי הא אעל"מ ובטל הקניי ותי' דהא לא הזהירה תורה לא תקנה חמץ רק שלא יראה חמץ לכן ל"ש אעל"מ) ודו"ק.
אמנם קשה מ"פ מ"ש ממימר דבדיבורי' עביד מעשה דהא ל"ד למימר דאין נעשה במחשבה ע"כ הוה דיבור מעשה אבל תרומה דניטלת במחשבה א"כ כבר קדמה המחשבה קודם שהוצי' בפיו א"כ ל"ש בדיבורא עביד מעשה ועל מחשבה בוודאי אין לוקין אח"ז ראיתי כי במהרמ"ש פ' משפטים הקשה כן והניח בצ"ע, ול"נ ליישב עפ"י מה שהקשה עוד שם לדברי הרא"ש בנדרים דתרומה ל"ה דבר הנודר משום דמעיקרא חלק התרומה הוא דאסרתו וע"י הפרשה הוא דמתיר השירים א"כ ל"ש בתרומה בדיבורי' עביד מעשה דלא ע"י הדיבור נעשה זאת תרומה א"כ ל"ד למימר ול"נ דהא בהקדימו בשבלים ג"כ הוה תרומה אף דלא חל עליו איסור טבל קודם דאידגן א"כ רק ע"י דיבורא דחל איסור תרומה איתעביד מעשה ובהא ל"ש דבמחשבה נעשה תרומה דהמחשבה קדמה לדיבור שיהא תרומה דכהא"ג באמת אין ניטלת במחשבה דהא אין כאן איסור טבל שיחול עליו איסור תרומה במחשבה א"כ רק בדיבור נעשה תרומה א"כ לילקי ג"כ וא"ש.
ואין להקשות א"כ תיקשי להרא"ש דאמאי כתב דאיסור תרומה הוה דבר האסור הא בהקדימו בשבלים הוה תרומה דבר הנדור כיון דעדיין ליכא איסור טבל י"ל דהא דחל תרומה בעודו בשבלין הוא ג"כ מחמת דכבר קדמה איסור תרומה בעודו בטבלו דע"י דיבורו שיהא תרומה כבר קדמה המחשבה שפועלת שהשבלים נעשין טבל ותרומתו בתוכו וכשהוציא בפיו שיהא תרומה הנה בא רק להתיר מה שע"י מחשבתו חלה איסור טבל והתרומה שבתוכו ודוק כי נכון.
ובהא ניחא לי מה שהקשה בתו' רי"ד קידושין דף מ"ו הפריש חלתו קמח אינה חלה מ"ש קמח דעדיין לא הוטבל והא גבי מעשר נמי כתיב דגנך וקודם דאידגן לא הוטבל וחל עליו שם מעשר ולפמש"כ ניחא דבתרומה ומעשר בזה שנותן דעתו להפריש הוטבל הדגן וממיל' חל שם תרומה בדיבור אבל אקמח אף שדעתו להפריש חלה מהקמח לא הוטבל לחלה דאין מחשבתו יכול לפעול שיהא חל שם טבל בעודו קמח דזה דמיא לתבואה שלא הביא שליש דגם שם תרומה לא חל (כמש"כ הריטב"א שם) אף אי קרא עליו שם תרומה.
שוב ראיתי להדיא כדברי בתוס' ע"ז דף נ"ו שכתבו וז"ל ויש דוחין לומר דשאני התם דכל זמן שהוא קמח אין כאן חיוב חלה כלל אבל תרומה ראוי' משעה שהוא בענבים מידי דהוה אמעשר שהקדימו בשבלים אכן דבר תימא הוא להחשיבה טבול לתרומה קודם מירוח ולפמש"כ שפיר תבואה קודם מירוח מקרי טבול לתרומה כיון שדעתו להפריש בזה גופי' הוא טבול תרומה אבל בחלה ל"ש זה דקמח לא נעשה טבול לחלה דדומה לתבואה שלא הביא שליש כנ"ל.
אמנם קשה לי הא דפריך בתמורה והרי מקדים תרומה לביכורים דבדבורא עביד מעשה ואין לוקין ומשני דהוה לאו ועשה וקשה לי מקידושין דף נ"ט דקאמר דתרומה שאני דמחשבה כמעשה דכ' ונחשב לכם א"כ ל"ש דבדבורא קעביד מעשה דכבר קדמה המחשבה ובמחשבה בארנו דל"א לחייבו משום דבמחשבה קעביד מעשה משא"כ במימר ל"ש דיבור קדמה למחשבה כמו שבארנו רק דבדבורא נעשה תמורה לכן לקי דבדיבורא קעביד מעשה עוד קשה דהנה בנדרים דף י"ב גבי כחלתו ותרומתו כ' הרא"ש לפרש דלכן ל"ה תרומה דבר הנדור כי התרומה א"צ קריאת שם תרומה דהא תרומתו בתוכו בטבלו א"כ לפ"ז ל"ש במקדים תרומה לביכורים בדיבורא קעביד מעשה דפירש"י דנעשה בהא קודש דהא כבר קדוש הוא בעודו בטבלו ולכן ל"ה דבר הנדור.
והנה כה"ג יש להקשות מקידושין דף מ"א דגירושין מתרומה לא אתיא דישנו במחשבה לכן משוי שליח הא עדיפא מני' הוה לי' למימר דתרומה דעקרו אתיא להתיר השיריים לא לקרא עליו שם קודש דמעיקרא קדוש ועומד הוא בעודו בטבלו לכן מצי למשווי שליח וכן יש להקשות אהא דכ' הפוסקים (עש"ע ח"מ סי' רנ"ח) דבהקדש דאתי ליד גזבר אין לו שאלה כמו בתרומה דאתי ליד כהן להנ"ל לא דמי דשאני תרומה דמעיקרא קדוש ועומד הוא ועי' ריטב"א ספ"ד דבכורות) ואמנם הנה תוס' יבמות דף צ"ג כתבו דגם בתרומה שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט משמע לכאורה דלית להו סברת הרא"ש דקריאת שם אינה אלא להתיר השיריים אלא דלפי שיטתם קשיא לי לאידך גיסא מהך דקידושין דקאמר דכתיב ונחשב לכם דנטלת במחשבה תיפוק לי' דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ובאמירה לגבוה הא גלי קרא כל נדיב לב דסגי במחשבה כדאיתא בשבועות דף כ"ו ומזה ילפינן דכל מידי דהוה לגבוה דסגי במחשבה כמש"כ הפוסקים דאפי' בצדקה סגי במחשבה משום דאמירה לגבוה כמבואר בסי' רנ"ח בב"י בשם רש"י בתשובה ועט"ז או"ח סי' תקס"ב וכמש"כ בזה בפ"ב משהב"ח א"כ ל"ל קרא ונחשב דניטלת במחשבה אך לזה אפשר לומר דהא תוס' כ' דהא דאיתא שם דבתרומה וקדשים הוה ב"כ דמהני במחשבה דלא קאי באמת אתרומה רק דחולין מקדשים לא ילפינן אבל קדשים מילף שפיר מתרומה א"כ ניחא דאי לאו ונחשב ל"ה תרומה וקדשים ב"כ והוה ילפינן לכל התורה כולה והא דבאמת לא ילפינן תרומה מקדשים דתרומה חול הוה לגבי קדשים כדאיתא בקדושין דף מ"א אבל הנה רש"י לא פירש כן רק דבתרומה היינו תרומת המשכן דכ' בי' ג"כ כל נדיב לב, אך י"ל דבאמת רש"י חולק אתוס' ולית לי' דבתרומה שייך ג"כ משום אמירה לגבוה (עפירש"י יבמות דף פ"ז שכ' דתרומה אינו שיורי שולחן מלך משמע דס"ל דבתרומה ל"ש משולחן גבוה קזכי אבל בדברי רבינו פי"ב מה' תרומות מבואר דס"ל דשייך לומר משולחן גבוה קזכו שכ' וכן אסור להם שיחטפו תרומה שעל שולחן המקום הם אוכלין ועל שולחנו הם שותים ומתנות אלו לד' הם והוא זוכה להם שנאמר ואני נתתי את משמרת תרומתי ולזה כיון גם הרשב"א בתשו' סי' י"ח שכ' דישראל אין הנותן לכהן אלא שהכהן נוטלן מעל שולחן גבוה והישראל מברך בתרו"מ רק על ההפרשה) ולשיטת התוס' הא באמת לא מפרשין דקאי אתרומת משכן רק אתרומת דגן ובאמת י"ל דמהא"ט נאדו תוס' שם בשבועות מפרש"י דמפרש דקאי אתרומת משכן (אח"כ ראיתי בשו"ת אבני צדק יו"ד סי' צ"ב שכ' לפרש פלוגתת רש"י ותוספות יע"ש דברים נחמדים) אלא דאכתי קשה כיון דבארנו דשיטת רש"י בתשובה דבצדקה ג"כ מהני גמר בלבו וע"כ דס"ל דגם בצדקה שייך אמירה לגבוה וכ"כ באבודרהם בה' ברכות דהכל בי' גזא דרחמנא ומשל גבוה קיהיב א"כ למה בתרומה לא נאמר אמירה לגבוה דהוה בבי' גזא דרחמנא לכן נראה דצריך שפיר קרא דונחשב שיהא כמעשה ונפ"מ דל"א דיבור ומבטל מעשה אבל אי הוה אמרינן דתרומה ניטל במחשבה מטעם אמירה לגבוה לא הוה ידעינן דהוה כמעשה אח"כ ראיתי בפנ"י בקידושין הקשה מטעם אחר לתוס' יבמות הנ"ל דבתרומה שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכאלו אמר מעכשיו והיינו מדכ' מוצא שפתיך תשמור דבתרומה ג"כ אאמירה קאי קרא ואפ"ה אם ביטל השליחות בטל ול"א בזה מסירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ מ"פ לר"ל דס"ל דל"א אתי דבור ומבטל דבור בגוף הקידושין מהא דאם ביטל השליחות דאתי דבור ומבטל דבור דהא ע"כ שאני היכא דהדבור בגוף המעשה לדבור שבענין שליחות ותי' דהא"ט דהוי תרומה לאחר ל' בבירור חלה התרומה שייך אמירה לגבוה משא"כ בשליחות אבל לענין אתי דבור ומבטל דבור אין לחלק. אך קשה לי לפמש"כ הר"ן נדרים דף נ"ט דאשה המתקדשת משוית נפשה הפקר אל המקדש והנה הפקר הוא מטעם נדר וממילא שייך בהפקר ג"כ אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דהיינו אמירה שיהא בגזא דרחמנה כמו בתרומה דהוה בגזא דרחמנא א"כ הוה ג"כ מעכשיו לכן ס"ל לר"ל דא"י לחזור משא"כ בביטל שליחות התרומה ל"ש מעכשיו לכן גם לר"ל אתי דבור ומבטל דיבור רק דהיא הפקירה עצמה שייך בדידה אמירה לגבוה וכאלו אמרה מעכשיו אך הדבר ניחא דבאשה ל"ש לומר דהוה אמירה לגבוה א"י לחזור דהוא יכול לחזור ממילא גם בדידה ל"ש לומר אמירה לגבוה שלא תוכל לחזור אך זה ניחא למסקנה דהוא יכול לחזור דאתי דיבור ומבטל אבל לס"ד דפריך מתרומה הוה סבירא לי' לר"ל גם הוא אינו יכול לחזור ממילא גם היא אינה יכולה לחזור (עי' בראש שם) א"כ פשיטא דהוא אין יכול לחזור מה"ט דאמירה לגבוה ע"ז פריך מתרומה דיכול לבטל א"כ יכול הוא לחזור ממילא גם היא יכולה לחזור דל"ש לגבה אמירה לגבוה שיהי' כאמרה מעכשיו ואמאי ס"ל לר"ל דא"י לחזור ומשני דנתינת מעות לידה הוה כמעשה לכן הוא א"י לחזור דהיינו דקבלת מעות לידה הוה כמעשה.
ובזה אמרתי לפרש דברי הירושלמי בפ"ק דתרומות אמשנה דחמשה לא יתרמו רשב"נ שמע לכולהין מן הכא וכו' מאת כל איש פרט לקטן ופריך ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן כדתנן גבי הכשר ר"ש וכו' בשם רי"ו ונחשב לכם תרומתכם את שכתב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו והא שאין כתובה בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ופריך הרי גיטין אין כתוב בהן מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דאמר ר"ה והוא שיהא פיקח עומד על גביו ומשני תמן זה כותב וזה מגרש ברם הכא הוא חושב והוא תורם ובחולין דף י"ג הקשו תוס' דמאי מקשה מתרומה הא ממעט מקרא מאת כל איש פרט לקטן ועוד דמתרץ מגט אתרומה ומזה לא הקשה אלא הקשה מגט אההוא דקטן יש לו מחשבה גבי הכשר לקבל טומאה ולפמש"כ ניחא דרש"י ותוס' שבועות פליגי דרש"י פי' הקדש ותרומה הוה ב"כ היינו תרומת המשכן ד"כ כל נדיב לב ותוס' כ' דתרומה ממש דכ' ונחשב לכם לפי"ז י"ל דבהא פליגי הס"ד והמסקנא בירושלמי דלס"ד הוה ס"ל דקדשים ותרומה הוה ב"כ היינו תרומת המשכן דמינה נשמע דבעלמא ל"מ גמר בלבו והנה בהאי קרא כתיב מאת כל איש אשר ידבנו למעט קטן והיינו כיון דאינו אלא במחשבה ל"מ מחשבת קטן אבל בעלמא מהני מחשבתו ניכרת מת"מ ואמנם הירושלמי פריך שפיר כיון דבאמת קיי"ל בקדשים מסל"א דאורייתא א"כ י"ל לא ממעטינן מאיש קטן או די"ל דתרומת דגן אפי' נתמעט מהך ב"כ דבזה מהני גמר בלבו אבל תרומה גופי' לא מהני במחשבה בעלמא רק בדבור כמש"כ רש"י בבכורות דף נ"ט ד"ה ישנה במחשבה דהיינו דבור א"כ שפיר י"ל דמהני מחשבתו נכרת ע"י מעשיו בקטן ג"כ א"כ קשיא מהא דהעלום לגג ומיושב קו' תוס' וע"ז משני בירושלמי שאני התם דכ' ונחשב לכם דבתרומה גופי' כתיב קרא והיינו כדעת התו' דבקדשים ותרומה הוה ב"כ היינו תרומה ממש וכדעת התו' בבכורות שם דבתרומה לבד ל"ב דבור רק מחשבה לבד והוי ב"כ דרק בהני גמר בלבו מהני וממילא בקטן ל"מ מחשבתו נכרת רק בהעלם לגג דבעינן מעשה מהני מחשבתו נכרת וע"ז פריך בירושלמי א"כ כיון דתרומה נתמעט מב"כ ונחשב דהיינו דהוה ב"כ דסגי במחשבה ולכן ל"מ מחשבתו נכרת מכלל דבעלמא מהני מה"ת א"כ כיון דנתמעט מב"כ ממילא גם בגט כיון דבעי מעשה יהא מהני מחשבתו נכרת וע"ז משני כאן הרי זה מחשב וזה תורם הכונה דא"א למילף מב"כ דבעלמא מהני רק דומיא דתרומה וקדשים דזה מחשב וזה תורם אבל בגט דזה מחשב וזה מגרש לא נתמעט מב"כ לומר כיון דבעינן מעשה יהא מהני מחשבתו נכרת דאין הקטן המחשב והמגרש וא"ש הנ"ל.
והנה בפ"ק דתרומה פליגי ר"מ ור"י דלר"מ אפי' הגיע לעונת המעשרות אין תרומתו תרומה ולר"י הוה תרומה ומפרש בירושלמי דטעמא דר"מ דממעט מאת כל איש אשר ידבנו לבו ולקמן דף ג' הביא דרשא אחרת דבתרומה גופי' כתיב ונחשב לכם וקטן אין לו מחשבה וחד מ"ד ממעט מקרא דאין בו נשיאת עין לכן ל"מ תרומת קטן ומביא שם פלוגתא דראב"ח סובר אף דתורם אין מקדיש דממעט מאת כל איש דלא קאי אתרומה א"כ סובר דמפסל"א לאו דאורייתא ור' יוסי ס"ל אפי' למ"ד אינו תורם מקדיש ולפ"ז נראה דהסברא שכ' דבתרומה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ ס"ל דדמי להקדש לכן למ"ד דאינו תורם אינו מקדיש אבל אפשר לומר דתורם אינו מקדיש דממעט קרא מאת כל איש אבל תרומה לא נתמעט שפיר תורם דמסקנא מפסל"א כמו דנדרו נדר כן תרומתו תרומה ולר"י דס"ל דאף שאין תורם מקדיש דל"א בתרומה אמירתו לגבוה א"כ רק מטעם זכי' לכהן כשאר קנינים ולקטן אין לו זכי' לזכות לאחרים עד שיגדל אבל להקדיש יכול דאמירתו לגבוה עושה הקנין והוה כשאר נדרים דמפסל"א נדרו נדר כנ"ל.
אך זהו שקשה לי מהא דאיתא בגיטין דף פ"ג נענה ר"א ואמר האיך אוסר לזה ומתיר לזה והרי תרומה וקדשים וכו' באיסור עשה קאמרינן וקשה לי הא באמת הטבל אסור לכו"ע גם לכהן משום חלק תרומה שבו כמו שביארנו לעיל וכן מבואר בדברי הרמב"ן פ' אמור אקרא דולא יחלל את קדשי בנ"י ורק לאחר שהרים הותר לכהן ומשלחן גבוה קא זכו הכהנים לכן לזה הותר ולזה אסור דהא מה דאמר לגבוה זהו שגורם האיסור לזרים ומה דשרי לכהנים רק שרי משום שזה שולחן גבוה דשרי לגבוה ושרי לכהנים בשלמא בקדשים דמעיקרא הותר לכל ואח"כ הותר למקצת שפיר פריך אבל מתרומה דבעודו בטבלו אסור אף לכהנים משום חלקו של גבוה דכולו קדוש לגבוה ואחר מעשה הפרשה זכו בהן הכהנים משלחן גבוה. (ואף דטבל אסור לגבוה דאין מביאין נסכים מן הטבל היינו משום דעכ"פ אסרה תורה לבני אדם משום חלק גבוה שבו אסור לאדם להביא לקרבן לגבוה משום דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל כמש"כ רבינו בפ"ה מה' אלו).
והנה לכאורה יקשה גם אהא דפריך שם והרי אשת איש היינו משום דאסרי אכו"ע כהקדש משום דיחדה לדידי' א"כ דמי לקדשים דשרי לגבוה ואסור להדיוט דזה עצמו הוא האיסור מה דשרי לגבוה ה"נ מה שיחדה לדידי' זהו האיסור אכו"ע וכמו שהבאתי לעיל דברי הריטב"א בנדרים דכל ענין אישות מה דשרי לדידי' דאי אסורה לדידי' אין כאן איסור אכו"ע.
עוד קשה לי אדברי הרא"ש דנדרים שכ' דתרומה לא אתי אלא להתיר השירים אבל קדושת תרומה הוא בתוכו מעיקרא קשה לי התינח בתרומה אבל בחלה ל"ש לומר בטבלו כבר חלתו קודש בתוכו דהא עיסה הטבול לחלה קיל מתבואה הטבולה לתרומה כדמוח' בע"ז דף נ"ד דאף דאסור לגרום טומאה לחולין הטבולין לתרומה בעיסה שרי כמ"ש תוס' שם מהך דנדה דף ח' דחולין הטבולין לחלה קודם גילגול עיסה מותר לגרום טומאה וכ' התו' הטעם משום דכל זמן שהוא קמח אין כאן חיוב חלה כלל אבל תרומה ראוי משעה שהיא בענבים מידי דהוה אמעשר שהקדימו בשבלים א"כ ה"נ בשלמא בתרומה דראוי הוא לתרומה בעודו בשבלים שייך לומר דתרומה בתוכו אבל בחלה דכל זמן שלא גלגלה אין כאן חיוב חלה לא שייך לומר דחלתו בתוכו וכן נראה מהא דהעלה הטו"ז סי' א' דבתרומה נמי מצות הפרשה לא תליא באכילה ובמג"א סי' ח' כ' בחלה מצוה להפרישו בשעה שבא לאכול ונראה דהיינו מהאי טעמא דתרומתו הוא בתוכו וא"צ לקריאת שם להקדיש שקדוש ועומד הוא ע"כ שייך מצות הפרשה מיד משא"כ בחלה דע"י הפרשתו הוא דמתקדשת א"כ ל"ש מצות הפרשה וקריאת שם חלה רק כשרוצה לאכול צריך לתקן העיסה לאכילה וכן יש להוכיח מירושלמי דחלה פ"ב ה"ה הממרח כרי של חבירו שלא מדעתו ר"ש אמר נטבל רשב"ל אמר לא נטבל היתב ר"ל לר"ש נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור פטורה מן החלה דהכא בין כולם יש כשיעור אפ"ה פטורה מן החלה דהוה כממרח כרי של חבירו שלא מדעתו ותיובתא דרי"ו ושני לי' דשאני הכא שעשאה לחלק וכ' באו"ז ה' חלה דשמעינן משמעתא דא דהמגלגל עיסתו של חבירו שלא מדעתו דנטבל לתרומה ה"ה מדרמינן מחלה אתרומה ולא משני דשאני חלה מתרומה וקשיא לי הא ע"כ שאני חלה מתרומה דתרומתו בתוכו ע"כ שפיר י"ל דהמגלגל עיסתו של חבירו לא נטבל לחלה כמו דמחלקינן לענין איסור לגרום טומאה לעיסה שבא"י וכן מסתבר דהא הפריש חלתו קמח תנן דלא עשה כלום ובהפריש תרומה קודם שנתמרח חל התרומה.
עוד קשה לי מכתובות דף ל' דפריך לאביי מהא דאמר ר"ח הגוזל חלקו של חבירו ואכלו דחייב לשלם מדאגבי' קניא וחיוב כרת אינו אלא כשאכלו וכ' בשמ"ק וז"ל ואיכא למידק מאי פריך מחולין לתרומה דלמא שאני חולין כיון דאישתני אישתני ומ"ה האידנא דאגבהה קניא דכיון דיצא מרשות בעלים ונכנס ברשות אחר הרי הוא באחריותן של אחר אבל תרומה איכא למימר כל היכא דאיתא בבי' גזא דרחמנא איתא ואפי' אגבי' לא יצא שם תרומה מעלי' והרי הוא בקדושתה ולכן לא יתחייב עד שהוא אכלו ואז ודאי תשלומין ומיתה באים כאחד וי"ל דלכן כתב רשי' דהיכא דאכיל תרומה דגזלה מי מפטר פירוש דלא אמרינן כל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא אלא בקדש אבל בתרומה דיש לה בעלים דהכהנים הם בעליהם שפיר מקרי גזילה בידו להתחייב בתשלומין אם תשרף עכ"ל א"כ מוכח מהכא דל"א בתרומה בי' גזא דרחמנא איתא וקשיא לדבריהם דיבמות כנ"ל.
והנה במהרמ"ש הקשה לפי' הרא"ש הנ"ל איך שייך שאלה כיון דל"ה דבר הנדור ונראה ליישב דהנה בוודאי אי אמרינן ברירה דהוברר הדבר שזהו חלק המעורב שהי' גורם האיסור הוה שייך שאלה אבל כיון דבאמת אין ברירה דאין מבורר דזה חלק האיסור שבתוכו א"כ חלק זה רק חל מכח משום שהמפריש בורר אותו וקראו עליו שם תרומה לכן שייך שפיר שאלה דעכ"פ חלק זה נאסר הוא מכח הבטת שפתיו אבל הנדור לא מיקרי דהא לא בא לחדש איסור בהבטת שפתיו רק לברר איסור שבתוכו.
אח"ז ראיתי כיוצא בזה במהרמ"ש גופי' על ענין אחר במה שהעלה בכ"מ כמש"כ בפ"ב דקודם שתרמו ל"א מעשר שני ממון גבוה הוא ול"א בזה כמי שהורמו דמי דתליא אי אמרינן ברירה א"כ הוברר הדבר שזהו חלק הגבוה ע"כ הוה ממון גבוה למפרע אבל אי א"ב א"כ ל"א דהוברר למפרע דזה חלק גבוה לכן קודם שתרמו ל"ה ממון ואין לומר דלא מצינו לומר א"ב להקל רק להחמיר וכאן אי אמרינן א"ב הוה ברירה להקל דלכן מהני שאלה אך א"ש דהנה קיימ"ל באתי ליד כהן לא מהני שאלה ולכאורה טעמא בעי להנ"ל ניחא אי אתי ליד כהן אמרינן הוברר הדבר שזהו חלקו אם כן לא שייך כלל שאלה דהא לאו דבר הנדור הוא אבל קודם דאתי ליד כהן ל"ש הוברר הדבר שזהו חלק הכהן כיון דמחוסר נתינה שפיר יש לו שאלה דמצי למפתח בחרטה דלא ניחא לי' בחלק זה שבירר לחלקו של כהן וכיון דמצי למפתח בחרטה שפיר יש לו שאלה.
והנה בתו"ס רע"א הקשה הא בהקדימו בשבלים אין כאן טבל ולא בא לתקן איסור טבל רק קדושת פה גורם לעשותו תרומה א"כ הוה דבר הנדור אבל לפמש"כ לעיל הטעם הקדימו בשבלים דלוקה א"ש גם הא.
אח"ז ראיתי בשו"ת שו"מ מהד"ר סי' כ"ד שתמה ג"כ טובא דהא בקידושין דף נ"ב איתא המקדש בחלקו אין מקודשת משום דמשלחן גבוה קזכו ובמקדש בחומ"ע מקודשת מוכח דבמתכ"ה ל"א משולחן גבוה קזכו וכן הקשה מיבמות דף פ"ז מלחם אבי' תאכל לחם הקנוי לאבי' פרט לחזה ושוק דמשולחן גבוה קזכו.
והנה בגיטין דף נ"ג גבי הא דתניא תורמין ומעשרין להאכיל אבל לא להניח וכ' בתשו' מהר"ם מינץ הובא בד"מ סי' רמ"ח דהא"ט הואיל ואין מפריש תרומתן אלא להניח יכול להמתין עד שיגדלו והם עצמם יפרישו מזה יש להוכיח כי מצות תרומה רק להתיר הטבל באכילה (ועח"ס סי' קי"ח שכ' בפשיטות דתרומה הוה ג"כ בי' גזא דרחמנא ובי גזא דשבט) והא דעובר בב"י היינו משום דעכ"פ מיקרי מצוי בידו דאפשר לשאול עובר עליו.

אפי'

הקדישו לדמים לוקה. עכ"מ שכ' דהגי' הנכונה אפי' לדמי נסכים והנה בלח"מ כתב לקיים הגי' לדמים דהוה רבותא יותר דהוה בזיון יותר דלא הקדיש תמים שהי' ראוי ליקרב הוא בעצמו והקדיש בע"מ שא"ר לקרבן אלא לנסכים ולכן סתם רבינו וכ' לדמי כלומר בין שהקדישו לדמי נסכים את"ד ובספר פרי האדמה תמה עליו טובא דאין זה סברא כלל ולכן העלה דכונת רבינו לאפוקי הקדישו סתם דבהקדישו סתם דאף דמסתמא לדמי הקדישו עכ"פ כיון שקרא עליו שם הקדש פשיטא דלקי אלא אפי' הקדש לדמי דהיינו שאמר בפירוש שמקדיש לדמיו אם כן לא נתן הבע"מ כלל להקדש אלא הוא מוכרו ונותן דמים נמצא שנתן דמים אפ"ה לקי א"כ אין רבותא בין אמר לדמים סתם או אמר לדמי נסכים ע"כ כ' רבינו סתם לדמים שהקדישו בפירוש לדמים ואולי יותר רבותא באמר לדמיו בין אמר לדמי נסכים דלדמי נסכים עכ"פ הגבאים לוקחין אותו לדמי נסכים מיקרי מקדיש בע"מ אבל בהקדיש לדמי עולה הוא עצמו מוכרו ונותן דמיו להקדש אפ"ה לקי הוה רבותא טפי ולכך כ' רבינו אפי' הקדש לדמים לוקה יעו"ש (ועיין בספר כפ"ת ר"פ לולב הגזול דזהו דכתיב והבאתם את הפסח) ודבריו נכונים.

ג

מי

שדימה שמותר להקדיש וכו'. וראב"ד השיג שהוא הקדש טעות ועוד שלא מצינו לוקה על השוגג ותי' בכ"מ דזה לא מיקרי הקדש טעות רק בנתכוין לגוף אחד ונמצא גוף אחר ומבואר בפירש"י דבתמורה רבי קרא דשוגג כמזיד ואמנם בלח"מ פ"א דתמורה הקשה דזהו דעת ר' חזקי' אבל רבינו בפ"א בתמורה פסק דלא כחזקי' דבאומר מותר תמורה ואינו לוקה אולם לי קשה לכל הפירושים דהנה בתמורה דף ז' איתא מתקיף לה ר"ל שמא לא שנינו אלא בתם שנעשה בע"מ דאי בע"מ מעיקרא דיקלא בעלמא ופירש"י שמא לא שנינו דילקה משום בל תקדישו אלא בתם שנעשה בע"מ משום דאיכא למימר הואיל ומעיקרא תם הוה סבר אעפ"י שנפל בו מום אקדישנו ואקריבנו וכיון דלהקרבה מצינו לאסוקי אדעתי' דאקדשו לכן לקו אבל בע"מ מעיקרא ממעי אמו דיקלא בעלמא הוא דאיכא למימר לא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה אלא לדמו אקדשי' ולא לקי עכ"ל נראה מפירושו דיכול ליתן אמתלא לדבריו שהוא הוה סבור דא"ח בזה משום בל תקדישו דלא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה למזבח אלא לדמי דהיינו דאף דהם התרו בו שלא יקדיש למזבח וקיבל התראה הוא הי' סובר יען דהוא מידי דלא חזו למזבח כמו מיא בעלמא מותר להקדיש דלא אקדשי' רק לדמי ורק כשהי' תם מעיקרא דאין לה אמתלא והיינו בתם מעיקרא ואח"כ נעשה בו מום והקדישו דבזה ל"ש לומר דהוה כדיקלא בעלמא ואין לו אמתלא לכן לקי (וכן לקמן באקדיש בע"מ לדמי נסכים כתב בפירש"י שני טעמים שאין ראוי לנסכים גם כי לדמי אקדשי') והנה בתוס' הקשו היכן מצינו למימר דלא אסיק אדעתי' לאקרובי והלא התרו בו לא תקדיש בע"מ למזבח והוא קיבל התראה ואמר ע"מ כך אני עושה דבלא"ה לא לקי לכן פי' דלא לקי אבל תקדישו אלא אבל תקטירו וה"פ ל"ש דעובר אבל תקטיר אלא כשהקדישו תם ונעשה בע"מ כיון דחלה עליהם קדושה למזבח קודם שהומם אסיק אדעתי' דחזי להקרבה למזבח אבל בע"מ מעיקרא קודם קדושה דיקלא בעלמא הוא דלא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה לא לקי עכ"ל ובבה"ז תמה הא קיבל התראה דהא צריך להתרות אכל לאו וא"כ כיון דאתרו בי' לא תקטיר בע"מ ואמר ע"מ כן אני עושה האיך לא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה ותי' דידע שאין ראוי להקרבה וכאלו התרו בו שלא יזרוק מיא בעלמא ובצ"ק תי' דכונת תוס' דלא מתרינן בי' רק בשעת ההקדש לא תקדיש בע"מ למזבח וכיון דמדכרינן שם מזבח כל העבודות בכלל כאלו התרו בו אכל עבודה בפני עצמו ולפי"ז ניחא אע"ג דאמר בשעת שהתרו בו ע"מ כן אני עושה היינו אהקדישו אבל לא אסיק אדעתי' דחזי להקטיר או לזרוק כיון שהי' בע"מ מעיקרא ולא לקי ודבריו תמוהים כיון דכל סברת תוס' הי' יען דהוא סבור דלא חל קדושת מזבח אמום דמעיקרא וא"כ כיון דהתרו בו שלא יקדיש למזבח הרי ידע שחל עליו קדושה ועוד דהנה רבינו בפי"ב מסנהדרין כתב דצריך שיעבור תוך כדי דיבור להתראה וכתב בכ"מ שהוכיח כן מברייתא דפ' היו בודקין וא"כ אי לא מתרין רק פעם אחד לא החזרה תוך כ"ד להתראה לכן מוכח כדברי הבה"ז דל"ה התראה יען דהוה כהתרו בו שלא יקטיר מיא בעלמא דל"ה התראה אך בב"ה כתב דהוא דוחק והנראה דדחוק לי' לפרש כן משום דתוס' גופי' מהא"ט דחו פירושו כיון דקיבל התראה ל"ש לומר דלא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה.
אמנם לדעתי כשנדקדק בלשון התוס' נראה דשפיר הקשו לפירש"י ולפירושם ניחא דז"ל וקשה האיך מצינן למימר דלא אסיק אדעתי' לאקרובי' והלא התרו בו לא תקריבו למזבח הנה בפירש"י איתא לחד גי' דלא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה אבל מתוס' נראה דהי' להם הגי' בפירש"י דלא אסיק אדעתי' לאקרובי אלא לדמי (ולא גרסי דחזי להקרבה) ולכן הקשו שפיר כיון דקיבל התראה הי' לו להשיב שאין מקדישו להקרבה א"כ שוב א"י ליתן אמתלא אבל לשיטת תוס' א"ש דלתוס' אייריא שעל ההקדש לא היתה התראה כלל והי' סובר דלא חל עליו כלל קדושת מזבח וא"כ כשרצה להקריב למזבח הנה הוא סבור שאין מידי דחזי כלל למזבח ומותר להקריב והם שהתרו בו שלא יזרוק אף שקיבל התראה לא הי' להשיב להם דמה יאמר להם שהיא הקדש בדה"ב כיון שהן רואין שיש להם מום מעיקרא וכמו דיקלא ומיא בעלמא א"כ לא עביד מידי אם יקריבנו למזבח ומה איכפת להם בזה ולכן אין נחשב בעיניו התראה כלל וא"צ להשיב להם ומה שקיבל התראה אינו כלום דבעיניו הוה כמשטין בו בעלמא והנה כל זה לפי גי' תוס' ברש"י דלא גרסי תיבת דחזי אבל לפי גירסתינו בפירש"י דמבואר בדבריו דלא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה באמת גם לפירש"י ל"ק קו' התוס' דגם בזה שייך שפיר לומר אמתלא אף דקיבל התראה יען שהן התרו בו שלא יקדיש למזבח וכיון שלדעתו הוה מידי דלא חזי כלל למזבח א"כ התראתו לא נחשב בעיניו לכלום וכמשטין בו לכן קיבל התראה ורק לתוס' שהי' להם הגי' בפירש"י בלא תיבת דחזי א"כ משמע להו דיודע דחזי למזבח רק שהוא מקדיש לדמי אם כן כה"ג ל"ש לומר אמתלא דהקדיש לדמי דאם כן למה קיבל התראה הי' לו לומר להם שמקדיש לדמי לא לקבל התראה (ומה שנזכר בתחילת דברי תוס' שהעתיקו מדברי רש"י תיבת דחזי הוא ט"ס כדמוכח ממש"כ אח"כ בלשון קושיתם היכי נאמר דלא אסיק אדעתי' לאקרובי ולא הזכירו תיבת "דחזי") ודו"ק.
והנה מזה יש תשובה לדברי הפנ"י בכתובות דף כ"ב שהעלה דלכן צריך התראה דלא נאמר דמהני אמתלא כגון בא"א הוה מצי אמרה שנתגרשה אע"ג דהוה בחזקת א"א אפ"ה הא א"א להרוג על הספק משא"כ לאחר התראה שפיר קטלינן להו ולא מהני אמתלא לומר שנתגרשה או שמת בעלה יעו"ש דהא מכאן מוכח דמהני אמתלא אף שקיבל התראה (אך יש לומר דשם ליתן אמתלא שנתגרשה ומת בעלה לכן אחר שקיבלה התראה לא מהני אמתל' דומי' לאם התרו בו שלא יקדיש להקרבה דלא מהני אמתלא דלדמי הקדישו כמו שהקשו תוס' לפירש"י דהו"ל לי' להשיב להם דלדמי אקדשי') וכן מוכח מהא דמסיק בג"מ דלקי אפי' בבעל מום מעיקרא משום דכיון דיש באותו מין מידי דחזי למזבח יש ביזוי למזבח א"כ ליכא אמתלא דסבור דלא חזי כיון דאין הטעם משום דמקריב פסולין אלא משום ביזוי מזבח ול"ש לומר אמתלא דסבור דלא חזי למזבח כמו דיקלא ומיא בעלמא דבזה באינו מינו למזבח ליכא ביזוי אבל אי לאו האי טעמא הוה מהני אמתלא אף דקיבל התראה.
כיוצא בזה בסנהדרין הפוער עצמו לבעל פעור זהו עבודתו ומפרש בג"מ אפי' כיון לבזותו וא"כ הוא מוטעה דהא סבור דהתראתם לאו כלום הוא כיון שרוצה לבזותם אעפי"כ חייב מיתה כמו שכ' הרמ"ך הביאו הכ"מ פ"ה מיסה"ת וכמש"כ הלח"מ שם אבל דעת רבינו דפטור ואין לוקין וגבי פעור א"ח אלא חטאת כמש"כ בפ"ג מעכו"ם משום דהתראתם לאו התראה הוא דהוא מוטעה דסבר דאין התראתם כלום.
ומעתה יקשה דהא נוכל לפרש דברי חזקי' עד"ז במקדיש בע"מ מעיקרא ובקיבל התראה רק הוה טעי בהא דכיון דלא חזי למזבח מותר להקריב כמיא ודיקלא בעלמא ולכן קיבל התראה דלא איכפת לי' בהתראה ומצי למימר אמתלא אבל בתמורה גלי קרא דשוגג כמזיד דבתמורה כהא"ג בהמיר על בע"מ מעיקרא דסבר דמותר להמיר בבע"מ מעיקרא לקי כיון דקיבל התראה אבל בשוגג ממש שלא קיבל התראה באמת גם במימר פטור דלא מצינו שוגג לקי וכקו' הראב"ד וע"ז פליג רי"ו ואמר דיהי' אתי לרבות בדעתו הי' לומר שלמים ואמר עולה משום דרי"ו הוא דמסיק דנמנו וגמרו דגם כהא"ג לקי משום ביזוי ולרי"ו הוה זה סברא פשוטה כל שיש במינו למזבח חייב משום ביזוי מזבח לכן לא מצי לומר דסבור הי' דמשטה בו ולכן קיבל התראה לכן מוקי בשדעתו הי' לומר לשלמים ואמר עולה וא"כ קשיא על כל הראשונים שלא פירשו דברי חזקי' בגוונא דא שלא נצטרך לומר דחזקי' ס"ל דלקי אשוגג (רק לראב"ד ז"ל י"ל דניחא לי' פירושו יותר יען דלענין ללקות אגוזז ועובד אין זה סברא רחוקה כיון דחל התמורה גם בשוגג אבל לפירש"י ורבינו קשה טובא).
ונראה לישב דלא ניחא להוא לפרש דברי חזקי' בכהא"ג דמדבריו משמע דתרתי מילי קאמר דבתמורה חייב ומשום מקדיש בע"מ פטור ואי איירי במימר על בע"מ א"כ באותו בהמה גופי' יש לחלק דמשום מימר חייב ומשום מקדיש בע"מ פטור דיהי' רק אלאו דתמורה קאי וא"ל דהא במימר על בע"מ אפי' במזיד אין חייב משום מקדיש בע"מ כדאמר רי"ו לעיל במקדיש עובר משום ה' שמות ובהמיר א"ח רק משום מימר לא משום מקדיש בע"מ כמו שהוכחנו לעיל מתמורה דף ז' ז"א דלאו מילתא דפשיטא כ"כ דהא שקיל וטרי בזה א"כ דחוק לפרש דחזקי' סתם כל כך ונקט בכהא"ג דמימר בבע"מ אשר לא מתני' בפירוש בעלמא דא"ח בכגון זו משום מקדיש בע"מ לכן פי' דאיירי דהוה שוגג אתמורה לחוד.
אולם עוד קשה לי לשיטת רבינו דקרא דיהי' מרבה ללקות אשוגג דאיך אפשר לומר כן הא שגגת לאו קיימ"ל דמותר דהנה בסנהדרין דף פ"ד אי' רב לא שביק לברי' למישקל סילוא מר ברי' דרבינא לא שביק לברי' למיפתח לי' כוותי' דילמא חביל אי הכי אחר נמי אחר שגגת לאו בנו שגגת מיתה ופי' חידה"ר וז"ל דשגגת לאו מותר מפני שלא מצינו שענשו הכתוב כלל ואפשר דאפי' בדיני שמים אינו מתחייב וכיון שכן לא מסתבר כלל לומר דכאן גלי קרא דלקי אשגגת לאו כיון דבעלמא שגגת לאו שריא, אך הנה מצינו בשגגת לאו דענש הכתוב דהא שבועת ביטוי הוא בלאו וחייב בקרבן וא"כ קשי' לחי' הר"ן, דכ' דאין מתחייב אלאו בדי"ש כלל ועוד קשה הא בכריתות דף כ"ה ס"ל לר"א דא"ת בא על ספק איסור לאו דל"א דשגגת לאו היתר גמור הוא לפי"ז י"ל דזהו שיטת רבינו דלא חייש לקו' הראב"ד דלא מצינו מלקות אשגגות לאו דהא לא מצינו ג"כ דחייב קרבן אלאו בעלמא רק בשבועות ביטוי גלי קרא ובאמת חידוש הוא כדאי' בשבת דף ס"ט (ותוס' שם כ' דהיינו שלא ידע שיש איסור לעבור על שבועה בשעה שעבר והוא ממש דומי' דכאן דלא ידע שיש איסור להקדיש בע"מ.
והנה על השגת הראב"ד דהקדש טעות ל"ה הקדש כתב בכ"מ כיון דאין טעות בהקדש עצמו ולח"מ פ"א מתמורה ביאר יותר רק לענין מלקות אומר מותר חשיב אונס או שוגג לפטור אבל לשאר מום ל"ה אומר מותר כשוגג ואין המעשה בטל ולדעתי כן מוכח ממנחות דף מ"ט דאומר מותר ל"ה עקירה בטעות ופיגולו פיגול רק דפטור מעונש הרי דהמעשה קיימת מדאמרינן דהוה עקירה.
ואמנם קשה לי ממש"כ רבינו פ"ג משבועות שבועות שוגג כגון שנשבע שלא להניח תפילין ולא ידע שמצוה היא והיינו אומר מותר והא פסק בפ"ד דנדרים דנדרי שגגות א"צ התראה הרי דאף המעשה בטילה וכהא"ג הקשה במחנא"פ פ"ג מנדרים ונראה לישב דדוקא אם הי' אומר מותר לישבע לבטל המצוה אז הוה דמי לכאן דאומר מותר להקדיש בע"מ אבל שם ידע דאסור לישבע לבטל המצוה רק דהטעות במילתא אחריתא דאומר מותר שתפילין אין מצוה כלל ורק אי דמיא להא דמיא למקדיש בע"מ וידע דאסור להקדיש בע"מ רק שטעה בדוקין שבעין וכדומה לומר דל"ה מום או בבע"מ עובר או במום שנולד עמו דיש סברא דמותר להקריב משא"כ להלן אי טעה בכהא"ג באמת יש לומר שבטל ההקדש (ועפ"ה מתרומות שכ' רבינו אומר מותר להפריש מן הטמא על הטהור הוא כמזיד).
ואמנם עכ"פ קשה מהיכן למד רבינו דין זה שלא נזכר בתלמוד ובס' שירי קרבן פ"ה דנזיר כ' דרבינו הי' לו גי' אחרת באומר תצא זו ותכנס זו גבי קדשים שנפלו בהן מום נאכלים בפדיון קדש גבי תמורה לא לקי והכי פירושו האומר על בהמה תמימה תצא זו ותכנס בעלת מום זו תחתי' גבי קדשים לא לקי כגון שאומר קדשים תמימים נאכלים בפדיון ותהא בעלת מום זו קדושה תחתי' ותהא פדיונה קדש אעפ"י שדומה שזה מותר אפ"ה קדשה אעפ"י שאין בפדיון זה ממש גבי תמורה אם אמר תצא זו ותכנס זו לתמורה שדימה כל שאין שניהם שווים מותר להמיר לא לקי דזה אנוס היא.
והנה מדברי רבינו פ"ב משבועות נלמד דאיכא תרי גוונא בקיבל התראה וטוען שטעה והיינו בעדים שהתרו בו שלא יאכל שנשבע עליו שלא יאכל והוא מתיר עצמו למלקות ואומר אעפי"כ אני אוכל הגם שילקוני על האכילה כי טעיתי בלשוני ואמרתי לא אוכל אבל ברצוני הי' לומר לא אצא אבל אפי' אם השבועה מהני אעפי"כ אני אוכל אעפ"י שילקוני עליו, ב) בעת שמתרים בו ומקבל התראה ומתיר עצמו למלקות ולא אומר שטעה בלשונו ואח"כ אומר טעיתי בלשוני לא חפצתי לומר לא אוכל אלא לא אצא ומחלק בזה רבינו דהיכא דבעת שהתרו בו והתיר עצמו למלקות הזכיר מיד שטעה בלשונו אעפ"י שהתיר עצמו למלקות דהאמין כיון שיצא מפיו לא אוכל כדברי עדים יהי' הוא נלקה ומתיר עצמו למלקות אין לוקין עליו אלא א"כ חזר בו ומודה שנשבע שלא יאכל מהני התראה מה שהתיר עצמו למלקות אעפ"י שאמר אז שטעה בלשונו אבל אם בעת שהתרה בו וקיבל התראה לא אמר שטעה בלשונו אעפ"י שאח"כ אמר שטעה בלשונו לית דמשגח בי' אפי' לא חזר מדיבורו שטעה לוקין אותו יען שלא טען בשעת התראה שטעה בלשונו יעש"ה מעתה י"ל דמשכחת עשה בו שוגג כמזיד בכהא"ג שקיבל התראה ואמר בשעת התראה שטעה דבעלמא כהא"ג אין לוקין אף שקיבל התראה ובתמורה גלי קרא דלקי אף שטען שטעה כיון שקיבל התראה ומיושב השגת הראב"ד.
והנה במחנה אפרים ה' נדרים הקשה לדברי רבינו ממש"כ בפ"א מנזירות אם אמר יודע הייתי שנזיר אסור ביין אבל הייתי סבור שאינו יכול לחיות בלא יין אינו נזיר מפני שאלו נדרי שגגות הן וכ' הכ"מ משום דלבו אנסו והביא דברי המהרי"ט סי' ס"ח שכ' דהתם היינו טעמא שאנו רואים שאינו יכול להחיות בלא יין וזה ל"ש הכא ובהכי ניחא לי' הא דכ' רבינו שם דבאם אמר דלא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין ואלו הייתי יודע לא הייתי נודר דאסור בכולן משום דבזה היה שפיר דברים שבלב.
אולם קשה לי דהנה בתמורה דף ה' פריך לאביי מקרא דלא ירצה ל"ל ומשני דהו"א דעובר וכשר קמ"ל א"נ בוודאי אי הוה אמרינן בדיעבד כשר להקרבה רק משום דטעה שאין איסור אמרי' לגוף ההקדש לא הוה זה טעות אבל כיון דבדיעבד ג"כ אינו כשר להקרבה ולא יצא בו בדיעבד א"כ זה שאומר מותר הנה סבור דגם להקרבה כשר וכיון דבאמת א"כ להקרבה אפי' דיעבד א"כ אין כאן הקדש אלא הקדש טעות גמור דהא לא טעה רק בהאיסור אלא גם בזה שחשב שראוי להקרבה א"כ מ"ש מכל מקח אם נמצא בו מום דהמקח בטל אם לא ראה המום כמבו' בסי' רל"ב וה"נ כיון דסבור ראוי להקרבה א"כ הוה כאילו סבור שאינו מום דמקחו בטל וכן בקידושין אם קידש ונמצא בה מום דהקדושין בטלין והנה ראיתי בס' שושנת העמקים כלל י"ח הקשה כהא"ג לפמש"כ תוס' ב"מ דף קט"ו דלאביי דס"ל אע"מ אבל זכי' בטעות ל"מ א"כ אמאי קדוש בשוגג בשלמא לרבא ניחא דהא מסיק בגמ' דף ה' דמדכ' לא ירצה נשמע דמקדש קדשי ניחא אבל לאביי קשי' וכ' דבהקדיש גם לאביי מהני בשוגג אבל כפי אשר הקשיתי לא יעלה תירוץ זה וצ"ע.
ונ"ל ראי' לדברי רבינו מהא דאיתא בתענית דף ד' שלשה שאלו שלא כהוגן יפתח אשר יצא מדלתי ביתי יכול אפי' דבר טמא ובשו"ת מקום שמואל תמה דאיתא בתמורה האומר על בהמה טמאה הרי אלו עולה לא אמר כלום והאדם ג"כ א"ר להקרבה ולא חל עליו הקדישו כלל ותי' דע"ה הי' סבר שחל על אדם וגם על טמא ובע"מ (ובאמת הוא פלוגתא בב"ר פ' ס') ופלא דהיינו אם היה אומר כן שיחול על הטמא אבל הא לא אמר כן בפירוש, ונראה לפרש דבשעת ההקדש הי' הטעות הזה דאומר מותר הי' להקריב דבר טמא ולכן אמר כל אשר יצא מביתי והי' דעתו באמת אפי' כלב או חזיר כדאי' במדרש פ' בחוקותי ולכן כשיצא אח"כ בתו סבור דגם עלי' חל ההקדש כמו אם הי' יוצא שאר בע"ח ולכן טעה אח"כ שסבור שחייב לקיים הקדשו גם בבתו. ובזה מיושב קו' מהרש"א שם אמאי לא אמר דשאל שלא כהוגן יכול אפי' בתו לפמש"כ ניחא דבוודאי על בתו לא הי' שייך לומר דהי' אומר מותר דוודאי לא עלתה על דעתו שתצא בתו אלא דהי' אומר מותר על כל שיוצא מביתו בע"ח אפי' טמא ונזדמנה לו בתו וכיון דהי' אומר מותר על כל דבר טמא טעה נמי שגם על בתו חל הנדר דאף שאינו מין טהור דכש"כ הוא דטעה דאדם בר הקרבה הוא כדכתיב אדם כי יקריב מכם דרשו מפרשים שמעצמם יעשו קרבן כמש"כ האברבנאל ירמי' ל"ג.

ד

השוחט

בע"מ לשם קרבן. וכתב בכ"מ דאתי לאפוקי קדשי בדה"ב ולכאו' תמוה דבגמ' מסקינן לדמי ג"כ יש איסור משום בל תקריבו וכמש"כ רבינו לעיל אפי' לדמי נסכים וצ"ל דוקא לענין בל תקריבו דהיינו שאסור להקדיש אבל לא לענין בל תקטירו ומזה יראה דרבינו מפרש הא דאי' בתמורה דף ז' דר"ל אמר דבבע"מ מעיקרא לא לקי לענין בל תקריבו וכפירש"י דאי כפי' התוס' דאיירי לענין בל תקטירו והתרו בו שלא יקטיר א"כ הא דמסקינן דנמנו וגמרו דלוקה היינו אבל תקטירו ומשום בזוי מזבח א"כ איך כתב רבינו דבעינן לשם קרבן לאפוקי קדשי בדה"ב דמ"ש קדבה"ב כיון שמקריבין על מזבח אלא וודאי דמפרש כפירש"י וע"כ דימה זאת לשוחט בחוץ דפטור בשחט קדבה"ב בחוץ ועמשל"מ שדחה דשעיר משתלח יוכיח שאין בו משום ש"ח ויש בו משום מקדיש בע"מ שלא לשם קרבן דאין עובר בלאו דלא תשחט ונראה שכן הוא דומיא דשחיטה חוץ בשוחט בחוץ שלא לשם קרבן רק לשם הדיוט פטור כמבואר בזבחים דף ק"ז ומבואר בדברי רבינו בפי"ח ממעה"ק וע"ז ל"ש שעיר משתלח יוכיח.
ונראה לישב דהנה בת"כ יליף מדכ' אדם כי יקריב קרבן לד' דבעינן שיקדיש לקרבן קודם שחיטה אף דסכין הוה כ"ש, א"כ נתקדש ע"י שחיטת סכין כמו כל כ"ש דמקדש הראוי לו ל"ה קרבן כשר עד שיקדיש תחילה לשם קרבן וכמו שהעלה אדאמ"ו הגז"ל בספרו שבי"ד או"ח סי' תרמ"ט וביור"ד בכללי הפלאה הנה זה בקרבן כשר אבל לענין לעבור בשוחט בע"מ חייב אפי' לא הקדישו בפה רק ששחטו בפנים בסכין של שחיטה לשם קרבן חייב ונקט לשם קרבן לרבותא דאף שלא הקדישו בפה כיון ששחט לשם קרבן חייב אבל אם לא שחט לשם קרבן אינו חייב אי לא הקדישו תחלה דאינו קדוש כלל.
אח"ז ראיתי במנחת חינוך רפ"ט שתמה שוב על המשל"מ שכ' דהגע עצמך אם שרט א' מקדשי מזבח שלא לשם קרבן אלא לתכלית אחר א"ע בלאו דלא תשחט בע"מ לפי שאין לאו זה כי אם בשוחט לשם קרבן דומיא דזורק ומקטיר אבל בשוחט שלא לשם קרבן א"ע והקשה עליו דתליא תניא בדלא תניא וזורק ומקטיר ג"כ לא שמענו וגם איני מבין הכונה כיון דבכל הקדשים אם שחטם אפי' בסתמא כשר כמבואר בפ"ק דזבחים וברמב"ם פ"ד ממעה"ק וגם שחטן לשם חולין כשר וגם אפי' בפירוש שלא לשמה לשם קרבן אחר כשר חוץ מן הפסח וחטאת א"כ אמאי פשיטא לי' דא"ע כיון דכהא"ג בתמים כשר הקפידה תורה דבע"מ לא ישחוט ומאיזה מקום למד דין זה דאם שחטו לתכלית אחר לא יהי' עובר וגם מש"כ המשל"מ כמו המקטיר ובאמת בקדשים אין מחשבה פוסלת בהקטרה והאריך בזה וכתב כיון דבקדשים בעינן לשמה וילפינן מקראי דלשם קדשים אחרים פסולים או שלא עלו לבעלים אך סתמא דכשר מבואר בגמ' הטעם דסתמא לשמה קאי ולשם חולין מבואר שם דגזה"כ דחולין לא מחללו קדשים ונשאר סתמא וסתמא כשר א"כ בפסח נהי דכ' לד' ויליף דמחשבת חולין פוסלת משום דל"ה לשם השם במחשבת חולין אבל בסתמא דלשמה קאי הוי להשם ע"כ כשר בפסח סתמא אבל כאן כיון דהא בע"מ וא"ר להקרבה הו"ל סתמא שלא לשמו והוה כמו לשם חולין כי א"ע כלל לקרבן ולא הוי כונה להשם ע"כ צריך שישחוט בפירוש לשם קרבן דאז הוי לשמה וכן בזריקה והקטרה כיון דא"ע לכך לא הוי סתמא לשם אם לא שאמר בפירוש לשם, וקשה דא"כ במקטיר לש"ע א"ע והא מבואר בזבחים דף ע"ז דלא נחלקו אלא על איברי תמימים שנתערבו באיברי בע"מ שר"א אומר יקרבו ורואים את בע"מ כאלו הם עצים וחכמים אומרים לא יקריבו ויצאו כולם לבית השריפה א"כ מוכח דאם מקטיר לשם עצים הוה איסורא יע"ש.
ונראה ליישב דהנה בריש זבחים רמי רבא מ"ש זבחים דסתמא כשר כדמוכח מדר' יוסי דאמר לקמן אף מי שלא הי' בלבו אחת מכל אלו כשר ובגירושין סתמא פסול עד שמכוין לשם אשה זו כדמוכח ממשנה דכותב טופסי גיטין ומשני זבחים סתמא לאו לגירושין קיימא והנה בטה"ק ובקרן אורה עמדו להקשות מנה להו לחלק בהכי דקדשים סתמא לשמה קאי ובגט לא הוי סתמא לשמה ובספר קרן אורה כתב ואיכא למידק אי בעינן כלל מה"ת שיחשב לשמה דלכתחלה וודאי משמע שצריך מחשבה לשמה וכדתנן לשם ששה דברים הזבח נזבח אבל לא מה"ת הוא דהא לר' יוסי משמע לכתחלה ג"כ א"צ לחשב ותנאי ב"ד הוא ואפי' לשיטת תוס' דתנאי ב"ד הוא שלא יאמר לשמו בפה אבל מחשבה, צריך מ"מ כיון דסתמא לגמרי ג"כ כשר ש"מ דל"ב כונה לשמה כלל מה"ת ועי' לקמן בפי' המשנה לרבינו ז"ל דפי' הא דלשם ו' דברים וכ' קאי אבעלים וז"ל לת"ק דבעלים ג"כ צריך שיחשבו בכל אלו הדברים ואתי ר' יוסי לאפלוגי ואמר דבעלים לא יחשבו כלל שאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד ופשטא דלישנא דמתניתין משמע כפי' דלפירש"י ז"ל הא דמסיים שאין המחשבה וכו' דחוק קצת אלא דלפירושו קשה היכי מוכח הש"ס התם דסתמא כשר כיון דאבעלים קאי ומחשבת הבעלים לא נצרכה כלל לדידן אבל כהן העובד אפשר צריך שיחשוב לשמה וכ' עכ"פ זה ברור דליכא מצוה מה"ת לחשוב לשמה דאי מה"ת צריך שיחשוב לשמה מנא לן לחלק דאם לא חישב לשמה עלו לבעלים ובמחשבה שלא לשמו לא עלו לבעלים כיון דמחד קרא נפקא תרווייהו וא"כ קשה מ"ש מכל מצות התורה דאיכא למ"ד דצריך כונה ועוד בפלוגתא דר"א וריהו"ש דלעבור בבל תוסיף בזמנו ס"ל לר"י דא"צ כונה ור"א ס"ל דצריך כונה וכ' תוס' זבחים ע"ט דעיקר טעמא של ר"א משום דליכא בל תוסיף דרואה אני כאלו הוא מים ויקשה מאי אהני הא דרואין כאלו הם מים כיון דאצ"כ ואפי' נתן לשם מים יצא כמצותו וא"כ בל תוסיף נמי עבר כיון דלעבור בזמנו לא בעי כונה ונראה לכאורה דר"א לא שרי לשם עצים ומים אלא באיסורי מזבח כמו כל שממנו לאישים וכו' דאלו לא נאסרו אלא בהעלאה לריח ניחוח אבל לשם עצים ומים שרי אבל מתן ד' במתן אחת דאיסורו משום ב"ת אפי' לשם עצים ומים איכא ב"ת כמו עיקר המצוה דל"ב כונה את"ד.
והנה לפי"ז כש"כ דקשה אדברי משל"מ דבוודאי מקריב לשם עצים איכא נמי הל"ת דבל תקריבו בע"מ וכקושיות המנ"ח הנ"ל.
ול"נ לבאר וליישב כל מה שנתקשו בה כל גדולי המפורשים הנ"ל דהנה לא בלבד במצוה בעינן כונה אלא דהאיכא דבר רשות דבעינן כונה והוא בכל עניני קנין וזכי' והנה הוא גמ' ערוכה ביבמות נ"ב עודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו דלא קני דבעינן כונה לזכות ולקנות והנה בשמ"ק ר"פ המפקיד העלה דהא דצריך קנין ולא סגי בדברים שרוצה להקנות וסמך דעתו לקנות היא באמת רק מטעם דילמא לא גמר להקנות בלא מעשה הקנין הא אי באמת ידעינן שגמר בלבו להקנות ל"ב קנין כלל דבדיבורא לבד קניא כיון שכונתו ורצונו להקנות ל"ב קנין כלל וזהו כונתו לקנות דהכל תלוי בכונתו שגמר להקנותו.
אולם קשה לי לדעת השמ"ק בשם הריטב"א דב"פ המפקיד אמרינן אימר דאמר ר"מ בפירות דקל דעבידי' דאתי מוכח דהטעם דר"מ קנה דבשלב"ל משום דעבידי דאתי והא ר"מ ס"ל בערכין דא"א מוציא דבריו לבטלה וה"נ אמרינן בכתובות דף נ"ח דלר"מ אמרינן דנעשה כאומר יקדשו ידיהם לעושיהם א"כ ה"נ תיפוק לי' דלר"מ אמרינן דנעשה כאומר שיקנה דקל לפירותיו וע"כ הא דל"א כן משום דלא אמר ר"מ כן רק בהקדש אבל בהדיוט ל"א הכי כמש"כ בשמ"ק כתובות דף ע' משום דבהקדש דנגמר באמירה ושפיר מתקנין דבריו אבל בהדיוט דלא נגמר בדבורו רק ע"י מעשה הקנין לא מתקנינן דבריו אבל אי נאמר כריטב"א דבדיבור לבד נעשה הקנין א"כ מ"ש הקדש מהדיוט דלא מתקנין דבריו.
(ופלא כי בשמ"ק שם כ' וצ"ע ובדיקה בתלמוד והא לפמש"כ הא ממקומו מוכח דאל"כ פירות דקל דקני לר"מ מנ"ל משום דאדם מקנה דבר שלב"ל דילמא משום דמתקנין דבריו דהוה כאומר דקל לפירותיו אע"כ דבהדיוט דצריך מעשה ל"א נעשה ואין מתקנין דבריו).
ועוד דהא מוכח בר"פ המפקיד דגם בהדיוט אמרינן נעשה דקאמר שם דנעשה כאומר פרתי קנוי' לך אמרן לגבותה הרי דגם בהדיוט אמרינן נעשה רק שם שאני דיש אומדנא אחרת דבוודאי מקנה לו בשעה שמוסרה לו לשמרה אבל אי נאמר דבהדיוט ג"כ קני בדיבורא אפ"ה ל"א נעשה יען דבהדיוט לא מתקנין דבריו א"כ למה שם מתקנינן דבריו אע"כ כמש"כ דבדיבורא לא מקני לי' לכן לא מתקנינן דבריו בהדיוט רק היכא דיש אומדנא דמוכחת.
אולם נראה לחלק רק במקח וממכר ס"ל לריטב"א דנעשה הקנין באמירה אבל במתנה לא קניא בלא מעשה הקנין דבאמירה לחודי' ל"ה קנין כלל ובהא ניחא לי הא דאיתא בסוף מסכ' ביצה דאין מקדישין בשבת ויו"ט גזירה משום מקח וממכר דהול"ל נמי כמוציא מרשות הדיוט לרשות גבוה וכמש"כ רבינו בפכ"ד מה' שבת וראיתי בתפארת ישראל ספ"ד דדמאי דהקשה הא נותן מתנה לחבירו איתא בספ"א דביצה דשרי ביו"ט וזה הוה מוציא מרשות לרשות ממש ואמאי לא גזרו בהא וכתב לתרץ כיון דמכר א"א בלי פיסוק דמים באמירה לא דמי למתנה דאפשר ליתן מיד ליד בלי אמירה ומה"ט גם באמירה שרי משא"כ בהקדש דקני' באמירה. ואולם לדברי הריטב"א אתיא כמין חומר די"ל במקח וממכר דעיקר הקנין נעשה באמירה שייך גזירה מקדיש אטו מקח וממכר אבל במתנה דלא קניא בלא קנין לא גזרו אטו מקח וממכר.
והנה במש"כ לפי דברי השמ"ק פ' המפקיד וכ"כ תוס' בכורות דף י"ח דהיכא דשייך דגמר ומקני ל"צ קנין דבדיבורא לבד קני בזה ניחא לי ליישב על נכון מה שעמדו בתוס' ב"מ דף מ"ו להקשות בהא דהי' עומד בגורן וכו' ופריך שם א"א מטבע נקנית בחליפין ליקנו בחליפין והקשו תוס' דלמא לא הקנה לו המעות באודייתא לכאורה צריך טעמא אך הדבר נכון דהנה בכתובות דף ק"ח בהא דאמרינן שם הן הן הדברים הניקנין באמירה כ' הנוב"י הטעם ח"מ סי' כ"ה דכיון דידעו דגמר ומקני עשאו חכמים שזה יהא קנין ואמנם דעת השואל שם דהוא קנין מצד עצמו דגמר ואקני ואני אומר דשניהם אמת דבוודאי אי ל"ה דיבורא אלים כ"כ לעשותו קנין ל"ה מתקנים חכמים דקני אלא דבאמת דיבורא היכי דגמרו ומקני הוה קנין בדיבורא לבד כדברי השמ"ק הנ"ל אלא דאפ"ה אמרה תורה שצריך קנין פן לא גמר ואקני כן בדברים הנקנין באמירה צריך לתקנה פן לא גמר לאקני אבל מעיקר הדין הוה קני בדיבורא לבד לפי"ז היינו טעמא דאודייתא הוה קנין כיון דחזינן דדעתו שיקנה לו בדיבורא לבד אלא דאפ"ה מן הדין לא מהני דצריך שיהא אודייתא גופי' קנין כדברי הנוב"י הנ"ל מעתה הניחא בעלמא דשייך לומר דגמר ואקני אבל כאן גבי מעשר דכל הקנין רק כדי שיפטור מחומש ואערומי קמערים ומצד עצמו ל"ה גמר ומקני נפשי' באמת לא קנו כלל באודייתא. אמנם נראה לי להביא ראי' מהא דאיתא בנדרים דף מ"ח ר"ש אומר אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט והכותב לנשיא א"צ לזכות להדיוט צריך לזכות (ותוס' גרסי ליקנות) וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה צריך לזכות ולא דברו בנשיא אלא בהווה ולכאורה במאי פליגי נראה דפליגי בסברא הנ"ל דר"ש סובר דעיקר הקנין האמירה רק בלא קנין לא ידעינן אי גמר בלבו להקנותו א"כ בנש"י דאלים כחו ולא מהדרי בוודאי גמר להקנותו א"צ קנין ולכן ס"א דא"צ ליקנות אבל הדיוט צריך ליקנות דלגבי הדיוט שמא לא גמר בלבו להקנותו באמירה לבד אבל חכמים סברי דצריך ליקנות יען דסברי אף דבנשיא בוודאי גמר בלבו להקנותו אפ"ה צריך קנין משום דרק מעשה הקנין עושה גמר הקנין א"כ אם לא יעשה קנין במה יזכה הנשיא דבאמירה לבד לא מצי קני (ובהאי ענינא קשיא לי ממשנה סוף מס' נגעים שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם קרב קרבנו של אחד מהם ומת אחד מהם זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר"י אמר להם יכתוב נכסיו לאחר ויבוא קרבן עני יקשה מנדרים מוכח דכתיבה לבד בלא קנין לא מהני) ובהכי ניחא מה דאיתא בנדרים דף פ"ז דבכ"מ תוך כ"ד כד"ד חוץ ממקדש ומגרש וכתב הר"ן דלכך כד"ד משום דלא גמר בדעתו לקיימו דמסתמא דעתו שיכול לחזור תכ"ד אבל הני דחמירי אין אדם עושה אלא בהסכמה גמורה ולכן תכ"ד לאו כד"ד והביא בשם ר"ת דתכ"ד כד"ד מתקנתא דתיקון רבנן משום ת"ח הלוקח מקחו ופגע בו רבו שיכול ליתן לו שלום והשוו מידותיהם בכל מילי בר מהני והקשה הר"ן וכי בי"ד מתנין לעקור בקום ועשה בנדרים והנה דברי ר"ת תמוהים לכאורה אבל יתכנו דבריו לפי האמור דהנה אי אמרינן דכל קנין נגמר באמירה לבד והקנין אינה אלא כדי להורות שגמר בלבו להקנות א"כ מסברא תכדכ"ד דאתי דיבור ומבטל דיבור (דהא הדיבור לא חלה עד שיעבור השיעור דבכדי דיבור) אבל אי מעשה הקנין הוא הגומר לא האמירה א"כ מסברא תכ"ד לאו כד"ד דכיון דנגמר ע"י מעשה א"כ חל הקנין מיד לא אתי דיבור ומבטל מעשה למפרע רק מתקנתא דרבנן תיקנו שיכול לחזור בכל קנין כדי שאם פגע ברבו יכול ליתן לו שלום ויהא יכול לחזור מהא"ט גופי' דכיון דהוא ממהר לעשות הקנין כדי שיכול ליתן שלום אבל בדעתו הי' עוד להתישב בדבר א"כ מעיקרא בשעת מעשה קנין לא גמר בדעתו לעשות הקנין לא חלה המעשה מיד ויכול דיבור לבטל המעשה ולכן קיימ"ל בסי' קצ"ה דיכול לחזור מקנין תכ"ד והתינח במעשה הקנין אבל בנדרים דלא הוה אלא דיבור דל"ש שם מעשה שפיר מדינא תכדכ"ד ודו"ק.
ובזה ניחא מה דקשה לי דהנה בגיטין דף נ"ב אמשנה דהמדמע ומטמא ומנסך דחייב לשלם ומפרש בגמ' דהיינו מערב דהא מנסך קלב"מ ומ"ד מנסך ס"ל דמשעת הגבהה קניא ופירש"י דנטלה ע"מ לגוזלו קניא מתחייב בנפשו ל"ה אלא עד שעת ניסוך וקשה לי דהא בכל דבר תכ"ד כדיבור דמי חוץ מעע"ז ומגדף כדאיתא בב"ב א"כ יקשה דאכתי קלב"מ דהא לענין תשלומין שמתחייב אנטלה ע"מ לגוזלו ל"ש לחייבו רק אחר כ"ד דהא לא נגמר חיובו אנטילה ע"מ לגוזלו עד אחר כ"ד (דתכ"ד עדיין יכול להחזירו ולא נעשה גזלן עלי' כלל) ולענין חיוב המיתה אשעת ניסוך מתחייב מיד דעע"ז מתחייב בתוך כ"ד א"כ באים בב"א ונימא קלב"מ וצ"ע לכאורה. אולם לפמש"כ ניחא דהא דאמרינן תכ"ד כדיבור דמי היינו דמיד חלה הדיבור (דעיקר הוא הדיבור) אלא דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל היכא דהקנין נגמר ע"י מעשה הנה כיון דהמעשה חלה מיד לא אתי דיבור ומבטל מעשה א"כ בגזילה דעיקר הקנין ע"י מעשה הגזילה דתורה אוקמוה ברשותו להתחייב באונסין לא אתי דיבור ומבטל מעשה רק תק"ח הי' שיכול לחזור אם ירצה לחזור אבל כיון דלא חזר הרי למפרע כבר נתחייב שכבר נגמר הקנין מיד בתחילת הקנין א"כ כבר איתחייב בתשלומין והניסוך נעשה אחר כ"ד ולא באים בב"א לכן ל"א קלב"מ וא"ש.
והנה בנדרים דף ע"ב איתא אמרי פומבדיתא כל קני ע"מ להקנות לא קני ורנ"ח אמר קנה דהא סודרא קנה ע"מ להקנות אמר רב אשי מאן לימא לן דסודרא אי תפיס לי' לא מתפס ועוד סודרא קנה ע"מ להקנות הוא וקני מן השתא הלין נכסי דהדין לאימתי קני וכו' הדר סודרא למרי' ופלא להבין באיזה סברא פליגי ובח"ס בחי' הקשה מ"ט דרב אשי הא כיון דכל קנין כמעכשיו דמיא א"כ ה"נ הוה כאמר מעכשיו וקני שפיר מהשתא והעלה דפליגי אי אמרינן תרי ע"מ והנה הר"ן הקשה דרבא פריך לר' נחמן ממתנות בית חורין דקני ע"מ להקנות ומשני סעודתו מוכחת עליו ותמוה הא גם בהדיא עובדא הא אמר דלא מידי לברי' אפי' הכי הוה אמרינן דקני אי לאו דקשיא ממתנת בית חורין דלרנ"ח גם במתנות בית חורין הוה מתנה אף דאמר הינון לפניך א"כ מאי סעודתו מוכחת יותר ממה שאמר בפירוש הינון לפניך וביותר תמוה מאי מדמה לסודר דמקנה חפץ שלו למקנה כדי שיחזור ויקנהו לו חפץ אחר אבל הכא זה החפץ כשמקנה לו הנה חוזר ומקנה לאחר ונראה לפרש לפי דברי הריטב"א דכל קנין נעשה באמת באמירה לבד אלא דבלא מעשה אין הוכחה שגמר בלבו להקנות וע"י הקנין קנה באמת ע"י האמירה גופי' לפי"ז י"ל דהיינו טעמא דרב אשי דס"ל דעיקר הקנין באמירתו נעשה א"כ מסברא דלא מהני בע"מ להקנות דבאמירה רק יכול להקנות לאחד אבל לא מצי להקנות ע"י דיבורא בעלמא ע"מ להקנות לאחר וכיון שבדיבורא לא יכול להקנות ממילא ע"י מעשה הקנין ג"כ אינו יכול להקנות וא"כ אין ראי' מסודר דשם מה שמקנה לו החליפין אינו רק כדי לקיים אמירתו של המקנה שאמר ליתן לו במתנה כדי שנדע שגמר בלבו להקנותו א"כ לא דמי כלל לקני ע"מ להקנות וא"כ מיושב מה שהקשה הח"ס הא כל קנין הוה כמעכשיו היינו היכא דהאמירה מהני אמרינן דהמעשה הקנין הוא לראי' שגמר בלבו להקנות מיד דאל"כ לא מהני כלל הקנין אבל בקני ע"מ להקנות דלא מהני האמירה להקנות לבר ברי' גם מעשה הקנין לא מהני דנאמר דע"י מעשה הקנין גמר בלבו להקנות לו מעתה (רק דבשלמא אי נאמר דאי תפיס לי' מתפס וקני כל סודר להמקנה והוה אמרינן דכל קנין מעכשיו א"כ גם כאן הוה מהני באמת משום מעכשיו אבל כיון דבאמת לא פשיטא לי' האי סברא דאי תפיס מתפיס ממילא ל"ש לומר דיהא מהני גם בכהא"ג מעכשיו ומיושב שיטת רבינו דלא פסק כר"א משום דלר"א גופי' רק מספקא לי') והיינו דפליג ר"נ דהי' סובר כל כח קנין הוא המעשה והוא הגומר הקנין א"כ כיון דקנה זה החפץ בתורת קנין חוזר ומקנה ה"ה דמהני מעשה הקנין לחזור ולהקנות אותו הדבר בעצמו דשפיר קני ע"מ להקנות קני ע"י מעשי הקנין וה"נ דקני מעכשיו דכל קנין כמעכשיו דמי ומייתי שפיר ראי' מכל סודר דקני ע"מ להקנות קני ולכן פריך רב אשי לר"נ ממשנה דמתנות בית חורין מוכח דקני ע"מ להקנות ל"ק וע"ז משני לי' שפיר דסעודתו מוכחת עליו והכונה כך דכל טעם דסבירא לי' דקני ע"מ להקנות קני משום דסבירא לי' דאין הדיבור עושה קנין רק המעשה א"כ אף אי המעשה מוכיח על הקנין ל"מ לכן אף דבדיבורא דידי' אמר לבר ברי' אפ"ה אי הוה מהני במתנות בית חורין הוה מהני גם כאן בע"מ להקנות דלא אזלינן רק אחר מעשה הקנין אם הקנין טוב לא אזלינן בתר אמירתו רק מפרשינן אמירתו דלעולם הקנה גם לו רק שבחר בהאי לישנא כדי שיהא ע"מ להקנות אבל כיון דסעודתו מוכיח עליו א"כ מעשה הקנין בעצמו מוכיח דלא הקנה לו דלא גמר להקנות לו א"כ אין כאן מעשה קנין כלל ודו"ק.
עוד נראה לי להביא ראי' לדברינו מהא דאיתא בנדרים דף מ"ג דרי"ו ס"ל הא"ט דר' יוסי דהפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי מרשות נותן לרשות מקבל אף הפקר עד דאתי מרשות נותן לרשות מקבל והנה ראיתי במהר"ם שיק חלק יו"ד סימן שפ"ט שהקשה לפי מה שפירוש רשב"ם ב"ב דף קל"ח אליבא דרי"ו הנותן מתנה לחבירו והלא צווח ואינה רוצה לקבלה שכל הרוצה להחזיק יכול לזכות כר"ל בכריתות דף כ"ד דכיון שנתן הרי הסיח דעתו ממנו ולכן כל הרוצה להחזיק בו זכה וא"כ האיך קאמר רי"ו כאן דהפקר כמתנה עד שיבוא לרשות זוכה הרי במתנה עצמו ס"ד דמיד שיצא מרשות בעליו אינו שלו (קו' זו למאי דמפרש הרא"ש עד דאתי לרשות זוכה היינו דקשיא לי' דהא אם אמר אי אפשי בו המתנה בטלה וחוזר לרשות נותן ולרשב"ם קשיא דהא אדרבא אם אמר אי אפשי סובר רי"ו כר"ל דהוה הפקר) ונ"ל ליישב דהנה לכאורה קשה דפריך בגמ' עלה מברייתא ומשני גזירה אטו מתנת בית חורין ופירש"י דהיינו לעולם מדינא ס"ל דל"ב אתי ליד זוכה אלא דגזירה איכא משום מתנות בית חורין וקשה לי א"כ במתנה נמי דקתני במשנתינו דנותן לחבירו משום מתנה והלה בא ונוטלו ממנו ג"כ נאמר דגזרינן אטו מתנת בית חורין ולמה רק בהפקר גזרינן וע"כ לומר יען דבמתנה עכ"פ בא ליד אחר דיד אחר מפסיק אבל בהפקר נהי דלא בעינן אתי ליד זוכה אבל עכ"פ ליכא אחר מפסיק לכן גזרינן אטו מתנות בית חורין ובמתנה גופי' הא באמת אי לא גמר ונתן לא קנה המקבל דהיינו כמתנות בית חורין רק אפי' בהפקר דל"ב אתי ליד זוכה ואי אמר המקבל לא ניחא לי בהאי מתנה חוזר ליד הנותן לכן נמי היכא דאיכא אומדנא דלא גמר ואקנה ל"ה מתנה כמו במתנת בית חורין דל"ה מתנה כלל אבל בהפקר דלא אתי ליד זוכה א"כ ל"ש לומר דלא מהני כמו דמתנת בית חורין משום דכיון דל"ב אתי ליד זוכה מיד שהפקיר כבר יצא מרשותו לא יכול הכניסן לרשותו באומדנא בעלמא דלא גמר והפקיר אלא משום שזה אין לו מה יאכל אבל גזירה עכ"פ איכא והנה כל זה למסקנא אבל לס"ד דהפקר דמי למתנה דבעינן אתי ליד זוכה א"כ מדינא ל"ה הפקר כיון דאיכא אומדנא דלא הפקיר רק משום זה שאין לו מאי יאכל א"כ לפי"ז יתפרשו דברי רי"ש כך כמתנה מה מתנה עד דאתי מרשות נותן לרשות מקבל ולכך באמת הדין אם יש אומדנא דלא גמר ואקני ל"ה מתנה (ורק במשנתינו שרי יען דאחר מפסיק אבל המקבל מתנה באמת לא זכה כדמפרש במשנה כ"ח דהיינו מתנת בית חורין) כך בהפקיר לא מהני היכא דאיכא אומדנא ולכך שפיר אסר ר' יוסי.
אלא דלפי"ז קשיא מאי פריך הגמ' מברייתא דקאמר ר' יוסי דזה בהפקיר אחר שנדר אבל נדר אחר שהפקיר לא ואי ס"ד דבעינן אתי ליד זוכה מה לי נדר אחר שהפקיר ולפמש"כ יקשה הא שפיר יש לחלק בהפקיר אחר שנדר דל"ה הפקר גמור דלא אפקרי' אלא משום שזה מודר הנאה ממנו א"כ ל"מ כמו דלא מהני במתנת בית חורין וצ"ע לכאורה אך א"ש דלפמש"כ י"ל דהא דקאמר ר"ש הפקר כמתנה קאי אעיקר הדין דאסור ליתן במתנה למודר הנאה ה"נ אסור ליקח ממנו בתורת הפקר דהנה סברת רשב"ם נ"ל כך לפמש"כ בשם הריטב"א הנ"ל דלכאורה כל קנין יהא מהני בדיבורא בעלמא והא דבעי קנין הוא רק משום דבליכא קנין לא ידעינן כלל אי גמר ואקני בדיבורא אבל כשעשה קנין ידעינן דגמר ואקני א"כ בנותן מתנה והוא אומר אי אפשי הנה מצד הנותן הלא גמר ואקני' א"כ בנותן מתנה והלה אמר אי אפשי הנה מצד הנותן הלא נגמר המתנה בדיבורא בעלמא ולכן כיון שזה אין רוצה לקבל הוה הפקר ואין חוזר לבעלים כיון דבדיבורא בעלמא נעשה הקנין (ורק אי הבעלים רוצים לחזור בו יכולים לחזור משום דכיון דחוזרין ולא נעשה מעשה הקנין הרי דלא גמר ואקני) דהפקר בדיבורא בעלמא נעשה (כמו שהקשה בפנ"י פרק השולח דף ל"ט למה צריך לימוד דהפקר מהני מקרא דונטשתה דיש לך נטושי אחרת ואיזהו זה הפקר הא מסברא מהני בדיבורא בעלמא ואמאי לא יהא יכול האדם לעשות בשלו מה שרוצה אך להנ"ל ניחא בדיבורא בעלמא אמרינן דלא גמר והפקר כמו במתנה כיון דכאן ליכא מעשה קנין ורק מקרא דונטשתה נשמע דמהני דאלים דיבורא דהפקר כמעשה ואמירה להפקר כמסירה להדיוט) ורק כל זמן דלא אתי ליד זוכה יכול לחזור דהא אי חוזר א"כ איגלאי מילתא דלא גמר והפקיר בדיבורא בעלמא ממילא לא הוי הפקר וא"כ כמו במתנה אסור במודר הנאה משום דכיון דיכול לחזור כל זמן שלא נעשה קנין דלא גמר ומקנה בדיבורא בעלמא וא"כ הוה כניסה מרשות נותן לרשות מקבל ע"כ אסור במודר הנאה כן בהפקר יכול לחזור משום דאי חוזר איגלאי מילתא למפרע דלא גמר והפקיר בדיבורא בעלמא א"כ רק אז נגמר ההפקר כשזכה בו הלה א"כ הוה כניסה מרשות נותן לרשות מקבל לכן אסור במודר הנאה ושפיר פריך א"כ מ"ש קדם נדרו להפקירו או קדם הפקרו לנדרו ומיושב קו' המהרמ"ש דלפמש"כ אדרבא מכאן ראי' לרשב"ם דלפירושו א"ש הא דקאמר הפקר כמתנה.
והנה רבנן דפליגי ומתירין נראה דטעמייהו דסברי דהפקר באמת אין רשאי לחזור כמש"כ רבינו בפ"ב מנדרים משום דהוה נדר א"כ כיון דבאמת בדיבורא נעשה הפקר ונכנס לרשות הפקר כמו בכל מתנה דנעשה קנין בדיבורא אלא דלא ידעינן אי גמר ואקנה אבל בהפקר כיון דאין רשאי לחזור משום בל יחל דברו א"כ כיון דהוציא בדיבורא שיהא הפקר בוודאי גמר והפקיר וכיון שגמר והפקיר קנה בדיבורא בעלמא וא"צ אתי ליד זוכה (ועח"ס יו"ד סי' שט"ז מה שהשיג על הקצה"ח) והנה בקצה"ח הקשה לשיטת רבינו מנדרים דף ו' דקיימ"ל אין יד להקדש דאזלינן לקולא דלא דמי הפקר לנדר ולדעתי לק"מ דהנה בהא דבעי בנדרים אי יש יד להפקר משום דדמיא לצדקה או דילמא יען דהוה הפקר לעניים ולעשירים והכונה דהא איתא בשבועות דף כ"ה באומר אתן דינר לעשיר ל"ה נדר ובאמר אתן דינר לעני הוה נדר וא"כ כאן נמי כיון דהפקר הוה גם לעשירים הוה כאומר דינר זה לעני ולעשיר א"כ אין לו דין צדקה דצדקה דהוה רק לעניים אמרינן יש יד לצדקה בפיך זו צדקה הוה שפיר כנדרי קרבנות אבל הפקר דמכלל דבריו שאומר אתן לעשיר ג"כ לא דמיא לצדקה אף דבחד צד הוה כאומר אתן לעני א"כ בהאי צד לכאורה יש לו דין צדקה א"כ יתחייב מתורת יד י"ל דא"כ תליא באומר קני את וחמור דלא קניא (עח"ס סי' כ"ו בארוכה) אבל לענין חזרה הנה אם בעי לחזור הרי מפקיע גם צד זכות העניים א"כ אף דנכלל בדבריו כאומר אתן לעשיר ולעני אטו משום דמותר להפקיע זכות העשיר יהא מותר להפקיע צד זכות העניים וכיון דמשום זכות העניים אין רשאי לחזור מדיבורא מדיבורא דבזה הצד הרי יש לו נדר א"כ שוב הוה הפקר בדיבורא בעלמא דע"כ גמר ואקני כיון דעכ"פ אין רשאי לחזור משום זכות העניים ודו"ק.
והנה לכאורה יש להקשות למאי דס"ד דר' יוסי ס"ל הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי לרשות זוכה אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה וכ' הרא"ש דלענין זה אייריא באי אמר המקבל אי אפשי חוזר לבעלים וקשה לי דהנה במגילה דף כ"ו פליגי ר"א ורבינא חד אסור וחד שרי ומפרש דפליגי אי מתנה כמכר משום דאי לאו דהוה לי' הנאה מיני' ל"ה נותן לו מתנה א"כ איך מצי לדמות הפקר למתנה כיון דמתנה גופי' כמכר לכן באמר אי אפשי חוזר לבעלים הראשונים משא"כ בהפקר בוודאי ל"ש לדמותו למכר אך י"ל הנה בבכורות דף נ"ב פליגי בהא תנאי אי מתנה כמכר וא"כ י"ל דכאן קאי למ"ד מתנה אינה כמכר ולפי"ז יש ליישב דברי הר"ן שכ' לקמן בשמעתין דהלכה כריב"ל ותמהו עליו כיון דאיתותב ר"י למאי דבעי למימר דבעינן אתי ליד זוכה אין אי הלכה כריב"ל עיין בס' קהלת יעקב להנ"ל י"ל דרי"ו דאיתותב רק למאי דהוה בעי למימר דהפקר כמתנה כיון דבאמת י"ל במתנה הא"ט דהוה כמכר ולכן חוזר לבעלים הראשונים ולא מצינן לדמותו הפקר למתנה דאתי ליד זוכה דבהא לא איתותב ושפיר יש לחלק בין קדם הפקירו לנדרו ואיכא נפ"מ בהאי פלוגתא דריב"ל ולכן כ' הר"ן דהלכה כריב"ל.
ג')

הדרן

לדמעיקרא הנה לכאורה בכל קדשים אף שהקדישם בעלים עדיין לא נכנס כולו לרשות גבוה רק ע"י זריקה דהא אפשר בשאלה עד שעת זריקה כמש"כ תוס' כריתות דף י"ג לפי"ז יש לומר דהא דבעינן כונה לשם קדשים ולשם גבוה הוא דבזה הכונה נקנה הדבר לגמרי לגבוה א"כ י"ל הא דבעינן לשמה הוא מטעם קנין אמנם היכא דידעינן דגמר להקנותו הא בדיבורא בלבד קני כנ"ל א"כ סתמא ג"כ מהני דידעינן שגמר בלבו להכניס לרשות גבוה כיון שמביא הקרבן לכפרה או לדורן אמנם אי משנהי לשם קודש אחר א"כ הרי לא גמר להקנותו דהא לאותה קדושה שהקדישו תחילה אין רוצה עתה בקיומה דהא משנהו לשם קודש אחר או לשם בעלים אחרים או לשם וחולין לכן לא עלה לבעלים לשם חובה ומיושב קו' הקרן אורה על נכון דזה החילוק בין סתמא לשמה דכשר ועלו לשם בעלים משום דאמרינן דגמר ואקני בדיבורא בעלמא.
ונראה דזה תליא בשני לשונות בזבחים דף ה' דאיתא התם קשי' לי' לר"ל אם אין מרצין למה הם באים ומשני אמר קרא מוצא שפתיך תשמור ואם לאו נדבה יהא, הנה מבואר מזה דס"ל דכונת לשמה היינו משום דצריך כונה כמו כל מצות ובחסרון כונה בטלה מצות וע"ז משני דגלי קרא דנדבה יהא אולם לל"ב איתא התם אמר אביי ר"ל פתר לה מהכא ושחטו אותה לחטאת אותה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה הא שאר קדשים שלא לשמה כשרה יכול ירצו ת"ל מוצא שפתיך תשמור מבואר מזה דס"ל דמסברא ירצו והיינו משום דטעם לשמה אין משום כונת המצוה או משום דס"ל מצוה אצ"כ לכן ס"ל דהו"א דירצו וע"ז משני מוצא שפתיך תשמור הכונה דכל זמן שלא גמר כל העבודות לשמה לא קיים מוצא שפתיך תשמור דהא לא קני לי' גבוה ולכן אין מרצה אבל הקרבן כשר דמטעם דלא קנה לי' גבוה ולא נפטר מחיובו אם לא עשה העבודות לשמה אין לפסול בדיעבד לכן מסתמא שפיר כשר דזה סגי לומר דמסתמא גמר להקנות לגבוה.
ובהכי ניחא דברי פי' המשנה הנ"ל דהכי דייק כיון דטעמא דת"ק דבעינן מחשבת בעלים דסובר הא דצריך כונה לטעם מצות צ"כ א"כ גם בעלים צריכין לחשוב שיהא לשם מצוה ולכן ס"ל דסתמא לאו לשמה קאי.
אבל ר' יוסי סובר דאין מחשבה הולך רק אחר העובד כיון דלשמה מטעם כונת קנין דהכהן הוא שליחו של הבעלים וע"כ דעת הבעלים להקנות לגבוה ע"י הכהן ויכול להיות שליחו אם הוא מכוין להקנות לגבוה אף שאין הבעלים יודעים כלל מתי יעשה הקנין וא"כ הכי דייק בשלמא אי סתמא כשר משום דמסתמא גמר בעלים להקנות א"צ שיהא השליח להקנות (כמו וא"צ קנין היכא דידעינן שגמר להקנות) שפיר אתנו בי"ד דלא לימא לשמה כיון דבאמת מסתמא גמר להקנות בדיבורא בעלמא זכי גבוה אבל אי סתמא פסול ע"כ דאין משום כונת קנין אלא משום דמצות צ"כ א"כ ניחא לת"ק דס"ל דבעלים צריכין לחשוב לעשות המצוה דמצ"כ אבל ר' יוסי דס"ל דתנאי בי"ד שאין מחשבה הולך אחר העובד היכי אתי בי"ד ומתני דלא לימא לשמה אי סתמא מפסל משום דצריך כונת המצוה מעתה א"ש נמי הא דקאמרי דגרושין סתמא לאו לגירושין קיימא דפשיטא דל"ש בגירושין דגמר בלבו לגרש חדא כיון דלרחוקה קאתי כדאמרינן בגיטין דף ע"ד ועוד דבאמת דבמגרש ע"י שליח בעינן דעתה עכ"פ כמו שבארתי בה' מעה"ק בסוג' דלשמה בריש גיטין בוודאי סתמא לאו לגירושין קיימא.
ד')

אמנם

בפשיטות יותר נראה לי דהא"ט דבגירושין ל"א סתמא לשמה קאי לפמש"כ תוס' גיטין דף כ"ד דכיון דכתיב וכתב לה לשמה בעינן מבורר בשעת כתיבה א"כ ל"ש סתמא לשמה קאי דעכ"פ אין מבורר בשעת כתיבה משא"כ בקדשים אף דבעינן לשם קדשים הא פשיטא אם כל המעשים עשה לשם קודש כדינא דסגי דאמרינן מעיקרא ג"כ הי' לשם קודש ול"ב שיהא מבורר מיד בתחילת עבודה לכן שפיר אמרינן סתמא לשמה קאי משא"כ בגירושין ולפי"ז מיושב דברי רבינו דכ' דבעינן שיקריב לשם הקדש דהא בע"מ בוודאי ל"ש דגמר להקנות לרשות גבוה א"כ לא קני גבוה ממילא אין לחייב אבל תקריבו בע"מ דהא דחייב אד' שמות אהקדש בע"מ ואהקרבה משום דכ"ז שלא זרק לא קניא לגבוה לגמרי (ואף בהקטרה שייך סברא זו כמו שמבואר פח"י מפהמ"ק דהקטרה הוא ג"כ מתיר דמתיר הבשר לאכילה וזכו בו כהנים משולחן גבוה) וא"כ כיון דבסתמא ל"ש דגמר ואקני לגבוה כיון א"ר לגבוה אין לחייבו משום ד' שמות דמה שהקדיש ואקני לגבוה בשעת הקדישו הא כבר אקני אבל גמר הקנין שבשעת שחיטה זריקה והקטרה לא נעשה עדיין כיון שלא גמר להקנות לגבוה לכן בעינן שיקטיר לשם בפירוש דאז נגמרה הקנין ונכנס לגמרי לרשות גבוה וא"ש הכל והנה אמת נכון הדבר.
ה')

עוד

נראה דלכן בעינן שישחט לשם הקדש דהנה במנחת חינוך העלה דכיון דאין חזי להקרבה חייב אשחיטה משום מטיל מום בבעל מום ולי נראה בוודאי בשחט סתם כיון דלא חזי להקרבה א"כ הרי מום בבע"מ וחייב בלא"ה אבל בשחט בפירוש לשם הקודש אף דלא חזי להקרבה אין חייב אמטיל מום דהא עשה כן לשם גבוה וכן בזריקה והקטרה יש לומר לפי מש"כ הצל"ח פסחים דף ע"ג דאי אמרינן אעל"מ השוחט בע"מ אעל"מ ונעשה נבילה והקשה במנחת חינוך א"כ איך חייב אזריקה והקטרה הא הוה נבילה דלא שייך לחייב אזריקה דהא א"ר כלל למזבח וכ' לתרץ לפי מש"כ בירושלמי פ"ה מפסחים הביאו במשל"מ פ"א מק"פ כיון דהפסול מחמת אחר פטור אבל הכא דנפסל מחמת איסור זה גופי' דשחט בע"מ לגבוה חייב על הזריקה ונראה דהא תינח אם עשה בפירוש הכל לשם גבוה אבל אם זרק או הקטיר סתמא לא מתחייבין כיון דהוה נבילה ע"כ דייק רבינו וכ' לשם הקדש כיון דסובר אעל"מ ונמצא דהוה נבילה לא מחייב אלא בעשה לשם הקדש.
ו')

עוד

נראה ליישב הא דכתב רבינו דשוחט לשם הקדש דהנה בתמורה דף ה' פריך על רבא דסבירא לי' דאעל"מ והרי מקדיש בע"מ למזבח דתנן מה שעשה עשוי והקשה בספר יבין שמועה מאי פריך הא אי רבא ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא א"כ אי אמרינן דלא מהני הא הוה חולין גמור בעזרה דהא לא מהני הקדישו א"כ לא לילקי אשחיטה דהא פקעה הקדישו והוה חולין בעזרה ונראה דלזה כתב רבינו דהשחיטה לשם הקדש א"כ אף דפקעה הקדושה ראשונה הא בשעת שחיטה חוזר ומקדישה ע"כ חייב שפיר אשחיטה ג"כ והנה לקמן פ"ה הבאתי דברי הת"כ דאם לא הקדיש הבהמה קודם השחיטה במה ששחט לשם קרבן לא נעשה קרבן צ"ל הכא שאני דהא הקדישו בפה אלא דפקע ההקדש משום דאעל"מ לכן אם שחטו בפירוש לשם הקדש שפיר חל ההקדש ולא הוה חולין בעזרה.
ותדע דא"כ חולין שנשחטו בעזרה דמסתמא נשחט בכ"ש איך משכחת דהא נתקדשה כקרבן אלא וודאי דלא נעשה קרבן אם לא הקדישו אלא דלכאורה יקשה עכ"פ יהא כקדשים שנפסלו דרק לקרבן לא חזי לפי דברי הת"כ וא"כ יקשה למ"ד חש"ב לאו דאורייתא ואמאי הא נתקדשה ע"י סכין כ"ש ודוחק לומר דאיירא דוקא בשחטו בסכין שאין כ"ש אע"כ כמש"כ התוס' מנחות דף ע"ט דאף את"ל דכ"ש מקדשים מה שאינו ראו ה"מ קודש אבל חולין לא מקדשי עכ"ל מוכח דאף ליפסול אין מקדש ואף מזבח דאלים מקדושת כ"ש אין מקדש לחולין כמבואר ברש"י נדה דף מ"א ד"ה מפטר שכתב בזה"ל דכיון דחולין הוא ל"ל קרא למעוטא פשיטא א"ע ירד (אלא דבאמת פירש"י סתראי נינהו דבסנהדרין דף ל"ה כתב רש"י בד"ה שומע אני בין שנראה בין שלא נראה כגון שאור ודבש איל צבי וחולין מבורר דס"ל דגם לחולין הו"א דמזבח מקדש אי לאו דרשא דמה כבשים ראויים אף כל ראויים וכן נראה להוכיח דל"ש כלל שמזבח יקדש חולין אף ליפסל דהא ר"י ס"ל בפסחים דף כ"ג חולין שנב"ע ל"ד ויקשה הא ר"י ס"ל זבחים דף נ"ט דרצפה מקדש כמו מזבח א"כ יהא אסורה מטעם קדשים פסולין אע"כ דאין מקדש כלל.
אמנם הנה יש להוכיח מגמ' דחולין דף י"ז דל"ב הקדישו תחלה מהא דמוקי משנה דלעולם שוחטין כרי"ש דבשר תאוה הוה אסור ולא בא הכתוב אלא להתיר בשר תאוה ופירש"י מקרא דאל פתח אוה"מ לא יביאנו דהוה צריכין להביא שלמים ותוס' תמהו הא קרא אייריא מקרבן ולחייב אש"ח ונראה דקו' תוס' רק יתכן אי אמרינן דכל קרבן צריכין להקדיש תחילה א"כ אי ילפינן מקרא דאל פתח אוה"מ לאסור בשר תאוה וחייבין להביא שלמים א"כ ע"כ כבר הקדישו קודם ע"כ קרא אתי דאם כבר הקדיש חייב להביא אל פאוה"מ דאם שוחטין הרי הוה ש"ח ולא נשמע בשר תאוה אבל אי אמרינן דא"צ כלל להקדיש א"כ ל"ש לומר דאם שחטו בחוץ חייב משום ש"ח דהא לא הקדישו עדיין א"כ שפיר נשמע ממקרא דאל פתח אוה"מ דצריך להביא כל בהמה שרוצה לאכול אל אוה"מ לקרבן וממילא מתקדש כששוחט לשם קרבן הא אי שחטו ולא הביא אפה"מ אין כאן ש"ח אלא איסור בשר תאוה רק אם אירע שהקדישו תחילה ולא הביא אל פתח אוה"מ חייב כרת אש"ח ועיין רשב"א שהסכים לפירש"י א"כ מוכח דא"צ להקדיש תחילה.
ומיושב קו' התוס' על נכון אך זה יתכן לרי"ש אבל לר"ע דס"ל דבשר תאוה לא נאסר מעולם ע"כ משום דס"ל דא"א לומר דקרא בא להתיר בשר תאוה דמהיכי נאסרה דא"ל מקרא דאל פאוה"מ דזה אייריא בשחוטי חוץ כמש"כ התוס' והיינו משום דר"ע ס"ל דצריך כל קרבן להקדישו תחילה א"כ כי שחטו בחוץ חייב כרת א"כ קרא רק אייריא מקדשים דמכיון שהקדישו צריך להביא אל אוה"מ דאם לא הביאו ושחטו בחוץ חייב כרת הרי שלך לפניך דתליא בפלוגתא דתנאי.
ז')

עוד

נראה טעם אחר דאם לא הקריב לשם הקדש בפירוש דלא לקי דהא בקידושין דף ז' מדמי קידש אשה לחצ' דל"ה קידושין ופריך מ"ש מהקדיש חצי בהמה דפשטה קידושין בכולה וקאמר דהא לא דמי אלא לבהמת שותפין והקדיש חלקו דלא מצינן למימר דפשטה הקדש בכולה והנה בקידושין אם קידשה אשה סתם וכנסה ומצא בה מום דאינה מקודשת משום דאין אדם מתפייס במומין א"כ ה"נ בהקדש שייך סברא זו אם הקריבה סתם מצינן למימר דחזקה דאין מתפייס במומין ולא גמר והקדיש ולא גמר להקנותה להקדש לכן בעינן שיקריב לשם הקדש בפירוש.
והנה כהא"ג איתא בקידושין דף מ"ו והתנן התורם קישות ונמצא מרה אבטיח ונמצא סריח תרומה ויחזור ויתרום דמדאורייתא תרומה מעליא היא מדר' מניין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה שנאמר ולא תשא עליו חטא בהרימכם את חלבו אם אינו קדוש נשיאת חטא למה מכאן לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה מבואר דלמ"ד תורם מן הרע על היפה דאין תרומתו תרומה מן התורה ואמרינן דאדם יודע שאין תרומתו תרומה וגמר ונתן לשם מתנה ויחזור ויתרום א"כ ה"נ נאמר דיודע דאין הקדש קדוה"ג חל על בע"מ ורק גמר ונתן לשם קדשי בדה"ב לכן צריך שיקריב לשם הקדש קדוה"ג בפירוש.
וכן יש להוכיח סברא זו מכתובות דף י"ב דאיתא במשנה הוא אומר עד שלא ארסתיך נאנסתי והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדך ר"א אומר נאמנת ור"י אומר לאו מפי' אנו חיין והנה לכאורה יש להקשות ממנ"פ אי טענתה משארסתני נאנסתי ותובעת מאתים א"כ איך קתני דהוא אומר מקח טעות ואין מגיע לה כלל דהא עכ"פ מגיע לה מנה דאי אמרת דאלימא טענתו שלא יגיע לה כלל אפי' מנה לא משכחת שלפי טענתה יהא מגיע לה מאתים כאשר אבאר דהנה בח"י הרי"ם הקשה דטענתה נסתחפה שדך זה יספיק לחייבו מנה אבל לא יספיק לחייבו מאתים כיון דעכ"פ מודית שנאנסה בעודה ארוסה והיתה בעולה בשעת נישואין בשעת חיוב כתובה ממילא אין מגיע לה אלא מאתים דל"ש לומר מזלו גרם לחייבו מאתים דאונס רחמנא חייבו ל"א כדאיתא ריש פרקין בחלה הוא (ובעודה ארוסה הא אין לה כתובה) ותי' כיון שנשאית לו אח"כ כבר חלה החיוב משעת קידושין ואז בתולה היתה ושפיר תובעת מאתים אך אכתי קשה לפמש"כ תוס' ריש יומא בשם ירושלמי דבעולה אין נקנה אלא בביאה ובתולה גם בחופה ולפמש"כ תוס' לעיל דף ז' דצריך כונת קנין בשעת חופה וביאה א"כ כיון שסבור שבתולה היא וניקנית לו בחופה לא הי' דעתו לקנותה בביאה א"כ אין נישואין כלל דהוה כעודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו דלא קנה א"כ עדיין ארוסה היא ול"ל כתובה ותי' דדע"א מקנה א"צ כונת קנין דהא הכא דעתה שתיקנית לו בביאה כיון שיודעת בעצמה שבעולה היא ואין ניקנית לו אלא בביאה אך אכתי תיקשי לפוסקים דס"ל גם בדע"א מקנה בענין כונת קנין ותי' כיון שכנסה לביתו א"צ קנין ורק בבא עליה בבית אביה צריך כונת קנין כדמוכח ביבמות דף נ"ח.
והנה בהפלאה הקשה הא דנמצאת בעולה אין לה כלום והוה מק"ט נאמר חזקה א"א עושה בע"ז וגמר ובעל לשם קידושין וממילא מתחייב לה בכתובה דאל"ה אכתי הוה בע"ז משום דכל הפוחת ממנה לבעולה הוה בע"ז וע"כ נתחייב עכ"פ במנה ואמאי אמרו דהוה מק"ט דמשמע לגמרי כדאיתא לעיל דף י"א ולישב קו' זאת נראה דהנה לכאורה במאי פליגי אי מקח טעות ממאתים או מק"ט לגמרי משמע כדאיתא לעיל דף י"א ונ"ל דפליגי בפלו

ה

אחד

בע"מ קבוע ואחד בע"מ עובר וכו'. ודרשה זו הוא בספרי וקשה לי דבבכורות דף י"ד איתא דר"א יליף מהאי קרא דשחט בע"מ בבמת יחיד לוקה ושקלו וטרי אמוראי טובא אליבא דר"א וכן בזבחים דף ק"ט הלכה רווחת דלקי אבע"מ בבמת יחיד וא"כ איך פסק רבינו כספרי (הן אמת דרש"י בזבחים כ' משום דלא איתפרש להתירא אולם באמת תמוה דרש"י לא הביא הך דר"א נראה דרש"י הי' פשיטא לי' דלית הלכתא כרא"ה אולם נראה דר"א מודה לדרשת הספרי דאתי לבע"מ עובר והא דנקט רבינו אשר יהי' בו מום אסיפא דקרא דכל דבר רע סמוך דמיני' הוא דמרבה בספרי בע"מ עובר.
אך קשה לי לדברי רבינו מדברי הירושלמי פ"ה דנזיר דף כ' דפריך ומחובר הוא למכות מוכח דאין לוקין אמום שעובר ובס' שירי קרבן כ' דירושלמי סובר דהא דיליף בספרי לא תזבח לד' שור או שה אשר יהי' בו מום לרבות בעל גרב שהוא מום עובר היינו לאיסור זביחה אבל איסור הקדש לא ודלא כמש"כ הכ"מ כיון דחזינן דקפיד קרא אזביחה ה"ה דעובר בלאו דבל תקדישו ורק כתב ליישב דברי רבינו דבספרא איתא אשר בו מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מניין ת"ל כל אשר יהי' בו מום ובשניהם עובר בכל חמשה שמות הללו בבל תקדישו.

ו

ולא

קרבנות ישראל בלבד אלא אף קרבנות עכו"ם אם הקריבן והם בעלי מומין לוקה שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה. וקשה לי טובא ל"ל קרא ע"ז דהנה בתוס' חולין דף כ"ב בד"ה והביא תחלת הציהוב כתבו וז"ל אי נמי כיון שהביאן ליד הכהן יצא ידי נדרו מאוחר דמ"מ האחד מהם ראוי להקריב והנה זה פשיטא אם קדם מומן להקדישן דגם בעכו"ם פסול דהא לא חל ההקדש להקרבה רק אם הקדיש ונפל בו מום א"כ כיון דבכל קרבן מיד כשהביאן הבעלים ליד כהן נסתלק א"כ עכו"ם שמביא קרבן להקריב כיון שהגיע ליד כהן נסתלק העכו"ם והכהן שלוחי דשמיא להקריב הקרבן א"כ מאי נפקא מינה אי הוה הקרבן תחילה של בעלים עכו"ם בשעת העבודה אין זה קרבן עכו"ם עוד דשל גבוה הוא ומהיכא תיתי לומר דיהא רשאי להקריב בע"מ בקרבן עכו"ם ואין לומר דעכ"פ בשחיטה הוי שלוחי דידן א"כ צריך קרא לחייב גם אשחיטת קרבן בע"מ ז"א דהא בשל נכרי גם אשעת שחיטה היו שלוחי דשמיא דאין שליחות לנכרי וא"כ קשיא ל"ל קרא ע"ז (ועוד דהא כבר העלה בח"ס יור"ד סי' ש"י דבקרבנות גם בעכו"ם דינו כמו בישראל וא"כ ל"ל קרא) וצ"ע.
ונראה לישב לפמש"כ תוס' מנחות דף ע"ג ד"ה איש דאי לאו קרא דאיש הוה מוקמינון האי קרא בשל ציבור אף שמוסר לציבור אין מקבלין כש"כ שאין מקבלין קרבנות של עצמו לכן אשמעינן קרא דאיש דמקבלין ומוקמינן האי קרא בבעלי מומין א"כ הא דמוקמינן בבעלי מומין רק הא ניחא לן אי אמרינן קרבנות של עצמו מקבלין רק דבקרבנות ציבור אין מקבלין א"כ י"ל דהו"א גם בע"מ מקבלין ממנו דהא ע"כ לא הוה כאלו נמסר לבי גזא דרחמנא דהא ק"צ דלא מקבלין מיני' אף במוסרו לציבור כמש"כ תוס' וא"ש.
והנה בהך דתמורה דף ז' דמוקי קרא דמיד בן נכר לא תקריבו בב"נ דהו"א דעל מחוסר אבר לא נצטוו ל"ש מזבח דידהו ול"ש מזבח דידן קמ"ל ולפי"ז צריכין לומר הא דלא קחשיב בין מצות שנצטוו בני נח יען דהוה בקום ועשה כמש"כ תוס' ע"ז דף ה' דאמרינן במ"א זיל הבא אחרת ובמשל"מ פי' דמלכים הקשה בב"נ הא לא נצטוו בבל יחל דבריו ובא"מ אה"ע סי' א' כתב יען דנשתעבדו נכסיו מכח שיעבוד חייב להביא אחרת וא"כ קשה מכאן אמש"כ תוס' ע"ז שם דלכן צריך קרא בישראל דמחוסר אבר פסול דלא נימא לישראל נאמרה ולא לב"נ א"כ היינו במזבח דידהו אבל בלאו דמיד בן נכר דאייריא במזבח דידן אכתי ל"ל קרא למעט מחוסר אבר בישראל במזבח דידן כיון דב"נ נצטוו במזבח דידן כש"כ ישראל אך בירושלמי סוטה דף מ' מסיק דלא קיימ"ל הא דמח"א אסור ל"נ.
והנה במשל"מ הקשה עוד הא בנדבה א"צ להביא אחרת א"כ ל"ה קום ועשה ונ"ל דלכאורה קו' תוס' דלא חשוב מחוסר אבר ל"ק כלל דרק מה דהוה מצוה המוטלת עליו קחשב בין ז' מצות אבל כאן הא אינו מחיוב להביא קרבן כלל א"כ גם הבאת קרבן בע"מ לא קחשיב בין המצות שב"ן מוזהר עליו וצ"ל דכונת דבריהם עתה שכבר נדר וחיובא עליו להביא הקרבן שוב הוה גם המצוה להביא קרבן שאין בע"מ חיובא א"כ ניחא זה בנדר אבל בנדבה שאף אחר שנדבה ל"ה חיובא עליו אי נפסלה מעיקרא לא הקשו תוס' דלחשוב איסור הקרבת בע"מ.
אמנם זה שכ' תוס' דאמרינן הבא אחרת דעובר בבל יחל לכאורה קשה הא בנדר להביא קרבן גם בישראל אינו עובר בבל יחל וכבר הוקשה כן בטו"א בר"ה דף ה' מהא דנדה דף מ"ו דאיתא שם דאם אכלו ממה שהקדיש הקטן עובר בבל יחל וכן תמהו דרבינו לא כתב דהמועל בהקדש עובר בבל יחל ובמהר"ש פ' ויקרא כתב דרק בקטן שהקדיש שייך דעובר בבל יחל דלא חל ההקדש רק בדיבורא אבל בגדול דכבר חל ההקדש במחשבה ל"ש בל יחל ולפי"ז ניחא דמהא"ט מי שנדר להביא קרבן ולא הביא דעובר בבל תאחר אינו עובר בב"י אך זה בישראל אבל בנכרי שהקדיש דלא חל הנדר עד שהוציא בפיו שפיר איכא בל יחל וא"ש.
והנה בהאי ענינא דנאמרה ונשנית חדשות אני מגיד דהנה איתא בסנהדרין דף נ"ט כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה והרי מילה שנאמרה לבני נח דכ' ואתה את בריתי תשמור ונשנית בסיני וביום השמיני ימול לישראל נאמרה ולא נאמרה לבני נח ההוא למשרי שבת הוא דאתי ביום השמיני אפי' בשבת והרי פרו"ר שנאמרה לבני נח דכ' ואתם פרו ורבו ונשנית בסיני שנאמר שובו לכם לאהליכם ולישראל נאמרה ולא לבני נח ההוא לכל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו הוא דאתי ואיבעית אימא מילה מעיקרא לאברהם קמזהר רחמנא ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם אין אינש אחרינא לא והקשו בתוס' מנלן דבני נח לא נצטוו ואי משום דלא חשבוהו בשבע מצות שנצטוו בני נח הא קאמר לעיל דקום ועשה לא קחשוב ובמהרש"א ה"ק גם אמילה תקשי מנ"ל דלא נצטוו בנ"ח דהא הוה קום ועשה ולא קחשיב עוד הקשו אמאי פריך הגמ' ממילה דכ' מאוחר בתורה והוה לי' למפרך מפו"ר דכ' קודם בתורה ועוד למה לא משני האי איבעית אימא אמילה קודם דפריך מפו"ר דהוה לי' לשנו' מיד ואיבעית אימא והנה במהרש"א ביצה דף ה' הקשה דגמ' שם דחי דאתי למצות עונה דהיינו למצות פרו"ר שיהא נאמרה ונשנית בסיני וכאן נשאר הגמ' באוקימתא דאתי לדבר שבמניין צריך מניין אחר עוד הקשה דכאן נקט דקרא אתי לפו"ר שיהא נאמרה ונשנית ושם אמר למצות עונה דע"כ היינו הך א"כ הוה לי' לתרץ שם דאתי כדי שיהא נאמרה ונשנית לישראל ולב"נ נאמרה עוד יש לתמוה לפי תי' של גמ' ביצה ההוא למצות עונה הוא דאתי דהיינו ע"כ דאתי למצות פרו"ר שיהא נאמרה ונישנית לישראל ולב"נ א"כ תיקשי באמת אמאי לא קחשיב בז' מצות שנצטוו ב"נ.
עוד קשה לי דגמ' משני דכ' ביום אפי' בשבת אמאי לא משני דאתי שיהא מ"ע דנאמרה לאחר הדיבור ונפ"מ דדחי ל"ת דיו"ט ולא דדחי נמי שבת וכן יקשה בקרא דפרו ורבו הוה מצי ג"כ לשנוי דאתי שיהא עשה דלאחר הדיבור ונפ"מ דדחי לל"ת כגון באסר אשתו עליו בנדר דהוה עשה דלאחר הדיבור וידחה לל"ת דלא יחל דברו ואף דאיכא עשה ג"כ הא איתא בשאלה כמש"כ רשב"א נדרים ד' י"ד (וכן נפ"מ בח"ע חצי ב"ח שהקשה תוס' לישא שפחה וידחה לל"ת דלא יהי' קדש) והנה תחילה אומר לישב קו' התוס' דהנה מוכח דב"נ לא נצטוו בפו"ר אף דנאמרה ונישנית דהנה הראשונים הקשו איך אנו מברכין אשר קדשנו במצותיו ואסר לנו העריות הא אין מברכין על מניעת איסור ותי' בח"ס דכאן דכ' את בתך לא תתן להזנותה ולא תמלא הארץ כמה שביאר רבינו בפכ"ט מאי"ב דא"כ נמצא אח נושא אחותו וא"כ אי אפשר לקיים מ"ע דפו"ר רק ע"י חופה וקידושין ולכן שפיר מברכין על קיום עשה לקיים פרו"ר אלא דאי לאו שאסר לנו העריות ל"ה צריך לקדש ע"י חופה וקידושין והנה לפי"ז ואי נאמר דלכן נישנית לישראל כדי שיהא נאמרא לבני נח א"כ הוה כשלח לתקלה דהא לדידהו לא נצטוו לקדש בחופה וקידושין א"כ הוה לדידהו מצות פרו"ר כענין שלח לתקלה דנמצא אם נושא אחותו שגם בני נח מצווה על עריות (ועיין ספר מצות השם שכ' מצוה ליקח אשה שנאמר פרו"ר ותמוה ולפמש"כ מובן דאל"כ הוה שלח לתקלה ועיין במהר"ם שיק על המצות ואין לומר אפ"ה גם בב"נ אפשר לקיים ע"י שמיחד לו אשה כמש"כ רבינו בפ"ו מה' מלכים דבב"נ אם מיחד לו אשה נעשית א"א א"כ גם בדידהו שייך דהוה מצווין במצות פרו"ר ונאמרה שפיר גם לב"נ ואפ"ה ל"ה שלח לתקלה דגם אי מיחד לו אשה לא שייך דנמצא אח נושא אחותו א"כ לפי"ז גם בב"נ מצות עשה דפרו"ר מחייב אישות ע"י יחוד א"כ שוב עשה זו כולל גם שב וא"ת שלא ע"י יחוד ושב וא"ת הא קחשיב וא"כ כמו בישראל אמרינן דמברכינן גם על מניעת איסור עריות משום דמצוה זו כולל קום ועשה לקדש אשה ע"י חופה וקידושין כן גם בב"נ כולל זה גם מניעת איסור מעריות ואמאי לא קחשיב אע"כ דבאמת לא נצטוו ב"נ במ"ע דפרו"ר (ופשיט י"ל דלמ"ד ביבמות דאשה פטורה מפרו"ר משום דכתיב וכבשוהו ואין אשה דרכה לכבוש א"כ כאן דאמרינן דנכרי לאו בר כיבוש הוא א"כ הא גם בנכרי שייך לומר דלא קרינן בי' וכבשוהו א"כ מוכח דנכרי אינו מצוה בפרו"ר).
אולם לפי"ז קשה לי מ"פ הא פרו ורבו דלב"נ נאמרה ונשנית ואפ"ה לישראל ולא לב"נ נאמרה דנשמע מהא כדס"ד לעיל אי לאו דנשנית בסיני הו"א בין לב"נ בין לישראל נאמרה דבוודאי לא יצאו ישראל לקולא מכלל ב"נ והא דנישנית לישראל היינו לומר לישראל דוקא נאמרה ולא לב"נ הא ע"כ הכא שאני דאף אי בעלמא לישראל ולא לב"נ נאמרה משום דאי לאו דכ' בסיני הוה נאמרה גם לישראל דלא יצאו להקל אבל לב"נ בוודאי נאמרה דלא ניטלה מהם הא בפרו ורבו ע"כ אי לא הוה כתיב קרא ע"כ גם כן נדע דלישראל נאמרה ולא לב"נ דא"ל דלב"נ ג"כ נאמרה ולא נטלה המצוה מהם כיון דבישראל נתחדש המצוה דלא תתן בתך להזנותה כדי שלא ימצא אח נושא אחותו ותמלא הארץ זימה א"כ בנכרי דלא מצוה ע"ז ליחד לו אשה א"כ הוה המצוה כעין שלח לתקלה לכן הוצרך לכתוב ג"כ קרא בסיני דנדע לב"נ נאמרה ושיהא גם ב"נ מצוה ליחד לו אשה כדי שלא יהא המצוה לתקלה (ולפמש"כ לעיל יקשה פשוט ע"כ ליכא מצוה בב"נ דממתן תורה ואילך נכרי לאו בר כיבוש הוא) ועוד יקשה עד"ז דכאן שפיר לישראל נאמרה כיון דלישראל רק המצוה ע"י חופה וקידושין א"כ צריך לכתוב לישראל בסיני דאי משום דלא יצא להקל ל"ה נשמע דמצוה רק ע"י חופה וקדושין דהא בב"נ לא הי' המצוה דוקא ע"י חופה וקידושין או ע"י יחוד ולכן ע"כ צריך לנאמרה בסיני לישראל שנשתנה דינו דהמצוה רק ע"י קידושין ולא לב"נ דבב"נ באמת ליכא מצוה דבהם אין המצוה ע"י יחוד ומאי פריך דהא לפי"ז בעלמא שפיר נאמרה ונשנית לב"נ ג"כ דלישראל א"צ לנאמרה ונשנית דבלא"ה נאמרה לישראל דלא יצאו להקל אך הדבר ניחא דהנה לכאורה יש להקשות מ"פ ממילה דהיינו דרוצה להוכיח דאדרבא דלישראל נאמרה ולא לב"נ דאי לאו דנשנית בסיני הוה נאמרה לישראל ולב"נ דלא ניטלה מצוה מהם ולישראל נדע מסברא דלא יצאו להקל מב"נ הא ע"כ נדע במילה דלא נצטוו ב"נ דהא דרשינן בע"ז ד' כ"ו מדכ' ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך דנכרי פסול לימול והא כאן לס"ד דלא ידע דלאברהם נאמרה א"כ ע"כ דרשינן מקרא דאתה וזרעך דרק ישראל יכול לימול את ישראל דנכרי פסול לימול ממילא ידעינן בנכרי אין המצוה במצות מילה א"כ אי לא נעשית בסיני הוה ידעינן דלישראל נאמרה ולא לב"נ א"כ יקשה תרתי חדא גם לדידך מי ניחא דע"כ אף דבעלמא נאמר דלישראל ולב"נ נאמרה אף היכא דלא נשנית בסיני כאן ע"כ לישראל נאמרה א"כ ג"כ יקשה למה נשנית לישראל כדי דנדע דלאו לב"נ נאמרה הא גם בלא קרא ידעינן דלישראל נאמרה ולא לב"נ (או עד"ז הא ע"כ מצות מילה שאני דל"ש שנאמרה ונשנית כדי שיתחייב נכרי ג"כ במילה דהא כתיב אתה וזרעך לפסול נכרי שמל א"כ ע"כ נשמע דמסיני נתחדשה הלכה רק לישראל ולא לב"נ וא"א לדרוש דלזה ולזה נאמרה ועטו"א שהקשה לס"ד דהי' נוהג בכל ב"נ יקשה הא קרא כתיב אתה וזרעך ולפמש"כ י"ל דאתי למעוטי שנכרי יכול למול אחרים לאחר מ"ת כמו בהא דכ' בגיה"נ בני יעקב לרבנן הכוונה לאחר מ"ת) וליישב זאת נאמר כי קושי' הגמ' באמת לא הי' להוכיח דנדע דלישראל נאמרה ולא לב"נ נאמרה דאי לאו דנשנית בסיני הו"א דגם לישראל נאמרה דלא יצא להקל וכס"ד לעיל דפריך מסברא (דזה ע"כ ל"מ להקשות דא"כ יקשה מע"ז ועריות דנאמרה ונשנית בסיני ואפ"ה נכרי מצווה כדמשני לעיל) אלא דהכי פריך דהנה במשל"מ הביא פי' המשנה בחולין פגיה"נ דרבינו מפרש היכא דלא נאמרה ונשנית אין הכוונה דנאמרה לישראל ולא לב"נ דישראל חייבין מכח מה שנאמרה לב"נ אלא דנאמרה להם ושוב נצטוו ע"ז בע"פ לישראל בסיני מה דנאמר לבנ"ח קודם סיני דכל המצות נאמרו לישראל בע"פ (וכמו שהבאתי לקמן דברי הרא"ם והרא"ש והמשל"מ) מעתה י"ל דר' יוסי דסובר דאי לאו דנאמרה ונשנית ג"כ ידעינן דנאמרה לישראל בע"פ בסיני והא דנאמרה ונשנית רק כדי שלא נאמר דנטלה מהם ונאמרה לישראל בסיני בע"פ אלא דנשאר המצוה גם בב"נ כסברת רבינו הנ"ל דאי כדעת הרא"ם שהביא המשל"מ פ"י ממלכים דלישראל נאמרה ולא לב"נ היינו דישראל חייבין מכח דנצטוו ב"נ תחילה דלא יצאו מכלל ב"נ להקל א"כ לא נשמע דלישראל ולב"נ נאמרה די"ל דנאמרה ונשנית היינו כדי שיהא נאמרה המצות בסיני וחייבין מכח אלה המצות אשר ציוה ד' ונפ"מ דהם בכלל ערבות ואי לאו דנאמרה ונשנית אף דישראל הוה חייבין בה אבל כיון דלא נאמרה כלל בסיני אין בכלל אלה המצות ואין בכלל ערבות כמו שכ' הרא"ם הנ"ל וע"כ דר' יוסי סובר כשיטת רבינו.
ולפי"ז י"ל הא דפריך והרי מילה הכונה כך דהמקשן סובר דאי לאו דנאמרה ונשנית אף דנדע דלישראל נאמרה ולא לב"נ היינו דישראל חייבין מכח מי איכא מידי אבל לא דנתנה להם בסיני בפירוש ואין בכלל אלה המצות דל"ה בכלל ערבות אבל ב"נ שפיר ידעינן דאין חייבין ורק נאמרה ונשנית כדי שיהא בכלל הערבות דלישראל נאמרה בפירוש בסיני ולכך נכתבה שנית אבל לב"נ בין כך ובין כך לא נצטוו מאחר דנתחדשה תורה נטלה המצוה מהם זהו הי' קו' הגמ' (אבל לא מקשה דמדנשנית נדע דלישראל ולא לב"נ) וכן אתי לומר כיון דנשנית בסיני בפירוש הוה מ"ע דלאחר הדיבור ודחי ל"ת דלכן נאמרה בפירוש וע"ז משני דלעולם אי לאו דנשנית לישראל נמי לישראל נאמרה ע"כ בע"פ ונטלה מב"נ והא דמילה נשנית בסיני אף שע"כ לא נאמרה לב"נ דהא ממעטינן מואתה את בריתי תשמור וזרעך הוא משום כדי למשרי שבת דהיינו שיהא הותרה לגמרי ולכן לא אמר שידחה שבת רק למשרי שבת כמש"כ הרשב"א בשבת פראד"מ דמביום השבת נשמע דהותרה לגמרי דאי הוה אתי רק שיהא עשה דלאחר הדיבור מזה ל"ה ידעינן דהותרה לגמרי אלא דדחי שבת יען שנכרתו עליו י"ג בריתות ולכן לא מצי לשנויי דאתי לעשה דלאחר הדיבור דהא אף אי לא נאמרה ונשנית בסיני הוה עשה דלאחר הדיבור דהא להאי מ"ד אף אי לא נשנית בסיני רק שנאמרה לב"נ נאמרה לישראל שינית בסיני בע"פ א"כ כל עשה הוה עשה דלאחר הדיבור (וליתא באמת לטעם הירושלמי דסובר דעשה דלפני הדיבור א"ד שבת דהא לפי"ז כל עשה ע"כ נאמרה בסיני כיון דהוא בכלל אלה המצות ובזה מיושבין כל הקושיות שהקשה בש"א לפי הירושלמי דעשה דלפני הדיבור לא דחי דבגמ' דידן מוכח דלא כירושלמי יעוש"ה ולפמש"כ ניחא די"ל דירושלמי הוה סובר דעשה דנשנה לפני הדיבור לא נאמרה למשה בסיני בע"פ לישראל ואין בכלל אלה המצות ואין בכלל ערבות ע"כ לא אלים למידחי ל"ת והיינו כדעת ר' יוסי דסובר בגיה"נ דלב"נ נאמרה דלית לי' האי סברא כדמוכח מפי' המשנה הנ"ל ולכך רק משני משום דכ' ביום דאתי למשרי שבת שנאמרה דהותרה לגמרי וע"ז פריך הרי פרו"ר והכונה ג"כ עד"ז דגם המקשן סובר דאי לאו קרא לא נאמרה לב"נ דהוה כמו שלח לתקלה (אי מטעם השני דלאו בני כיבוש נינהו ולא קרינן בהו וכבשוהו) אלא דהכי פריך דעכ"פ נשמע דאי לאו דנאמרה ונשנית לישראל נאמרה משום דלא יצאו להקל אבל לא דנאמרה בע"פ לישראל וע"כ כתיב שינית בסיני כדי שיהא בכלל אלה המצות ובכלל הערבות וגם דהוה עשה דלאחר הדיבור (ונפ"מ באסר אשתו עליו בנדר ועשעה"מ ה' נדרים דעשה דמצה לא דחי ללאו דבל יחל משום דהוה עשה דלפני הדיבור) ונשמע דאי לאו דנשנית בסיני לא נאמרה לישראל כלל בע"פ ולכן נשנית בסיני ושפיר לישראל נאמרה ולא לב"נ א"כ נשמע דגם בעלמא כן דלישראל נאמרה בפירוש דלכן נשנית בסיני וע"ז משני הכא משום דהוא דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו ע"כ הוכרח ליכתוב בתורה כמו האזהרה דכ' בתורה אל תגשו אל אשה דאי הוה נאמרה רק בע"פ לא הוה ידעינן דצריך מניין אחר להתירו רק הוה אמרינן דלכן נאמרה בע"פ דלישראל נאמרה ולא לב"נ דהיינו שנטל מהם ונתנה לישראל ול"ה ידעינן דבעלמא צריך מניין אחר להתירו אף שבטל הטעם לכן נכתוב בפירוש דנדע דבעלמא אף שבטל הטעם אפ"ה צריך מניין אחר להתירו.
ולפי"ז ניחא דמיד לא מצי להקשות מפו"ר דהנה על סברת התוס' שכ' דאין עשה דחל"ת אם נאמרה לפני הדיבור הנה בירושלמי באמת ליתא בלשון הזה דבירושלמי איתא כלשון הזה דבעינן כתובה בצידה (רק שתוס' פירשו דכונת ירושלמי דבעינן עשה דלאחר הדיבור) והנה לפי"ז ל"ק מפרו"ר די"ל דלכן נאמרה ונשנית לישראל כדי שיהא כתובה בצידה דהיינו לאחר הדיבור אף דאית לי' דאם לא נאמרה ונשנית בסיני אפ"ה ע"כ נאמרה בסיני בע"פ משום זה רק הוה מ"ע שלפני הדיבור (ולירושלמי הא לא סגי מה שנצטווה לאחר הדיבור אלא שיהא כתובה בצידה שנכתבה לאחר הדיבור דהא מצות מצה נכתוב קודם מ"ת ופשיטא דנאמרה בסיני בע"פ אבל אין כתובה בתורה לאחר הדיבור לא דחי כמו שבארתי זה לקמן בה' תומ"ס דהיכא דכתובה בצידה אמרינן דהותרה ודחי אף דל"ה בעידנא וה"נ אף דמצות עונה ל"ה בעידנא אפ"ה דחי משום דכתובה בצידה) א"כ ל"ק מפרו"ר דשפיר נאמרה לישראל כדי שיהא מ"ע הכתובה בצידה ודחי למ"ע (כגון באסר אשתו עליו בנדר וכמש"כ לעיל) וא"כ אף דאי לא נכתבה ובעינן דנאמרה לישראל בע"פ אפ"ה נשנית בסיני נכתבה בתורה כדי שיהא כתובה בצידה אמנם הקשה ע"ז ממצות מילה דמוכח דנאמרה לישראל ולא לב"נ ע"כ דאי לא נישנית בסיני לא הוה נאמרה לישראל בע"פ דאין לומר דנכתבה בסיני כדי שיהא כתובה בצדה ודחי עשה ול"ת הא כיון דכ' ביום השבת שעשה דמילה דחי שבת א"כ נשמע דלא משום זה נאמרה ונישנית כדי שיהא דחי שבת ויו"ט כדי שתהא כתובה בצידה דא"כ למה צריך לדרוש ביום אפי' בשבת הא כל עיקר של הקרא לא אתי רק כדי שיהא נאמרה ונישנית ושיהא כתובה בצידה כדי שידחה שבת ויו"ט וא"כ התינח אי לא נאמרה לישראל רק ישראל חייבין משום שלא יצאו להקל ולכן נכתבה עתה שיהא נאמרה ונשנית לישראל והם בכלל אלה המצות ובכלל הערבות אבל לענין שידחה שבת לא נדע ע"כ צריך ביום שידחה שבת אבל אי אמרת דנאמרה בע"פ א"כ הא דכתובה לאחר הדיבור ע"כ כדי שידחה שבת א"כ ל"ל ביום וע"ז משני ביום למשרי שבת דהיינו דלא משום זה נאמרה ונשנית כדי שידחה דהא זה אתי מיתורא דביום רק לזה נשנית בסיני למילתא דנדרש ביום אפי' בשבת שיהא הותרה דאי משום עדל"ת ל"ה צריכה לכתוב שינית בסיני דהא כיון דכל מצות נאמרה בע"פ א"כ הוה עשה דלאחר הדיבור שפיר דחי (וכמש"כ תוס' בכונת הירושלמי דרק תליא אי נצטוו לאחר הדיבור ולא דבעינן כתובה בצידה דוקא דהיינו שיהא כתובה גם לאחר הדיבור) ואף שלא נשנית בסיני הוה ג"כ עשה דלאחר הציבור ודחי שפיר רק קרא אתי כדי לדרוש ביום אפ' בשבת שיהא הותרה לגמרי (ונפ"מ אפי' היכא דאפשר בלא חילול כמש"כ הרשב"א בפראד"מ) וע"ז פריך מפרו"ר דלישראל נאמרה א"כ מוכח דאל"ה לא נאמרה לישראל בסיני כלל אפ' בע"פ דא"ל דנאמרה בסיני בע"פ וקרא אתי שיהא כתובה בצידה כדאיתא בירושלמי א"כ ל"ל ביום אפי' בשבת שיהא הותרה הא כיון דכל קרא רק אתי רק כדי שיהא כתובה בצידה נדע נמי דהותרה ול"ל ביום אע"כ דלא נאמרה כלל בע"פ היכא דלא נכתבה ולכן נכתבה שיהא עשה דלאחר הדיבור ודחי ל"ת אבל לא נאמר דהותרה ושידחה אף באינו בעידנא) וע"ז משני דאתי לדבר שבמניין ואח"כ הדר לדמעיקרא לשנוי פירכא קמייתא ממילה דאיבעית אימא מילה לאברהם נתנה וא"כ הא דנשנית בסיני י"ל שפיר דהוא משום דכיון דמתחלה לאברהם נתנה והי' צריכין לקיים מפני שנאמרה כבר לאברהם ולזרעך אחריך ול"ה נאמרה להם בע"פ בסיני רק הי' מקיימין מצד שנצטוו בה אבותינו הם וזרעם ולכן נאמרה בסיני שצריכין לקיים מפני שנאמרה לישראל בסיני אבל לענין פרו"ר שפיר י"ל דלכן נאמרה ונשנית בסיני דיהא כתובה בצידה שיהא עדות דמצות עונה דחי (דמודה ר"י דאי לאו דנשנית הוה ג"כ עכ"פ נאמרה בסיני דכן רצון נותן התורה ית"ש דכל מצות נקיים ונשמרנה לעשות מצד שנתנה לנו בסיני רק הא שנשנית בפירוש כדי שיהא כתובה בצידה וידחה לל"ת אבל בעלמא הא דנשנית הוא כדי שלזה ולזה נאמרה דאי לישראל לחוד ל"ה צריך כתובה בצידה רק אמירה והא כל מצות נאמרה באמת לישראל בע"פ בסיני אף אי ל"ה נשנית וכתובה בתורה מסיני ולפי"ז למסקנא דמסיק האי איבעית אימא נדחה גם מה דמוקי לדבר שבמניין ואתי רק למצות עונה ולא לדבר שבמניין וא"ש הכל.
והנה בחגיגה פריך הגמ' למ"ד עולת תמיד הקריבו ישראל במדבר מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט וניתוח ולבסוף בעי הפשט וניתוח וקשה לי לפי מה שהשריש רבינו בפי' המשנה הנ"ל דכל המצות שאנו מקיימין אף אותן שכבר נצטוו עליהן קודם מ"ת כז' מצוה של ב"נ ומצות מילה שניתן לאברהם אבינו אין אנו מקיימין אותה מפני שנתנו כבר לב"נ קודם מ"ת אלא מפני שנצטווינו על כל המצות בהר סיני במתן תורה יעוש"ה שדבריו קלורין לעינים מעתה מאי פריך מי איכא מידי אמאי לא כיון דאף אי עולת תמיד הקריבו והוה חובות הדורות מפי הגבורה כפירש"י יתכן שמתחלה לא הי' צריכה הפשט וניתוח ולאחר מ"ת צריכה הפשט וניתוח דהא אין אנו מקיימין מצות עולת תמיד מפני שנצטוו עליהן קודם מ"ת אלא מפני שנצטוו אח"כ בהר סיני לקיימה לדורות א"כ שפיר אמרה תורה אח"כ כשנצטוו בזה בני ישראל דנתחדשה הלכה דליבעי הפשט וניתוח אך י"ל דהא באמת דחי לה מהא"ט דהא חזינן דריוסה"ג ס"ל דעולה שהקריבו ישראל במדבר אינה טעונה הפשט וניתוח והיינו באמת מטעמא דאמרן.
ובהכי ניחא לי הא דאיתא ביומא דף כ"ח אנן מאברהם ניקום ונגמר אמר רבא תנא מאברהם גמר ולכאורה במאי פליגי להנ"ל דר"י ס"ל דכיון דהמצות צריכין לקיים יען שנצטווה בהן בהר סיני ע"י משה לא נוכל לילף מאברהם מידי אבל רבא ס"ל דפרטי המצוה כגון זמן תפלה או זמן מילה זה נוכל ללמוד מאברהם ובהא נראה לי לפרש הא דאיתא בקידושין כ"ח למולו מנ"ל דכ' וימול אברהם וכו' כאשר צוה אותו ולא אותה אשכחן מיד לדורות מנ"ל תנ' רב"י כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות דכ' מן היום כאשר צוה ד' והלאה לדורותיכם ועיין פנ"י שהקשה מאי פריך ולדורות מניין פשיטא כיון שנצטווה גם על כל הדורות נצטווה ולכן נראה דהא גופי' פריך לדורות מניין שמה שאנו מקיימין לדורות המצוה הוא שנצטווה אאע"ה גופי' גם לדורות ולא שאנו חייבין לקיים מצד שנצטווה משרע"ה ונפ"מ דמיחשב זאת מצוה שקודם הדיבור כדאיתא ביבמות דף ה' ע"ז קאמר מדכ' כאשר צוה אותו דאין אלא זירוז מיד ולדורות דזירוז הי' לדורות דילפינן מאאע"ה דציוה משמע שאנו חייבין לקיים מצד שנתנה לאאע"ה.
ובזה נבואה לבאר דזה תליא לכאורה בפלוגתא דרי"ו ורבנן בחולין דף ק' דאיתא התם דר"י אמר והלא מבני יעקב נאסרה ועדיין בהמה טמאה מותרת הי' להם ורבנן השיבו בסיני נאמר אלא שנכתבה במקומו והנה רבינו בפי' המשנה שם כ' וז"ל שמה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושים אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו כגון זה שאין אנו אוכלים אבמה"ח אינו מפני שהקב"ה אסרו לב"נ אלא לפי שמשה אמר לנו במצות השם בסיני אבר מן החי וכן מילה אין אנו מקיימין מפני שנצטווה אאע"ה אלא מפני שנתנה לנו בסיני הלא תראה שאמרו תרי"ג מצות נאמרה למשה מסיני וכל אלו מכלל המצות עכ"ל אמנם אליבא דר"י הנה פליגי בזה המפרשים דעת המשל"מ פ"ט ממלכים שגם לר"י אף שהכתוב אייריא בב"נ אבל בע"פ נאמרה כל תרי"ג מצות לישראל בסיני כמו שאנו לומדים מקרא דאלה המצות אשר צווה ד' בהר סיני שאין הנביא יכול לחדש מעתה כדאיתא בריש מגילה וכמש"כ הרא"מ פ' בראשית (ועל אלה המצות ישראל ערבים בזה) ורק פלוגתתם דלר"י לא נכתבו בסיני רק נאמרה בע"פ ולכן ל"ש לדרוש מי שבשרו מותר גידו אסור ונוהג שפיר בטמאה ולרבנן עיקר קרא נאמר בסיני אלמא שנכתבה במקומו וקודם שנתנה בסיני הי' יעקב נוהג מעצמו באותו איסור כדמשמע מדברי רבינו פ"ט ממלכים (ובח"ס בחולין כתב דנפקא לי' מדכתיב עד היום הזה דמשמע דהי' נוהג האיסור גם ביעקב) אבל בח"י הראש יוסף כ' שגם לדעת רבינו דפסק כרבנן ס"ל דיעקב נצטווה מהשם אבל עיקר קרא נאמרה למשה בסיני ונכתבה במקומו ושפיר מצינן למדרש מי שבשרו מותר גידו אסור ואין נוהג בטמאה אך הוקשה ע"ז מדף צ"א דקאמר כמ"ד אמה"ח הי' נוהג בב"נ ולתרץ זה צריכין לומר דלרבנן לא נצטווה רק יעקב אבינו וזרעו אחריו ולר"י הא נוהג גם בב"נ אף דרש"י בסנהדרין בשמעתין פי' דלר"י לא הי' נוהג רק ביעקב ובניו הנה בתוס' משאנ"ץ הקשה דלשון דנוהג בב"נ משמע בכל בני נח ותי' דאיה"נ אף דכתיב בני יעקב ובמילה ג"כ כתיב אתה וזרעך אפ"ה ס"ד דנוהג בב"נ ולכן מפרש דבאמת הי' נוהג בכל ב"נ.
ולדעתי כן מוכח מגמ' דחולין דף צ"א דדריש טבוח טבח והכן טול גיה"נ בפניהם ואי לא הי' נוהג רק בבני יעקב איך נהג יוסף וציוה ליטול גם לאחיו הא לא הי' נזהרין רק בני יעקב וא"כ איך נהג יוסף ואחיו הא התנכר להם יוסף וגם הוא עשה עצמו כאלו לא ידע את יעקב וע"כ דנהג בכל ב"נ וכר"י והא דאמרו נאמרה ונשנית היינו שנכתבה דהאמירה הרי הי' בכל מצות אף בגיה"נ אמנם הביא המשל"מ דעת בעל יפה תואר דלר"י לא נאמרה בסיני כלל ובישראל נוהגין בה רק משום מי איכא מידי דלא יצאו ישראל להקל מכלל בני נח ולרבנן נצטוו בה ישראל בפירוש בסיני והנה לפי דיעה זו צריכין לומר בהא פליגי רבנן ור"י דלר"י נאמר לב"נ לבני יעקב לבד ולכן כתב בני ישראל וכפרש"י בסנהדרין וע"כ לא הוצרך לצוות בסיני כי מתחילה רק לישראל נאמרה ולרבנן הי' הציוו מעיקרא לכל בני נח והא דכ' בני ישראל היינו משום דעיקר קרא לאחר מתן תורה נאמרה ואי לא נצטוו בסיני הי' נוהגין ג"כ במצוות גיה"נ משום מי איכא מידי ולא יצאו להקל אלא דרצון השי"ת הי' שישמרו המצות מפני שציווה השם לנו וע"כ נאמרה בסיני ונכתבה במקומו (ולפי"ז הא דאמרו בגמ' כמאן דאמר דהי' גיה"נ נוהג בב"נ היינו אדרבא לרבנן דלר"י לא הי' רק בבני יעקב לא מצינן לדרוש טול גיה"נ בפניהם אמנם לענ"ד באמת גם רבינו בפירוש המשנה סובר דלרבנן גיה"נ מעיקרא בב"נ נאמר ובזה הוא דכ' רבינו הסברא דמצות נאמרה על הר סיני כדי שיתחייב ישראל במצות שעל הר סיני וסובר רבינו כשיטת תוס' משאנ"ץ דגיה"נ מעיקרא לכל ב"נ נתנה ובזה שייך שפיר סברת רבינו דבוודאי נאמרה על הר סיני כדי שיתחייבו במצות שנתנה לישראל לא בתורת מי איכא מידי ודו"ק) אמנם לפמש"כ הראש יוסף לדעת רבינו פליגי רבנן ור"י בהא דלר"י ג"כ נאמרה בסיני בע"פ ול"ש הדרשא דמי שבשרו מותר וגידו אסור וכן לרבנן ג"כ נצטוו בני יעקב רק עיקר הציוו נאמרה בסיני דישמרו ישראל המצוה משום שנתנה ע"י משה רבינו ע"ה והוא בכלל דאלה המצות אשר צוה ד' וקבלו ישראל הערבות עליהם.
והנה לפי"ז הא דפריך ממילה ופרו"ר דאף שנכתבה בסיני לישראל נאמרה שכונה להקשות דלפי"ז נשארה קו' הגמ' דלעיל אדרבא היכא דנשנית רק לישראל נאמרה דנטלה מהם ונתנה לישראל דאי לא נכתבה אלא נאמרה לזה ולזה נאמרה דאי לישראל ל"ה צריך לאמרה דבלא"ה חייבין מכח מי איכא מידי א"כ יקשה מפ' הא אי אפשר לפרש כן דהא כבר משני הגמ' לעיל מדנכתבה ונשנית ע"ז ועריות מוכח דלזה ולזה נתנה ונראה לישב דמקשן דפריך (משום דסובר כר"י לפמש"כ בשם ראש יוסף) דמוכח דלישראל נאמרה והיינו משום דאי לא נאמרה לישראל בע"פ ובאמת גם בגיה"כ ל"ה רק מכח מי איכא מידי חייבין (והיינו כאידך צד דפריך לעיל דנאמר דלב"נ נתנה ולא לישראל ולית לי' דנאמרה בע"פ לישראל רק חייבין מכח מי איכא מידי) וא"כ גם המקשן דלעיל הוה סבירא לי' כן דאי לא נכתבה לא הי' נאמרה כלל לישראל ומדכתבה שינית ע"כ לישראל נאמרה והוה סובר המקשן כר"י (וכמש"כ בראש יוסף וכדעת בעל פרי תואר דלא כמשל"מ) אלא דהקשתי ע"ז דאכתי קשה מ"פ דילמא נכתבה ונאמרה בסיני כדי שיהא עשה הכתובה בצידה ולזה כתבנו דא"כ ביום השבת ל"ל הא נדע מדקפיד שנכתבה בצידה ע"כ דנאמר הותרה וע"כ דלא נאמרה כלל בע"פ וא"כ צריך לכתוב כדי שיהא בכלל הערבות ושיהא עשה דלאחר הדיבור דעשה ודחי ל"ת (אבל לא דנאמר דהותרה) וע"ז אין קו' מעריות וע"ז דבוודאי לזה ולזה נתנה דזה רק משני גמ' לעיל על מה דפריך לי' אדרבא לישראל נאמרה דנטלה מב"נ ונתנה לישראל וא"כ הוה ס"ל אי לא נשנית בסיני היינו אומרים לזה ולזה נתנה דכל מצות נשנו עכ"פ בסיני בע"פ שפיר משני א"כ בעריות וע"ז דנשנית בסיני אפ"ה מצינו שחייבם הכתוב גם לב"נ ולא אמרינן דנטלה מאומות ונתנה לישראל אבל כאן דפריך דנאמר לישראל נתנה היינו כאידך צד דאי לא נשנית לב"נ נאמרה וישראל רק חייבין מצד מי איכא מידי ולכן נשנית לישראל כדי שיהא עשה דלאחר הדיבור ובכלל אלה המצות א"כ אין ראי' מעריות וע"ז די"ל דבע"ז שפיר י"ל דחייבין דתורה גילתה דלא נטלה מהם רק הא דכ' בע"ז ונשנית בסיני היינו לומר שיהא המצוה נאמרה על הר סיני והם בכלל אלה המצות ולא נשמע באמת מזה דנטלה מן האומות וע"ז משני דכ' ביום למשרי שבת קאתי דלעולם נאמרה בע"פ והוה עשה דלאחר הדיבור והא דכ' שינית לא משום שיהא כתובה בצידה דלית לי' סברת ירושלמי דעדיפותא הוה היכא דכתובה בצידה ורק לכן נשנית משום דבעי לאשמעינן דרשא דביום אפי' בשבת דהותרה לגמרי וע"ז פריך מפו"ר דלישראל נאמרה מוכח ע"כ דנאמרה כדי שיהא מ"ע דלאחר הדיבור ואי לא נשנית ל"ה ישראל חייבין רק מכח מי איכא מידי ול"ה עשה דלאחר הדיבור א"כ לא מצי דחי לל"ת ע"ז דחי דבעינן לדבר שבמניין ושוב קאמר איבעית אימא דהיינו דמכאן אין להוכיח כלל דכאן מעיקרא נתנה לאאע"ה (והיינו כמש"כ לעיל לדעת היפה תואר שסובר דלר"י לא נצטוו בסיני דסובר דמעיקרא לבני יעקב נאמרה כפירש"י) וא"כ לפי זה דגיד הנשה מעיקרא ליעקב ובניו נתנה וא"כ בכהא"ג הוא דסובר דאי לא נאמרה ונישנית הי' רק נוהג מצד שנצטוו לאבותינו ולכן הוצרך קרא לכתוב במילה בפירוש כדי שנשמור מצד מצות ד' בהר סיני והוה בכלל הערבות אבל בעלמא פירש אף לר"י אף אי לא נכתבה עכ"פ נאמרה לישראל (ולא מצד מי איכא מידי לבד) דכל המצות נאמרה לישראל בע"פ ולכן בפו"ר אי לאו דנשנית בסיני הוה ג"כ עכ"פ מתחייבין באמירה בע"פ ורק הא דנישנית בסיני כדי שיהא כתובה בצידה וידחה לל"ת (וכירושלמי דלא דחי רק בכתובה בצידה וידחה לל"ת וכפי ביאורינו בירושלמי היינו היכא דל"ה בעידנא כמצות עונה בעינן כתובה בצידה) והיינו כדמשני בביצה ההוא למצות עונה הוא דאתי (ובשמעתא משמע דק' דלר"י דלדידי' הוא דנפ"מ מהאי כללא כמו דאמרינן ואנו אין לנו אלא גיה"נ אליבא דר"י וכן מוכח מדפריך מדרי"ו דהא הוא נמי לא איתני וא"כ לא נשנית בסיני ומשני הני לא איתני כלל מוכח דקאי אליבא דרי"ו) וא"ש.
והנה במש"כ יש מקום אתי לישב שיטת רבינו דפסק דבני קטורה חייבין שכ' בפ"י ממלכים המילה שנצטווה בה אברהם וזרעו בלבד שנאמר אתה וזרעך אחריך יצא ישמעאל שנאמר ביצחק יקרא לך זרע ויצא עשיו שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם הן המחייבין במילה אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה והיינו דיליף מואת בריתי הפר לרבות בני קטורה ובשאגת ארי' ה' מילה הקשה דהא גם לס"ד ע"כ ידע דלאברהם וזרעו נתנה כמו גיה"נ לר"י דנצטווה יעקב ובניו בלבד וא"כ כיון דמשני לעיל דקרא ביום השמיני למשרי שבת הוא דאתי כל כהא"ג הוה כלא נשנית ולישראל נאמרה ולא לב"נ (מסיני ואילך) א"כ אפי' את"ל דבכלל את בריתי הפר היו ב"ק וזרעם היינו דוקא עד סיני אבל לא מסיני ואילך אף דמסיק מעיקרא לאברהם נתנה אפ"ה כיון דקרא דביום השמיני צריך למשרי שבת א"כ לא נאמרה ונשנית א"כ מסיני ואילך לא נתחייבו ולפמש"כ ניחא דבוודאי לס"ד דמילה נתנה לכלל ב"נ א"כ כיון דכ' ביום השמיני למשרי שבת א"כ לא נאמרה ונשנית א"כ ע"כ לישראל נאמרה ולא לב"נ דהיינו דנאמרה בסיני בע"פ שישראל נצטווה במילה א"כ נטלה מבנ"ח ונתנה לישראל דא"ל דלזה ולזה נתנה כיון דלס"ד מה דכ' אתה וזרעך היינו לומר דנכרי שמל לא מהני א"כ מוכח דלא נאמרה לזה ולזה (דלס"ד דלכל ב"נ נתנה ע"כ דריש קרא דאתה ובניך שאחר סיני נכרי פסול למול) ורק הא דפריך ממילה דלישראל נאמרה עיקר ההוכחה דעכ"פ נשמע אי לא נאמרה לישראל בקרא בפירוש ל"ה אמרינן דנאמרה לישראל בע"פ בסיני.
ע"ז שפיר משני דקרא למשרי שבת אתי ולכן אף שבאמת נאמרה בע"פ כמו בכל המצות אפ"ה כאן צריך ליכתוב קרא בפירוש למשרי שבת אבל לא משום זה נתמעט בני נח משום דלא נישנית בסיני דשפיר נשנית בסיני אלא דב"נ נתמעט מקרא דזרעך דנכרי פסול למול אבל למסקנא דמסיק מעיקרא לאברהם ניתנה א"כ כיון דמעיקרא הי' גם בני קטורה בכלל א"כ אף דקרא צריך למשרי שבת ל"ש לומר דנאמרה ונשנית א"כ לישראל נאמרה ולא לב"נ דהא לפמש"כ אי לאו דנכתבה ונשנית בסיני באמת ל"ה הכרח לומר שנצטוו בע"פ דשפיר מצינו לומר דלא נצטוו בע"פ כלל (כמו לר"י בגיה"נ דנהג בבני יעקב מעיקרא) והכריח מקרא שתהא נשנית בסיני למען ישמרו מצות ד' משום שנתנה בסיני ובכלל אלה המצות א"כ ע"כ אף דבאמת צריך קרא למשרי שבת עכ"פ נכתבה בפירוש בסיני והוה מצוה שנצטוו בסיני אבל בבני קטורה באמת חייבין מכח מה שנצטוו אאע"ה לא בתורת מה שנצטוו בסיני דהם לא נצטוו בסיני ואין לומר כיון דעכ"פ דלא נשנית לישראל ממילא נטלו מהם ונהנה לישראל בני אברהם דז"א דשפיר הוה נשנית בסיני אף דצריך למשרי שבת עכ"פ הרי נשנית בסיני דהא בני קטורה אין למעט מזרעך ליפסול למול (כמש"כ בש"א גופי') דהא זרעך אתי לומר דמעיקרא לא נצטוו רק זרעו של אברהם (הן אמת בש"א כתב לאמר דגם לס"ד ע"כ ידע דרק זרע אברהם נצטוו דאל"כ מאי עביד בקרא דזרעך כמו בניה"נ לר"י דרק זרע יעקב נצטוו ולמסקנא סובר דהיה נאמרה ונשנית שפיר י"ל דבני קטורה חייבין מסיני ואילך (ומזה הביא ראי' לשיטת רבינו וא"כ לפי מה דרצה להקשות אדרבא מכאן לשיטת רבינו דלמסקנא ג"כ ל"ה נאמרה ונשנית דהא צריך למשרי שבת א"כ לדידי' גופי' ע"כ לס"ד דחייבין ב"נ היינו כל ב"נ א"כ שוב ל"ק קושיתו לרבינו די"ל כמש"כ דלס"ד דכל ב"נ הי' חייבין ל"ש דנשנית בסיני ובני נח ג"כ חייבין כיון דעכ"פ צריך למשרי שבת אבל למסקנא דרק בני קטורה חייבין משמע דהוה זרעו של אברהם אף דנישנית בסיני למשרי שבת עכ"פ נשנית א"כ לזה ולזה נאמרה דאי אמרת דלא הוה נשנית בסיני א"כ גם ישראל לא נצטוו בפירוש ול"ה בכלל ואלה המצות וע"כ דמחשב נישנית בסיני ועוד דלס"ד דממעט בני נח היינו מהאי קרא גיפי' דזרעך אתי לפסול בני נח למול) אמנם כבר בארתי דלס"ד גם בגיה"נ נצטוו בני נח כמש"כ תוס' משאנץ א"כ בוודאי במילה לס"ד נצטוו כל בני נח ודו"ק.
ומה שהקשה בש"א מע"ז אמאי לא קאמר איכא בנייהו בני קטורה שמלו דאת בריתי איכא הנה כ"כ במשל"מ הא דנקט גבעוני מהול משום דנתערבו בבני קטורה שדרכם למול מספק.
והנה איתא עוד שם גיה"נ אין נוהג בטמאה ר"י אומר נוהג אמר ר"י הלא לבני יעקב נאסר להם ועדיין בהמה טמאה אין נוהג אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו והנה פשטא דשמעתא משמע דבהא פליגי ר"י סובר דנוהג בב"נ וא"כ הוה איסור חמור וחל על איסור קל ורבנן סברי דאין נוהג בב"נ ול"ה איסור חמור ולא חל על טמאה אמנם תוס' כתבו דלס"ד דר"י יש לפרש דבהא פליגי ר"י סובר כיון דטעמא דת"ק משום דדריש מי שגידו אסור ובשרו מותר יצאה טמאה שבשרה אסור וכדסובר ר"ש ע"ז אמר ר"י הלא לבני יעקב נאסר ואז לא הי' נוהג טמאה א"כ ע"כ שאין לדרוש כלל מי שבשרו אסור דאז לא הי' אסור בהמה טמאה ורבנן פליגי דבמקומו נכתב אבל האיסור מסיני נאמר א"כ שפיר מצינו לדרוש דמי שבשרו מותר גידו אסור (דלא הי' אסור כלל לב"נ) ואמנם תוס' לעיל דף צ' כתבו לפרש עוד באופן אחר דכיון דלבני יעקב נאמר ואז ע"כ הי' נוהג בטמאים ג"כ ל"ש לומר דאח"כ דנתנה תורה פקע איסורא ורבנן השיבו דלבני ישראל נאמרה אלא שנכתב במקומו ולא הי' מעולם איסור לגבי ב"נ והנה בפירוש המשנה לרבינו מבואר דמפרש דגם לרבנן הי' האיסור נוהג בבני יעקב רק דכיון דניתן לנו התורה ע"י משרע"ה מפי הקב"ה הנה הוא איסור חדש שאין אנו שומרים המצות משום שכבר נצטוה בו יעקב אע"ה אלא מפני שנצטוו ישראל ובישראל הא כבר בהמה טמאה נאסרה להם והנה יש להבין הנה אי אמרינן הטעם משום דלר"י הוה איסור חמור א"כ מ"ט דרבנן דסברי דלישראל נאמרה כיון דעכ"פ גם לבני יעקב נאמר וכמו שפירש הח"ס דבריו כדכתיב על כן לא יאכל בנ"י את גיה"נ עד היום הזה א"כ אכתי הוה איסור חמור ואמאי אין חל אטמאה וא"ל דלית להו איסור חמור דהא בשמעתין משמע דרק פליגי אי הוה איסור חמור אבל בהא דאיסור חמור חל לא פליגי וכדמוכח בר"פ גיה"נ וכן הקשה בראש יוסף וכן אין לפרש דטעמא דר"י משום דאיסור גיה"נ הוה נוהג מתחילה לא פקע דהא לדעת רבינו דס"ל דנהי דלישראל נאמרה אבל כיון דעכ"פ גם ליעקב נאסרה לכן כיון דחל לא פקע ג"כ מאי השיבו רבנן לר"י דלישראל נאמרה כיון דהי' גם בבני יעקב שוב שייך כיון דחל לא פקעה והנה ע"כ לפרש לשיטת רבינו דטעמא דר"י דאי אפשר לדרוש מי שגידו אסור ובשרו מותר דהא בבני יעקב ג"כ הוה שייך איסור גיה"נ וע"ז שפיר השיבו רבנן נהי דגם בבני יעקב הוה איסור אבל זה הקרא דכתיב על כן לא יאכל בני ישראל את גיד הנשה זה הלאו כמו שנכתבה בתורה רק לישראל נאמרה שפיר ניכל לדרוש מי שבשרו מותר גיד הנשה אסור.
ונראה דתליא זה בשני פירושים שיש בפי' המשנה דהנה פשטות דברי פ' המשנה משמע לכאורה כך דלר"י רק נאמרה לבני יעקב וישראל מוזהרין בה משום דכל שלא נאמרה ונשנית לישראל נאמרה ולא לב"נ משום דליכא מידי דלב"נ אסור ולישראל שרי דלא פקע איסורא לגבי ישראל ורבנן סברי דכל המצות אין אנו שומרים משום דלב"נ נצטוו ולא פקעה איסורא דלא יצאו להקל וליכא מידי דלב"נ אסור ולישראל שרי אלא דישראל נצטוו בע"פ ע"י משה רבינו וכן הבין בראש יוסף דברי רבינו הנה לפירוש זה שפיר יפורש דטעמא דר"י דקאמר דנוח בטמאה דל"ש דפקע איסורא לגבי ישראל דהא מהא"ט בבהמה טהורה נוהג גיד בישראל משום דל"ש דפקע איסורא לגבי ישראל א"כ זהו הטעם עצמו שייך גם בבהמה טמאה (ועיין רשב"א לקמן דף ק"ב בד"ה ל"ל קרא ליתי אמה"ח וליחול אטמאה שכן איסורו נוהג בב"נ וז"ל קשיא לי גם ר"א ל"ל קרא תיפוק לי' מההוא טעמא דהא משמע דכי"ע מודין להאי טעמא דאיסורו נוהג בב"נ ונראה דהנה פליגו רש"י ביצה דף כ"ה וכן בשבועות דף כ"ד ס"ל בהמה בחי' בחזק"א היינו איסור אבמה"ח ותוס' הקשו הא כבר מתה ותי' משום איסור שאינו זבוח והנה נפ"מ במפרכסת אחר שחיטה מיד אזיל איסור אמה"ח ואיסור איני זבוח ובנכרי עד שמתה איכא איסור אמה"ח א"כ לפי"ז איסור אבמה"ח אין זה האיסור עצמו שנאמרה לב"נ דהא בישראל אף שעדיין מפרכסת ליכא אבמה"ח הרי דאיסור אבמה"ח של ישראל הוא איסור אחר רק עד שלא נשחטה וא"כ איסור אבמה"ח בישראל רק משום דאין זבוח עדיין דאי זבוחה אף שעדיין חי ליכא אבמה"ח ובנכרי איסור אבמה"ח כל זמן שלא מתה א"כ ל"ש לומר דחל יען שנוהג בב"נ דאיסור אמה"ח בישראל אין זה האיסור של אמה"ח שנאמרה לב"נ בילקוט סוף משלי קחשוב גם יבום הודה נצטווה ובה"ג מהגמצ"ח ריש יבמות הקשה מגמ' דיבמות דמוכח דעשה דיבום ל"ה לפני הדיבור מדצריך על"י לומר דלא דחי לעשה דאחות אשתו ואמרינן דממילה ותמיד לא ילפינן דהוה עשה דלפני הדיבור ולפי המדרש הא הוה י

ז

א')

אבל

בזה"ז אעפ"י שעבר בל"ת אינו לוקה.

והקשה בלח"מ הא בע"ז דף י"ג מוכח דגרע ממטיל מום בבע"מ משום דלא חזי לדמי ובמטיל מום בבע"מ מוכח מדרי"ו דאפי' ל"ת ליכא וא"כ למה פסק בבזה"ז דעובר בל"ת.
ונראה לישב דהנה רבינו בהפה"מ פח"י כתב כל גורם פסול לקדשים הוה כמו מטיל מום ועובר בל"ת דלא יחשב ובספרי דריש לי' מקרא דלא תזבח לד' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו כל דבר רע ודריש כל דיבור רע דהיינו מחשבה הפוסלת כמו בע"מ וכן נפקא לי' לר"י בזבחים דף ל"ו מהא שוחט בדרום הרי דכל פסול קדשים דומה למטיל מום וא"כ אף אם נאמר דאין עובר משום מטיל מום בקרבן בזה"ז עכ"פ הוא אסור מה"ת בזה"ז משום דגורם פסול בידים לקדשים וכ"כ תוס' שם בעי דאסור לגרום טריפות לקדשים ולכאורה מנא להו דילמא דוק' בע"מ שבגלוי אבל טריפות שבסתר מנ"ל דאיכא איסורא לגרור וע"כ דנפקא להו מהאי דרשא דכל דבר רע א"כ לפי"ז יש לומר דהא"ט דרבינו דל"ת איכא מקרא דכל דבר רע.
ועוד י"ל דהנה לכאורה קשה בהאי דע"ז דמשני אביי דא"א לעשות גיסטרא דלא תעשון כן לד' א"כ גם עיקור אסור מהאי קרא כיון דמפסידו ומשחיתו שייך דעובר משום לא תעשו ועוד כיון דאביי סובר דשייך בזה לא תעשון כן לד' אף בזה"ז משום דעדיין קדשי ד' הוא א"כ ה"ה דאסור משום מטיל בזה"ז דעדיין קדשי ד' הוא וא"כ למה צריך לתרץ דבעיקור איכא משום ביזיון דמ"ש דלאו תעשון כן דשייך בזה"ז ומ"ש מטיל מום דלא יהא שייך בזה"ז אך י"ל לפמש"כ תוס' דאייריא מקדשי בדה"ב ומקמ"ז כמש"כ מהר"ם לפרש דבריהם א"כ ניחא דבקבד"ה ל"ש משום ל"ת כיון דע"י עיקור אין מפסידו ומשחיתו שלא יהא ראוי לבדה"ב ורק לעשות גיסטרא דמאבדו ומפסידו גם לבדה"ב איכא משום ל"ת כן לד' ובקדמ"ז הי' סובר דבזה"ז ל"ש באמת גם לאו דלא תעשון ותי' רק משום תקלה אבל רבא תי' דנאסרה כמטיל מום הכונה דרבא קאי אקדמ"ז רק דממילא גזרינן גם בקדבה"ק וא"כ שפיר משני דאימא כמטיל מום וכונתו באמת דאסור עכ"פ משום ל"ת כן כיון דמפסידו לגמרי ממזבח וע"ז פריך נראה כמטיל מטיל מום ממש הוא והיינו דפריך הא גופי' למה צריך לשנוי' כמטיל מום דעובר אלא תעשון כן תיפוק לי' דהוה מטיל מום ממש דהיינו דעובר אלאו דמטיל מום וע"ז משני דלא חזי לא לגופי' ולא לדמו א"כ משום לאו דהטלת מום ליכא אבל משום לא תעשון כן איכא וגזרינן בקדבה"ב ג"כ והטעם דמשום מטיל מום אין עובר ומשום לא תעשון כן עובר דהנה בזה"ז הוה כבע"מ עובר דהא מהרה יבנה ביהמ"ק והוה כמטיל מום בבע"מ עובר ורק בזה גרע ממטיל מום בבע"מ עובר משום דלא חזי דמי אבל משום לא תעשון כן חייב אף דלא חזי נמי לדמי משום דעכ"פ הרי מפסידו לעולם אף לאחר שיבנה לכן איכא משום לא תעשון כן לד' וא"כ ניחא דברי רבינו כיון דלמסקנת דברי רבא איכא משום דלא תעשון שפיר כתב רבינו דעובר בל"ת והכונה בלאו דלא תעשון כן ולא יקשה קו' הלח"מ הא רבינו ס"ל במטיל מום בבע"מ ליכא כלל איסורא דאורייתא משום מטיל מום דלפמש"כ ניחא זהו בבע"מ קבוע אבל בזה"ז הא ל"ה אלא בע"מ עובר בל"ת כן ואיה"נ במטיל מום קבוע בבע"מ עובר בזמן הבית דעובר נמי משום לאו דלא תעשון כן ועח"ס או"ח סי' צ' מה שפירש בפלוגתא דאביי ורבא והנלענ"ד כתבתי.
ואין להקשות אמאי שרינן בזה"ז כניסה לכיפה הא בזה ג"כ איכא משום ל"ת כן י"ל דהנה בח"ס סי' ל"ב שקיל וטרי באם סוגר דלתות ביהמ"ק מבלי באי מועד אי עובר אל"ת כן לד' וא"כ אי אמרינן דא"ע לזה משום ל"ת ה"ה דא"ע בכניסה לכיפה משום ל"ת כן.
והנה בריט"א הקשה דבבכורות דף ל"ד מסיק דמטיל מום בפהמ"ק אחר פדיון פטור א"כ למה לר"מ מטיל מום בבכור בע"מ חייב הא בכור שהומם הוה כמו מוקדשין שהוממו ונפדו ולמה יהא חייב לר"מ ול"נ לישב דהנה לכאורה קשה לי הא דקאמר הגמ' דר"מ אוסר בבכור שאחזו דם להטיל בו מום ולרבנן פטור דמדמי למטיל מום בבע"מ הא בכור שאחזו דם הוא עצמו ל"ה מום אלא דחשיב בע"מ משום דאי לא יקיז ימות ואין לך מום גדול מזה ויקשה התינח בשאר קדשים דאי מתו הוה כבע"מ ונפדין למ"ד פודין להאכיל לכלבים אבל בבכור דאין לו פדיון רק מום מוציא מידי קדושתו וא"כ דוקא מום הא אי מת לא יצא מקדושתו וכמו שהעלה בריט"א עצמו לעיל לענין אחר א"כ איך שרי להטיל בו מום הא לגבי בכור ל"ח מיתה כמום.
ואך נראה דחדא מתורצת בחברתה דבאמת ר"מ מחייב מטיל מום בבע"מ ורק אחר פדיון פטור לכן בבכור אף דמום בדידי' הוה כמו פהמ"ק אחר פדיון היינו במום גמור אבל אחיזת דם ל"ה מום גבי בכור אפי' מיתה ל"ח מום בבכור לכן ר"מ אוסר להטיל מום בבכור שאחזו דם אבל אי באמת נפל מום גמור מודה ר"מ דפטור בבכור רק לרבנן דסברי מטיל מום בבע"מ פטור אפי' קודם פדיון א"כ אף בבכור שאחזו דם פטור (דאחיזת דם ל"ח מום בבכור רק בקדשים היינו רק לאחר פדיון עדיף קדשים מבכור) דהרי קודם פדיון אף בקדשים שנפל בו מום לא יצאה מקדושתו ואפ"ה פטור המטיל בו מום כיון דעכ"פ ל"ח להקרבה ה"ה בבכור שאחזו בו דם אף דל"ה כמום שיצא מקדושתו אפ"ה פטור דל"ח להקרבה.
ולפי"ז באמת לר"מ מטיל מום בבכור שהוא בע"מ גמור פטור א"כ ניחא ג"כ קו' ריט"א למה לר"מ מטיל מום בבכור שהוא בע"מ מעיקרא פטור הא ע"כ בכור דהוה מתנות כהונה קדוש אפי' בע"מ מעיקרא אינו בכלל מיעוטא דתמים יהי' לרצון דהא בכור בע"מ לר"מ חייב אף דמומו היינו פדיונו וע"כ דשאני בכור דהוה מתנות כהונה א"כ ה"ה אי הוה בכור בע"מ מעיקרא ג"כ יהא חייב ולפמש"כ ניחא דבאמת לר"מ פטור כשהוא בע"מ אלא באחיזת דם דאין בע"מ רק משום מיתה וזה ל"ח מום גבי בכור דרק מום מתירו לו וא"כ אין חילוק בין מת"כ כבכור לקדשים לענין זה ה"ה לענין בע"מ מעיקרא פטור אף דהוא מת"כ ודו"ק.
אך לכאורה נהי דמשום דבכור מת"כ אין חילוק בין בכור לקדשים אבל עכ"פ אמת הוא דבכור בע"מ מעיקרא קדוש קדה"ג א"כ אמאי יהא פטור לר"מ ונראה דתוס' בבכורות לשיטתם בזבחים דף ע"ה שגם בבכור בע"מ מעיקרא שייך בו פדיון הרי דגם בבכור יש חילוק בין בעל מום מעיקרא לאם נפל בו מום אח"כ ה"ה בזה.
ואמנם לפמש"כ התוס' בזבחים שם בתי' הב' דאף בבכור שנולד בו מום שייך פדיון א"כ נסתרו דברי ריט"א שכ' לעיל דבבכור דל"ש פדיון ל"ה טריפה או מיתה כמום להוציא לחולין והבן.
ובמש"כ ניחא מה שפסק רבינו בפ"ב מבכורות בבכור שאחזו דם דיקיז ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום והקשה בריט"א הא קיימל"ן כרבנן דמטיל מום בבע"מ דפטור ולפמש"כ י"ל דאחזו דם ל"ה בע"מ לענין בכור דאף מיתה לא חשיב מום לגבי בכור ואחזו דם ל"ה מום אלא משום דסופו למות אי לא יקיז דם ודו"ק.
והנה בירושלמי ספ"ק דפסחים איתא הא דפליגי בבכור שאחזו דם דלחכמים מקיזים ובלבד שלא יעשה בו מום ר"ש אומר יקיז אפי' שהוא עושה בו מום ומפרש בירושלמי דר"ש לשיטתו דמוקי לה בקדשים שהוא חייב באחריותו ור"ש לטעמי' דס"ל בקדשים שחייב באחריותו הוה ממון בעלים הלכך מותר אפי' לכוין לעשות בו מום ולכאורה טעמא בעי איך תליא זה באם הוא הוה ממון בעלים ונראה לפמש"כ הבית אפרים בה' בכורות דאיסור הטלת מום משום מזיק ממון הקדש לכן י"ל בקדשים שחייב באחריותו דהוה ממון בעלים דליכא הא"ט שרי להטיל בו מום במקום הפסד ממון בעלים.
אחר זה ראיתי בשו"מ מהדת"ל ח"א סי' י"ד שהקשה דלא שמענו מעולם דבקדשים שחייב באחריותן יהא רשאי להטיל בו מום דהא בכור ג"כ ממון בעלים ואסור להטיל בו מום ותי' דהא"ט דרשאי להטיל בו מום מידי דהוה אם ישאל על הקדישו ואף דבאתי ליד גזבר א"י לשאל מבואר ברשב"א ובנוב"י מטעם דאולי משקר בחרטתו לכן כיון דחייב ליתן אחר במקומו יכול לשאול עליו וע"ש אבל לפמש"כ הבית אפרים הנ"ל כל מטיל מום הוה מזיק ממון הקדש וא"כ היכא דחייב באחריותן אין מזיק להקדיש לכן רשאי להטיל מום ואני הבאתי דוגמא מפי' המשנה פ"ד דשביעית מ"ו בהא דדרשינן לאכלה ולא להפסד דאם מפסיד הרי גוזל את הרבים דתורה רצתה שיהא הפקר לרבים יוע"ש ובירושלמי דפסחים איתא עוד כהא"ג בפ"ב ה"ב אית תניא תנא לא יראה לך שלך א"א רואה אבל אתה רואה לגבוה אית תניא תנא אפי' לגבוה מד"א לך שלך א"א רואה רואה אתה לגבוה בשהקדישו קודם לביעורו מד"א אפי' לגבוה כשהקדישו לאחר ביעורו וכו' תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש.
ואמנם קשה לי לדברי ירושלמי אלו מדברי ירושלמי שביעית פ"ד הבאתיו בפ"ו מבהב"ח דמסיק כיון דיודע דשביעית בוודאי יבוא הוה כהפקירו קודם להקדישו א"כ ה"נ כיון שיודע שיבוא זמן ביעור חמץ הוה כקדם זמן ביעורו להקדש.
עוד קשה לי מירושלמי פ"ק דמעשרות ה"א מה בין הפקר ומה בין הקדש הפקר יצא ידי בעלים הקדש וכו' א"ר אבין אף ידי בעלים לא יצא מאחר שאומר לו פדה אותו ראשון ג"כ אף למאן דלית לי' דר"ש א"כ יהא עובר משום דלא יצא מידי בעלים דהא אומר פדה את ראשון ונראה שזה באמת קו' התוס' בפסחים דף מ"ו דיהא עובר משום דאי בעי פדה ובישועת יעקב כ' דל"ש הואיל בזה דלענין לפדות הא הוא לא הוה אלא כשאר אדם שפודה ההקדש אבל לירושלמי הנ"ל דאומר לי פדה את ראשון א"כ שייכות לבעלים יותר שפיר הקשו דנימא הואיל אי בעי פדה וא"כ קשיא על הירושלמי לשיטתו דלכו"ע יהא עובר כמו לר"ש מטעם דאומר פדה את תחילה.
ועוד יותר יקשה מירושלמי פ"ז דבב"ק דף כ"ד אמתניתין דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר פטור מדו"ה ומפרש בירושלמי הא דלא מחייב אהקדש גופי' משום מכירה כר"ש ובקדשים שחייב באחריות ור"ל מפרש דלכן לא חשיב כמכירה משום דראוי לפדותן ובעלים פודים ראשון כמש"כ לפרש שם בגיליון הש"ס א"כ ה"נ תיקשי אפי' למ"ד דלית לי' דר"ש יהא עובר משום דראוי לפדותן דבעלים פודים ראשון וצ"ע כל בה.
ב')

עוד

נ"ל בישוב דברי רבינו דהמטיל מום בקדשים בזה"ז אין לוקה מהא דאיתא בע"ז דף י"ג דבזה"ז דלא חזי להקרבה אין איסור דהא קאמר רבא בע"ז דנראה כמטיל מום בקדשים אבל מטיל מום ל"ה משום דלא חזיא בזה"ז להקרבה משום דס"ל דל"א דקלע"ל כדמשמע במגילה דף י' דרבא ס"ל דלא קדלע"ל דהא איתא שם דרי"צ אמר שמעתי שמקריבין בזה"ז בבית חוניו וקאמר שם רבא האלקים אמרה וגמרה גמירנא מיני' משמע דסובר דלקע"ל והא בה' מעה"ק פסק רבינו מי ששחט והעלה קדשים בחוץ בזה"ז חייב מפני שהוא ראוי להקריב אעפ"י שאין בית שקדשה לע"ל א"כ רבינו מזכה שטרא לבי תרי ולכאורה י"ל דאדרבה רבינו לשיטתו בזה דהא הלח"מ הקשה אמאי כ' רבינו דבזה"ז עובר בל"ת דכל מום לא יהיה בו הא בע"ז איתא דגרע ממטיל מום בבע"מ דאפי' איסור תורה ליכא להנ"ל י"ל כיון דסובר דקלע"ל שפיר איכא ל"ת דרבא דסובר בע"ז דליכא אפי' ל"ת משום דסובר כר"ש דלקלע"ל אבל להלכה שפיר פסק דאיכא ל"ת אלא דקשה ע"ז דרבינו כ' ואין לוקה אלא בזמן המקדש שהרי הי' ראוי להקרבה ופסלו אבל בזה"ז אפי' שסבר בל"ת אינו לוקה משמע דלכן לא לקי יען שאינו ראוי להקרבה ונראה לישב דהנה בח"ס סי' שי"ח הקשה הא דאיתא בבכורות דבטלו מעשר בהמה כדי שלא יבוא לתקלה להטיל מום בו הא מטיל מום בזה"ז רק דרבנן ותי' דלכאורה למה מטיל מום בזה"ז רק דרבנן הא יש לחוש לשמא יבנה ביהמ"ק היום ותי' קלקלתן תקנתן שעדיין לא בא כדאמרינן במס' תענית דף י"ז תקנתן לכן הוא רק דרבנן אבל בדורות הראשונים חשו למהרה יבנה ביהמ"ק והוק' חשש הטלת מום שיבוא לאיסור דאורייתא ושפיר בטלי מעשה וכן כתב בא"ח סי' קנ"ד אמנם הנה בפ"א מביאת המקדש בארנו דהא דאמרי מהרה יבנה הביהמ"ק דעכ"פ יבוא ויהי' קלקלה בדורות הבאים אבל לא שחיישינן שמא היום יבוא דמשום זה לא הוה עושין תקנה א"כ יש תשובה לדברי הח"ס דהא באמת ל"ח לשיבנה היום רק שבאותו דור שיבוא יהא תקלה דאז יהא ראוי להקרבה ומטיל מום בקדשים עובר בלאו וא"כ ל"ש לומר דרק בדורות הראשונים הוה הטלת מום דאורייתא דלפמש"כ ממנפ"ש אי חשש לשמא יבנה גם עתה נאסר עבור סופו ואם אין לאסור מה"ת עבור סופו עבור הדור שסופו להבנות גם בדורות הראשונים לא מסתבר לומר דהוה דאורייתא אולם הטעם דביטלו מע"ש מפני שלא יבוא להטיל מום נ"ל כי הנה עוד הקשה בח"ס למה מטיל מום דרבנן הא גם בזה"ז ראוי להקריב דמקריבין אף שאין בית ולכן נראה דבאמת היינו טעמא דבדורות הראשונים שהי' ישראל קרובים למלכות והי' מצפין שיבנו הבית או מזבח שיתנו להם רשותן להקריב קרבנות בטהרה ואז הי' הטלת מום דאורייתא אבל בדורות האחרונים שנגדע קרן ישראל ואין להם יד במלכות אין לנו עוד תקנה שיבנה הבית ברשותן המלכות ע"כ הטלת מום בזה"ז דרבנן עד"ז יש לישב דזה שכ' רבינו דבזה"ז אין לוקין היינו בזה"ז ממש היינו דורות האחרונים שאפס תקוה שמלכות יתנו רשות ליבנות ביהמ"ק ומזבח להקריב עליו לכן אין לוקין אם הטיל מום בקדשים וגמ' דע"ז דמשמע דלמ"ד קדלע"ל ל"ק היינו בדורותיהם שהי' מצפים שיבנה ביהמ"ק ומזבח ברשותן המלכות (וכמש"כ הכ"מ בפ"א מביאמ"ק שחששו שיבנה ביהמ"ק ברשות המלכות קודם שיבוא בן דוד) והבן.
ג')

ועוד

נראה דאיכא טעם אחר לחלק בין דורות הראשונים לדורות האחרונים דהנה ביש"ש פ"ה דב"ק סי' ל"ה העלה דבדורות האחרונים אין לנו כהן מיוחס דבאורך הגלות נתערבו הרבה מאוד וא"כ י"ל הא דכ' רבינו דחייב בחוץ בזה"ז היינו מדינא דגמ' דהי' להם כהנים מיוחסים רק דבעינן שיהא ראוי לפנים ע"ז ס"ל דכיון דקדלע"ל הי' ראוי' לפנים דרק מזה אייריא התם אי ראוי לפנים בזה"ז אבל הכא לענין מטיל מום לא תליא בזה לבד אי הוה ראוי לפנים מצד שיש בזה"ז בית ראוי להקרבה אלא באי איכא כהן כשר ולכן ס"ל דמלקות ליכא אבל בל"ת באמת עובר דהא ראוי לפנים אי הוה בא אלי' להעיד שזה כהן כשר (א"כ מש"כ רבינו בזה"ז היינו על זמנו כהא"ג בראב"ד פ"ה מנזירות ש"כ וז"ל אין לנו כהן טהור בזמן הזה ובימי התנאים הי' כהן טהור.
והנה במה שהעלה הח"ס סי' שי"ח דלכן מטיל מום בזה"ז דאורייתא כיון שבכל יום ראוי שיבנה ביהמ"ק הוי כאומר הריני נזיר ביום שב"ד בא שאסור לשתות יין בכל יום שמא היום וכן לענין הטיל מום אסור מה"ת בכל יום מאה"ט ולכאורה לא דמיא דבנזיר אסור ביום שבן דוד בא דעכ"פ אם יבוא באותו יום נמצא עבר למפרע משא"כ במטיל מום דבשעה שעובר עבירה עדיין לא בא כנ"ל וראיתי אח"ז בס' חתן סופר שעמד בזה וכ' דאיסור הטלת מום דנפקא מלא יהי' בו מום ודרשי חכמז"ל לא יהי' בו מום שימנע מלהקריב על גבי מזבח מחמת המום שיש בו ועבירה זה נמשכת מהיום שנעשה בו המום לזה שפיר עובר למפרע כשיבוא ב"ד נמצא שהוא עובר על לא יהי' בו מום דהא בלא עשיית המום הי' ראוי עכשיו להקריב ע"ג המזבח ובאמת מהא"ט כתב הח"ס אם מתה הבהמה קודם שבא בן דוד דפטור למפרע.
וכתב ע"ז החתן סופר דיש להסתפק אם עשה בו מום בבהמה חי' ושחטה מיד אי מחייב משום מטיל מום כיון דמיד שחטה ואם בא ב"ד כשבהמה חיה שהיתה ראוי להקריבה בשעה שהמזבח בנוי לולא שהומם נמצא ע"י עשיית המום נמנעת הבהמה עכשיו מהקרבה עובר בבל יהי' בו מום משא"כ כשנשחטה כשבא ב"ד אח"כ ל"ש לא יהי' בו מום וכו' וכתב דאפשר דעל השחיטה ג"כ עובר בלאו זה דגרם מום ע"י שחיטה ואין לך מום גדול מזה.
אך מגמ' דע"ז דמשני על הקושיא ונשחטה מישחט דלמא אתיא בהו לידי תקלה ולא קמשני עדיפא דאין לך מום גדול מזה מוכח כסברת תוס' ב"ק דף ע"ו דמום דלאו מחיים ל"ה מום והביא דברי הח"ס דפשיטא לי' דשחיטה הוה מום וכל שוחט בחוץ עובר בלאו דהטלת מום אולם קשיא מר"פ בתרא דזבחים דס"ל לר"ש דאם שחט בע"מ עובר בחוץ עובר בל"ת וא"כ אי איתא דשחיטה הוה כמטיל מום בבע"מ עובר נמי הרי הוא עובר משום מטיל מום ואין לומר דבאמת משום מטיל מום בבע"מ עובר אלא דגם משום ש"ח עובר בל"ת דהא מיד ששחט נעשה זה המום כמום קבוע דאי אפשר להמתין עוד א"כ אמאי יתחייב משום ש"ח הא א"ר עוד לפנים ובשעה ששחטו הרי ג"כ לא הי' ראוי לפנים ומוכח דלא כחקירת הח"סופר הנ"ל.
והנה בהאי דע"ז הוק' בהגהות הש"ס להגאון רע"א הא בבכור קמייריא ובבכור לא שייך דחזי לדמי ועוד הוק' בהגהות שם מגאון אחר הא בזה"ז דמי לבע"מ מעיקרא והא בבע"מ מעיקרא פטור מטיל מום בבע"מ כדאיתא במנחות דף נ"ז ונראה חדא מתורצת עפ"י חברתה עפמש"כ התוס' זבחים דף ע"ה בבכור בע"מ מעיקרא שייך פדיון א"כ לפי"ז ניחא הכל דגמ' פריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ והכונה נהי דהוה בע"מ מעיקרא הא בבכור אייריא דקדוש אף בע"מ מעיקרא ואם מטיל בו מום חייב כמש"כ תוס' גם בבכורות דף ל"ג כמו שכתבנו לעיל דבריהם אלו וע"ז משני בע"מ חזי לדמי כונה בבכור בע"מ מעיקרא חזי לדמי כתוס' זבחים הנ"ל אבל כאן לא חזי לא לדמי ולא לגופי' ומיושב חדא בירך חבירתה (אמנם לפמש"כ לעיל דברי ח"ס י"ל דעכ"פ ל"ש בזה"ז הוה כבע"מ מעיקרא דהא מהרה יבנה ביהמ"ק) והנה בטה"ק במנחות דף נ"ז הקשה הא דמבואר שם בשמעתין בבכור שאחזו דם דמיקרי כמו מטיל מום בבע"מ אף דאי מת הוה כמום ואפ"ה חייב הא אי מת אין פודין לכלבים והוה ג"כ לא חזי לא לדמי ולא לגופי' ולדעתי י"ל כיון דבבכור מייריא ובבכור הוה מת מום גמור דאין לך מום גדול מזה כיון דלא צריך פדיון אין זה גריעותא מה דלא חזי לדמי דהרי כל מום בבכור אין לו פדיון ואפ"ה מטיל מום בבע"מ חייב ה"ה במת וכמו שכתב בריט"א מזה.
ד')

כעת

אתי לידי הרדב"ז על לשונות הרמב"ם שעמד ג"כ אהך דע"ז דמשמע דלית בהני איסורא דאורייתא וכ' וז"ל תשובה הכי משמע מהך סוג' כפשטי' אך נ"ל שלמד הרב דאיכא בהני תרתי איסורא דאורייתא מדכתיב כל מום לא יהי' בו מהך סוג' דבכורות דתנן בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין אותו דברי ר"י וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום לא ישחוט עליו ר"ש אומר יקיז אע"פ שהוא עושה מום ת"ר בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום שהוא עושה מום דברי ר"מ וחכ"א אף במקום שעושה בו מום ובלבד שלא ישחוט על אותו מום ר"ש אומר אף נשחט על אותו מום ר"י אומר אפי' מת אין מקיזין לו את הדם הרי לך בהדיא דכולהו תנאי דמתניתין סבירא להו דאין עושין מום לכתחלה בכונה בבכור שאחזו דם דאפי' ר"ש דאמר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום מוקמינן לה בגמ' משום דשא"מ מותר משום הכי פסקינן כוותי' אבל אם הוא מתכוין לכל הני תנאי אסור ואפי' חכמים דברייתא דאמרי אף במקום שעושה בו מום דיקא שמכוין להקזה אם מכוין לעשות בו מום אסור לכו"ע וגם ר"ש מודה בפ"ר דאסור וא"ת התינח שיהא אסור מדרבנן אבל שיהא בלאו מניין וי"ל דבהאי סוגי' דנראמ פליגי דאמרו לא נחלקו אלא במטיל מום בבע"מ דר"מ סובר כל מום לא יהי' בו ורבנן סברי תמים יהי' לרצון ומשום הכי פסק הרב דעובר אלאו דלא יהי' בו מום אבל לא לקי כיון שא"ר להקרבה וס"ל דלא גרוע תם בזה"ז מבע"מ בזמן הבית שזה פסולו בגופו וזה פסולו מחמת הזמן והך סוג' דע"ז אתא אליבא דרבנן דס"ל תמים יהי' לרצון וכל מום לגרמא הוא דאתא וא"ת הרב מזכה שטרא לבי תרי דדריש כל מום לחייבה מטיל בבע"מ ופסק גרמא דדרשו רבנן מריבויא דכל מום שלא יביא דבילה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיאכלנה הכלב ותי' דגרמא רק איסורא מדרבנן עכ"ד.
אח"ז כ' ומ"מ נראה לפרש לך כל סוג' דע"ז לפי שיטת הרב דגרסינן התם איזהו עיקור וכו' אלמא מותר לפדותם בכך ורמינהו אין מקדישין בזה"ז ואם הקדיש בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם ליה"מ ואיזהו עיקר נועל דלת בפנ"י ואין לה מה תאכל ותמות ופריך ונשחטו משחט והכי עדיף דליכא לא צער בע"ח ולא בזוי קדשים ורשי' מפרש בקדשי בדה"ב דאי בקדמ"ז האיכא משום ש"ח וקשה דרבא אמר מפני שנראה כמטיל מום ואי בקדבה"ב ל"ש הא"ט ותוס' פ"י בקדשי מזבח ובזה"ז אייריא דא"ר לפתח אוה"מ ואפשר לי לפרש דבכל גונא אייריא כדקתני סתמא אין מקדישין ואביי אתי לתרץ קדשי בדה"ב ורבא לתרוצי קדשי מזבח ומתרץ אתי בהו לידי תקלה שיבואו לאכלו הדר פריך וליעבוד גישטרא דהשתא לא אתי לידי תקלה ולא משום צעב"ח ולא משום בזיון קדשים דבקרינן לי' מיד ומשום מטיל מום בקדשים דמי ליכא דהא בקדשי בדה"ב אייריא ומשני אמר אביי ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לד' רבא אמר בקדשי מזבח איכא טעמא אחרינא דאי אמרת מנסר את פרסותי' נראה כמטיל מום בקדשים ופריך מטיל מום מעליא הוא ומשני הנ"מ לעבור בלאו ולוקה משום כל מום לא יה"י אבל בזה"ז דל"ח להקרבה לית לן בה כלומר אין לוקין עליו ומשו"ה קאמר רבא מהני שנראה כמטיל מום בקדשים ולא מטיל ממש כיון שאינו לוקה והמקשן הבין דלית בי' איסור כלל ומש"ה פריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור והוי מצי לתרוצי אני לא אמרתי דהוא מותר אלא שאין בו מלקות אלא לפי דרכו מתרץ לו שהבין בדבריו שאין בו איסור כלל ולכן משני לי' בע"מ חזי לדמי לאפוקי הכא דלא חזי לדמי אבל לעולם המתרץ הי' סובר דבתרווייהו איכא כמטיל מום עכ"ד וזכיתי לכוין לדעתי הרמה במקצת.
שוב ראיתי בשו"מ סי' תי"ט הביא דברי הראב"ן שם בע"ז שכ' וז"ל מדקאמר משום ביזיון קדשים ולא משום מזיק קדשים בידים יקשה מ"ט התירו להזיק קדשים בידים משום תקלה וכ' וז"ל ונ"ל דכי אמרינן דאסור להזיק קדשים בידים היינו היכא דאין סופן אזלן לאיבוד אבל הני דקיימא לאיבוד מותר להזיק בידים כדאמרינן בפסחים דיטמאנה ביד כיון דסופה לטמא ה"נ משום תקלה התירו להזיק בידים היכא דאזלן לאיבוד מזה ראי' לדברינו דכיון דמטיל מום הוה משום מזיק ממון הקדש והכא דהוה באחריות הבעלים לר"ש כממון בעלים ל"ח למזיק ממון הקדש בידים כיון דבלא"ה אזלי לאיבוד והנה הראב"ן שם כתב עוד וז"ל ואומר כיון דלא חזי לא למזבח ולא לבדה"ב בזה"ז הוה כפיגול ונותר ויוצא דלא חזי ומאבדין אותו בידים לכאורה פלא פיגול ונותר מצותן לשורפן ומצותן לשרוף בקודש דוקא אבל לאבדן סתם אסור באמת.
ה')

עוד

נראה לי דסברת הירושלמי הנ"ל הוא כך לפמש"כ בריט"א פ"ד דבכורות לפרש שיטת תוס' כריתות דף י"ג דקרבנות נדר דאחריותן עליו ע"כ אית לי' שאלה עד אחר זריקה דשוב אין אחריותן עליו אבל בנדבה כיון שמסרו לגזבר שוב לא מהני שאלה א"כ י"ל זהו כונת הירושלמי כיון דאחריותו עליו א"כ אף שמסרו לגזבר יוכל לשאול לכן א"ח משום מטיל מום בבע"מ דבוודאי ישאל עליו כיון שא"ר להקרבה דאחזו דם ע"כ פטור אם הטיל בו מום (אבל לרבנן דפליגי אר"ש כיון שבא כבר ליד גזבר אף דא"ר להקרבה א"י לשאול דכבר נסתלקו הבעלים.
עוד נראה דהכא שאני דמעיקרא הוה של הבעלים וכיון שנשאר להם גול"מ יכול להפקיע עיקר ממון של גבוה כמש"כ תוס' כהא"ג בפסחים ו' גבי בהמת ארנונא (וכהא"ג העלה בפנ"י ב"ק דף ס"ו דלמ"ד גרלמ"מ כמ"ד יוכל למכור ובקצה"ח סי' שפ"ו השיג עליו אטו המקבל פקדון מחבירו באחריות יכול למכור דשא"ש להנ"ל ניחא דבפקדון מעולם לא הי' שלו אבל כאן הי' שלו וע"י גורל"מ כממון דמי עדיין כשלו והכא הא קאי לענין אחזו דם דהבעלים רשאי להטיל מום משום הפסד ממון דהוה עדיין כשלהם אבל לגבי אחרים אסור להם להטיל מום בבע"מ בשל קדשים אף במקום הפסידו דקדשים וכהא"ג אמרינן בכתובות דף צ"א דאחריות דנפשי' קבל עליו וכן הלכה בחו"מ סי' רכ"ו ומוכח כן ג"כ ממנחות דף ק"ט גבי עולה בב"ח דכשאומר מ"ע שלא אתחייב באחריות מוכח בלא התנה הוה חייב דאחריות דידי' קביל עלי' עקצ"ה ונתיבות סי' ר"ג א"כ ה"נ לגבי עצמו אלים אחריות בדידי' דהוה עדיין כשלו.
הנה ברא"ש פ"ק דפסחים ס"ל רק באחריות דגניבה ואבידה והביא די"א אפי' אחריות דפשיעה אחריות דאונסין לא בעינן וקשה א"כ מ"פ בג"מ לר"ש לא ימצא ל"ל הא גלכמ"ד הא ר"ש דס"ל כמ"ד היינו בחייב גם באחריות אונסין (וכהא"ג איתא ביבמות דף ס"ו דעבדי צאן ברזל יאכלו משום דחייב באונסין משא"כ בכהן ששכר פרה מישראל כיון דלא מיחייב אלא בגניבה ואבידה לא אכולה) ונראה לישב לפמש"כ הצ"צ דרק בליתא בעינא גלמכמ"ד א"כ י"ל בחיוב אונסין חייב אפי' איתא בעינא ובאחריות גנו"א חייב רק בליתא בעיני' ושפיר פריך לא ימצא ל"ל דהא גלמכמ"ד אי ליתא בעיני' דהא דר"ש ס"ל גלכמ"ד באחריות אונסין היינו דאז חייב אפי' באיתא בעיני' (כהך דעבדי צאן ברזל) אבל בליתא בעיני' כמ"ד אפי' באחריות דגו"א לחודי' וא"כ הוא בכלל תירוץ הגמ' דמשני סד"א הואיל וכי איתא הדר בעיני' ודו"ק.

ח

א')

אבל

בזה"ז אעפ"י שעבר בל"ת אינו לוקה.

והקשה בלח"מ הא בע"ז דף י"ג מוכח דגרע ממטיל מום בבע"מ משום דלא חזי לדמי ובמטיל מום בבע"מ מוכח מדרי"ו דאפי' ל"ת ליכא וא"כ למה פסק בבזה"ז דעובר בל"ת.
ונראה לישב דהנה רבינו בהפה"מ פח"י כתב כל גורם פסול לקדשים הוה כמו מטיל מום ועובר בל"ת דלא יחשב ובספרי דריש לי' מקרא דלא תזבח לד' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו כל דבר רע ודריש כל דיבור רע דהיינו מחשבה הפוסלת כמו בע"מ וכן נפקא לי' לר"י בזבחים דף ל"ו מהא שוחט בדרום הרי דכל פסול קדשים דומה למטיל מום וא"כ אף אם נאמר דאין עובר משום מטיל מום בקרבן בזה"ז עכ"פ הוא אסור מה"ת בזה"ז משום דגורם פסול בידים לקדשים וכ"כ תוס' שם בעי דאסור לגרום טריפות לקדשים ולכאורה מנא להו דילמא דוק' בע"מ שבגלוי אבל טריפות שבסתר מנ"ל דאיכא איסורא לגרור וע"כ דנפקא להו מהאי דרשא דכל דבר רע א"כ לפי"ז יש לומר דהא"ט דרבינו דל"ת איכא מקרא דכל דבר רע.
ועוד י"ל דהנה לכאורה קשה בהאי דע"ז דמשני אביי דא"א לעשות גיסטרא דלא תעשון כן לד' א"כ גם עיקור אסור מהאי קרא כיון דמפסידו ומשחיתו שייך דעובר משום לא תעשו ועוד כיון דאביי סובר דשייך בזה לא תעשון כן לד' אף בזה"ז משום דעדיין קדשי ד' הוא א"כ ה"ה דאסור משום מטיל בזה"ז דעדיין קדשי ד' הוא וא"כ למה צריך לתרץ דבעיקור איכא משום ביזיון דמ"ש דלאו תעשון כן דשייך בזה"ז ומ"ש מטיל מום דלא יהא שייך בזה"ז אך י"ל לפמש"כ תוס' דאייריא מקדשי בדה"ב ומקמ"ז כמש"כ מהר"ם לפרש דבריהם א"כ ניחא דבקבד"ה ל"ש משום ל"ת כיון דע"י עיקור אין מפסידו ומשחיתו שלא יהא ראוי לבדה"ב ורק לעשות גיסטרא דמאבדו ומפסידו גם לבדה"ב איכא משום ל"ת כן לד' ובקדמ"ז הי' סובר דבזה"ז ל"ש באמת גם לאו דלא תעשון ותי' רק משום תקלה אבל רבא תי' דנאסרה כמטיל מום הכונה דרבא קאי אקדמ"ז רק דממילא גזרינן גם בקדבה"ק וא"כ שפיר משני דאימא כמטיל מום וכונתו באמת דאסור עכ"פ משום ל"ת כן כיון דמפסידו לגמרי ממזבח וע"ז פריך נראה כמטיל מטיל מום ממש הוא והיינו דפריך הא גופי' למה צריך לשנוי' כמטיל מום דעובר אלא תעשון כן תיפוק לי' דהוה מטיל מום ממש דהיינו דעובר אלאו דמטיל מום וע"ז משני דלא חזי לא לגופי' ולא לדמו א"כ משום לאו דהטלת מום ליכא אבל משום לא תעשון כן איכא וגזרינן בקדבה"ב ג"כ והטעם דמשום מטיל מום אין עובר ומשום לא תעשון כן עובר דהנה בזה"ז הוה כבע"מ עובר דהא מהרה יבנה ביהמ"ק והוה כמטיל מום בבע"מ עובר ורק בזה גרע ממטיל מום בבע"מ עובר משום דלא חזי דמי אבל משום לא תעשון כן חייב אף דלא חזי נמי לדמי משום דעכ"פ הרי מפסידו לעולם אף לאחר שיבנה לכן איכא משום לא תעשון כן לד' וא"כ ניחא דברי רבינו כיון דלמסקנת דברי רבא איכא משום דלא תעשון שפיר כתב רבינו דעובר בל"ת והכונה בלאו דלא תעשון כן ולא יקשה קו' הלח"מ הא רבינו ס"ל במטיל מום בבע"מ ליכא כלל איסורא דאורייתא משום מטיל מום דלפמש"כ ניחא זהו בבע"מ קבוע אבל בזה"ז הא ל"ה אלא בע"מ עובר בל"ת כן ואיה"נ במטיל מום קבוע בבע"מ עובר בזמן הבית דעובר נמי משום לאו דלא תעשון כן ועח"ס או"ח סי' צ' מה שפירש בפלוגתא דאביי ורבא והנלענ"ד כתבתי.
ואין להקשות אמאי שרינן בזה"ז כניסה לכיפה הא בזה ג"כ איכא משום ל"ת כן י"ל דהנה בח"ס סי' ל"ב שקיל וטרי באם סוגר דלתות ביהמ"ק מבלי באי מועד אי עובר אל"ת כן לד' וא"כ אי אמרינן דא"ע לזה משום ל"ת ה"ה דא"ע בכניסה לכיפה משום ל"ת כן.
והנה בריט"א הקשה דבבכורות דף ל"ד מסיק דמטיל מום בפהמ"ק אחר פדיון פטור א"כ למה לר"מ מטיל מום בבכור בע"מ חייב הא בכור שהומם הוה כמו מוקדשין שהוממו ונפדו ולמה יהא חייב לר"מ ול"נ לישב דהנה לכאורה קשה לי הא דקאמר הגמ' דר"מ אוסר בבכור שאחזו דם להטיל בו מום ולרבנן פטור דמדמי למטיל מום בבע"מ הא בכור שאחזו דם הוא עצמו ל"ה מום אלא דחשיב בע"מ משום דאי לא יקיז ימות ואין לך מום גדול מזה ויקשה התינח בשאר קדשים דאי מתו הוה כבע"מ ונפדין למ"ד פודין להאכיל לכלבים אבל בבכור דאין לו פדיון רק מום מוציא מידי קדושתו וא"כ דוקא מום הא אי מת לא יצא מקדושתו וכמו שהעלה בריט"א עצמו לעיל לענין אחר א"כ איך שרי להטיל בו מום הא לגבי בכור ל"ח מיתה כמום.
ואך נראה דחדא מתורצת בחברתה דבאמת ר"מ מחייב מטיל מום בבע"מ ורק אחר פדיון פטור לכן בבכור אף דמום בדידי' הוה כמו פהמ"ק אחר פדיון היינו במום גמור אבל אחיזת דם ל"ה מום גבי בכור אפי' מיתה ל"ח מום בבכור לכן ר"מ אוסר להטיל מום בבכור שאחזו דם אבל אי באמת נפל מום גמור מודה ר"מ דפטור בבכור רק לרבנן דסברי מטיל מום בבע"מ פטור אפי' קודם פדיון א"כ אף בבכור שאחזו דם פטור (דאחיזת דם ל"ח מום בבכור רק בקדשים היינו רק לאחר פדיון עדיף קדשים מבכור) דהרי קודם פדיון אף בקדשים שנפל בו מום לא יצאה מקדושתו ואפ"ה פטור המטיל בו מום כיון דעכ"פ ל"ח להקרבה ה"ה בבכור שאחזו בו דם אף דל"ה כמום שיצא מקדושתו אפ"ה פטור דל"ח להקרבה.
ולפי"ז באמת לר"מ מטיל מום בבכור שהוא בע"מ גמור פטור א"כ ניחא ג"כ קו' ריט"א למה לר"מ מטיל מום בבכור שהוא בע"מ מעיקרא פטור הא ע"כ בכור דהוה מתנות כהונה קדוש אפי' בע"מ מעיקרא אינו בכלל מיעוטא דתמים יהי' לרצון דהא בכור בע"מ לר"מ חייב אף דמומו היינו פדיונו וע"כ דשאני בכור דהוה מתנות כהונה א"כ ה"ה אי הוה בכור בע"מ מעיקרא ג"כ יהא חייב ולפמש"כ ניחא דבאמת לר"מ פטור כשהוא בע"מ אלא באחיזת דם דאין בע"מ רק משום מיתה וזה ל"ח מום גבי בכור דרק מום מתירו לו וא"כ אין חילוק בין מת"כ כבכור לקדשים לענין זה ה"ה לענין בע"מ מעיקרא פטור אף דהוא מת"כ ודו"ק.
אך לכאורה נהי דמשום דבכור מת"כ אין חילוק בין בכור לקדשים אבל עכ"פ אמת הוא דבכור בע"מ מעיקרא קדוש קדה"ג א"כ אמאי יהא פטור לר"מ ונראה דתוס' בבכורות לשיטתם בזבחים דף ע"ה שגם בבכור בע"מ מעיקרא שייך בו פדיון הרי דגם בבכור יש חילוק בין בעל מום מעיקרא לאם נפל בו מום אח"כ ה"ה בזה.
ואמנם לפמש"כ התוס' בזבחים שם בתי' הב' דאף בבכור שנולד בו מום שייך פדיון א"כ נסתרו דברי ריט"א שכ' לעיל דבבכור דל"ש פדיון ל"ה טריפה או מיתה כמום להוציא לחולין והבן.
ובמש"כ ניחא מה שפסק רבינו בפ"ב מבכורות בבכור שאחזו דם דיקיז ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום והקשה בריט"א הא קיימל"ן כרבנן דמטיל מום בבע"מ דפטור ולפמש"כ י"ל דאחזו דם ל"ה בע"מ לענין בכור דאף מיתה לא חשיב מום לגבי בכור ואחזו דם ל"ה מום אלא משום דסופו למות אי לא יקיז דם ודו"ק.
והנה בירושלמי ספ"ק דפסחים איתא הא דפליגי בבכור שאחזו דם דלחכמים מקיזים ובלבד שלא יעשה בו מום ר"ש אומר יקיז אפי' שהוא עושה בו מום ומפרש בירושלמי דר"ש לשיטתו דמוקי לה בקדשים שהוא חייב באחריותו ור"ש לטעמי' דס"ל בקדשים שחייב באחריותו הוה ממון בעלים הלכך מותר אפי' לכוין לעשות בו מום ולכאורה טעמא בעי איך תליא זה באם הוא הוה ממון בעלים ונראה לפמש"כ הבית אפרים בה' בכורות דאיסור הטלת מום משום מזיק ממון הקדש לכן י"ל בקדשים שחייב באחריותו דהוה ממון בעלים דליכא הא"ט שרי להטיל בו מום במקום הפסד ממון בעלים.
אחר זה ראיתי בשו"מ מהדת"ל ח"א סי' י"ד שהקשה דלא שמענו מעולם דבקדשים שחייב באחריותן יהא רשאי להטיל בו מום דהא בכור ג"כ ממון בעלים ואסור להטיל בו מום ותי' דהא"ט דרשאי להטיל בו מום מידי דהוה אם ישאל על הקדישו ואף דבאתי ליד גזבר א"י לשאל מבואר ברשב"א ובנוב"י מטעם דאולי משקר בחרטתו לכן כיון דחייב ליתן אחר במקומו יכול לשאול עליו וע"ש אבל לפמש"כ הבית אפרים הנ"ל כל מטיל מום הוה מזיק ממון הקדש וא"כ היכא דחייב באחריותן אין מזיק להקדיש לכן רשאי להטיל מום ואני הבאתי דוגמא מפי' המשנה פ"ד דשביעית מ"ו בהא דדרשינן לאכלה ולא להפסד דאם מפסיד הרי גוזל את הרבים דתורה רצתה שיהא הפקר לרבים יוע"ש ובירושלמי דפסחים איתא עוד כהא"ג בפ"ב ה"ב אית תניא תנא לא יראה לך שלך א"א רואה אבל אתה רואה לגבוה אית תניא תנא אפי' לגבוה מד"א לך שלך א"א רואה רואה אתה לגבוה בשהקדישו קודם לביעורו מד"א אפי' לגבוה כשהקדישו לאחר ביעורו וכו' תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש.
ואמנם קשה לי לדברי ירושלמי אלו מדברי ירושלמי שביעית פ"ד הבאתיו בפ"ו מבהב"ח דמסיק כיון דיודע דשביעית בוודאי יבוא הוה כהפקירו קודם להקדישו א"כ ה"נ כיון שיודע שיבוא זמן ביעור חמץ הוה כקדם זמן ביעורו להקדש.
עוד קשה לי מירושלמי פ"ק דמעשרות ה"א מה בין הפקר ומה בין הקדש הפקר יצא ידי בעלים הקדש וכו' א"ר אבין אף ידי בעלים לא יצא מאחר שאומר לו פדה אותו ראשון ג"כ אף למאן דלית לי' דר"ש א"כ יהא עובר משום דלא יצא מידי בעלים דהא אומר פדה את ראשון ונראה שזה באמת קו' התוס' בפסחים דף מ"ו דיהא עובר משום דאי בעי פדה ובישועת יעקב כ' דל"ש הואיל בזה דלענין לפדות הא הוא לא הוה אלא כשאר אדם שפודה ההקדש אבל לירושלמי הנ"ל דאומר לי פדה את ראשון א"כ שייכות לבעלים יותר שפיר הקשו דנימא הואיל אי בעי פדה וא"כ קשיא על הירושלמי לשיטתו דלכו"ע יהא עובר כמו לר"ש מטעם דאומר פדה את תחילה.
ועוד יותר יקשה מירושלמי פ"ז דבב"ק דף כ"ד אמתניתין דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר פטור מדו"ה ומפרש בירושלמי הא דלא מחייב אהקדש גופי' משום מכירה כר"ש ובקדשים שחייב באחריות ור"ל מפרש דלכן לא חשיב כמכירה משום דראוי לפדותן ובעלים פודים ראשון כמש"כ לפרש שם בגיליון הש"ס א"כ ה"נ תיקשי אפי' למ"ד דלית לי' דר"ש יהא עובר משום דראוי לפדותן דבעלים פודים ראשון וצ"ע כל בה.
ב')

עוד

נ"ל בישוב דברי רבינו דהמטיל מום בקדשים בזה"ז אין לוקה מהא דאיתא בע"ז דף י"ג דבזה"ז דלא חזי להקרבה אין איסור דהא קאמר רבא בע"ז דנראה כמטיל מום בקדשים אבל מטיל מום ל"ה משום דלא חזיא בזה"ז להקרבה משום דס"ל דל"א דקלע"ל כדמשמע במגילה דף י' דרבא ס"ל דלא קדלע"ל דהא איתא שם דרי"צ אמר שמעתי שמקריבין בזה"ז בבית חוניו וקאמר שם רבא האלקים אמרה וגמרה גמירנא מיני' משמע דסובר דלקע"ל והא בה' מעה"ק פסק רבינו מי ששחט והעלה קדשים בחוץ בזה"ז חייב מפני שהוא ראוי להקריב אעפ"י שאין בית שקדשה לע"ל א"כ רבינו מזכה שטרא לבי תרי ולכאורה י"ל דאדרבה רבינו לשיטתו בזה דהא הלח"מ הקשה אמאי כ' רבינו דבזה"ז עובר בל"ת דכל מום לא יהיה בו הא בע"ז איתא דגרע ממטיל מום בבע"מ דאפי' איסור תורה ליכא להנ"ל י"ל כיון דסובר דקלע"ל שפיר איכא ל"ת דרבא דסובר בע"ז דליכא אפי' ל"ת משום דסובר כר"ש דלקלע"ל אבל להלכה שפיר פסק דאיכא ל"ת אלא דקשה ע"ז דרבינו כ' ואין לוקה אלא בזמן המקדש שהרי הי' ראוי להקרבה ופסלו אבל בזה"ז אפי' שסבר בל"ת אינו לוקה משמע דלכן לא לקי יען שאינו ראוי להקרבה ונראה לישב דהנה בח"ס סי' שי"ח הקשה הא דאיתא בבכורות דבטלו מעשר בהמה כדי שלא יבוא לתקלה להטיל מום בו הא מטיל מום בזה"ז רק דרבנן ותי' דלכאורה למה מטיל מום בזה"ז רק דרבנן הא יש לחוש לשמא יבנה ביהמ"ק היום ותי' קלקלתן תקנתן שעדיין לא בא כדאמרינן במס' תענית דף י"ז תקנתן לכן הוא רק דרבנן אבל בדורות הראשונים חשו למהרה יבנה ביהמ"ק והוק' חשש הטלת מום שיבוא לאיסור דאורייתא ושפיר בטלי מעשה וכן כתב בא"ח סי' קנ"ד אמנם הנה בפ"א מביאת המקדש בארנו דהא דאמרי מהרה יבנה הביהמ"ק דעכ"פ יבוא ויהי' קלקלה בדורות הבאים אבל לא שחיישינן שמא היום יבוא דמשום זה לא הוה עושין תקנה א"כ יש תשובה לדברי הח"ס דהא באמת ל"ח לשיבנה היום רק שבאותו דור שיבוא יהא תקלה דאז יהא ראוי להקרבה ומטיל מום בקדשים עובר בלאו וא"כ ל"ש לומר דרק בדורות הראשונים הוה הטלת מום דאורייתא דלפמש"כ ממנפ"ש אי חשש לשמא יבנה גם עתה נאסר עבור סופו ואם אין לאסור מה"ת עבור סופו עבור הדור שסופו להבנות גם בדורות הראשונים לא מסתבר לומר דהוה דאורייתא אולם הטעם דביטלו מע"ש מפני שלא יבוא להטיל מום נ"ל כי הנה עוד הקשה בח"ס למה מטיל מום דרבנן הא גם בזה"ז ראוי להקריב דמקריבין אף שאין בית ולכן נראה דבאמת היינו טעמא דבדורות הראשונים שהי' ישראל קרובים למלכות והי' מצפין שיבנו הבית או מזבח שיתנו להם רשותן להקריב קרבנות בטהרה ואז הי' הטלת מום דאורייתא אבל בדורות האחרונים שנגדע קרן ישראל ואין להם יד במלכות אין לנו עוד תקנה שיבנה הבית ברשותן המלכות ע"כ הטלת מום בזה"ז דרבנן עד"ז יש לישב דזה שכ' רבינו דבזה"ז אין לוקין היינו בזה"ז ממש היינו דורות האחרונים שאפס תקוה שמלכות יתנו רשות ליבנות ביהמ"ק ומזבח להקריב עליו לכן אין לוקין אם הטיל מום בקדשים וגמ' דע"ז דמשמע דלמ"ד קדלע"ל ל"ק היינו בדורותיהם שהי' מצפים שיבנה ביהמ"ק ומזבח ברשותן המלכות (וכמש"כ הכ"מ בפ"א מביאמ"ק שחששו שיבנה ביהמ"ק ברשות המלכות קודם שיבוא בן דוד) והבן.
ג')

ועוד

נראה דאיכא טעם אחר לחלק בין דורות הראשונים לדורות האחרונים דהנה ביש"ש פ"ה דב"ק סי' ל"ה העלה דבדורות האחרונים אין לנו כהן מיוחס דבאורך הגלות נתערבו הרבה מאוד וא"כ י"ל הא דכ' רבינו דחייב בחוץ בזה"ז היינו מדינא דגמ' דהי' להם כהנים מיוחסים רק דבעינן שיהא ראוי לפנים ע"ז ס"ל דכיון דקדלע"ל הי' ראוי' לפנים דרק מזה אייריא התם אי ראוי לפנים בזה"ז אבל הכא לענין מטיל מום לא תליא בזה לבד אי הוה ראוי לפנים מצד שיש בזה"ז בית ראוי להקרבה אלא באי איכא כהן כשר ולכן ס"ל דמלקות ליכא אבל בל"ת באמת עובר דהא ראוי לפנים אי הוה בא אלי' להעיד שזה כהן כשר (א"כ מש"כ רבינו בזה"ז היינו על זמנו כהא"ג בראב"ד פ"ה מנזירות ש"כ וז"ל אין לנו כהן טהור בזמן הזה ובימי התנאים הי' כהן טהור.
והנה במה שהעלה הח"ס סי' שי"ח דלכן מטיל מום בזה"ז דאורייתא כיון שבכל יום ראוי שיבנה ביהמ"ק הוי כאומר הריני נזיר ביום שב"ד בא שאסור לשתות יין בכל יום שמא היום וכן לענין הטיל מום אסור מה"ת בכל יום מאה"ט ולכאורה לא דמיא דבנזיר אסור ביום שבן דוד בא דעכ"פ אם יבוא באותו יום נמצא עבר למפרע משא"כ במטיל מום דבשעה שעובר עבירה עדיין לא בא כנ"ל וראיתי אח"ז בס' חתן סופר שעמד בזה וכ' דאיסור הטלת מום דנפקא מלא יהי' בו מום ודרשי חכמז"ל לא יהי' בו מום שימנע מלהקריב על גבי מזבח מחמת המום שיש בו ועבירה זה נמשכת מהיום שנעשה בו המום לזה שפיר עובר למפרע כשיבוא ב"ד נמצא שהוא עובר על לא יהי' בו מום דהא בלא עשיית המום הי' ראוי עכשיו להקריב ע"ג המזבח ובאמת מהא"ט כתב הח"ס אם מתה הבהמה קודם שבא בן דוד דפטור למפרע.
וכתב ע"ז החתן סופר דיש להסתפק אם עשה בו מום בבהמה חי' ושחטה מיד אי מחייב משום מטיל מום כיון דמיד שחטה ואם בא ב"ד כשבהמה חיה שהיתה ראוי להקריבה בשעה שהמזבח בנוי לולא שהומם נמצא ע"י עשיית המום נמנעת הבהמה עכשיו מהקרבה עובר בבל יהי' בו מום משא"כ כשנשחטה כשבא ב"ד אח"כ ל"ש לא יהי' בו מום וכו' וכתב דאפשר דעל השחיטה ג"כ עובר בלאו זה דגרם מום ע"י שחיטה ואין לך מום גדול מזה.
אך מגמ' דע"ז דמשני על הקושיא ונשחטה מישחט דלמא אתיא בהו לידי תקלה ולא קמשני עדיפא דאין לך מום גדול מזה מוכח כסברת תוס' ב"ק דף ע"ו דמום דלאו מחיים ל"ה מום והביא דברי הח"ס דפשיטא לי' דשחיטה הוה מום וכל שוחט בחוץ עובר בלאו דהטלת מום אולם קשיא מר"פ בתרא דזבחים דס"ל לר"ש דאם שחט בע"מ עובר בחוץ עובר בל"ת וא"כ אי איתא דשחיטה הוה כמטיל מום בבע"מ עובר נמי הרי הוא עובר משום מטיל מום ואין לומר דבאמת משום מטיל מום בבע"מ עובר אלא דגם משום ש"ח עובר בל"ת דהא מיד ששחט נעשה זה המום כמום קבוע דאי אפשר להמתין עוד א"כ אמאי יתחייב משום ש"ח הא א"ר עוד לפנים ובשעה ששחטו הרי ג"כ לא הי' ראוי לפנים ומוכח דלא כחקירת הח"סופר הנ"ל.
והנה בהאי דע"ז הוק' בהגהות הש"ס להגאון רע"א הא בבכור קמייריא ובבכור לא שייך דחזי לדמי ועוד הוק' בהגהות שם מגאון אחר הא בזה"ז דמי לבע"מ מעיקרא והא בבע"מ מעיקרא פטור מטיל מום בבע"מ כדאיתא במנחות דף נ"ז ונראה חדא מתורצת עפ"י חברתה עפמש"כ התוס' זבחים דף ע"ה בבכור בע"מ מעיקרא שייך פדיון א"כ לפי"ז ניחא הכל דגמ' פריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ והכונה נהי דהוה בע"מ מעיקרא הא בבכור אייריא דקדוש אף בע"מ מעיקרא ואם מטיל בו מום חייב כמש"כ תוס' גם בבכורות דף ל"ג כמו שכתבנו לעיל דבריהם אלו וע"ז משני בע"מ חזי לדמי כונה בבכור בע"מ מעיקרא חזי לדמי כתוס' זבחים הנ"ל אבל כאן לא חזי לא לדמי ולא לגופי' ומיושב חדא בירך חבירתה (אמנם לפמש"כ לעיל דברי ח"ס י"ל דעכ"פ ל"ש בזה"ז הוה כבע"מ מעיקרא דהא מהרה יבנה ביהמ"ק) והנה בטה"ק במנחות דף נ"ז הקשה הא דמבואר שם בשמעתין בבכור שאחזו דם דמיקרי כמו מטיל מום בבע"מ אף דאי מת הוה כמום ואפ"ה חייב הא אי מת אין פודין לכלבים והוה ג"כ לא חזי לא לדמי ולא לגופי' ולדעתי י"ל כיון דבבכור מייריא ובבכור הוה מת מום גמור דאין לך מום גדול מזה כיון דלא צריך פדיון אין זה גריעותא מה דלא חזי לדמי דהרי כל מום בבכור אין לו פדיון ואפ"ה מטיל מום בבע"מ חייב ה"ה במת וכמו שכתב בריט"א מזה.
ד')

כעת

אתי לידי הרדב"ז על לשונות הרמב"ם שעמד ג"כ אהך דע"ז דמשמע דלית בהני איסורא דאורייתא וכ' וז"ל תשובה הכי משמע מהך סוג' כפשטי' אך נ"ל שלמד הרב דאיכא בהני תרתי איסורא דאורייתא מדכתיב כל מום לא יהי' בו מהך סוג' דבכורות דתנן בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין אותו דברי ר"י וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום לא ישחוט עליו ר"ש אומר יקיז אע"פ שהוא עושה מום ת"ר בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום שהוא עושה מום דברי ר"מ וחכ"א אף במקום שעושה בו מום ובלבד שלא ישחוט על אותו מום ר"ש אומר אף נשחט על אותו מום ר"י אומר אפי' מת אין מקיזין לו את הדם הרי לך בהדיא דכולהו תנאי דמתניתין סבירא להו דאין עושין מום לכתחלה בכונה בבכור שאחזו דם דאפי' ר"ש דאמר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום מוקמינן לה בגמ' משום דשא"מ מותר משום הכי פסקינן כוותי' אבל אם הוא מתכוין לכל הני תנאי אסור ואפי' חכמים דברייתא דאמרי אף במקום שעושה בו מום דיקא שמכוין להקזה אם מכוין לעשות בו מום אסור לכו"ע וגם ר"ש מודה בפ"ר דאסור וא"ת התינח שיהא אסור מדרבנן אבל שיהא בלאו מניין וי"ל דבהאי סוגי' דנראמ פליגי דאמרו לא נחלקו אלא במטיל מום בבע"מ דר"מ סובר כל מום לא יהי' בו ורבנן סברי תמים יהי' לרצון ומשום הכי פסק הרב דעובר אלאו דלא יהי' בו מום אבל לא לקי כיון שא"ר להקרבה וס"ל דלא גרוע תם בזה"ז מבע"מ בזמן הבית שזה פסולו בגופו וזה פסולו מחמת הזמן והך סוג' דע"ז אתא אליבא דרבנן דס"ל תמים יהי' לרצון וכל מום לגרמא הוא דאתא וא"ת הרב מזכה שטרא לבי תרי דדריש כל מום לחייבה מטיל בבע"מ ופסק גרמא דדרשו רבנן מריבויא דכל מום שלא יביא דבילה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיאכלנה הכלב ותי' דגרמא רק איסורא מדרבנן עכ"ד.
אח"ז כ' ומ"מ נראה לפרש לך כל סוג' דע"ז לפי שיטת הרב דגרסינן התם איזהו עיקור וכו' אלמא מותר לפדותם בכך ורמינהו אין מקדישין בזה"ז ואם הקדיש בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם ליה"מ ואיזהו עיקר נועל דלת בפנ"י ואין לה מה תאכל ותמות ופריך ונשחטו משחט והכי עדיף דליכא לא צער בע"ח ולא בזוי קדשים ורשי' מפרש בקדשי בדה"ב דאי בקדמ"ז האיכא משום ש"ח וקשה דרבא אמר מפני שנראה כמטיל מום ואי בקדבה"ב ל"ש הא"ט ותוס' פ"י בקדשי מזבח ובזה"ז אייריא דא"ר לפתח אוה"מ ואפשר לי לפרש דבכל גונא אייריא כדקתני סתמא אין מקדישין ואביי אתי לתרץ קדשי בדה"ב ורבא לתרוצי קדשי מזבח ומתרץ אתי בהו לידי תקלה שיבואו לאכלו הדר פריך וליעבוד גישטרא דהשתא לא אתי לידי תקלה ולא משום צעב"ח ולא משום בזיון קדשים דבקרינן לי' מיד ומשום מטיל מום בקדשים דמי ליכא דהא בקדשי בדה"ב אייריא ומשני אמר אביי ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לד' רבא אמר בקדשי מזבח איכא טעמא אחרינא דאי אמרת מנסר את פרסותי' נראה כמטיל מום בקדשים ופריך מטיל מום מעליא הוא ומשני הנ"מ לעבור בלאו ולוקה משום כל מום לא יה"י אבל בזה"ז דל"ח להקרבה לית לן בה כלומר אין לוקין עליו ומשו"ה קאמר רבא מהני שנראה כמטיל מום בקדשים ולא מטיל ממש כיון שאינו לוקה והמקשן הבין דלית בי' איסור כלל ומש"ה פריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור והוי מצי לתרוצי אני לא אמרתי דהוא מותר אלא שאין בו מלקות אלא לפי דרכו מתרץ לו שהבין בדבריו שאין בו איסור כלל ולכן משני לי' בע"מ חזי לדמי לאפוקי הכא דלא חזי לדמי אבל לעולם המתרץ הי' סובר דבתרווייהו איכא כמטיל מום עכ"ד וזכיתי לכוין לדעתי הרמה במקצת.
שוב ראיתי בשו"מ סי' תי"ט הביא דברי הראב"ן שם בע"ז שכ' וז"ל מדקאמר משום ביזיון קדשים ולא משום מזיק קדשים בידים יקשה מ"ט התירו להזיק קדשים בידים משום תקלה וכ' וז"ל ונ"ל דכי אמרינן דאסור להזיק קדשים בידים היינו היכא דאין סופן אזלן לאיבוד אבל הני דקיימא לאיבוד מותר להזיק בידים כדאמרינן בפסחים דיטמאנה ביד כיון דסופה לטמא ה"נ משום תקלה התירו להזיק בידים היכא דאזלן לאיבוד מזה ראי' לדברינו דכיון דמטיל מום הוה משום מזיק ממון הקדש והכא דהוה באחריות הבעלים לר"ש כממון בעלים ל"ח למזיק ממון הקדש בידים כיון דבלא"ה אזלי לאיבוד והנה הראב"ן שם כתב עוד וז"ל ואומר כיון דלא חזי לא למזבח ולא לבדה"ב בזה"ז הוה כפיגול ונותר ויוצא דלא חזי ומאבדין אותו בידים לכאורה פלא פיגול ונותר מצותן לשורפן ומצותן לשרוף בקודש דוקא אבל לאבדן סתם אסור באמת.
ה')

עוד

נראה לי דסברת הירושלמי הנ"ל הוא כך לפמש"כ בריט"א פ"ד דבכורות לפרש שיטת תוס' כריתות דף י"ג דקרבנות נדר דאחריותן עליו ע"כ אית לי' שאלה עד אחר זריקה דשוב אין אחריותן עליו אבל בנדבה כיון שמסרו לגזבר שוב לא מהני שאלה א"כ י"ל זהו כונת הירושלמי כיון דאחריותו עליו א"כ אף שמסרו לגזבר יוכל לשאול לכן א"ח משום מטיל מום בבע"מ דבוודאי ישאל עליו כיון שא"ר להקרבה דאחזו דם ע"כ פטור אם הטיל בו מום (אבל לרבנן דפליגי אר"ש כיון שבא כבר ליד גזבר אף דא"ר להקרבה א"י לשאול דכבר נסתלקו הבעלים.
עוד נראה דהכא שאני דמעיקרא הוה של הבעלים וכיון שנשאר להם גול"מ יכול להפקיע עיקר ממון של גבוה כמש"כ תוס' כהא"ג בפסחים ו' גבי בהמת ארנונא (וכהא"ג העלה בפנ"י ב"ק דף ס"ו דלמ"ד גרלמ"מ כמ"ד יוכל למכור ובקצה"ח סי' שפ"ו השיג עליו אטו המקבל פקדון מחבירו באחריות יכול למכור דשא"ש להנ"ל ניחא דבפקדון מעולם לא הי' שלו אבל כאן הי' שלו וע"י גורל"מ כממון דמי עדיין כשלו והכא הא קאי לענין אחזו דם דהבעלים רשאי להטיל מום משום הפסד ממון דהוה עדיין כשלהם אבל לגבי אחרים אסור להם להטיל מום בבע"מ בשל קדשים אף במקום הפסידו דקדשים וכהא"ג אמרינן בכתובות דף צ"א דאחריות דנפשי' קבל עליו וכן הלכה בחו"מ סי' רכ"ו ומוכח כן ג"כ ממנחות דף ק"ט גבי עולה בב"ח דכשאומר מ"ע שלא אתחייב באחריות מוכח בלא התנה הוה חייב דאחריות דידי' קביל עלי' עקצ"ה ונתיבות סי' ר"ג א"כ ה"נ לגבי עצמו אלים אחריות בדידי' דהוה עדיין כשלו.
הנה ברא"ש פ"ק דפסחים ס"ל רק באחריות דגניבה ואבידה והביא די"א אפי' אחריות דפשיעה אחריות דאונסין לא בעינן וקשה א"כ מ"פ בג"מ לר"ש לא ימצא ל"ל הא גלכמ"ד הא ר"ש דס"ל כמ"ד היינו בחייב גם באחריות אונסין (וכהא"ג איתא ביבמות דף ס"ו דעבדי צאן ברזל יאכלו משום דחייב באונסין משא"כ בכהן ששכר פרה מישראל כיון דלא מיחייב אלא בגניבה ואבידה לא אכולה) ונראה לישב לפמש"כ הצ"צ דרק בליתא בעינא גלמכמ"ד א"כ י"ל בחיוב אונסין חייב אפי' איתא בעינא ובאחריות גנו"א חייב רק בליתא בעיני' ושפיר פריך לא ימצא ל"ל דהא גלמכמ"ד אי ליתא בעיני' דהא דר"ש ס"ל גלכמ"ד באחריות אונסין היינו דאז חייב אפי' באיתא בעיני' (כהך דעבדי צאן ברזל) אבל בליתא בעיני' כמ"ד אפי' באחריות דגו"א לחודי' וא"כ הוא בכלל תירוץ הגמ' דמשני סד"א הואיל וכי איתא הדר בעיני' ודו"ק.

ט

א')

אבל

בזה"ז אעפ"י שעבר בל"ת אינו לוקה.

והקשה בלח"מ הא בע"ז דף י"ג מוכח דגרע ממטיל מום בבע"מ משום דלא חזי לדמי ובמטיל מום בבע"מ מוכח מדרי"ו דאפי' ל"ת ליכא וא"כ למה פסק בבזה"ז דעובר בל"ת.
ונראה לישב דהנה רבינו בהפה"מ פח"י כתב כל גורם פסול לקדשים הוה כמו מטיל מום ועובר בל"ת דלא יחשב ובספרי דריש לי' מקרא דלא תזבח לד' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו כל דבר רע ודריש כל דיבור רע דהיינו מחשבה הפוסלת כמו בע"מ וכן נפקא לי' לר"י בזבחים דף ל"ו מהא שוחט בדרום הרי דכל פסול קדשים דומה למטיל מום וא"כ אף אם נאמר דאין עובר משום מטיל מום בקרבן בזה"ז עכ"פ הוא אסור מה"ת בזה"ז משום דגורם פסול בידים לקדשים וכ"כ תוס' שם בעי דאסור לגרום טריפות לקדשים ולכאורה מנא להו דילמא דוק' בע"מ שבגלוי אבל טריפות שבסתר מנ"ל דאיכא איסורא לגרור וע"כ דנפקא להו מהאי דרשא דכל דבר רע א"כ לפי"ז יש לומר דהא"ט דרבינו דל"ת איכא מקרא דכל דבר רע.
ועוד י"ל דהנה לכאורה קשה בהאי דע"ז דמשני אביי דא"א לעשות גיסטרא דלא תעשון כן לד' א"כ גם עיקור אסור מהאי קרא כיון דמפסידו ומשחיתו שייך דעובר משום לא תעשו ועוד כיון דאביי סובר דשייך בזה לא תעשון כן לד' אף בזה"ז משום דעדיין קדשי ד' הוא א"כ ה"ה דאסור משום מטיל בזה"ז דעדיין קדשי ד' הוא וא"כ למה צריך לתרץ דבעיקור איכא משום ביזיון דמ"ש דלאו תעשון כן דשייך בזה"ז ומ"ש מטיל מום דלא יהא שייך בזה"ז אך י"ל לפמש"כ תוס' דאייריא מקדשי בדה"ב ומקמ"ז כמש"כ מהר"ם לפרש דבריהם א"כ ניחא דבקבד"ה ל"ש משום ל"ת כיון דע"י עיקור אין מפסידו ומשחיתו שלא יהא ראוי לבדה"ב ורק לעשות גיסטרא דמאבדו ומפסידו גם לבדה"ב איכא משום ל"ת כן לד' ובקדמ"ז הי' סובר דבזה"ז ל"ש באמת גם לאו דלא תעשון ותי' רק משום תקלה אבל רבא תי' דנאסרה כמטיל מום הכונה דרבא קאי אקדמ"ז רק דממילא גזרינן גם בקדבה"ק וא"כ שפיר משני דאימא כמטיל מום וכונתו באמת דאסור עכ"פ משום ל"ת כן כיון דמפסידו לגמרי ממזבח וע"ז פריך נראה כמטיל מטיל מום ממש הוא והיינו דפריך הא גופי' למה צריך לשנוי' כמטיל מום דעובר אלא תעשון כן תיפוק לי' דהוה מטיל מום ממש דהיינו דעובר אלאו דמטיל מום וע"ז משני דלא חזי לא לגופי' ולא לדמו א"כ משום לאו דהטלת מום ליכא אבל משום לא תעשון כן איכא וגזרינן בקדבה"ב ג"כ והטעם דמשום מטיל מום אין עובר ומשום לא תעשון כן עובר דהנה בזה"ז הוה כבע"מ עובר דהא מהרה יבנה ביהמ"ק והוה כמטיל מום בבע"מ עובר ורק בזה גרע ממטיל מום בבע"מ עובר משום דלא חזי דמי אבל משום לא תעשון כן חייב אף דלא חזי נמי לדמי משום דעכ"פ הרי מפסידו לעולם אף לאחר שיבנה לכן איכא משום לא תעשון כן לד' וא"כ ניחא דברי רבינו כיון דלמסקנת דברי רבא איכא משום דלא תעשון שפיר כתב רבינו דעובר בל"ת והכונה בלאו דלא תעשון כן ולא יקשה קו' הלח"מ הא רבינו ס"ל במטיל מום בבע"מ ליכא כלל איסורא דאורייתא משום מטיל מום דלפמש"כ ניחא זהו בבע"מ קבוע אבל בזה"ז הא ל"ה אלא בע"מ עובר בל"ת כן ואיה"נ במטיל מום קבוע בבע"מ עובר בזמן הבית דעובר נמי משום לאו דלא תעשון כן ועח"ס או"ח סי' צ' מה שפירש בפלוגתא דאביי ורבא והנלענ"ד כתבתי.
ואין להקשות אמאי שרינן בזה"ז כניסה לכיפה הא בזה ג"כ איכא משום ל"ת כן י"ל דהנה בח"ס סי' ל"ב שקיל וטרי באם סוגר דלתות ביהמ"ק מבלי באי מועד אי עובר אל"ת כן לד' וא"כ אי אמרינן דא"ע לזה משום ל"ת ה"ה דא"ע בכניסה לכיפה משום ל"ת כן.
והנה בריט"א הקשה דבבכורות דף ל"ד מסיק דמטיל מום בפהמ"ק אחר פדיון פטור א"כ למה לר"מ מטיל מום בבכור בע"מ חייב הא בכור שהומם הוה כמו מוקדשין שהוממו ונפדו ולמה יהא חייב לר"מ ול"נ לישב דהנה לכאורה קשה לי הא דקאמר הגמ' דר"מ אוסר בבכור שאחזו דם להטיל בו מום ולרבנן פטור דמדמי למטיל מום בבע"מ הא בכור שאחזו דם הוא עצמו ל"ה מום אלא דחשיב בע"מ משום דאי לא יקיז ימות ואין לך מום גדול מזה ויקשה התינח בשאר קדשים דאי מתו הוה כבע"מ ונפדין למ"ד פודין להאכיל לכלבים אבל בבכור דאין לו פדיון רק מום מוציא מידי קדושתו וא"כ דוקא מום הא אי מת לא יצא מקדושתו וכמו שהעלה בריט"א עצמו לעיל לענין אחר א"כ איך שרי להטיל בו מום הא לגבי בכור ל"ח מיתה כמום.
ואך נראה דחדא מתורצת בחברתה דבאמת ר"מ מחייב מטיל מום בבע"מ ורק אחר פדיון פטור לכן בבכור אף דמום בדידי' הוה כמו פהמ"ק אחר פדיון היינו במום גמור אבל אחיזת דם ל"ה מום גבי בכור אפי' מיתה ל"ח מום בבכור לכן ר"מ אוסר להטיל מום בבכור שאחזו דם אבל אי באמת נפל מום גמור מודה ר"מ דפטור בבכור רק לרבנן דסברי מטיל מום בבע"מ פטור אפי' קודם פדיון א"כ אף בבכור שאחזו דם פטור (דאחיזת דם ל"ח מום בבכור רק בקדשים היינו רק לאחר פדיון עדיף קדשים מבכור) דהרי קודם פדיון אף בקדשים שנפל בו מום לא יצאה מקדושתו ואפ"ה פטור המטיל בו מום כיון דעכ"פ ל"ח להקרבה ה"ה בבכור שאחזו בו דם אף דל"ה כמום שיצא מקדושתו אפ"ה פטור דל"ח להקרבה.
ולפי"ז באמת לר"מ מטיל מום בבכור שהוא בע"מ גמור פטור א"כ ניחא ג"כ קו' ריט"א למה לר"מ מטיל מום בבכור שהוא בע"מ מעיקרא פטור הא ע"כ בכור דהוה מתנות כהונה קדוש אפי' בע"מ מעיקרא אינו בכלל מיעוטא דתמים יהי' לרצון דהא בכור בע"מ לר"מ חייב אף דמומו היינו פדיונו וע"כ דשאני בכור דהוה מתנות כהונה א"כ ה"ה אי הוה בכור בע"מ מעיקרא ג"כ יהא חייב ולפמש"כ ניחא דבאמת לר"מ פטור כשהוא בע"מ אלא באחיזת דם דאין בע"מ רק משום מיתה וזה ל"ח מום גבי בכור דרק מום מתירו לו וא"כ אין חילוק בין מת"כ כבכור לקדשים לענין זה ה"ה לענין בע"מ מעיקרא פטור אף דהוא מת"כ ודו"ק.
אך לכאורה נהי דמשום דבכור מת"כ אין חילוק בין בכור לקדשים אבל עכ"פ אמת הוא דבכור בע"מ מעיקרא קדוש קדה"ג א"כ אמאי יהא פטור לר"מ ונראה דתוס' בבכורות לשיטתם בזבחים דף ע"ה שגם בבכור בע"מ מעיקרא שייך בו פדיון הרי דגם בבכור יש חילוק בין בעל מום מעיקרא לאם נפל בו מום אח"כ ה"ה בזה.
ואמנם לפמש"כ התוס' בזבחים שם בתי' הב' דאף בבכור שנולד בו מום שייך פדיון א"כ נסתרו דברי ריט"א שכ' לעיל דבבכור דל"ש פדיון ל"ה טריפה או מיתה כמום להוציא לחולין והבן.
ובמש"כ ניחא מה שפסק רבינו בפ"ב מבכורות בבכור שאחזו דם דיקיז ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום והקשה בריט"א הא קיימל"ן כרבנן דמטיל מום בבע"מ דפטור ולפמש"כ י"ל דאחזו דם ל"ה בע"מ לענין בכור דאף מיתה לא חשיב מום לגבי בכור ואחזו דם ל"ה מום אלא משום דסופו למות אי לא יקיז דם ודו"ק.
והנה בירושלמי ספ"ק דפסחים איתא הא דפליגי בבכור שאחזו דם דלחכמים מקיזים ובלבד שלא יעשה בו מום ר"ש אומר יקיז אפי' שהוא עושה בו מום ומפרש בירושלמי דר"ש לשיטתו דמוקי לה בקדשים שהוא חייב באחריותו ור"ש לטעמי' דס"ל בקדשים שחייב באחריותו הוה ממון בעלים הלכך מותר אפי' לכוין לעשות בו מום ולכאורה טעמא בעי איך תליא זה באם הוא הוה ממון בעלים ונראה לפמש"כ הבית אפרים בה' בכורות דאיסור הטלת מום משום מזיק ממון הקדש לכן י"ל בקדשים שחייב באחריותו דהוה ממון בעלים דליכא הא"ט שרי להטיל בו מום במקום הפסד ממון בעלים.
אחר זה ראיתי בשו"מ מהדת"ל ח"א סי' י"ד שהקשה דלא שמענו מעולם דבקדשים שחייב באחריותן יהא רשאי להטיל בו מום דהא בכור ג"כ ממון בעלים ואסור להטיל בו מום ותי' דהא"ט דרשאי להטיל בו מום מידי דהוה אם ישאל על הקדישו ואף דבאתי ליד גזבר א"י לשאל מבואר ברשב"א ובנוב"י מטעם דאולי משקר בחרטתו לכן כיון דחייב ליתן אחר במקומו יכול לשאול עליו וע"ש אבל לפמש"כ הבית אפרים הנ"ל כל מטיל מום הוה מזיק ממון הקדש וא"כ היכא דחייב באחריותן אין מזיק להקדיש לכן רשאי להטיל מום ואני הבאתי דוגמא מפי' המשנה פ"ד דשביעית מ"ו בהא דדרשינן לאכלה ולא להפסד דאם מפסיד הרי גוזל את הרבים דתורה רצתה שיהא הפקר לרבים יוע"ש ובירושלמי דפסחים איתא עוד כהא"ג בפ"ב ה"ב אית תניא תנא לא יראה לך שלך א"א רואה אבל אתה רואה לגבוה אית תניא תנא אפי' לגבוה מד"א לך שלך א"א רואה רואה אתה לגבוה בשהקדישו קודם לביעורו מד"א אפי' לגבוה כשהקדישו לאחר ביעורו וכו' תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש.
ואמנם קשה לי לדברי ירושלמי אלו מדברי ירושלמי שביעית פ"ד הבאתיו בפ"ו מבהב"ח דמסיק כיון דיודע דשביעית בוודאי יבוא הוה כהפקירו קודם להקדישו א"כ ה"נ כיון שיודע שיבוא זמן ביעור חמץ הוה כקדם זמן ביעורו להקדש.
עוד קשה לי מירושלמי פ"ק דמעשרות ה"א מה בין הפקר ומה בין הקדש הפקר יצא ידי בעלים הקדש וכו' א"ר אבין אף ידי בעלים לא יצא מאחר שאומר לו פדה אותו ראשון ג"כ אף למאן דלית לי' דר"ש א"כ יהא עובר משום דלא יצא מידי בעלים דהא אומר פדה את ראשון ונראה שזה באמת קו' התוס' בפסחים דף מ"ו דיהא עובר משום דאי בעי פדה ובישועת יעקב כ' דל"ש הואיל בזה דלענין לפדות הא הוא לא הוה אלא כשאר אדם שפודה ההקדש אבל לירושלמי הנ"ל דאומר לי פדה את ראשון א"כ שייכות לבעלים יותר שפיר הקשו דנימא הואיל אי בעי פדה וא"כ קשיא על הירושלמי לשיטתו דלכו"ע יהא עובר כמו לר"ש מטעם דאומר פדה את תחילה.
ועוד יותר יקשה מירושלמי פ"ז דבב"ק דף כ"ד אמתניתין דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר פטור מדו"ה ומפרש בירושלמי הא דלא מחייב אהקדש גופי' משום מכירה כר"ש ובקדשים שחייב באחריות ור"ל מפרש דלכן לא חשיב כמכירה משום דראוי לפדותן ובעלים פודים ראשון כמש"כ לפרש שם בגיליון הש"ס א"כ ה"נ תיקשי אפי' למ"ד דלית לי' דר"ש יהא עובר משום דראוי לפדותן דבעלים פודים ראשון וצ"ע כל בה.
ב')

עוד

נ"ל בישוב דברי רבינו דהמטיל מום בקדשים בזה"ז אין לוקה מהא דאיתא בע"ז דף י"ג דבזה"ז דלא חזי להקרבה אין איסור דהא קאמר רבא בע"ז דנראה כמטיל מום בקדשים אבל מטיל מום ל"ה משום דלא חזיא בזה"ז להקרבה משום דס"ל דל"א דקלע"ל כדמשמע במגילה דף י' דרבא ס"ל דלא קדלע"ל דהא איתא שם דרי"צ אמר שמעתי שמקריבין בזה"ז בבית חוניו וקאמר שם רבא האלקים אמרה וגמרה גמירנא מיני' משמע דסובר דלקע"ל והא בה' מעה"ק פסק רבינו מי ששחט והעלה קדשים בחוץ בזה"ז חייב מפני שהוא ראוי להקריב אעפ"י שאין בית שקדשה לע"ל א"כ רבינו מזכה שטרא לבי תרי ולכאורה י"ל דאדרבה רבינו לשיטתו בזה דהא הלח"מ הקשה אמאי כ' רבינו דבזה"ז עובר בל"ת דכל מום לא יהיה בו הא בע"ז איתא דגרע ממטיל מום בבע"מ דאפי' איסור תורה ליכא להנ"ל י"ל כיון דסובר דקלע"ל שפיר איכא ל"ת דרבא דסובר בע"ז דליכא אפי' ל"ת משום דסובר כר"ש דלקלע"ל אבל להלכה שפיר פסק דאיכא ל"ת אלא דקשה ע"ז דרבינו כ' ואין לוקה אלא בזמן המקדש שהרי הי' ראוי להקרבה ופסלו אבל בזה"ז אפי' שסבר בל"ת אינו לוקה משמע דלכן לא לקי יען שאינו ראוי להקרבה ונראה לישב דהנה בח"ס סי' שי"ח הקשה הא דאיתא בבכורות דבטלו מעשר בהמה כדי שלא יבוא לתקלה להטיל מום בו הא מטיל מום בזה"ז רק דרבנן ותי' דלכאורה למה מטיל מום בזה"ז רק דרבנן הא יש לחוש לשמא יבנה ביהמ"ק היום ותי' קלקלתן תקנתן שעדיין לא בא כדאמרינן במס' תענית דף י"ז תקנתן לכן הוא רק דרבנן אבל בדורות הראשונים חשו למהרה יבנה ביהמ"ק והוק' חשש הטלת מום שיבוא לאיסור דאורייתא ושפיר בטלי מעשה וכן כתב בא"ח סי' קנ"ד אמנם הנה בפ"א מביאת המקדש בארנו דהא דאמרי מהרה יבנה הביהמ"ק דעכ"פ יבוא ויהי' קלקלה בדורות הבאים אבל לא שחיישינן שמא היום יבוא דמשום זה לא הוה עושין תקנה א"כ יש תשובה לדברי הח"ס דהא באמת ל"ח לשיבנה היום רק שבאותו דור שיבוא יהא תקלה דאז יהא ראוי להקרבה ומטיל מום בקדשים עובר בלאו וא"כ ל"ש לומר דרק בדורות הראשונים הוה הטלת מום דאורייתא דלפמש"כ ממנפ"ש אי חשש לשמא יבנה גם עתה נאסר עבור סופו ואם אין לאסור מה"ת עבור סופו עבור הדור שסופו להבנות גם בדורות הראשונים לא מסתבר לומר דהוה דאורייתא אולם הטעם דביטלו מע"ש מפני שלא יבוא להטיל מום נ"ל כי הנה עוד הקשה בח"ס למה מטיל מום דרבנן הא גם בזה"ז ראוי להקריב דמקריבין אף שאין בית ולכן נראה דבאמת היינו טעמא דבדורות הראשונים שהי' ישראל קרובים למלכות והי' מצפין שיבנו הבית או מזבח שיתנו להם רשותן להקריב קרבנות בטהרה ואז הי' הטלת מום דאורייתא אבל בדורות האחרונים שנגדע קרן ישראל ואין להם יד במלכות אין לנו עוד תקנה שיבנה הבית ברשותן המלכות ע"כ הטלת מום בזה"ז דרבנן עד"ז יש לישב דזה שכ' רבינו דבזה"ז אין לוקין היינו בזה"ז ממש היינו דורות האחרונים שאפס תקוה שמלכות יתנו רשות ליבנות ביהמ"ק ומזבח להקריב עליו לכן אין לוקין אם הטיל מום בקדשים וגמ' דע"ז דמשמע דלמ"ד קדלע"ל ל"ק היינו בדורותיהם שהי' מצפים שיבנה ביהמ"ק ומזבח ברשותן המלכות (וכמש"כ הכ"מ בפ"א מביאמ"ק שחששו שיבנה ביהמ"ק ברשות המלכות קודם שיבוא בן דוד) והבן.
ג')

ועוד

נראה דאיכא טעם אחר לחלק בין דורות הראשונים לדורות האחרונים דהנה ביש"ש פ"ה דב"ק סי' ל"ה העלה דבדורות האחרונים אין לנו כהן מיוחס דבאורך הגלות נתערבו הרבה מאוד וא"כ י"ל הא דכ' רבינו דחייב בחוץ בזה"ז היינו מדינא דגמ' דהי' להם כהנים מיוחסים רק דבעינן שיהא ראוי לפנים ע"ז ס"ל דכיון דקדלע"ל הי' ראוי' לפנים דרק מזה אייריא התם אי ראוי לפנים בזה"ז אבל הכא לענין מטיל מום לא תליא בזה לבד אי הוה ראוי לפנים מצד שיש בזה"ז בית ראוי להקרבה אלא באי איכא כהן כשר ולכן ס"ל דמלקות ליכא אבל בל"ת באמת עובר דהא ראוי לפנים אי הוה בא אלי' להעיד שזה כהן כשר (א"כ מש"כ רבינו בזה"ז היינו על זמנו כהא"ג בראב"ד פ"ה מנזירות ש"כ וז"ל אין לנו כהן טהור בזמן הזה ובימי התנאים הי' כהן טהור.
והנה במה שהעלה הח"ס סי' שי"ח דלכן מטיל מום בזה"ז דאורייתא כיון שבכל יום ראוי שיבנה ביהמ"ק הוי כאומר הריני נזיר ביום שב"ד בא שאסור לשתות יין בכל יום שמא היום וכן לענין הטיל מום אסור מה"ת בכל יום מאה"ט ולכאורה לא דמיא דבנזיר אסור ביום שבן דוד בא דעכ"פ אם יבוא באותו יום נמצא עבר למפרע משא"כ במטיל מום דבשעה שעובר עבירה עדיין לא בא כנ"ל וראיתי אח"ז בס' חתן סופר שעמד בזה וכ' דאיסור הטלת מום דנפקא מלא יהי' בו מום ודרשי חכמז"ל לא יהי' בו מום שימנע מלהקריב על גבי מזבח מחמת המום שיש בו ועבירה זה נמשכת מהיום שנעשה בו המום לזה שפיר עובר למפרע כשיבוא ב"ד נמצא שהוא עובר על לא יהי' בו מום דהא בלא עשיית המום הי' ראוי עכשיו להקריב ע"ג המזבח ובאמת מהא"ט כתב הח"ס אם מתה הבהמה קודם שבא בן דוד דפטור למפרע.
וכתב ע"ז החתן סופר דיש להסתפק אם עשה בו מום בבהמה חי' ושחטה מיד אי מחייב משום מטיל מום כיון דמיד שחטה ואם בא ב"ד כשבהמה חיה שהיתה ראוי להקריבה בשעה שהמזבח בנוי לולא שהומם נמצא ע"י עשיית המום נמנעת הבהמה עכשיו מהקרבה עובר בבל יהי' בו מום משא"כ כשנשחטה כשבא ב"ד אח"כ ל"ש לא יהי' בו מום וכו' וכתב דאפשר דעל השחיטה ג"כ עובר בלאו זה דגרם מום ע"י שחיטה ואין לך מום גדול מזה.
אך מגמ' דע"ז דמשני על הקושיא ונשחטה מישחט דלמא אתיא בהו לידי תקלה ולא קמשני עדיפא דאין לך מום גדול מזה מוכח כסברת תוס' ב"ק דף ע"ו דמום דלאו מחיים ל"ה מום והביא דברי הח"ס דפשיטא לי' דשחיטה הוה מום וכל שוחט בחוץ עובר בלאו דהטלת מום אולם קשיא מר"פ בתרא דזבחים דס"ל לר"ש דאם שחט בע"מ עובר בחוץ עובר בל"ת וא"כ אי איתא דשחיטה הוה כמטיל מום בבע"מ עובר נמי הרי הוא עובר משום מטיל מום ואין לומר דבאמת משום מטיל מום בבע"מ עובר אלא דגם משום ש"ח עובר בל"ת דהא מיד ששחט נעשה זה המום כמום קבוע דאי אפשר להמתין עוד א"כ אמאי יתחייב משום ש"ח הא א"ר עוד לפנים ובשעה ששחטו הרי ג"כ לא הי' ראוי לפנים ומוכח דלא כחקירת הח"סופר הנ"ל.
והנה בהאי דע"ז הוק' בהגהות הש"ס להגאון רע"א הא בבכור קמייריא ובבכור לא שייך דחזי לדמי ועוד הוק' בהגהות שם מגאון אחר הא בזה"ז דמי לבע"מ מעיקרא והא בבע"מ מעיקרא פטור מטיל מום בבע"מ כדאיתא במנחות דף נ"ז ונראה חדא מתורצת עפ"י חברתה עפמש"כ התוס' זבחים דף ע"ה בבכור בע"מ מעיקרא שייך פדיון א"כ לפי"ז ניחא הכל דגמ' פריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ והכונה נהי דהוה בע"מ מעיקרא הא בבכור אייריא דקדוש אף בע"מ מעיקרא ואם מטיל בו מום חייב כמש"כ תוס' גם בבכורות דף ל"ג כמו שכתבנו לעיל דבריהם אלו וע"ז משני בע"מ חזי לדמי כונה בבכור בע"מ מעיקרא חזי לדמי כתוס' זבחים הנ"ל אבל כאן לא חזי לא לדמי ולא לגופי' ומיושב חדא בירך חבירתה (אמנם לפמש"כ לעיל דברי ח"ס י"ל דעכ"פ ל"ש בזה"ז הוה כבע"מ מעיקרא דהא מהרה יבנה ביהמ"ק) והנה בטה"ק במנחות דף נ"ז הקשה הא דמבואר שם בשמעתין בבכור שאחזו דם דמיקרי כמו מטיל מום בבע"מ אף דאי מת הוה כמום ואפ"ה חייב הא אי מת אין פודין לכלבים והוה ג"כ לא חזי לא לדמי ולא לגופי' ולדעתי י"ל כיון דבבכור מייריא ובבכור הוה מת מום גמור דאין לך מום גדול מזה כיון דלא צריך פדיון אין זה גריעותא מה דלא חזי לדמי דהרי כל מום בבכור אין לו פדיון ואפ"ה מטיל מום בבע"מ חייב ה"ה במת וכמו שכתב בריט"א מזה.
ד')

כעת

אתי לידי הרדב"ז על לשונות הרמב"ם שעמד ג"כ אהך דע"ז דמשמע דלית בהני איסורא דאורייתא וכ' וז"ל תשובה הכי משמע מהך סוג' כפשטי' אך נ"ל שלמד הרב דאיכא בהני תרתי איסורא דאורייתא מדכתיב כל מום לא יהי' בו מהך סוג' דבכורות דתנן בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין אותו דברי ר"י וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום לא ישחוט עליו ר"ש אומר יקיז אע"פ שהוא עושה מום ת"ר בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום שהוא עושה מום דברי ר"מ וחכ"א אף במקום שעושה בו מום ובלבד שלא ישחוט על אותו מום ר"ש אומר אף נשחט על אותו מום ר"י אומר אפי' מת אין מקיזין לו את הדם הרי לך בהדיא דכולהו תנאי דמתניתין סבירא להו דאין עושין מום לכתחלה בכונה בבכור שאחזו דם דאפי' ר"ש דאמר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום מוקמינן לה בגמ' משום דשא"מ מותר משום הכי פסקינן כוותי' אבל אם הוא מתכוין לכל הני תנאי אסור ואפי' חכמים דברייתא דאמרי אף במקום שעושה בו מום דיקא שמכוין להקזה אם מכוין לעשות בו מום אסור לכו"ע וגם ר"ש מודה בפ"ר דאסור וא"ת התינח שיהא אסור מדרבנן אבל שיהא בלאו מניין וי"ל דבהאי סוגי' דנראמ פליגי דאמרו לא נחלקו אלא במטיל מום בבע"מ דר"מ סובר כל מום לא יהי' בו ורבנן סברי תמים יהי' לרצון ומשום הכי פסק הרב דעובר אלאו דלא יהי' בו מום אבל לא לקי כיון שא"ר להקרבה וס"ל דלא גרוע תם בזה"ז מבע"מ בזמן הבית שזה פסולו בגופו וזה פסולו מחמת הזמן והך סוג' דע"ז אתא אליבא דרבנן דס"ל תמים יהי' לרצון וכל מום לגרמא הוא דאתא וא"ת הרב מזכה שטרא לבי תרי דדריש כל מום לחייבה מטיל בבע"מ ופסק גרמא דדרשו רבנן מריבויא דכל מום שלא יביא דבילה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיאכלנה הכלב ותי' דגרמא רק איסורא מדרבנן עכ"ד.
אח"ז כ' ומ"מ נראה לפרש לך כל סוג' דע"ז לפי שיטת הרב דגרסינן התם איזהו עיקור וכו' אלמא מותר לפדותם בכך ורמינהו אין מקדישין בזה"ז ואם הקדיש בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם ליה"מ ואיזהו עיקר נועל דלת בפנ"י ואין לה מה תאכל ותמות ופריך ונשחטו משחט והכי עדיף דליכא לא צער בע"ח ולא בזוי קדשים ורשי' מפרש בקדשי בדה"ב דאי בקדמ"ז האיכא משום ש"ח וקשה דרבא אמר מפני שנראה כמטיל מום ואי בקדבה"ב ל"ש הא"ט ותוס' פ"י בקדשי מזבח ובזה"ז אייריא דא"ר לפתח אוה"מ ואפשר לי לפרש דבכל גונא אייריא כדקתני סתמא אין מקדישין ואביי אתי לתרץ קדשי בדה"ב ורבא לתרוצי קדשי מזבח ומתרץ אתי בהו לידי תקלה שיבואו לאכלו הדר פריך וליעבוד גישטרא דהשתא לא אתי לידי תקלה ולא משום צעב"ח ולא משום בזיון קדשים דבקרינן לי' מיד ומשום מטיל מום בקדשים דמי ליכא דהא בקדשי בדה"ב אייריא ומשני אמר אביי ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לד' רבא אמר בקדשי מזבח איכא טעמא אחרינא דאי אמרת מנסר את פרסותי' נראה כמטיל מום בקדשים ופריך מטיל מום מעליא הוא ומשני הנ"מ לעבור בלאו ולוקה משום כל מום לא יה"י אבל בזה"ז דל"ח להקרבה לית לן בה כלומר אין לוקין עליו ומשו"ה קאמר רבא מהני שנראה כמטיל מום בקדשים ולא מטיל ממש כיון שאינו לוקה והמקשן הבין דלית בי' איסור כלל ומש"ה פריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור והוי מצי לתרוצי אני לא אמרתי דהוא מותר אלא שאין בו מלקות אלא לפי דרכו מתרץ לו שהבין בדבריו שאין בו איסור כלל ולכן משני לי' בע"מ חזי לדמי לאפוקי הכא דלא חזי לדמי אבל לעולם המתרץ הי' סובר דבתרווייהו איכא כמטיל מום עכ"ד וזכיתי לכוין לדעתי הרמה במקצת.
שוב ראיתי בשו"מ סי' תי"ט הביא דברי הראב"ן שם בע"ז שכ' וז"ל מדקאמר משום ביזיון קדשים ולא משום מזיק קדשים בידים יקשה מ"ט התירו להזיק קדשים בידים משום תקלה וכ' וז"ל ונ"ל דכי אמרינן דאסור להזיק קדשים בידים היינו היכא דאין סופן אזלן לאיבוד אבל הני דקיימא לאיבוד מותר להזיק בידים כדאמרינן בפסחים דיטמאנה ביד כיון דסופה לטמא ה"נ משום תקלה התירו להזיק בידים היכא דאזלן לאיבוד מזה ראי' לדברינו דכיון דמטיל מום הוה משום מזיק ממון הקדש והכא דהוה באחריות הבעלים לר"ש כממון בעלים ל"ח למזיק ממון הקדש בידים כיון דבלא"ה אזלי לאיבוד והנה הראב"ן שם כתב עוד וז"ל ואומר כיון דלא חזי לא למזבח ולא לבדה"ב בזה"ז הוה כפיגול ונותר ויוצא דלא חזי ומאבדין אותו בידים לכאורה פלא פיגול ונותר מצותן לשורפן ומצותן לשרוף בקודש דוקא אבל לאבדן סתם אסור באמת.
ה')

עוד

נראה לי דסברת הירושלמי הנ"ל הוא כך לפמש"כ בריט"א פ"ד דבכורות לפרש שיטת תוס' כריתות דף י"ג דקרבנות נדר דאחריותן עליו ע"כ אית לי' שאלה עד אחר זריקה דשוב אין אחריותן עליו אבל בנדבה כיון שמסרו לגזבר שוב לא מהני שאלה א"כ י"ל זהו כונת הירושלמי כיון דאחריותו עליו א"כ אף שמסרו לגזבר יוכל לשאול לכן א"ח משום מטיל מום בבע"מ דבוודאי ישאל עליו כיון שא"ר להקרבה דאחזו דם ע"כ פטור אם הטיל בו מום (אבל לרבנן דפליגי אר"ש כיון שבא כבר ליד גזבר אף דא"ר להקרבה א"י לשאול דכבר נסתלקו הבעלים.
עוד נראה דהכא שאני דמעיקרא הוה של הבעלים וכיון שנשאר להם גול"מ יכול להפקיע עיקר ממון של גבוה כמש"כ תוס' כהא"ג בפסחים ו' גבי בהמת ארנונא (וכהא"ג העלה בפנ"י ב"ק דף ס"ו דלמ"ד גרלמ"מ כמ"ד יוכל למכור ובקצה"ח סי' שפ"ו השיג עליו אטו המקבל פקדון מחבירו באחריות יכול למכור דשא"ש להנ"ל ניחא דבפקדון מעולם לא הי' שלו אבל כאן הי' שלו וע"י גורל"מ כממון דמי עדיין כשלו והכא הא קאי לענין אחזו דם דהבעלים רשאי להטיל מום משום הפסד ממון דהוה עדיין כשלהם אבל לגבי אחרים אסור להם להטיל מום בבע"מ בשל קדשים אף במקום הפסידו דקדשים וכהא"ג אמרינן בכתובות דף צ"א דאחריות דנפשי' קבל עליו וכן הלכה בחו"מ סי' רכ"ו ומוכח כן ג"כ ממנחות דף ק"ט גבי עולה בב"ח דכשאומר מ"ע שלא אתחייב באחריות מוכח בלא התנה הוה חייב דאחריות דידי' קביל עלי' עקצ"ה ונתיבות סי' ר"ג א"כ ה"נ לגבי עצמו אלים אחריות בדידי' דהוה עדיין כשלו.
הנה ברא"ש פ"ק דפסחים ס"ל רק באחריות דגניבה ואבידה והביא די"א אפי' אחריות דפשיעה אחריות דאונסין לא בעינן וקשה א"כ מ"פ בג"מ לר"ש לא ימצא ל"ל הא גלכמ"ד הא ר"ש דס"ל כמ"ד היינו בחייב גם באחריות אונסין (וכהא"ג איתא ביבמות דף ס"ו דעבדי צאן ברזל יאכלו משום דחייב באונסין משא"כ בכהן ששכר פרה מישראל כיון דלא מיחייב אלא בגניבה ואבידה לא אכולה) ונראה לישב לפמש"כ הצ"צ דרק בליתא בעינא גלמכמ"ד א"כ י"ל בחיוב אונסין חייב אפי' איתא בעינא ובאחריות גנו"א חייב רק בליתא בעיני' ושפיר פריך לא ימצא ל"ל דהא גלמכמ"ד אי ליתא בעיני' דהא דר"ש ס"ל גלכמ"ד באחריות אונסין היינו דאז חייב אפי' באיתא בעיני' (כהך דעבדי צאן ברזל) אבל בליתא בעיני' כמ"ד אפי' באחריות דגו"א לחודי' וא"כ הוא בכלל תירוץ הגמ' דמשני סד"א הואיל וכי איתא הדר בעיני' ודו"ק.

י

א')

ותפדה

בערך הכהן ותצא לחולין וכו'.

והקשה בכ"מ הא לרי"ו בע"מ מעיקרא א"צ העו"ה דאתי אותה למעוטי בע"מ מעיקרא ותי' דעד כאן לא אמר רי"ו אותה למעוטי בע"מ אלא לומר דבע"מ מעיקרא אפי' מת נפדה דל"ב העו"ה אבל כשהוא חי נפדה בערך הכהן ובלח"מ הקשה מנ"ל לרבינו חילוק זה דאי נכנס בכלל העו"ה אם מת יקבר ואם לא נכנס אפי' חי ל"ב העו"ה ובמשל"מ כ' דדברי הכ"מ מוכרחין דלא גרע ממקדיש מטלטלין דנפדה בערך הכהן ע"כ תמה על הלח"מ דמשמע מדבריו דלא ניחא לי' בתירוצא של הכ"מ והנה בלח"מ הקשה עוד דא"כ אמאי אסיק בקשיא ללוי אותה למאי אתא נימא דלוי לא אמר בבע"מ מעיקרא דאם מת יקבר אלא יפדה רק כשהוא חי צריך העו"ה וכ' המשל"מ דקו' מעיקרא ליתא משום דהעמדה ל"ש אלא למעט מת אבל כשהוא חי ל"ש העמדה אלא הערכה וזה שכ' כאן ותפדה בערך הכהן ולא הזכיר העמדה ומש"כ בפ"ה ערכין הי"ב צריכה העמדה בבי"ד הכונה הוא למעט מת דל"ש בה העמדה דאי לא תימא הכי העמדה זו מה הוא וכי תימא שיביאו אותה לפני בי"ד שישומו אותה הא כל הקדשות נמי במטלטלין ושדות ע"י בי"ד הם נפדין וא"כ לוי דתני העמדה ע"כ ס"ל דאם מת יקבר ומה שהקשה דמנ"ל חילוק זה לא ידעתי היכן כ' רבינו דבעי העמדה דיקשה לו דאם מת יקבר ולפי מה שכתבנו לעיל דקרא דואם בבהמה טמאה אייריא במקדיש בע"מ א"ש דלא כתיב בי והעמיד אלא ונפדה בערך והנה הדבר צריך ביאור דלדברי המשל"מ דהא דנקט העמדה היינו רק למעוטי מת א"כ הכי הו"ל לחכמינו ז"ל לומר דהי' בכלל העמדה או לא הי' בכלל העמדה ולמה נקטו בכל מקום דהי' בכלל העוה"ע הא עיקר רק בהעמדה תליא לאפוקי מת.
ואקדים הנה בגמ' דב"מ דף נ"ד תני תנא קמי' דר"א ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך מה בהמה טמאה מיוחדת שתחילת הקדש וכולה לשמים ומועלין בה אף כל שתחלת הקדשה וכולה לשמים מועלין בה (דהיינו לענין חומש) א"ל רב אשי לרבינא בהמה טמאה בתחילת הקדש איתא באמצע הקדש ליתא א"ל שאינה בסוף הקדש (ופירש"י שאינה בסוף הקדש דלא משכחת לה דלאו למזבח קיימא ולא לשקעה בבנין) ונדמיא לתחילת הקדש א"ל מסתברא לסוף הקדש הו"ל לדמוי שכן נתפס מנתפס (וכ' תוס' כגון שלקח אבנים ושוקעין בבנין ונמלך לפדותן אפ"ה מיקרי סוף הקדש כיון שמתחלה הי' דעתן לפדותן) ומייתיא תניא כוותי' דריב"ל פרה זו תחת פרה של הקדש טלית זה תחת טלית של הקדש פרה זו בחמש סלעים תחת פרה של הקדש פדוי על הקדש ראשון מוסיף חומש על הקדש שני אין מוסיף חומש וכתבו תוס' דברישא שלא הזכיר שום שוה לא הי' בדעתו לקנות ההקדש אלא לחללו שוה בשוה לכן ישלים ובסיפא אייריא שנתכוין לחלל הקדש אפי' שוה הרבה על דבר מועט מחולל כדקאמר שמואל לקמן והנה כדי לבאר ענין זה אתהלכה ברחבה.
והנה בב"מ במשנה ספ"ד דקתני דאלו שאין בהן אונאה קרקעות והקדשות דג"כ אין בהן אונאה ומבואר בגמ' בשם ר' יונה דביטול מקח יש להן ור"י משום ר"מ אמר אקרקעות ומפרש בגמ' אבל בהקדשות לא כדשמואל דהקדש שוה שחילל בשו"פ מחולל והנה לקמן פליגי רי"ו ור"ל לחד לישנא בהא אי דשמואל אפי' לכתחילה נמי אמר ותוס' תמהו איך נזלזל בהקדשות כל כך ותי' דבאמת לכתחילה אסור רק דקאמר לכתחלה נמי היינו בהי' סבור ששוה בשוה ואח"כ נודע שנתאנה הקדש מותר אפי' לכתחלה וא"צ לעשות לה דמים רק מדבריהם אולם בשמ"ק הביא לחלק בין בעלים דבידן לשאול כ"ז שלא בא ליד גזבר ע"פ בידן לפדותן אפי' לכתחלה לחד מ"ד אבל אחרים בוודאי אין רשאין לפדותן אלא אם חיללו בדיעבד מחולל ולאידך מ"ד גם בעלים א"י לפדותן לכתחלה והטעם נראה לי דבשלמא לשאול יכולין ול"א כיון דבי גזא דרחמנא איתא וכדאתא ליד גזבר דהא שאלה עוקר הקדש מעיקרא אבל בפדי' ל"ש כן דמכאן ולהבא יוצא לחולין א"כ זהו דהוה בי גזא דרחמנא אלים כאלו בא ליד גזבר והנה לפי"ז הא דאמרינן לעיל דבהקדישות אין בהן ביטול מקח כדשמואל ויקשה לכאורה הא בדשמואל טעמא אחרינא איכא משום דיכולין לשאול יכולין לפדותו וכאן בגזבר שמכר דל"ש שאלה א"י לפדותו בפחות משוי' אך הדבר ניחא דזה רק אי כמ"ד אף לכתחלה אבל אי אמרינן דשמואל רק שחילל וקאמר דיעבד (וללישנא קמא בגמ' לכו"ע רק דיעבד קאמר) א"כ גם באחרים ג"כ יכולין לפדותן בפחות ושפיר קאמר כדשמואל.
אך לפי"ז קשה במשנה דת"ק סובר הקדשות אין בהן אונאה ור"ש קאמר קדשים שחייב באחריותן יש בהן אונאה יקשה דאדרבא בקדשים שיש בהן אחריות בוודאי ל"ש אונאה דהא לר"ש דגורם לממון כממון דמי א"כ קרינן בי' וגונב מבית האיש כדאיתא ב"ק דף ע"ח דחייב כפל א"כ ל"א בגזא דרחמנא איתא א"כ מסתברא דלר"ש בעלים יכולין לפדותן כמו דיכולין לשאול א"כ לפי"ז ל"ש אונאה לגבי הקדש כיון דבעלים יכולין עדיין לפדותן בכ"ש אין לההקדש זכות בזה אלא בשו"פ וא"כ מאי אונאה להקדש שייך לומר ואין לומר דהתינח בקדשי בדה"ב אבל בקדשי מזבח ל"ש דיכולין לפדותן בפרוטה דהא עכ"פ צריכין להביא הקרבן ז"א דהא יכולין לחלל על עוף דאין שוה אלא דבר מועט כדאמר כהא"ג בב"מ דף ע"ח דיכול גנב לפטור עצמו בשה ועוף לראב"ע (ועיין עטרת חכמים שהקשה מגמ' זו מטעם דיכולין לפטור בשה ובמחכ"ת דבריו אין מובנים דכאן ל"ש דיכול לפטור עצמו בשה ולכן לא יהא בהן אונאה וא"כ אדרבה לכן איכא בהן אונאה ולכן אין להקשות רק עד"ז שכתבתי דלהקדש אין מגיע עכ"פ אונאה כיון דהבעלים יכולין לפדות בשה) ואולם נראה לישב דהנה בגמ' דפסחים דף ו' איתא אמר רבא בעירו חמירא דבני חילא משום דחייבין באחריותן אי מגנב ונאבד וכתיב לא ימצא ואיתא שם ל"ב התינח למ"ד לאו כגורם דמי אבל למ"ד כגורם ל"ל קרא ומשני אי מההיא הו"א היכא דליתא בעינא אבל באיתא בעינא לא קמ"ל לא ימצא נשמע דגל"מ כממון כ"ז שבעיני' רק בחמץ גזה"כ וקשה לי טובא א"כ מ"פ הגמ' מדר"ש דחייב באחריות הא שם מילתא אחריתא דר"ש סובר דל"א דבגזא דרחמנא איתא כ"ז שחייב באחריותן ולא נכנס כלל בגזא דרחמנא ונשאר שלו שלא יצא מרשותו אבל לא נשמע מזה עוד דנאמר גם היכא דלא הי' שלו דע"י חיוב אחריות יהא נחשב כאלו הגוף של החפץ שלו (וכהא"ג כתבו תוס' שם בפסחים לענין בהמות ארנונא וכן מחלקין בתוס' מענין הואיל דל"א אי בעי פריק כמו דל"א אי בעי קנה דל"ש משום הואיל יהא נחשב כשלו אמה דגוף הדבר אין כשלו רק אי בעי מתשל שפיר אמרינן דעי"ז לא יצא מרשותו והן אמת די"ל דזהו דמשני דר"ש לא קאמר רק באיתא בעיני' דגל"מ כמ"ד דהיינו דלכן יש חילוק בין אי מתחילה הי' שלו וע"י האחריות נאמר שעדיין ברשותו או היכא דהגוף של אחרים ואין עליו אלא חיוב אחריות והיינו הך דקמשני ה"מ היכא דליתא בעינא וא"כ זהו שייך אף בגוף שאינו שלו אבל באיתא בעינא לא אמר כיון דגוף אין שלו אמנם אי נפרש כן מיושב קו' קצה"ח שנביא להלן) ועוד יקשה הא יש לחלק ולומר דאחריות דר"ש בקדשים אין מדין שומר אלא אגוף הקדשים שחייב להביא אחר מצד נדרו אי נאבד כמש"כ השמ"ק בכתובות דף ל"ד וא"כ שייך לומר דיש לו קנין בגוף הדבר אבל באחריות על חמץ דאחרים הנה חיוב האחריות אין אלא רק מדין שומר א"כ אין לו קנין בגוף הדבר ל"א כמ"ד וא"כ מ"פ הגמ' ממ"ד דגל"מ כמ"ד ועוד אני מוסיף לתמוה דהנה בריט"א בבכורות הקשה לדברי השמ"ק הנ"ל והוא גם דעת התוס' ח"ד בפ"ב דקדושין בעלים יכולין לפדות לכתחלה א"כ מ"ט דרבנן דסברי דפטור מכפל דלא קרינן וגונב מבית האיש וא"כ יקשה כיון דיכולין בעלים לפדותו בפחות משויו יש לבעלים זכות במה דביני ביני כדאמרינן בכהא"ג בבכורות בפדיון חמור דיכול לקדש במאי דביני ביני דיכול לפדות על שה כ"ד ומוכח מזה דלא כתוס' רי"ד אלא דלכתחלה אסור אף לבעלים אך התינח לרבנן אבל לר"ש דסובר בגל"מ כמ"ד א"כ כשהבעלים חייבין באחריותן ול"ה בגזא דרחמנא א"כ שפיר מסתברא דיכולין בעלים לפדות בשו"פ לכתחלה כמו דיכולין לשאול וא"כ לכן שפיר חייב כפל לכך יש בו דין אונאה דמיקרי של הבעלים והפסד שלהן דהא להקדש אין בהן אלא שו"פ והשאר זכות של הבעלים א"כ יש בהן שפיר אונאה לא משום הקדש אלא משום דמגיע אונאה לבעלים דהרי יכולין לפדות בשו"פ והשאר להם והדבר מוכרח לכאורה דהא כבר כתבנו דלכאורה מה אונאה שייך להקדש לר"ש כיון דיכולין לפדותו בשו"פ לכתחילה א"כ אין להקדש זכות בהן אלא בשו"פ וע"כ לומר דבאמת האונאה אין להקדש אלא לבעלים וא"כ מ"פ הגמ' בפסחים למ"ד גל"מ כמ"ד ל"ל לא ימצא דהא מהכא לא נשמע רק היכא דשייך לומר דיש לבעלים זכות בהן דיכולין לפדות בשו"פ כיון שחייבין באחריותן ולא נכנס בגזא דרחמנא וע"כ חייבין כפל ושייך בהן אונאה אבל לא נשמע מזה דלר"ש היכא דהוא אין לו בגווה אלא חיוב אחריות לבד דנאמר דהוה שלו ועובר בב"י ע"כ צריך קרא לא ימצא וצ"ע לכאורה.
אולם נראה לישב דהנה בשבועות דף מ"ב קתני ש"ח אינו נשבע מחלק ג"כ ר"ש בין קדשים שיש להם אחריות והנה שם אפשר לומר הטעם דר"ש הוא משום כיון שאמר הרי עלי א"כ נתחייב להביאו למקדש ובקדמ"ז להביאו ליד הגזבר א"כ עד שהביאו ליד הגזבר נעשה עליו שומר לרי"ו הא איתא בהמפקיד דף ל"ז דשומר שמסר לשומר חייב משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וא"כ כיון שנגנב מבית השומר הרי נתחייבין הבעלים לשלם להקדש בתורת שומר ויש עליהם חיוב אחריות שומרים (אף דבהקדש ליכא דין שומרים הנה בפשיעה דעת רבינו דחייבין וכאן כיון שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר הוה כפשיעה וחייבין מדין חיוב שומרים) וא"כ שפיר ש"ח נשבע דהא יש לבעלים חיוב אחריות וגל"מ ומ"ד א"כ קרינן בו של רעהו א"כ נשמע דגם היכא דחיוב אחריות של שומר הוא רק מצד דין שומרים אפ"ה ס"ל דגל"מ כמ"ד אך לכאורה ז"א דהא לענין כפל ואונאה בארנו דהא אלר"ש היכא דחייבין באחריות קרינן רעהו לא משום אחריות שומרים אלא משום דגוף החפץ לא יצא עדיין מרשות בעלים ש"כ כן לענין שבועה ג"כ נוכל לפרש דהיינו טעמא דר"ש הא משום אחריות דשומרים אך הדבר ניחא דהנה בר"ה דף ר"ו מבואר באמר הרי עלי עולה ע"מ שא"ח באחריות אבל החיוב להביאו בעזרה איכא וכמו שביאר היטב בנתיבות סי' ל"ג וא"כ הנה ר"ש דקאמר קדשים שחייבין באחריות הנה נכלל בדבריו גם קדשים שאמר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות דאין עליו חיוב אחריות מצד הנדר עצמו דהרי אמר ע"מ שלא אתחייב באחריות ואם נגנב פטור מקרבן אחר אפ"ה מוטל עליו חיוב אחריות להביאן לעזרה וא"כ אי עבר בפשיעה ולא הביאן הרי חייב מדין שומר (ואף לשיטת פוסקים דאין חייב מצד פשיעה הוא רק בסתמא אבל אם התנה שיתחייב בחיוב שומרים הרי בוודאי יכול לחייב עצמו ואף דבשמעתין דב"מ דף נ"ח מוקמינן בקני מיני' מוכח דבהקדש לא יכול להתנות לחייב בעצמו ול"א דש"ח מתנה להיות כשואל הנה כאן דאמר הרי עלי הרי ע"כ חייב מטעם נדר בחיוב אחריות ובפרט לענין פשיעה בוודאי יכול לקבל עליו שיתחייב אף בלא קנין רק לענין שיתחייב כש"ש בעינן קני מיני') ואפ"ה ש"ח נשבע עליו אף דבכה"ג ל"ש לומר דלא יצא מרשותו בהא כיון שאמר ע"מ שלא אתחייב הרי כבר הוא בגזא דרחמנא ואין עליו אלא שומר ואפ"ה מחייב שבועה א"כ נשמע דאפי' היכא דאין בגוה אלא חיוב אחריות שומרים לבד ג"כ גל"מ כמ"ד וא"ש דפריך בפסחים לר"ש על לא ימצא כיון דמדר"ש נשמע דאף באין בגוה אלא חיוב אחריות לבד גל"מ כמ"ד ובהא עלתה ארוכה לקושית הקצה"ח שהקשה אהא דפסחים מסנהדרין דף קי"ב דאיתא התם קד"ק דבעי העו"ה ימותו ומוק' לה כר"ש ובקדשים שחייב באחריותן מוכח דאף דאיתא בעיני' גל"מ כמ"ד ולפמש"כ ניחא דרק היכא דאין בגוה אלא חיוב אחריות שומרים אבל גוף החפץ ל"ה שלו בהא אמרינן דל"ה כממון רק בליתא בעיני' בשכבר נתחייב אבל היכא דבאמת איכא חיוב אחריות הנדר ל"ה כלל בגזא דרחמנא דעדיין לא יצא מרשות הבעלים דגם החפץ עדיין של הבעלים בכהא"ג אפי' איתא בעיני' גל"מ כממון לבעלים דמי ודו"ק כי נכון הוא ובהא ניחא לי לישב גם הא דאיתא לקמן בסוג' דבני העיר אהא דרי"ו משני נשבעין לגזברין דאתיא כר"ש דסובר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן ופריך בגמרא מברייתא דתורמין על האבוד והקשה בתוס' (ומבואר בחי' רע"א קושיתם) אמאי לא פריך לרי"ו גופא ממשנה גופא דקתני נשבעין לגזברין מוכח דבה"ע פטורים דאי כש"ש וחייב באחריותן א"כ נשבעין לבה"ע מבעי לי' להנ"ל יש לומר הא דמוקי רי"ו כר"ש הא דנשבעין לגזברין הנה איחייב אחריות מצד חיוב המוטל עליו להביא שקלים א"כ ל"ה כלל בגזא דרחמנא וא"כ למה נשבעין לגזברין אלא הכונה כך דבאמת אייריא אחר שנתרמה דלשיטת רש"י תורמין על האבוד מה שכבר הי' אבוד בשעת התרומה א"כ מיד שתרמו הרי זה לחלקו בקרבנות כאילו כבר מסר השקלים ליד הגזבר ואין עליו אלא חיוב אחריות שומרים להביאם ליד גזבר דמיד שהפרישו השקלים נעשין עליהם שומרים להביאם ליד גזבר אם על ידם או ע"י שלוחם הנה כיון ששלחו ביד ש"ח נתחייבו בעלים באחריותן אם יגונב או יאבד (דבשלמא דבשלח ע"י ש"ש שייך לומר מאי הוה לי' למיעבד כמש"כ רבינו בפ"ג דשקלים אבל בשלחו ע"י ש"ח שפיר חייבין באחריותן מצד שומרים דל"ה להם לשלוח ע"י שליח ש"ח) וא"כ אי נגנב קודם התרומה א"כ כבר נתחייבו ליתן אחרים מצד חיוב אחריות שומרים שעליהם ובתרומה זכה להם רחמנא שיהא חלק בקרבנות כאלו כבר שקלו אבל מה שנתחייב לשלם מצד שומר ע"ז לא מהני התרומה דהא אף אי לא ישלם כבר יש לו זכות בקרבנות לכן שפיר נשאר עליהם החיוב שמצד אחריות שומרים דמזה לא נפטרו ע"י התרומה שתרמו בי"ד ולכן שפיר נשבעין לגזברין דהא ההפסד שלהם דהם צריכין לזכות לו בשליחות בי"ד חלק בקרבנות אף שלא נתן חלקו בשקלים ואפ"ה לא יקשה איך נשבעין להקדש הא אין נשבעין על ההקדש דכיון דאיכא עליו חיוב אחריות מצד שומרים דלר"ש כממון דמי שפיר נשבעין עליהם דקרינן בי רעהו ולכך ניחא לרי"ו לתרץ המשנה כר"ש אבל הגמ' פריך מברייתא דתורמין על האבוד שמשם נשמע דלא כפירש"י באמת ואין תורמין אלא אם בשעת התרומה קיימין השקלים ביד השליח וא"כ כיון שתרמו כבר זכה בהן ההקדש לגמרי ונפטר מחיובו לשקול השקלים ואין עליו חיוב אחריותו מצד חיוב לשקול שקלים וגם חיוב אחריות מצד שומרים ליכא דהא נאבד כשהוא ביד השליח אחר שנתרם וזכה בו הקדש לגמרי ול"ש לומר דחייב מצד שמסרו לשומר דהא הנתינה לשומר הי' קודם שתרמו וכיון שתרמו הוה כנתרצו שיהא השליח שלוחן לא שליח של בעה"ב וא"כ נפטרו הבעלים מאחריות שומרים ע"כ שפיר פריך אחר שתרמו ליכא חיוב אחריות כלל דהא מברייתא נשמע דנתרמה התרומה דקתני דנשבעין לגזברין והיינו בנאבד אחר שתרמו א"כ אין חייבין באחריות כלל לא מצד השקלים ולא מצד שומרים (גם בלא"ה אחר שנתרמה ל"ש חיוב מצד שומרים דכבר זכה בו הקדש לגמרי ואין דין שומרים בהקדשות) וזהו שפירש"י דר"ש קאמר לה בשבועות להדיא דנשבעין על ההקדשות כשחייב באחריותן והיינו כמש"כ דמשם נשמע דין זה דנשבעין מטעם דיש חיוב אחריות דשומרים עליו כמו שבארתי ואולם דיש גורסין דר"ש דסובר דיש אונאה להקדש והיינו משום דלכאורה גם ממשנתינו יש להוכיח כן דמשום אחריות דשומרים נחשב כדידי' דהא קשה כמו שהקשנו לעיל דמאי סברא לומר דיש אונאה משום חיוב אחריות אדרבא כיון כדידי' דמיא ול"ה בגזא דרחמנא א"כ בעלים יכולין לפדותו אפי' לכתחלה ואין להקדש בו אלא שו"פ אך י"ל דאייריא בשאמר הרי עלי ע"מ שאין עליו אחריות דהוה שפיר בגזא דרחמנא ויצא מרשותו וא"כ בעלים הוה כמו אחרינא שא"י לפדות בשו"פ לכתחלה ורק חיוב אחריות דאית בה היינו משום דאמר הרי עלי דיש חיוב להביאו למקדש א"כ אי הוממה יפדה אותה בפחות משוי' א"כ יש עליו חיוב אחריות מטעם שהפסיד להקדש וצריך לשלם כיון דאמר הרי עלי קיבל עליו להביאו להקדש כמו שהוא וא"כ אי מכרה בפחות משוי' הרי הפסיד להקדש (וא"ל דהא רבא סובר בקידושין דבשליח דאמרינן לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי אפי' בפחות מכדי אונאה נמי הנה זה רק לתירוץ אחד בתוס' ולהאי גי' באמת נוכל לומר לענין בכדי אונאה קאמר לה רבא) וא"כ נשמע דשפיר אית לי' לר"ש דכמ"ד משום אחריות לבד אבל רש"י לא ניחא לי' בהאי גי' כיון דמפורש כן בשבועות דסובר ר"ש דקדשים דחייב באחריותן נשבעין עליהן וגם משם נשמע שפיר זה הדין דמשום אחריות לבד ג"ל כמ"ד וא"כ עדיפא להביא מהך דשבועות דתני לה לענין שבועות.
ב')

אהדרן

לדמעיקרא דמסיק למ"ד אקרקעות אבל אהקדשות לא כדשמואל והנה לכאורה מה ראי' מדשמואל דשם יכול לעשות כן אף שיודע ששוה יותר וא"כ ל"ש מקח טעות דהא שמואל קאמר שחיללו דמשמע דיעבד ופירש"י ובתוס' דיעבד היינו דהי' רוצה לחללו בפחות משוי זהו רק בדיעבד ובלכתחלה פליגי דהיינו כשרוצה לחלל שוה בשוה דזהו מותר לכתחלה בהא פליגי אי צריך לעשות דמים מה"ת או מדרבנן וא"כ שמואל דקאמר שחיללו דיעבד א"כ אייריא רק ממי שרוצה לפדות בפחות משוי' ועיקר הדין דאין בו אונאה בהי' סבור ששוה בשוה זהו לא נשמע מדברי שמואל א"כ איך קאמר דמקח טעות אין לו כדשמואל הא מדשמואל לא נשמע כלל איך סובר לענין אונאה בהי' סבור דהוא שוה ונראה לישב דהנה בב"מ דף מ"ז פליגי רי"ו ור"ל אי מעות קונות או משיכה קונה ויליף רי"ו מקרא דונתן הכסף וקם לו דמעות קונות וכתב ח"ס בחי' דמזה נשמע דבפרוטה ג"כ יכול לקנות כל המקח יעו"ש ולפי"ז י"ל כך מדשמואל סובר דאם חילל בפרוטה מחולל אף דיודע ששוה יותר היינו משום האי סברא גופי' דבפחות מפרוטה יכול לקנות כל המקח בתורת קנין (משא"כ במקרקעי הא דיכול לקנות בפרוטה אין משום קנין כמש"כ הסמ"ע סי' ק"צ אלא בתורת פרעון כדכתיב וישקול אברהם לעפרון ארבע מאה כסף דהיינו בתורת שויו) וע"כ מהאי סברא גופי' נשמע דגם בהי' סבור ששוה בשוה ובאמת אין שוה כל כך ג"כ ל"ש ביטול מקח דכבר נקנה לו בקנין גמור אין לבטל המקח ועוד דמה ששוה יותר אין זה נוגע להקנין דהקנין הא נגמר בפרוטה אף אם שו"פ הרבה רק האונאה הוא נוגע להפרעון שאין משלם לו כל השויו (דבשלמא אי כסף אין קונה אלא בתורת פרעון א"כ אם נתאנה הרי יש טעות בגוף הקנין אבל אי כסף עושה קנין א"כ אין הטעות בגוף הקנין אלא שמחסרהו ומטעהו בהפרעון לכך לא בטיל המקח לכן בקרקע שאינו בתורת קנין רק בתורת שויו ופרעון א"כ אי יש אונאה ביותר משתות א"כ ל"ה בדרך שויו ונתבטל המקח לגמרי ולכן במקרקעי שייך ביטול מקח) ולכן באמת צריך לעשות לה דמים או מדאורייתא או מדרבנן אבל אי לאו דשמואל הו"א דבהקדש נשבעין ג"כ כסף בתורת שויו וכיון שלא נתן כפי הערך השויו אין כאן קנין כלל.
ובהא יש לישב שיטת רש"י דפירש"י לקמן בפלוגתא דרי"ו ור"ל אי צריך לעשות דמים מה"ת ופירש"י משום דכתיב ערכך בשויו משמע ואידך סובר ערכך כ"ד ותמה בפנ"י טובא למה לא פירש"י דפליגי בביטול מקח ועוד הא דקאמר לעיל מ"ד אהקדשות כש"כ אקרקעות דילמא רק בהקדשות משום דכתוב ערכך וכן קשה עוד אמאי דפירש"י לקמן דמוקי דפליגי בדשמואל אי לכתחלה או דיעבד פירש"י דאונאה בין גדולה בין קטנה משמע ותמוה מאוד הא קאי למ"ד ביטול מקח יש בהן ונראה לישב דהנה בגמ' משני איפוך ופריך בגמ' במאי קמפלגי ומסיק בדשמואל קמיפלגי ויקשה למה נטר עד עתה לפרש דפליגי בדשמואל ומשמע דמעיקרא ניחא לי' אף אי לא פליגי בדשמואל ונראה דזה דדחקו לפירש"י לפרש דפליגי אי ערכך בשויו משמע משום דטרם דמסיק איפוך שפיר מצינן למימר דפלוגתא דרי"ו ור"ל אי עושה להם דמים לא תליא בדשמואל כלל דשמואל לא אייריא רק במחללו במכוון בפחות משוי' אבל בהי' סבור דהוא שוה בשוה יש בהן אונאה משום דערכך משמע בשויו.
אבל אחר דמסקינן דאיפוך דרי"ו דסובר עושה להם דמים מה"ת סובר יש ביטול מקח בהקדישות ולמ"ד עושה להם דמים מדרבנן סובר אין להם ביטול מקח עתה הוא דפריך במאי קמפלגי דאין לומר דפליגי בערכך אי כ"ד משמע בהא למ"ד ביטול מקח אין להם ע"כ דסובר כדשמואל משום דכמו דלשמואל אם חיללו במכוין מחולל משום דכסף מטעם קנין מהא"ט אין להם ביטול מקח דאין מבטל מקח שכבר נגמר ע"י קנין א"כ מ"ד דסובר עושה להם דמים מה"ת וסובר דיש להם ביטול מקח קשה עליו מדשמואל דסובר דהמקח לא יתבטל כיון דנגמר הקנין ואי משום דכתיב ערכך מזה לא נשמע ביטול מקח לכן מסיק דפליגי באמת בדשמואל גופא דלמ"ד ביטול מקח יש להם לית לי' דשמואל ופליגי אי אף לכתחלה והיינו דעתה מחדש דאף דביטול מקח יש להם אפ"ה מצי סבור כדשמואל משום דנהי דלשמואל מחולל אף במכוין ורצה לחלל בפחות אבל לכתחלה דהיינו בסבור דשוה בשוה ונמצא דשוה בפחות בטל המקח וא"כ קשה שוב הא מעיקרא הוה פשיטא לי' מאן דסובר אין להם ביטול מקח סובר כדשמואל ובארנו משום דכיון דהחילול בהקדש בתורת קנין אין לבטל המקח רק צריך לעשות לו דמים וא"כ עתה אין חזר מזה הסברא ומחלק דשמואל רק דיעבד דהיינו במכוין סובר דמחולל אבל בסובר דשוה בשוה יש להם ביטול מקח ונתבטל הקנין שנגמר כבר בתורת קנין ולכן ליישב זה פירש"י דאין להם אונאה בין גדולה בין קטנה משמע רק הא דעושה להם דמים היינו מערכך והיינו דבאמת עתה חוזר לסברא הראשונה דהי' סבור דפליגי רי"ו ור"ל אי דרשינן ערכך כ"ד משמע ורק דא"כ יקשה לזה אין פליגי בערכך וקשה מ"ט דמ"ד יש להם ביטול מקח דמערכך לא נשמע רק דצריך לעשות לו דמים מה"ת אבל אין נשמע מזה דיתבטל המקח וע"כ לומר דהאי מ"ד דסובר ביטול מקח יש להם סובר דשמואל לא קאמר רק בדיעבד אבל לכתחלה לא דכתיב בערכך הכונה כך דהא דאמר רי"ו דביטול מקח יש להם לעולם אין חילוק בין אונאה גדולה לאונאה קטנה דהמקח קיים בכל אופן ומטעם שבארנו דכיון דמעות קונות מטעם קנין אין המקח בטל רק אם נתאנה צריך לעשות לו דמים דהיינו להחזיר האונאה א"כ ע"כ לומר דכיון דכתיב ערכך נשמע דבהקדש גלי קרא דבעינן לפעמים שיהא בתורת שויו ושפיר יש לנו לחלק דרק ברצה לחלל בפחות היא בתורת קנין אבל בכסבור שהיא שוה בשוה אז אין דעתו לעשות המקח רק בתורת שויו ולכן צריך לעשות לו דמים מה"ת להחזיר לו האונאה והיינו דפירש"י דפליגי בערכך דאין צריך לעשות לו דמים מה"ת להחזיר האונאה (ואף דלכאורה לפירש"י אין מחלקין בין מכוין לפדות בפחות דהא רש"י מפרש לכתחלה כפשטא הנה לפמש"כ רש"י חולק רק אפירושן של תוס' אבל בדין אין חולק) אולם כ"ז לר"יונה אבל לר' ירמי' דלא תיפוך י"ל דרי"ו ור"ל לשיטתם דפליגי אי מעות קונות דרי"ו דסובר מעות קונות יליף שפיר מונתן הכסף וקם לו כיון דסובר דעושה להם דמים מדרבנן אבל מה"ת יוצא לחולין הכל ע"כ דיקנה בפרוטה וא"צ ליתן שווי' א"כ שפיר נשמע דמעות בפרוטה בתורת קנין אבל ר"ל דסובר בעושה להם דמים מה"ת ולא יצא לחולין רק כפי ערך המעות א"כ הא דכתיב ונתן הכסף וקם לו אינו בתורת קנין רק בתורת שויו וא"כ אין לילף דבהדיוט ג"כ נקנה בתורת שויו עכ"פ משום דבהקדש אינו כלל בתורת מכירה רק בתורת חילול (כמש"כ הפנ"י בפסחים דף כ"ט וא"כ אין לילף מהקדש או כמש"כ התוס' בכורות רפ"ב דשאני הקדש משום דלא שייך קנין משיכה אבל לרי"ו שפיר יליף דא"ל דשאני הקדש דל"ש משיכה דכיון דנשמע דבהקדש הוה קנין בפרוטה א"כ ה"ה בהדיוט דכיון דהוא משום קנין אין לחלק בין הדיוט להקדש דמה דהוה בתורת קנין בהקדש הוה קנין גם בהדיוט אף שבהדיוט איכא גם קנין משיכה דמה לי אי עושה הקנין משיכה במקח או שעושה הקנין משיכה במעות כמש"כ המקנה בקידושין דף כ"ו.
ועד"ז יש לפרש הא דקאמר דכו"ע אית להו דשמואל רק פליגי אי לכתחלה י"ל ג"כ דאפילו לשיטתם דפליגי אי מעות או משיכה קונה דהיינו דרי"ו סובר ביטול מקח יש להם אפ"ה עושה להם בדמים מה"ת לפירש"י דמצד אונאה אין חילוק בין אונאה גדולה או קטנה כיון דמקח נקנה בתורת קנין מעות לא מבטל המקח רק בהקדש הטעם דבטל הוא מדכתיב ערכך מזה נשמע דיש חילוק בין מכוון לפדות בפרוטה דאז שפיר מקח נקנה בפרוטה אבל במאנה בטלית המקח בטל דכיון דכתיב בערכך דקפיד שיהא בתורת שויו א"כ שפיר נשמע מנתן להקדש וקם לו דמעות קונות בתורת קנין דהא במכוון לפדות נקנה שוה אלף בפרוטה אבל לר"ל לא ילפינן מהקדש ולדידי' דעושה להם דמים מדרבנן משום דסבר ערכך כ"ד משמע דהיינו דבהקדש יש דין אחר דכל מה שערך הכל מקרי שויו ונקנה בתורת שויו משום דהקדש שאני דהוא בתורת חילול ולא בתורת מכר כנ"ל אבל בהדיוט דל"ש שיקנה בפרוטה שוה אלף זוז בתורת שויו ובתורת קנין לא מצינו לילף כיון דבהקדש ג"כ אין בתורת קנין רק בתורת שויו משום דגם דבר ששוה אלף זוז אם ערך בפרוטה הוה שויו דגלי קרא דהיינו ערכך דערכך כ"ד משמע ודו"ק וכן לל"ב דפליגי רי"ו ור"ל אי אונאה להקדש או אין אונאה דהיינו שאין לו דין אונאה דאף ביותר מכדי אונאה ג"כ המקח חוזר דלר"ל דעושה להם דמים מה"ת דהיינו דאף בפחות מכדי אונאה המקח חוזר ואין יוצא לחולין רק כנגד המעות שנתן ג"כ ניחא דרי"ו ור"ל לשיטתם דלרי"ו דיוצא לחולין ואינו עושה להם דמים מה"ת ואין המקח בטל ביותר מכדי אונאה שפיר ילפינן מהקדש דמעות קונות דהיינו דמעות עושה קנין כיון דחזינן דבפרוטה נקנה המקח כמש"כ בשם הח"ס א"כ מוכח דמעות קונות ושפיר ילפינן דאף להדיוט מעות קונות אבל לר"ל לשיטתו דמקח חוזר א"כ אינו יוצא לחולין רק כנגד המעות ע"כ הא דבהקדש מתחלל ע"י מעות לא בתורת קנין ורק בתורת חילול וא"כ לא נשמע מהקדש דמעות קונות כלל ומיושב קו' התוס' בבכורות דף י"ג למה ר"ל לא יליף מהקדש דמעות קונות ודו"ק.
ומעתה נתבארו דברי תוס' על נכון שכ' לחלק בין אם הי' דעתו לחלל בפחות משוי' דזה נמי ערכך מיקרי בין אם אמר סתם דלא מיקרי ערכך בפחות אמנם אכתי צריך תלמוד למה בהקדש סגי בערכך כ"ד משמע דכ"ד גם כן הוה שוי' בשלמא אי הי' מטעם קנין ניחא אבל כיון דבארנו דהוא בתורת שוי' אלא דבהקדש בכמה שפודה היינו שוי' אכתי צריך טעמא ונראה הנה בהא דמשני שכן נתפס מנתפס הוה לו למילף כתב בשמ"ק וז"ל פי' שכל סוף הקדש הוא עצמו דבר קדוש ראוי לעמד הקדשתו וכן אמצע הקדש על הרוב שאין מחללין תחלת הקדש מסתמא אלא בהקדש שני שראוי להיות קדוש משא"כ בדבר הנקרא תחילת הקדש כגון בית ושדה וכיוצא דהוי דבר שאינו קדוש לעולם וסופו להתחלל דאי במידי דחזי לקדושת עולם סוף הקדש מיקרי עכ"ל בשם הריטב"א הנה בא לישב קו' התוס' כיון דפודין אינו סוף הקדש ותוס' תי' דהי' דעתו שיהא סוף הקדש ולריטב"א לא ניחא לי' ע"כ כתב שכל סוף הקדש הי' עצמו קדוש וראוי לעמוד בקדושתו והענין הוא.
ג')

הנה

בממון הדיוט יש לכל אדם בממון שלו ב' קנינים קנין שוי' וקנין גוף החפץ ולכן אף אם רוצה ליתן לו שוי' של החפץ ולקחנו בחזקה הוא חמסן דאמרו בב"ק דף ס"ב דיהיב דמי ועובר בלא תחמוד כמש"כ רבינו פ"א מגזילה וכיון שיש לו בו קנין חפץ אם שוה דינר ואינו רוצה למכרו במאה מנה אין אדם רשאי ללקחו ממונו בע"כ דידי' כדאיתא בב"מ דף נ"א דכלי תשמישי דבעה"ב יקירו עלי' לכן ל"ש בי' אונאה (ובאמת איתא עוד כהא"ג בב"מ דף ל"ח רוצה אדם בקב שלו אך לזה יש לדחות לפי מה שפירש"י מפני שעמל בהן חביבה עליו והיינו בזרע הוא עצמו מפני שהברכה מצוי בדבר שאין לוקח בדמים וכפירש"י ביבמות דף ס"ג והבאתי בפ"ב מה' ביהב"ח ואיתא להדיא כן בב"מ דף נ"ט דיהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו ולכן אמרו בב"ב דף צ' דעושה אדם קבו אוצר א"כ אין ראי' מכאן אולם בריטב"א איתא דאפי' אינן מקרקע שלו אלא שעמל בהן וטרח אחריהן לקנותן וזה שייך בכל דבר דרוצה אדם בשלו אך מב"מ דף צ"ג דחייב לשלם כושרא דחיותא משמע רק בבהמה כן אבל בשאר חפצים א"צ לשלם עבור החפץ רק י"ל אדרבא משם ראי' דהא עכ"פ נשמע היכא דשייך דאפסיד כושרא דחיותא הוה ממונא כמש"כ המשל"מ פ"ג משכירות לדעת הראב"ד שם א"כ יש ללמוד מזה דגם בשאר דברים היכא דטרח ועמל בהן דחביבה עלי' הוה זה ממונא אלא דדעת הרמב"ן לפמש"כ המשל"מ כושרא דחיותא לא חשיב ממונא א"כ גם זה מה דטרח ועמל בכלי תשמישו ל"ח ממונא וכהא"ג בב"ב דף י"ב אמרי אחי מעלינן לי' כנכסי דבר מריון שיאמרו שהשדה משבחת לנו ובהכי ניחא הא דאיתא בקידושין דף נ"ב אמר רבא האי דחטף זוזי מחברי' וקידש בו אשה ואמר רבא לית דחש לה דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים משמע הא אי הוה יאוש מקודשת והא רבא ס"ל דיאוש ל"ק ולהנ"ל א"ש דבחפץ דקפידא על עצם החפץ ג"כ צריך לקיים והשיב את הגזילה בחפץ גופי' דכל זמן דהוה בעינא ברשותי דמרי' איתא כדאיתא בסנהדרין ולכן יאוש ל"ק דהא גלי קרא דצריך לקיים והשיב הגזילה בגוף החפץ משא"כ בזוזי דמה לי האי זוזי מה לי האי זוזי שפיר יאוש קני לי' דהא גם ביאוש עכ"פ חייב לשלם לו א"כ מקיים בזה והשיב הגזילה ויבואר עוד יותר בפ"ה מה' אלו).
אמנם בקנין הקדש בקדושת דמים של בדה"ב הנה אין להקדש בו רק קנין שוי' ולא קנין חפץ והכי מוכח מתוס' בכורות דף י"ג שכ' דמשיכה אין קונה בהקדש דא"א שיוצא הדבר מרשות הקדש בלתי שיכניס השוי' דמים לרשות הקדש והיינו כיון דאין להקדש קנין חפץ א"כ לא מצי קני במשיכה דהא קנין משיכה רק שייך במה שקונה גוף החפץ אבל אם ימשוך החפץ שלא לקנות גוף החפץ הא לא מהני המשיכה כמש"כ הריטב"א קידושין דף ח' ובנמ"י ב"מ דף ד' והג"א דף מ"ח א"כ כיון שלהקדש גופי' אין לו קנין בגוף החפץ איך יקנה ממנו הדיוט ע"י המשיכה (והכי מוכח מגמ' ב"ב דף פ"ח קשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא עפ"י רשב"ם ולהנ"ל א"ש מאוד בגזל הדיוט איכא גזילת חפץ לכך קשה מגזל גבוה דאין בו אלא גזל השיוו לא גזלת חפץ ובפ"א ממעילה הארכתי בזה וכן מבואר ברשב"א חולין דף קל"ט שהקשה קדושה שבהן להיכן הלכו ותי' דקדבדה"ב אינו קנין הגוף אלא כשיעבוד ממון וכיון שנתיאש הגזבר מחמת שמרדו הו"ל כהפקר ופקעה שיעבוד שיש לגבוה עליו עכ"ל) ולכן רק צריך ליתן הדמים להקדש ואז יוכל לקנות החפץ ממנו דכיון שמקבל ההקדש הדמים דהיינו קנינו שיש בו משיכה נמי קונה כדכ' ונתן הכסף וקם לו ולכן באמת רק הבעלים יכולין לפדותו ונאמן מטעם בידו כדאיתא ביבמות דף פ"ח.
ד')

אמנם

נראה לי דזה בתחילת הקדש או באמצע הקדש דסופו להתחלל ואין קדוש אלא לדמיו דעומד לפדותו אבל בסוף הקדש דעומד לבנין וכדומה הנה הוא עצמו קדוש ויש להקדש גם קנין החפץ וכיון שיש לו קנין חפץ ע"כ צריך לפדותן רק ברצון הגזבר והבי"ד כפי אשר ישומו דבהא יש להקדש דין הדיוט דא"י ליקחנו אם לא שיתרצה מחמת שיש לו הקנין חפץ וזה"כ בריטב"א דסוף הקדש הוא עצמו קדוש דהיינו דקנין להקדש גוף החפץ וכיון שאין פודה רק ברצון ההקדש ע"כ אין מוסיף חומש דרק במידי דלא הוקדש אלא לדמיו דעומד לפדיון וא"צ רצון הגזבר בזה הוא דצריך ליתן החומש אבל בזה דאין נפדה אלא ברצון הגזבר א"צ להוסיף חומש וא"ש מאוד כל הענין מעתה יתבאר דזהו נמי הענין לענין העמדה והערכה דמידי דאין קדוש אלא לדמיו דעומד לפדות ואין להקדיש קנין חפץ א"צ רצון הגזבר וכל מה שנותן עבורו היינו ערכך כמו שבארנו זהו מידי דא"צ הערכה אבל מידי דא"י לפדותו בלא הגזבר והבי"ד דיש להקדש גם קנין החפץ שהוא סוף הקדש זהו נקרא הערכה דצריך ליתן ערכו ממש ולפי"ז תליא הא בהא במידי דבעי העמדה דהיינו דאין לו פדיון אלא כשהוא חי לאפוקי כשהוא מת אז יש לו דין סוף הקדש זהו בעי נמי הערכה ואין נפדה אלא ברצון הגזבר והבי"ד והכהן המעריך אבל מידי דלא הי' בכלל העמדה דגם כשמת יש לו פדיון ול"ב הערכה דהיינו נמי תחילת הקדש כיון שיש לו פדיון תמיד א"צ הערכה ברצון הגזבר והבי"ד והכהן אלא בכמה שירצה דערכך כ"ד משמע דכל מה שנותן היינו שוי' כיון שאין לו קנין חפץ.
ולפי"ז לכאורה צדקו דברי הלח"מ דכיון דרבינו כתב ונפדה בערך הכהן משמע דס"ל דהי' בכלל העוה"ע דאי ל"ה בכלל העמדה לא הי' בכלל הערכה ונפדה בלא הערכת הכהן רק דיכול ליתן ערך כ"ד דזהו ערכך דכל מה שנותן היינו ערכו דהוא תחילת הקדש ואין להקדש קנין חפץ כלל אע"כ דהי' בכלל הע' והע' א"כ גם כשמתה תקבר.
אמנם לישב דברי רבינו נראה לי דא"כ יקשה הך דב"מ באמר פרה זו תחת פרה זו בה' סלעים דפדוי וכ' תוס' דאייריא בהקדיש בע"מ למזבח וכן פסק רבינו בפ"ז מה' ערכין דפדיונו פדוי והיינו דהוה תחילת הקדש ומוסיף חומש ע"כ דאין להקדש קנין חפץ דא"ר לא למזבח ולא לבדה"ב רק עומד לפדות א"כ דלא הי' בכלל הע' ממילא לא הי' בכלל הערכה שיפדה בערך הכהן רק פודה בכ"ד דזהו ערכך וא"כ ע"כ דס"ל דלא הי' בכלל הע' והערכה וא"כ א"ש שכ' דאם מתה תפדה דגם מחיים לא אקדשי' ע"ד שיהא צריך הע' והערכה וא"כ ניחא דזהו שכ' רבינו ותפדה בערך הכהן אין הכונה בתורת הערכה עיקר אלא דאתי לאשמעינן דתפדה דההקדש חל וצריך פדיון ואם פדאו בלא הערכה רק בפדיון כ"ד פדיונו פדוי כיון שאין להקדש קנין חפץ כל מה שנותן להקדש אף בלא רצון הגזבר היינו שווי' וזה ערכך דקרא וכמו שבארנו.
ה')

וראי'

לדברינו נראה לי מהא דאיתא בפסחים דף כ"ט דפליגי באוכל חמץ של פסח אי מעל לר"ש דאחה"פ שרי בהנאה וגורם לממון כממון דמי והקשה בפנ"י מאי זה גורם לממון הא זה ממון גמור של הקדש וא"כ אף למ"ד לאו כממון דמי כיון דאחה"פ בר דמים הוא הוה ממונו ממש של הקדש אבל לפמש"כ ניחא דרק בהדיוט דאף אם אין שוה דמים לא פקע רשות בעלים מגוף החפץ דעכ"פ הא גוף החפץ הוא שלו ורוצה אדם בשלו בזה הוא דאמרינן דהוה ברשות של אדם אי לאו דחייב לבערו ולכן צריך לפרש דאין ברשותו יען דחייב לבערו אמנם בהקדש שבארנו שאין להקדש זכות רק שווי הדמים דלגוף החפץ אין אנו דנין לגבי הקדש כלל א"כ בחמץ בפסח אין להקדש בו זכיה דלאו בר דמים הוא לכן רק צריך לידון מצד דין גורם לממון ול"ש לומר הא הממון עצמו הוה להקדש כיון דיהי' מותר לאחה"פ דכל זכות הקדש בחפץ הוא רק שיוו הדמים וכיון דלאו בר דמים הוא כעת אין להקדש לו זכיה כלל אבל אי למ"ד דגורם לממון כממון דמיא שפיר דיש להקדש בו זכות דמי שווי ולפי"ז י"ל עוד לאידך גיסא דבהדיוט עיקר הקנין שיש לאדם בחפץ היא קנין החפץ ונראה דבהא פליגי אי קנ"פ כקנהג"ד דהנה הרשב"ם ב"ב כתב דלכן קנ"פ כקנהג"ד דכל עצמו וגופו של חפץ הוא עומד לתשמישו לכן למי ששייך התשמיש שייך ג"כ הגוף דהגוף כמו טפל לתשמיש וא"כ למ"ד דלאו כקהג"ד צריך טעמא לפמש"כ יובן כיון דבהדיוט עיקר הקנין החפץ שיש לו לא קנין דמי שווי ותשמישו לכן ל"ח קה"ג כטפל לגבי קנין דמי שויו ובזה נראה דהא"ט דפליגי בכמה דוכתין אי טוה"נ ממון או אינו ממון דכיון דבתרומות ומעשרות וכל מתנות כהונה אין לבעלים קנין חפץ דהוא של הכהנים ובי גזא דרחמנא ודשב"ל א"כ אף שיש לבעלים זכות דמי שווי דיכול לקבל דינר ליתן לבן בתו כהן כיון דאין לו קנין חפץ ל"ח זה כאילו יש לבעלים קנין בהחפץ לכן ל"ח טוה"נ ממון שיהא ע"י זכות הדמים קנין בהחפץ וכמו שיתבאר ובהא נמי תליא הא דפליגי בסוכה דף ל"ה אי לכם הוה כל שיש בו היתר אכילה או בעינן שיהא לו בו דין ממון וכמו שיתבאר בפ"ה מה' אלו בארוכה.
ובהא ניחא לי מה שהקשה בחי' רע"א בפסחים דף ל"ב דאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג חייב לשלם והקשה דהא בב"ק דף צ"ח איתא דהכל מצווין לבער חמצן של ישראל וכיון דמצוה קעביד דמבערו ע"י האכילה איך יתחייב בתשלומין ולפמש"כ ניחא דרק בהך דבב"ק דקאמר דגזל חמץ ובא אחר ושרפו אחר המועד חייב לשלם דהי' יכול לומר הרש"ל במועד פטור שהכל מצווין לבערו משום דבגזלן ל"ש דרוצה בגוף החמץ דבגזילה בא לידו רק לגבי נגזל שייך לומר דרוצה אדם בקב שלו ורוצה הוא בגוף החפץ ולכן יכול הגזלן לומר הרש"ל דטב לך עבדי לך דאתה מסתמא רוצה וניחא לך בגוף החמץ דרוצה אדם בקב שלו א"כ אף דאסור בהנאה מיקרי השבה דאף דאין מחזיר לו השווי' כיון דמחזיר לו עצם הגזילה יכול לפטור עצמו ולכן אם שרפו אחר המועד חייב לשלם לו דהא הפסידו החפץ אבל במועד דחייב לבערו א"צ לשלם לגזלן דהא אין שוה כלום דא"ל עכ"פ הפסידו גוף החמץ ורוצה אדם בשלו ויכול לומר הרש"ל ז"א דהא חייב לבערו א"כ מה זכות יש לו בגוף החמץ אבל באוכל תרומת חמץ לריוה"ג דמותר בהנאה אף דחייב לבערו והכל מצווין לבערו הנה זה יספיק לפטור מצד מה שיש לאדם קנין בגוף החפץ דבחמץ שחייב לבערו אין לו זכות בגוף החמץ אבל כיון דמותר בהנאה והוה ממון דידי' ל"ש לפטור מטעם דהכל מצווין לבערו דזה רק הוה מילתא בטעמא דהיכי דאנו באים לחייבו מטעם דעכ"פ יש לו זכות בגוף החמץ דיכול לפטור עצמו בטענת הרש"ל דהוה עכ"פ השבה לגוף החמץ ע"ז אמרינן אדרבא הרי חייב לבערו אבל היכא דהפסידו השיוו ממון שלו ל"ש לפטור מטעם דהכל מצווין לבערו הא עכ"פ ממון דידי' דהא רחמנא אוקמי' ברשותו (אף דחייב לבערו ואין ברשות של אדם רחמנא אוקמי' ברשותו) ודו"ק.
והנה בש"א הקשה אמאי בנטמאת החלה עובר הא מצי לבטל והעלה אי טובת הנאה אינה ממון א"י לבטל דהא א"י להפקיר אם טוה"נ אינה ממון אבל אכתי יש להקשות דהא לכאורה בחמץ ל"ש כלל טוה"נ דהא כיון דאסור לכל העולם לא יתנו לו אפי' שו"פ א"כ אמאי עובר בב"י משום דיש לבעלים טוה"נ וצ"ל כיון דאי לאו איסור חמץ הוה עובר ממילא אוקמא רחמנא ברשותו היכא דמבטל שוב לא אוקמוה ברשותו וא"כ ממילא אין לו טוה"נ כלל ואף דא"י להפקיר לטוה"נ עכ"פ הא גלי דעתי דלא הוה ברשותו ובהא לא אוקמוה ברשותו שוב אין לו טוה"נ כלל אך יש לישב על נכון לפמש"כ בפ"א מבהב"ח דהרמב"ן בליקוטיו כ' דלכן בחמץ אוקמוה ברשותו משום דהא רוצה בקיומו של איסור מדלא מבערו ורק אי מבטל בלבו שא"ר בקיומו אדרבא השוה דעתו לדעת התורה שיהא אצלו כעפרא דארעא לכן מהני הביטול לפי"ז התינח בחמץ דעלמא אבל בחלה דצריך לקיים בו מצות נתינה א"כ אי אין מבערו ל"מ הביטול דהא רוצה בקיומו לקיים בו מצות נתינה ואי יבטלנו לא מקיים בו מצות נתינה דלאו דילי' הוא והכהן מהפקירו קזכה א"כ ע"כ רוצה בקיומו לכן ל"מ הביטול אמנם הנה במק"ח ובישועת יעקב סי' תל"ב הקשו לדברי הש"א הנ"ל דהא איתא בערכין דף ל"ב דיכול להקדיש הטוה"נ שיש לו בקדשים א"כ ה"ה דיוכל להקדיש ולהפקיר ולבטל דרק לענין קידושין הא"ט דכיון טוה"נ אין לו זכות באותה תבואה לא יכלה האשה ליקנות ע"י משיכה לכן אינה מקודשת אך הנה בנדרים דף פ"ד גבי קונם כהנים ולוים דיטלו בע"כ מוכח דטוה"נ אינה ממון כלל אך לפמש"כ ניחא דהא דטוה"נ אינה ממון היינו משום דעיקר קנין האדם בחפצים שלו הוא עצם החפץ לא השיוו ממון וכיון דצריך ליתנו לכהן הוה התרומה בבי גזא דרחמנא ואין גוף החפץ והתבואה של הבעלים לכן טוה"נ לא מחשב ממון לגבי בעלים א"כ ניחא בוודאי כהנים באים ליטול את החפץ שלהם א"י לעכב דמה לו ולהם דהא גוף החפץ שלהם והוה בבי גזא דרחמנא וכמו שהארכנו לעיל אבל בעוד שהחפץ ברשות הבעלים שאין הכהנים באים להוציא מידו שפיר הוה הטה"נ ממון מצד הקנין דמום שיש לבעלים בהם.
ו')

אמנם

קשה לי לפי דברי המשל"מ

יא

א')

ותפדה

בערך הכהן ותצא לחולין וכו'.

והקשה בכ"מ הא לרי"ו בע"מ מעיקרא א"צ העו"ה דאתי אותה למעוטי בע"מ מעיקרא ותי' דעד כאן לא אמר רי"ו אותה למעוטי בע"מ אלא לומר דבע"מ מעיקרא אפי' מת נפדה דל"ב העו"ה אבל כשהוא חי נפדה בערך הכהן ובלח"מ הקשה מנ"ל לרבינו חילוק זה דאי נכנס בכלל העו"ה אם מת יקבר ואם לא נכנס אפי' חי ל"ב העו"ה ובמשל"מ כ' דדברי הכ"מ מוכרחין דלא גרע ממקדיש מטלטלין דנפדה בערך הכהן ע"כ תמה על הלח"מ דמשמע מדבריו דלא ניחא לי' בתירוצא של הכ"מ והנה בלח"מ הקשה עוד דא"כ אמאי אסיק בקשיא ללוי אותה למאי אתא נימא דלוי לא אמר בבע"מ מעיקרא דאם מת יקבר אלא יפדה רק כשהוא חי צריך העו"ה וכ' המשל"מ דקו' מעיקרא ליתא משום דהעמדה ל"ש אלא למעט מת אבל כשהוא חי ל"ש העמדה אלא הערכה וזה שכ' כאן ותפדה בערך הכהן ולא הזכיר העמדה ומש"כ בפ"ה ערכין הי"ב צריכה העמדה בבי"ד הכונה הוא למעט מת דל"ש בה העמדה דאי לא תימא הכי העמדה זו מה הוא וכי תימא שיביאו אותה לפני בי"ד שישומו אותה הא כל הקדשות נמי במטלטלין ושדות ע"י בי"ד הם נפדין וא"כ לוי דתני העמדה ע"כ ס"ל דאם מת יקבר ומה שהקשה דמנ"ל חילוק זה לא ידעתי היכן כ' רבינו דבעי העמדה דיקשה לו דאם מת יקבר ולפי מה שכתבנו לעיל דקרא דואם בבהמה טמאה אייריא במקדיש בע"מ א"ש דלא כתיב בי והעמיד אלא ונפדה בערך והנה הדבר צריך ביאור דלדברי המשל"מ דהא דנקט העמדה היינו רק למעוטי מת א"כ הכי הו"ל לחכמינו ז"ל לומר דהי' בכלל העמדה או לא הי' בכלל העמדה ולמה נקטו בכל מקום דהי' בכלל העוה"ע הא עיקר רק בהעמדה תליא לאפוקי מת.
ואקדים הנה בגמ' דב"מ דף נ"ד תני תנא קמי' דר"א ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך מה בהמה טמאה מיוחדת שתחילת הקדש וכולה לשמים ומועלין בה אף כל שתחלת הקדשה וכולה לשמים מועלין בה (דהיינו לענין חומש) א"ל רב אשי לרבינא בהמה טמאה בתחילת הקדש איתא באמצע הקדש ליתא א"ל שאינה בסוף הקדש (ופירש"י שאינה בסוף הקדש דלא משכחת לה דלאו למזבח קיימא ולא לשקעה בבנין) ונדמיא לתחילת הקדש א"ל מסתברא לסוף הקדש הו"ל לדמוי שכן נתפס מנתפס (וכ' תוס' כגון שלקח אבנים ושוקעין בבנין ונמלך לפדותן אפ"ה מיקרי סוף הקדש כיון שמתחלה הי' דעתן לפדותן) ומייתיא תניא כוותי' דריב"ל פרה זו תחת פרה של הקדש טלית זה תחת טלית של הקדש פרה זו בחמש סלעים תחת פרה של הקדש פדוי על הקדש ראשון מוסיף חומש על הקדש שני אין מוסיף חומש וכתבו תוס' דברישא שלא הזכיר שום שוה לא הי' בדעתו לקנות ההקדש אלא לחללו שוה בשוה לכן ישלים ובסיפא אייריא שנתכוין לחלל הקדש אפי' שוה הרבה על דבר מועט מחולל כדקאמר שמואל לקמן והנה כדי לבאר ענין זה אתהלכה ברחבה.
והנה בב"מ במשנה ספ"ד דקתני דאלו שאין בהן אונאה קרקעות והקדשות דג"כ אין בהן אונאה ומבואר בגמ' בשם ר' יונה דביטול מקח יש להן ור"י משום ר"מ אמר אקרקעות ומפרש בגמ' אבל בהקדשות לא כדשמואל דהקדש שוה שחילל בשו"פ מחולל והנה לקמן פליגי רי"ו ור"ל לחד לישנא בהא אי דשמואל אפי' לכתחילה נמי אמר ותוס' תמהו איך נזלזל בהקדשות כל כך ותי' דבאמת לכתחילה אסור רק דקאמר לכתחלה נמי היינו בהי' סבור ששוה בשוה ואח"כ נודע שנתאנה הקדש מותר אפי' לכתחלה וא"צ לעשות לה דמים רק מדבריהם אולם בשמ"ק הביא לחלק בין בעלים דבידן לשאול כ"ז שלא בא ליד גזבר ע"פ בידן לפדותן אפי' לכתחלה לחד מ"ד אבל אחרים בוודאי אין רשאין לפדותן אלא אם חיללו בדיעבד מחולל ולאידך מ"ד גם בעלים א"י לפדותן לכתחלה והטעם נראה לי דבשלמא לשאול יכולין ול"א כיון דבי גזא דרחמנא איתא וכדאתא ליד גזבר דהא שאלה עוקר הקדש מעיקרא אבל בפדי' ל"ש כן דמכאן ולהבא יוצא לחולין א"כ זהו דהוה בי גזא דרחמנא אלים כאלו בא ליד גזבר והנה לפי"ז הא דאמרינן לעיל דבהקדישות אין בהן ביטול מקח כדשמואל ויקשה לכאורה הא בדשמואל טעמא אחרינא איכא משום דיכולין לשאול יכולין לפדותו וכאן בגזבר שמכר דל"ש שאלה א"י לפדותו בפחות משוי' אך הדבר ניחא דזה רק אי כמ"ד אף לכתחלה אבל אי אמרינן דשמואל רק שחילל וקאמר דיעבד (וללישנא קמא בגמ' לכו"ע רק דיעבד קאמר) א"כ גם באחרים ג"כ יכולין לפדותן בפחות ושפיר קאמר כדשמואל.
אך לפי"ז קשה במשנה דת"ק סובר הקדשות אין בהן אונאה ור"ש קאמר קדשים שחייב באחריותן יש בהן אונאה יקשה דאדרבא בקדשים שיש בהן אחריות בוודאי ל"ש אונאה דהא לר"ש דגורם לממון כממון דמי א"כ קרינן בי' וגונב מבית האיש כדאיתא ב"ק דף ע"ח דחייב כפל א"כ ל"א בגזא דרחמנא איתא א"כ מסתברא דלר"ש בעלים יכולין לפדותן כמו דיכולין לשאול א"כ לפי"ז ל"ש אונאה לגבי הקדש כיון דבעלים יכולין עדיין לפדותן בכ"ש אין לההקדש זכות בזה אלא בשו"פ וא"כ מאי אונאה להקדש שייך לומר ואין לומר דהתינח בקדשי בדה"ב אבל בקדשי מזבח ל"ש דיכולין לפדותן בפרוטה דהא עכ"פ צריכין להביא הקרבן ז"א דהא יכולין לחלל על עוף דאין שוה אלא דבר מועט כדאמר כהא"ג בב"מ דף ע"ח דיכול גנב לפטור עצמו בשה ועוף לראב"ע (ועיין עטרת חכמים שהקשה מגמ' זו מטעם דיכולין לפטור בשה ובמחכ"ת דבריו אין מובנים דכאן ל"ש דיכול לפטור עצמו בשה ולכן לא יהא בהן אונאה וא"כ אדרבה לכן איכא בהן אונאה ולכן אין להקשות רק עד"ז שכתבתי דלהקדש אין מגיע עכ"פ אונאה כיון דהבעלים יכולין לפדות בשה) ואולם נראה לישב דהנה בגמ' דפסחים דף ו' איתא אמר רבא בעירו חמירא דבני חילא משום דחייבין באחריותן אי מגנב ונאבד וכתיב לא ימצא ואיתא שם ל"ב התינח למ"ד לאו כגורם דמי אבל למ"ד כגורם ל"ל קרא ומשני אי מההיא הו"א היכא דליתא בעינא אבל באיתא בעינא לא קמ"ל לא ימצא נשמע דגל"מ כממון כ"ז שבעיני' רק בחמץ גזה"כ וקשה לי טובא א"כ מ"פ הגמ' מדר"ש דחייב באחריות הא שם מילתא אחריתא דר"ש סובר דל"א דבגזא דרחמנא איתא כ"ז שחייב באחריותן ולא נכנס כלל בגזא דרחמנא ונשאר שלו שלא יצא מרשותו אבל לא נשמע מזה עוד דנאמר גם היכא דלא הי' שלו דע"י חיוב אחריות יהא נחשב כאלו הגוף של החפץ שלו (וכהא"ג כתבו תוס' שם בפסחים לענין בהמות ארנונא וכן מחלקין בתוס' מענין הואיל דל"א אי בעי פריק כמו דל"א אי בעי קנה דל"ש משום הואיל יהא נחשב כשלו אמה דגוף הדבר אין כשלו רק אי בעי מתשל שפיר אמרינן דעי"ז לא יצא מרשותו והן אמת די"ל דזהו דמשני דר"ש לא קאמר רק באיתא בעיני' דגל"מ כמ"ד דהיינו דלכן יש חילוק בין אי מתחילה הי' שלו וע"י האחריות נאמר שעדיין ברשותו או היכא דהגוף של אחרים ואין עליו אלא חיוב אחריות והיינו הך דקמשני ה"מ היכא דליתא בעינא וא"כ זהו שייך אף בגוף שאינו שלו אבל באיתא בעינא לא אמר כיון דגוף אין שלו אמנם אי נפרש כן מיושב קו' קצה"ח שנביא להלן) ועוד יקשה הא יש לחלק ולומר דאחריות דר"ש בקדשים אין מדין שומר אלא אגוף הקדשים שחייב להביא אחר מצד נדרו אי נאבד כמש"כ השמ"ק בכתובות דף ל"ד וא"כ שייך לומר דיש לו קנין בגוף הדבר אבל באחריות על חמץ דאחרים הנה חיוב האחריות אין אלא רק מדין שומר א"כ אין לו קנין בגוף הדבר ל"א כמ"ד וא"כ מ"פ הגמ' ממ"ד דגל"מ כמ"ד ועוד אני מוסיף לתמוה דהנה בריט"א בבכורות הקשה לדברי השמ"ק הנ"ל והוא גם דעת התוס' ח"ד בפ"ב דקדושין בעלים יכולין לפדות לכתחלה א"כ מ"ט דרבנן דסברי דפטור מכפל דלא קרינן וגונב מבית האיש וא"כ יקשה כיון דיכולין בעלים לפדותו בפחות משויו יש לבעלים זכות במה דביני ביני כדאמרינן בכהא"ג בבכורות בפדיון חמור דיכול לקדש במאי דביני ביני דיכול לפדות על שה כ"ד ומוכח מזה דלא כתוס' רי"ד אלא דלכתחלה אסור אף לבעלים אך התינח לרבנן אבל לר"ש דסובר בגל"מ כמ"ד א"כ כשהבעלים חייבין באחריותן ול"ה בגזא דרחמנא א"כ שפיר מסתברא דיכולין בעלים לפדות בשו"פ לכתחלה כמו דיכולין לשאול וא"כ לכן שפיר חייב כפל לכך יש בו דין אונאה דמיקרי של הבעלים והפסד שלהן דהא להקדש אין בהן אלא שו"פ והשאר זכות של הבעלים א"כ יש בהן שפיר אונאה לא משום הקדש אלא משום דמגיע אונאה לבעלים דהרי יכולין לפדות בשו"פ והשאר להם והדבר מוכרח לכאורה דהא כבר כתבנו דלכאורה מה אונאה שייך להקדש לר"ש כיון דיכולין לפדותו בשו"פ לכתחילה א"כ אין להקדש זכות בהן אלא בשו"פ וע"כ לומר דבאמת האונאה אין להקדש אלא לבעלים וא"כ מ"פ הגמ' בפסחים למ"ד גל"מ כמ"ד ל"ל לא ימצא דהא מהכא לא נשמע רק היכא דשייך לומר דיש לבעלים זכות בהן דיכולין לפדות בשו"פ כיון שחייבין באחריותן ולא נכנס בגזא דרחמנא וע"כ חייבין כפל ושייך בהן אונאה אבל לא נשמע מזה דלר"ש היכא דהוא אין לו בגווה אלא חיוב אחריות לבד דנאמר דהוה שלו ועובר בב"י ע"כ צריך קרא לא ימצא וצ"ע לכאורה.
אולם נראה לישב דהנה בשבועות דף מ"ב קתני ש"ח אינו נשבע מחלק ג"כ ר"ש בין קדשים שיש להם אחריות והנה שם אפשר לומר הטעם דר"ש הוא משום כיון שאמר הרי עלי א"כ נתחייב להביאו למקדש ובקדמ"ז להביאו ליד הגזבר א"כ עד שהביאו ליד הגזבר נעשה עליו שומר לרי"ו הא איתא בהמפקיד דף ל"ז דשומר שמסר לשומר חייב משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וא"כ כיון שנגנב מבית השומר הרי נתחייבין הבעלים לשלם להקדש בתורת שומר ויש עליהם חיוב אחריות שומרים (אף דבהקדש ליכא דין שומרים הנה בפשיעה דעת רבינו דחייבין וכאן כיון שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר הוה כפשיעה וחייבין מדין חיוב שומרים) וא"כ שפיר ש"ח נשבע דהא יש לבעלים חיוב אחריות וגל"מ ומ"ד א"כ קרינן בו של רעהו א"כ נשמע דגם היכא דחיוב אחריות של שומר הוא רק מצד דין שומרים אפ"ה ס"ל דגל"מ כמ"ד אך לכאורה ז"א דהא לענין כפל ואונאה בארנו דהא אלר"ש היכא דחייבין באחריות קרינן רעהו לא משום אחריות שומרים אלא משום דגוף החפץ לא יצא עדיין מרשות בעלים ש"כ כן לענין שבועה ג"כ נוכל לפרש דהיינו טעמא דר"ש הא משום אחריות דשומרים אך הדבר ניחא דהנה בר"ה דף ר"ו מבואר באמר הרי עלי עולה ע"מ שא"ח באחריות אבל החיוב להביאו בעזרה איכא וכמו שביאר היטב בנתיבות סי' ל"ג וא"כ הנה ר"ש דקאמר קדשים שחייבין באחריות הנה נכלל בדבריו גם קדשים שאמר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות דאין עליו חיוב אחריות מצד הנדר עצמו דהרי אמר ע"מ שלא אתחייב באחריות ואם נגנב פטור מקרבן אחר אפ"ה מוטל עליו חיוב אחריות להביאן לעזרה וא"כ אי עבר בפשיעה ולא הביאן הרי חייב מדין שומר (ואף לשיטת פוסקים דאין חייב מצד פשיעה הוא רק בסתמא אבל אם התנה שיתחייב בחיוב שומרים הרי בוודאי יכול לחייב עצמו ואף דבשמעתין דב"מ דף נ"ח מוקמינן בקני מיני' מוכח דבהקדש לא יכול להתנות לחייב בעצמו ול"א דש"ח מתנה להיות כשואל הנה כאן דאמר הרי עלי הרי ע"כ חייב מטעם נדר בחיוב אחריות ובפרט לענין פשיעה בוודאי יכול לקבל עליו שיתחייב אף בלא קנין רק לענין שיתחייב כש"ש בעינן קני מיני') ואפ"ה ש"ח נשבע עליו אף דבכה"ג ל"ש לומר דלא יצא מרשותו בהא כיון שאמר ע"מ שלא אתחייב הרי כבר הוא בגזא דרחמנא ואין עליו אלא שומר ואפ"ה מחייב שבועה א"כ נשמע דאפי' היכא דאין בגוה אלא חיוב אחריות שומרים לבד ג"כ גל"מ כמ"ד וא"ש דפריך בפסחים לר"ש על לא ימצא כיון דמדר"ש נשמע דאף באין בגוה אלא חיוב אחריות לבד גל"מ כמ"ד ובהא עלתה ארוכה לקושית הקצה"ח שהקשה אהא דפסחים מסנהדרין דף קי"ב דאיתא התם קד"ק דבעי העו"ה ימותו ומוק' לה כר"ש ובקדשים שחייב באחריותן מוכח דאף דאיתא בעיני' גל"מ כמ"ד ולפמש"כ ניחא דרק היכא דאין בגוה אלא חיוב אחריות שומרים אבל גוף החפץ ל"ה שלו בהא אמרינן דל"ה כממון רק בליתא בעיני' בשכבר נתחייב אבל היכא דבאמת איכא חיוב אחריות הנדר ל"ה כלל בגזא דרחמנא דעדיין לא יצא מרשות הבעלים דגם החפץ עדיין של הבעלים בכהא"ג אפי' איתא בעיני' גל"מ כממון לבעלים דמי ודו"ק כי נכון הוא ובהא ניחא לי לישב גם הא דאיתא לקמן בסוג' דבני העיר אהא דרי"ו משני נשבעין לגזברין דאתיא כר"ש דסובר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן ופריך בגמרא מברייתא דתורמין על האבוד והקשה בתוס' (ומבואר בחי' רע"א קושיתם) אמאי לא פריך לרי"ו גופא ממשנה גופא דקתני נשבעין לגזברין מוכח דבה"ע פטורים דאי כש"ש וחייב באחריותן א"כ נשבעין לבה"ע מבעי לי' להנ"ל יש לומר הא דמוקי רי"ו כר"ש הא דנשבעין לגזברין הנה איחייב אחריות מצד חיוב המוטל עליו להביא שקלים א"כ ל"ה כלל בגזא דרחמנא וא"כ למה נשבעין לגזברין אלא הכונה כך דבאמת אייריא אחר שנתרמה דלשיטת רש"י תורמין על האבוד מה שכבר הי' אבוד בשעת התרומה א"כ מיד שתרמו הרי זה לחלקו בקרבנות כאילו כבר מסר השקלים ליד הגזבר ואין עליו אלא חיוב אחריות שומרים להביאם ליד גזבר דמיד שהפרישו השקלים נעשין עליהם שומרים להביאם ליד גזבר אם על ידם או ע"י שלוחם הנה כיון ששלחו ביד ש"ח נתחייבו בעלים באחריותן אם יגונב או יאבד (דבשלמא דבשלח ע"י ש"ש שייך לומר מאי הוה לי' למיעבד כמש"כ רבינו בפ"ג דשקלים אבל בשלחו ע"י ש"ח שפיר חייבין באחריותן מצד שומרים דל"ה להם לשלוח ע"י שליח ש"ח) וא"כ אי נגנב קודם התרומה א"כ כבר נתחייבו ליתן אחרים מצד חיוב אחריות שומרים שעליהם ובתרומה זכה להם רחמנא שיהא חלק בקרבנות כאלו כבר שקלו אבל מה שנתחייב לשלם מצד שומר ע"ז לא מהני התרומה דהא אף אי לא ישלם כבר יש לו זכות בקרבנות לכן שפיר נשאר עליהם החיוב שמצד אחריות שומרים דמזה לא נפטרו ע"י התרומה שתרמו בי"ד ולכן שפיר נשבעין לגזברין דהא ההפסד שלהם דהם צריכין לזכות לו בשליחות בי"ד חלק בקרבנות אף שלא נתן חלקו בשקלים ואפ"ה לא יקשה איך נשבעין להקדש הא אין נשבעין על ההקדש דכיון דאיכא עליו חיוב אחריות מצד שומרים דלר"ש כממון דמי שפיר נשבעין עליהם דקרינן בי רעהו ולכך ניחא לרי"ו לתרץ המשנה כר"ש אבל הגמ' פריך מברייתא דתורמין על האבוד שמשם נשמע דלא כפירש"י באמת ואין תורמין אלא אם בשעת התרומה קיימין השקלים ביד השליח וא"כ כיון שתרמו כבר זכה בהן ההקדש לגמרי ונפטר מחיובו לשקול השקלים ואין עליו חיוב אחריותו מצד חיוב לשקול שקלים וגם חיוב אחריות מצד שומרים ליכא דהא נאבד כשהוא ביד השליח אחר שנתרם וזכה בו הקדש לגמרי ול"ש לומר דחייב מצד שמסרו לשומר דהא הנתינה לשומר הי' קודם שתרמו וכיון שתרמו הוה כנתרצו שיהא השליח שלוחן לא שליח של בעה"ב וא"כ נפטרו הבעלים מאחריות שומרים ע"כ שפיר פריך אחר שתרמו ליכא חיוב אחריות כלל דהא מברייתא נשמע דנתרמה התרומה דקתני דנשבעין לגזברין והיינו בנאבד אחר שתרמו א"כ אין חייבין באחריות כלל לא מצד השקלים ולא מצד שומרים (גם בלא"ה אחר שנתרמה ל"ש חיוב מצד שומרים דכבר זכה בו הקדש לגמרי ואין דין שומרים בהקדשות) וזהו שפירש"י דר"ש קאמר לה בשבועות להדיא דנשבעין על ההקדשות כשחייב באחריותן והיינו כמש"כ דמשם נשמע דין זה דנשבעין מטעם דיש חיוב אחריות דשומרים עליו כמו שבארתי ואולם דיש גורסין דר"ש דסובר דיש אונאה להקדש והיינו משום דלכאורה גם ממשנתינו יש להוכיח כן דמשום אחריות דשומרים נחשב כדידי' דהא קשה כמו שהקשנו לעיל דמאי סברא לומר דיש אונאה משום חיוב אחריות אדרבא כיון כדידי' דמיא ול"ה בגזא דרחמנא א"כ בעלים יכולין לפדותו אפי' לכתחלה ואין להקדש בו אלא שו"פ אך י"ל דאייריא בשאמר הרי עלי ע"מ שאין עליו אחריות דהוה שפיר בגזא דרחמנא ויצא מרשותו וא"כ בעלים הוה כמו אחרינא שא"י לפדות בשו"פ לכתחלה ורק חיוב אחריות דאית בה היינו משום דאמר הרי עלי דיש חיוב להביאו למקדש א"כ אי הוממה יפדה אותה בפחות משוי' א"כ יש עליו חיוב אחריות מטעם שהפסיד להקדש וצריך לשלם כיון דאמר הרי עלי קיבל עליו להביאו להקדש כמו שהוא וא"כ אי מכרה בפחות משוי' הרי הפסיד להקדש (וא"ל דהא רבא סובר בקידושין דבשליח דאמרינן לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי אפי' בפחות מכדי אונאה נמי הנה זה רק לתירוץ אחד בתוס' ולהאי גי' באמת נוכל לומר לענין בכדי אונאה קאמר לה רבא) וא"כ נשמע דשפיר אית לי' לר"ש דכמ"ד משום אחריות לבד אבל רש"י לא ניחא לי' בהאי גי' כיון דמפורש כן בשבועות דסובר ר"ש דקדשים דחייב באחריותן נשבעין עליהן וגם משם נשמע שפיר זה הדין דמשום אחריות לבד ג"ל כמ"ד וא"כ עדיפא להביא מהך דשבועות דתני לה לענין שבועות.
ב')

אהדרן

לדמעיקרא דמסיק למ"ד אקרקעות אבל אהקדשות לא כדשמואל והנה לכאורה מה ראי' מדשמואל דשם יכול לעשות כן אף שיודע ששוה יותר וא"כ ל"ש מקח טעות דהא שמואל קאמר שחיללו דמשמע דיעבד ופירש"י ובתוס' דיעבד היינו דהי' רוצה לחללו בפחות משוי זהו רק בדיעבד ובלכתחלה פליגי דהיינו כשרוצה לחלל שוה בשוה דזהו מותר לכתחלה בהא פליגי אי צריך לעשות דמים מה"ת או מדרבנן וא"כ שמואל דקאמר שחיללו דיעבד א"כ אייריא רק ממי שרוצה לפדות בפחות משוי' ועיקר הדין דאין בו אונאה בהי' סבור ששוה בשוה זהו לא נשמע מדברי שמואל א"כ איך קאמר דמקח טעות אין לו כדשמואל הא מדשמואל לא נשמע כלל איך סובר לענין אונאה בהי' סבור דהוא שוה ונראה לישב דהנה בב"מ דף מ"ז פליגי רי"ו ור"ל אי מעות קונות או משיכה קונה ויליף רי"ו מקרא דונתן הכסף וקם לו דמעות קונות וכתב ח"ס בחי' דמזה נשמע דבפרוטה ג"כ יכול לקנות כל המקח יעו"ש ולפי"ז י"ל כך מדשמואל סובר דאם חילל בפרוטה מחולל אף דיודע ששוה יותר היינו משום האי סברא גופי' דבפחות מפרוטה יכול לקנות כל המקח בתורת קנין (משא"כ במקרקעי הא דיכול לקנות בפרוטה אין משום קנין כמש"כ הסמ"ע סי' ק"צ אלא בתורת פרעון כדכתיב וישקול אברהם לעפרון ארבע מאה כסף דהיינו בתורת שויו) וע"כ מהאי סברא גופי' נשמע דגם בהי' סבור ששוה בשוה ובאמת אין שוה כל כך ג"כ ל"ש ביטול מקח דכבר נקנה לו בקנין גמור אין לבטל המקח ועוד דמה ששוה יותר אין זה נוגע להקנין דהקנין הא נגמר בפרוטה אף אם שו"פ הרבה רק האונאה הוא נוגע להפרעון שאין משלם לו כל השויו (דבשלמא אי כסף אין קונה אלא בתורת פרעון א"כ אם נתאנה הרי יש טעות בגוף הקנין אבל אי כסף עושה קנין א"כ אין הטעות בגוף הקנין אלא שמחסרהו ומטעהו בהפרעון לכך לא בטיל המקח לכן בקרקע שאינו בתורת קנין רק בתורת שויו ופרעון א"כ אי יש אונאה ביותר משתות א"כ ל"ה בדרך שויו ונתבטל המקח לגמרי ולכן במקרקעי שייך ביטול מקח) ולכן באמת צריך לעשות לה דמים או מדאורייתא או מדרבנן אבל אי לאו דשמואל הו"א דבהקדש נשבעין ג"כ כסף בתורת שויו וכיון שלא נתן כפי הערך השויו אין כאן קנין כלל.
ובהא יש לישב שיטת רש"י דפירש"י לקמן בפלוגתא דרי"ו ור"ל אי צריך לעשות דמים מה"ת ופירש"י משום דכתיב ערכך בשויו משמע ואידך סובר ערכך כ"ד ותמה בפנ"י טובא למה לא פירש"י דפליגי בביטול מקח ועוד הא דקאמר לעיל מ"ד אהקדשות כש"כ אקרקעות דילמא רק בהקדשות משום דכתוב ערכך וכן קשה עוד אמאי דפירש"י לקמן דמוקי דפליגי בדשמואל אי לכתחלה או דיעבד פירש"י דאונאה בין גדולה בין קטנה משמע ותמוה מאוד הא קאי למ"ד ביטול מקח יש בהן ונראה לישב דהנה בגמ' משני איפוך ופריך בגמ' במאי קמפלגי ומסיק בדשמואל קמיפלגי ויקשה למה נטר עד עתה לפרש דפליגי בדשמואל ומשמע דמעיקרא ניחא לי' אף אי לא פליגי בדשמואל ונראה דזה דדחקו לפירש"י לפרש דפליגי אי ערכך בשויו משמע משום דטרם דמסיק איפוך שפיר מצינן למימר דפלוגתא דרי"ו ור"ל אי עושה להם דמים לא תליא בדשמואל כלל דשמואל לא אייריא רק במחללו במכוון בפחות משוי' אבל בהי' סבור דהוא שוה בשוה יש בהן אונאה משום דערכך משמע בשויו.
אבל אחר דמסקינן דאיפוך דרי"ו דסובר עושה להם דמים מה"ת סובר יש ביטול מקח בהקדישות ולמ"ד עושה להם דמים מדרבנן סובר אין להם ביטול מקח עתה הוא דפריך במאי קמפלגי דאין לומר דפליגי בערכך אי כ"ד משמע בהא למ"ד ביטול מקח אין להם ע"כ דסובר כדשמואל משום דכמו דלשמואל אם חיללו במכוין מחולל משום דכסף מטעם קנין מהא"ט אין להם ביטול מקח דאין מבטל מקח שכבר נגמר ע"י קנין א"כ מ"ד דסובר עושה להם דמים מה"ת וסובר דיש להם ביטול מקח קשה עליו מדשמואל דסובר דהמקח לא יתבטל כיון דנגמר הקנין ואי משום דכתיב ערכך מזה לא נשמע ביטול מקח לכן מסיק דפליגי באמת בדשמואל גופא דלמ"ד ביטול מקח יש להם לית לי' דשמואל ופליגי אי אף לכתחלה והיינו דעתה מחדש דאף דביטול מקח יש להם אפ"ה מצי סבור כדשמואל משום דנהי דלשמואל מחולל אף במכוין ורצה לחלל בפחות אבל לכתחלה דהיינו בסבור דשוה בשוה ונמצא דשוה בפחות בטל המקח וא"כ קשה שוב הא מעיקרא הוה פשיטא לי' מאן דסובר אין להם ביטול מקח סובר כדשמואל ובארנו משום דכיון דהחילול בהקדש בתורת קנין אין לבטל המקח רק צריך לעשות לו דמים וא"כ עתה אין חזר מזה הסברא ומחלק דשמואל רק דיעבד דהיינו במכוין סובר דמחולל אבל בסובר דשוה בשוה יש להם ביטול מקח ונתבטל הקנין שנגמר כבר בתורת קנין ולכן ליישב זה פירש"י דאין להם אונאה בין גדולה בין קטנה משמע רק הא דעושה להם דמים היינו מערכך והיינו דבאמת עתה חוזר לסברא הראשונה דהי' סבור דפליגי רי"ו ור"ל אי דרשינן ערכך כ"ד משמע ורק דא"כ יקשה לזה אין פליגי בערכך וקשה מ"ט דמ"ד יש להם ביטול מקח דמערכך לא נשמע רק דצריך לעשות לו דמים מה"ת אבל אין נשמע מזה דיתבטל המקח וע"כ לומר דהאי מ"ד דסובר ביטול מקח יש להם סובר דשמואל לא קאמר רק בדיעבד אבל לכתחלה לא דכתיב בערכך הכונה כך דהא דאמר רי"ו דביטול מקח יש להם לעולם אין חילוק בין אונאה גדולה לאונאה קטנה דהמקח קיים בכל אופן ומטעם שבארנו דכיון דמעות קונות מטעם קנין אין המקח בטל רק אם נתאנה צריך לעשות לו דמים דהיינו להחזיר האונאה א"כ ע"כ לומר דכיון דכתיב ערכך נשמע דבהקדש גלי קרא דבעינן לפעמים שיהא בתורת שויו ושפיר יש לנו לחלק דרק ברצה לחלל בפחות היא בתורת קנין אבל בכסבור שהיא שוה בשוה אז אין דעתו לעשות המקח רק בתורת שויו ולכן צריך לעשות לו דמים מה"ת להחזיר לו האונאה והיינו דפירש"י דפליגי בערכך דאין צריך לעשות לו דמים מה"ת להחזיר האונאה (ואף דלכאורה לפירש"י אין מחלקין בין מכוין לפדות בפחות דהא רש"י מפרש לכתחלה כפשטא הנה לפמש"כ רש"י חולק רק אפירושן של תוס' אבל בדין אין חולק) אולם כ"ז לר"יונה אבל לר' ירמי' דלא תיפוך י"ל דרי"ו ור"ל לשיטתם דפליגי אי מעות קונות דרי"ו דסובר מעות קונות יליף שפיר מונתן הכסף וקם לו כיון דסובר דעושה להם דמים מדרבנן אבל מה"ת יוצא לחולין הכל ע"כ דיקנה בפרוטה וא"צ ליתן שווי' א"כ שפיר נשמע דמעות בפרוטה בתורת קנין אבל ר"ל דסובר בעושה להם דמים מה"ת ולא יצא לחולין רק כפי ערך המעות א"כ הא דכתיב ונתן הכסף וקם לו אינו בתורת קנין רק בתורת שויו וא"כ אין לילף דבהדיוט ג"כ נקנה בתורת שויו עכ"פ משום דבהקדש אינו כלל בתורת מכירה רק בתורת חילול (כמש"כ הפנ"י בפסחים דף כ"ט וא"כ אין לילף מהקדש או כמש"כ התוס' בכורות רפ"ב דשאני הקדש משום דלא שייך קנין משיכה אבל לרי"ו שפיר יליף דא"ל דשאני הקדש דל"ש משיכה דכיון דנשמע דבהקדש הוה קנין בפרוטה א"כ ה"ה בהדיוט דכיון דהוא משום קנין אין לחלק בין הדיוט להקדש דמה דהוה בתורת קנין בהקדש הוה קנין גם בהדיוט אף שבהדיוט איכא גם קנין משיכה דמה לי אי עושה הקנין משיכה במקח או שעושה הקנין משיכה במעות כמש"כ המקנה בקידושין דף כ"ו.
ועד"ז יש לפרש הא דקאמר דכו"ע אית להו דשמואל רק פליגי אי לכתחלה י"ל ג"כ דאפילו לשיטתם דפליגי אי מעות או משיכה קונה דהיינו דרי"ו סובר ביטול מקח יש להם אפ"ה עושה להם בדמים מה"ת לפירש"י דמצד אונאה אין חילוק בין אונאה גדולה או קטנה כיון דמקח נקנה בתורת קנין מעות לא מבטל המקח רק בהקדש הטעם דבטל הוא מדכתיב ערכך מזה נשמע דיש חילוק בין מכוון לפדות בפרוטה דאז שפיר מקח נקנה בפרוטה אבל במאנה בטלית המקח בטל דכיון דכתיב בערכך דקפיד שיהא בתורת שויו א"כ שפיר נשמע מנתן להקדש וקם לו דמעות קונות בתורת קנין דהא במכוון לפדות נקנה שוה אלף בפרוטה אבל לר"ל לא ילפינן מהקדש ולדידי' דעושה להם דמים מדרבנן משום דסבר ערכך כ"ד משמע דהיינו דבהקדש יש דין אחר דכל מה שערך הכל מקרי שויו ונקנה בתורת שויו משום דהקדש שאני דהוא בתורת חילול ולא בתורת מכר כנ"ל אבל בהדיוט דל"ש שיקנה בפרוטה שוה אלף זוז בתורת שויו ובתורת קנין לא מצינו לילף כיון דבהקדש ג"כ אין בתורת קנין רק בתורת שויו משום דגם דבר ששוה אלף זוז אם ערך בפרוטה הוה שויו דגלי קרא דהיינו ערכך דערכך כ"ד משמע ודו"ק וכן לל"ב דפליגי רי"ו ור"ל אי אונאה להקדש או אין אונאה דהיינו שאין לו דין אונאה דאף ביותר מכדי אונאה ג"כ המקח חוזר דלר"ל דעושה להם דמים מה"ת דהיינו דאף בפחות מכדי אונאה המקח חוזר ואין יוצא לחולין רק כנגד המעות שנתן ג"כ ניחא דרי"ו ור"ל לשיטתם דלרי"ו דיוצא לחולין ואינו עושה להם דמים מה"ת ואין המקח בטל ביותר מכדי אונאה שפיר ילפינן מהקדש דמעות קונות דהיינו דמעות עושה קנין כיון דחזינן דבפרוטה נקנה המקח כמש"כ בשם הח"ס א"כ מוכח דמעות קונות ושפיר ילפינן דאף להדיוט מעות קונות אבל לר"ל לשיטתו דמקח חוזר א"כ אינו יוצא לחולין רק כנגד המעות ע"כ הא דבהקדש מתחלל ע"י מעות לא בתורת קנין ורק בתורת חילול וא"כ לא נשמע מהקדש דמעות קונות כלל ומיושב קו' התוס' בבכורות דף י"ג למה ר"ל לא יליף מהקדש דמעות קונות ודו"ק.
ומעתה נתבארו דברי תוס' על נכון שכ' לחלק בין אם הי' דעתו לחלל בפחות משוי' דזה נמי ערכך מיקרי בין אם אמר סתם דלא מיקרי ערכך בפחות אמנם אכתי צריך תלמוד למה בהקדש סגי בערכך כ"ד משמע דכ"ד גם כן הוה שוי' בשלמא אי הי' מטעם קנין ניחא אבל כיון דבארנו דהוא בתורת שוי' אלא דבהקדש בכמה שפודה היינו שוי' אכתי צריך טעמא ונראה הנה בהא דמשני שכן נתפס מנתפס הוה לו למילף כתב בשמ"ק וז"ל פי' שכל סוף הקדש הוא עצמו דבר קדוש ראוי לעמד הקדשתו וכן אמצע הקדש על הרוב שאין מחללין תחלת הקדש מסתמא אלא בהקדש שני שראוי להיות קדוש משא"כ בדבר הנקרא תחילת הקדש כגון בית ושדה וכיוצא דהוי דבר שאינו קדוש לעולם וסופו להתחלל דאי במידי דחזי לקדושת עולם סוף הקדש מיקרי עכ"ל בשם הריטב"א הנה בא לישב קו' התוס' כיון דפודין אינו סוף הקדש ותוס' תי' דהי' דעתו שיהא סוף הקדש ולריטב"א לא ניחא לי' ע"כ כתב שכל סוף הקדש הי' עצמו קדוש וראוי לעמוד בקדושתו והענין הוא.
ג')

הנה

בממון הדיוט יש לכל אדם בממון שלו ב' קנינים קנין שוי' וקנין גוף החפץ ולכן אף אם רוצה ליתן לו שוי' של החפץ ולקחנו בחזקה הוא חמסן דאמרו בב"ק דף ס"ב דיהיב דמי ועובר בלא תחמוד כמש"כ רבינו פ"א מגזילה וכיון שיש לו בו קנין חפץ אם שוה דינר ואינו רוצה למכרו במאה מנה אין אדם רשאי ללקחו ממונו בע"כ דידי' כדאיתא בב"מ דף נ"א דכלי תשמישי דבעה"ב יקירו עלי' לכן ל"ש בי' אונאה (ובאמת איתא עוד כהא"ג בב"מ דף ל"ח רוצה אדם בקב שלו אך לזה יש לדחות לפי מה שפירש"י מפני שעמל בהן חביבה עליו והיינו בזרע הוא עצמו מפני שהברכה מצוי בדבר שאין לוקח בדמים וכפירש"י ביבמות דף ס"ג והבאתי בפ"ב מה' ביהב"ח ואיתא להדיא כן בב"מ דף נ"ט דיהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו ולכן אמרו בב"ב דף צ' דעושה אדם קבו אוצר א"כ אין ראי' מכאן אולם בריטב"א איתא דאפי' אינן מקרקע שלו אלא שעמל בהן וטרח אחריהן לקנותן וזה שייך בכל דבר דרוצה אדם בשלו אך מב"מ דף צ"ג דחייב לשלם כושרא דחיותא משמע רק בבהמה כן אבל בשאר חפצים א"צ לשלם עבור החפץ רק י"ל אדרבא משם ראי' דהא עכ"פ נשמע היכא דשייך דאפסיד כושרא דחיותא הוה ממונא כמש"כ המשל"מ פ"ג משכירות לדעת הראב"ד שם א"כ יש ללמוד מזה דגם בשאר דברים היכא דטרח ועמל בהן דחביבה עלי' הוה זה ממונא אלא דדעת הרמב"ן לפמש"כ המשל"מ כושרא דחיותא לא חשיב ממונא א"כ גם זה מה דטרח ועמל בכלי תשמישו ל"ח ממונא וכהא"ג בב"ב דף י"ב אמרי אחי מעלינן לי' כנכסי דבר מריון שיאמרו שהשדה משבחת לנו ובהכי ניחא הא דאיתא בקידושין דף נ"ב אמר רבא האי דחטף זוזי מחברי' וקידש בו אשה ואמר רבא לית דחש לה דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים משמע הא אי הוה יאוש מקודשת והא רבא ס"ל דיאוש ל"ק ולהנ"ל א"ש דבחפץ דקפידא על עצם החפץ ג"כ צריך לקיים והשיב את הגזילה בחפץ גופי' דכל זמן דהוה בעינא ברשותי דמרי' איתא כדאיתא בסנהדרין ולכן יאוש ל"ק דהא גלי קרא דצריך לקיים והשיב הגזילה בגוף החפץ משא"כ בזוזי דמה לי האי זוזי מה לי האי זוזי שפיר יאוש קני לי' דהא גם ביאוש עכ"פ חייב לשלם לו א"כ מקיים בזה והשיב הגזילה ויבואר עוד יותר בפ"ה מה' אלו).
אמנם בקנין הקדש בקדושת דמים של בדה"ב הנה אין להקדש בו רק קנין שוי' ולא קנין חפץ והכי מוכח מתוס' בכורות דף י"ג שכ' דמשיכה אין קונה בהקדש דא"א שיוצא הדבר מרשות הקדש בלתי שיכניס השוי' דמים לרשות הקדש והיינו כיון דאין להקדש קנין חפץ א"כ לא מצי קני במשיכה דהא קנין משיכה רק שייך במה שקונה גוף החפץ אבל אם ימשוך החפץ שלא לקנות גוף החפץ הא לא מהני המשיכה כמש"כ הריטב"א קידושין דף ח' ובנמ"י ב"מ דף ד' והג"א דף מ"ח א"כ כיון שלהקדש גופי' אין לו קנין בגוף החפץ איך יקנה ממנו הדיוט ע"י המשיכה (והכי מוכח מגמ' ב"ב דף פ"ח קשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא עפ"י רשב"ם ולהנ"ל א"ש מאוד בגזל הדיוט איכא גזילת חפץ לכך קשה מגזל גבוה דאין בו אלא גזל השיוו לא גזלת חפץ ובפ"א ממעילה הארכתי בזה וכן מבואר ברשב"א חולין דף קל"ט שהקשה קדושה שבהן להיכן הלכו ותי' דקדבדה"ב אינו קנין הגוף אלא כשיעבוד ממון וכיון שנתיאש הגזבר מחמת שמרדו הו"ל כהפקר ופקעה שיעבוד שיש לגבוה עליו עכ"ל) ולכן רק צריך ליתן הדמים להקדש ואז יוכל לקנות החפץ ממנו דכיון שמקבל ההקדש הדמים דהיינו קנינו שיש בו משיכה נמי קונה כדכ' ונתן הכסף וקם לו ולכן באמת רק הבעלים יכולין לפדותו ונאמן מטעם בידו כדאיתא ביבמות דף פ"ח.
ד')

אמנם

נראה לי דזה בתחילת הקדש או באמצע הקדש דסופו להתחלל ואין קדוש אלא לדמיו דעומד לפדותו אבל בסוף הקדש דעומד לבנין וכדומה הנה הוא עצמו קדוש ויש להקדש גם קנין החפץ וכיון שיש לו קנין חפץ ע"כ צריך לפדותן רק ברצון הגזבר והבי"ד כפי אשר ישומו דבהא יש להקדש דין הדיוט דא"י ליקחנו אם לא שיתרצה מחמת שיש לו הקנין חפץ וזה"כ בריטב"א דסוף הקדש הוא עצמו קדוש דהיינו דקנין להקדש גוף החפץ וכיון שאין פודה רק ברצון ההקדש ע"כ אין מוסיף חומש דרק במידי דלא הוקדש אלא לדמיו דעומד לפדיון וא"צ רצון הגזבר בזה הוא דצריך ליתן החומש אבל בזה דאין נפדה אלא ברצון הגזבר א"צ להוסיף חומש וא"ש מאוד כל הענין מעתה יתבאר דזהו נמי הענין לענין העמדה והערכה דמידי דאין קדוש אלא לדמיו דעומד לפדות ואין להקדיש קנין חפץ א"צ רצון הגזבר וכל מה שנותן עבורו היינו ערכך כמו שבארנו זהו מידי דא"צ הערכה אבל מידי דא"י לפדותו בלא הגזבר והבי"ד דיש להקדש גם קנין החפץ שהוא סוף הקדש זהו נקרא הערכה דצריך ליתן ערכו ממש ולפי"ז תליא הא בהא במידי דבעי העמדה דהיינו דאין לו פדיון אלא כשהוא חי לאפוקי כשהוא מת אז יש לו דין סוף הקדש זהו בעי נמי הערכה ואין נפדה אלא ברצון הגזבר והבי"ד והכהן המעריך אבל מידי דלא הי' בכלל העמדה דגם כשמת יש לו פדיון ול"ב הערכה דהיינו נמי תחילת הקדש כיון שיש לו פדיון תמיד א"צ הערכה ברצון הגזבר והבי"ד והכהן אלא בכמה שירצה דערכך כ"ד משמע דכל מה שנותן היינו שוי' כיון שאין לו קנין חפץ.
ולפי"ז לכאורה צדקו דברי הלח"מ דכיון דרבינו כתב ונפדה בערך הכהן משמע דס"ל דהי' בכלל העוה"ע דאי ל"ה בכלל העמדה לא הי' בכלל הערכה ונפדה בלא הערכת הכהן רק דיכול ליתן ערך כ"ד דזהו ערכך דכל מה שנותן היינו ערכו דהוא תחילת הקדש ואין להקדש קנין חפץ כלל אע"כ דהי' בכלל הע' והע' א"כ גם כשמתה תקבר.
אמנם לישב דברי רבינו נראה לי דא"כ יקשה הך דב"מ באמר פרה זו תחת פרה זו בה' סלעים דפדוי וכ' תוס' דאייריא בהקדיש בע"מ למזבח וכן פסק רבינו בפ"ז מה' ערכין דפדיונו פדוי והיינו דהוה תחילת הקדש ומוסיף חומש ע"כ דאין להקדש קנין חפץ דא"ר לא למזבח ולא לבדה"ב רק עומד לפדות א"כ דלא הי' בכלל הע' ממילא לא הי' בכלל הערכה שיפדה בערך הכהן רק פודה בכ"ד דזהו ערכך וא"כ ע"כ דס"ל דלא הי' בכלל הע' והערכה וא"כ א"ש שכ' דאם מתה תפדה דגם מחיים לא אקדשי' ע"ד שיהא צריך הע' והערכה וא"כ ניחא דזהו שכ' רבינו ותפדה בערך הכהן אין הכונה בתורת הערכה עיקר אלא דאתי לאשמעינן דתפדה דההקדש חל וצריך פדיון ואם פדאו בלא הערכה רק בפדיון כ"ד פדיונו פדוי כיון שאין להקדש קנין חפץ כל מה שנותן להקדש אף בלא רצון הגזבר היינו שווי' וזה ערכך דקרא וכמו שבארנו.
ה')

וראי'

לדברינו נראה לי מהא דאיתא בפסחים דף כ"ט דפליגי באוכל חמץ של פסח אי מעל לר"ש דאחה"פ שרי בהנאה וגורם לממון כממון דמי והקשה בפנ"י מאי זה גורם לממון הא זה ממון גמור של הקדש וא"כ אף למ"ד לאו כממון דמי כיון דאחה"פ בר דמים הוא הוה ממונו ממש של הקדש אבל לפמש"כ ניחא דרק בהדיוט דאף אם אין שוה דמים לא פקע רשות בעלים מגוף החפץ דעכ"פ הא גוף החפץ הוא שלו ורוצה אדם בשלו בזה הוא דאמרינן דהוה ברשות של אדם אי לאו דחייב לבערו ולכן צריך לפרש דאין ברשותו יען דחייב לבערו אמנם בהקדש שבארנו שאין להקדש זכות רק שווי הדמים דלגוף החפץ אין אנו דנין לגבי הקדש כלל א"כ בחמץ בפסח אין להקדש בו זכיה דלאו בר דמים הוא לכן רק צריך לידון מצד דין גורם לממון ול"ש לומר הא הממון עצמו הוה להקדש כיון דיהי' מותר לאחה"פ דכל זכות הקדש בחפץ הוא רק שיוו הדמים וכיון דלאו בר דמים הוא כעת אין להקדש לו זכיה כלל אבל אי למ"ד דגורם לממון כממון דמיא שפיר דיש להקדש בו זכות דמי שווי ולפי"ז י"ל עוד לאידך גיסא דבהדיוט עיקר הקנין שיש לאדם בחפץ היא קנין החפץ ונראה דבהא פליגי אי קנ"פ כקנהג"ד דהנה הרשב"ם ב"ב כתב דלכן קנ"פ כקנהג"ד דכל עצמו וגופו של חפץ הוא עומד לתשמישו לכן למי ששייך התשמיש שייך ג"כ הגוף דהגוף כמו טפל לתשמיש וא"כ למ"ד דלאו כקהג"ד צריך טעמא לפמש"כ יובן כיון דבהדיוט עיקר הקנין החפץ שיש לו לא קנין דמי שווי ותשמישו לכן ל"ח קה"ג כטפל לגבי קנין דמי שויו ובזה נראה דהא"ט דפליגי בכמה דוכתין אי טוה"נ ממון או אינו ממון דכיון דבתרומות ומעשרות וכל מתנות כהונה אין לבעלים קנין חפץ דהוא של הכהנים ובי גזא דרחמנא ודשב"ל א"כ אף שיש לבעלים זכות דמי שווי דיכול לקבל דינר ליתן לבן בתו כהן כיון דאין לו קנין חפץ ל"ח זה כאילו יש לבעלים קנין בהחפץ לכן ל"ח טוה"נ ממון שיהא ע"י זכות הדמים קנין בהחפץ וכמו שיתבאר ובהא נמי תליא הא דפליגי בסוכה דף ל"ה אי לכם הוה כל שיש בו היתר אכילה או בעינן שיהא לו בו דין ממון וכמו שיתבאר בפ"ה מה' אלו בארוכה.
ובהא ניחא לי מה שהקשה בחי' רע"א בפסחים דף ל"ב דאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג חייב לשלם והקשה דהא בב"ק דף צ"ח איתא דהכל מצווין לבער חמצן של ישראל וכיון דמצוה קעביד דמבערו ע"י האכילה איך יתחייב בתשלומין ולפמש"כ ניחא דרק בהך דבב"ק דקאמר דגזל חמץ ובא אחר ושרפו אחר המועד חייב לשלם דהי' יכול לומר הרש"ל במועד פטור שהכל מצווין לבערו משום דבגזלן ל"ש דרוצה בגוף החמץ דבגזילה בא לידו רק לגבי נגזל שייך לומר דרוצה אדם בקב שלו ורוצה הוא בגוף החפץ ולכן יכול הגזלן לומר הרש"ל דטב לך עבדי לך דאתה מסתמא רוצה וניחא לך בגוף החמץ דרוצה אדם בקב שלו א"כ אף דאסור בהנאה מיקרי השבה דאף דאין מחזיר לו השווי' כיון דמחזיר לו עצם הגזילה יכול לפטור עצמו ולכן אם שרפו אחר המועד חייב לשלם לו דהא הפסידו החפץ אבל במועד דחייב לבערו א"צ לשלם לגזלן דהא אין שוה כלום דא"ל עכ"פ הפסידו גוף החמץ ורוצה אדם בשלו ויכול לומר הרש"ל ז"א דהא חייב לבערו א"כ מה זכות יש לו בגוף החמץ אבל באוכל תרומת חמץ לריוה"ג דמותר בהנאה אף דחייב לבערו והכל מצווין לבערו הנה זה יספיק לפטור מצד מה שיש לאדם קנין בגוף החפץ דבחמץ שחייב לבערו אין לו זכות בגוף החמץ אבל כיון דמותר בהנאה והוה ממון דידי' ל"ש לפטור מטעם דהכל מצווין לבערו דזה רק הוה מילתא בטעמא דהיכי דאנו באים לחייבו מטעם דעכ"פ יש לו זכות בגוף החמץ דיכול לפטור עצמו בטענת הרש"ל דהוה עכ"פ השבה לגוף החמץ ע"ז אמרינן אדרבא הרי חייב לבערו אבל היכא דהפסידו השיוו ממון שלו ל"ש לפטור מטעם דהכל מצווין לבערו הא עכ"פ ממון דידי' דהא רחמנא אוקמי' ברשותו (אף דחייב לבערו ואין ברשות של אדם רחמנא אוקמי' ברשותו) ודו"ק.
והנה בש"א הקשה אמאי בנטמאת החלה עובר הא מצי לבטל והעלה אי טובת הנאה אינה ממון א"י לבטל דהא א"י להפקיר אם טוה"נ אינה ממון אבל אכתי יש להקשות דהא לכאורה בחמץ ל"ש כלל טוה"נ דהא כיון דאסור לכל העולם לא יתנו לו אפי' שו"פ א"כ אמאי עובר בב"י משום דיש לבעלים טוה"נ וצ"ל כיון דאי לאו איסור חמץ הוה עובר ממילא אוקמא רחמנא ברשותו היכא דמבטל שוב לא אוקמוה ברשותו וא"כ ממילא אין לו טוה"נ כלל ואף דא"י להפקיר לטוה"נ עכ"פ הא גלי דעתי דלא הוה ברשותו ובהא לא אוקמוה ברשותו שוב אין לו טוה"נ כלל אך יש לישב על נכון לפמש"כ בפ"א מבהב"ח דהרמב"ן בליקוטיו כ' דלכן בחמץ אוקמוה ברשותו משום דהא רוצה בקיומו של איסור מדלא מבערו ורק אי מבטל בלבו שא"ר בקיומו אדרבא השוה דעתו לדעת התורה שיהא אצלו כעפרא דארעא לכן מהני הביטול לפי"ז התינח בחמץ דעלמא אבל בחלה דצריך לקיים בו מצות נתינה א"כ אי אין מבערו ל"מ הביטול דהא רוצה בקיומו לקיים בו מצות נתינה ואי יבטלנו לא מקיים בו מצות נתינה דלאו דילי' הוא והכהן מהפקירו קזכה א"כ ע"כ רוצה בקיומו לכן ל"מ הביטול אמנם הנה במק"ח ובישועת יעקב סי' תל"ב הקשו לדברי הש"א הנ"ל דהא איתא בערכין דף ל"ב דיכול להקדיש הטוה"נ שיש לו בקדשים א"כ ה"ה דיוכל להקדיש ולהפקיר ולבטל דרק לענין קידושין הא"ט דכיון טוה"נ אין לו זכות באותה תבואה לא יכלה האשה ליקנות ע"י משיכה לכן אינה מקודשת אך הנה בנדרים דף פ"ד גבי קונם כהנים ולוים דיטלו בע"כ מוכח דטוה"נ אינה ממון כלל אך לפמש"כ ניחא דהא דטוה"נ אינה ממון היינו משום דעיקר קנין האדם בחפצים שלו הוא עצם החפץ לא השיוו ממון וכיון דצריך ליתנו לכהן הוה התרומה בבי גזא דרחמנא ואין גוף החפץ והתבואה של הבעלים לכן טוה"נ לא מחשב ממון לגבי בעלים א"כ ניחא בוודאי כהנים באים ליטול את החפץ שלהם א"י לעכב דמה לו ולהם דהא גוף החפץ שלהם והוה בבי גזא דרחמנא וכמו שהארכנו לעיל אבל בעוד שהחפץ ברשות הבעלים שאין הכהנים באים להוציא מידו שפיר הוה הטה"נ ממון מצד הקנין דמום שיש לבעלים בהם.
ו')

אמנם

קשה לי לפי דברי המשל"מ

יב

ואין

מוכרין אותו שם וכו'. הנה לא פורש בדברי רבינו אי מדאורייתא אי מדרבנן דדעת רש"י וכן תוס' בבכורות ובתמורה דף ח' דהוא מה"ת מדכתיב לא תפדה לומר שאין נמכר באיטלז אולם דעת הרמב"ן והרא"ש בפסקים בבכורות דהוא דרבנן ודעת רבינו לא נתבאר כאן אולם נראה להוכיח שדעת רבינו שהוא מדרבנן דבפ"ד מעכו"ם כתב בכור ומעשר בע"מ בכלל בהמתה של עיהנ"ד א"כ מוכח דסובר דאין מה"ת דהרי בתמורה שם איתא דלר"ש דסובר בסנהדרין בכור ומעשר אין בכלל בהמתה יען דנאכל בתורת מעשר ואין נמכר באיטלז ורבינו דסובר דבכלל בהמתה הוא ע"כ דסובר דאין נאכל בתורת מעשר וקשה עליו מג"מ הנ"ל וליישב י"ל דסובר דזה רק לר"ש אבל לרבנן ל"ש לומר דמה"ת אין נמכר באיטלז דמ"ש משאר פהמ"ק דאי משום דרווחא להקדש משא"כ בכור ומעשר דרווחא לבעלים ושייך בזיון כדכ' תוס' בבכורות סברא זו לא מסתבר כלל לומר שהוא מה"ת דרבנן לא דרשי טעמא דקרא רק ר"ש דס"ל דדרשינן טעמא דקרא לדידי' י"ל דמה"ת בכור ומעשר אין נמכרין משום דאין רווחא להקדש משא"כ בפהמ"ק וא"כ י"ל דרבינו סובר דרבנן דפליגי בסנהדרין על ר"ש ס"ל דלא דרשי טעמא דקרא לכן הא דאין נמכרין מסתברא רק מדרבנן ולכן פסק רבינו כוותי'.
והנה בריט"א הקשה עוד דתוס' כ' לא תפדה צריך דאין נמכרין באיטלז ע"י פדיון אבל אי רק דרבנן יקשה האי תפדה ל"ל ותי' דעכ"פ במת בלא מום דכ' תוס' בכורות דף ל"ב דאין נפדין למכור לנכרים ולשאר הנאות ובזה ע"כ רק איסור תורה יש אבל לא איסור מלקות דל"ש אהדרי' לאיסורא משום דאף קודם פדי' כיון שמת מה"ת אין בו מעילה ולא לקי רק איסור הנאה יש לכן צריך לא תפדה דבבכור לקי במת ומכר לנכרי על סמך הפדיון וקשה כיון דעל לא תפדה לא לקי כמ"ש רבינו בה' בכורות ובספר החינוך כיון דלא עביד כלום דלא מהני המכירה א"כ איך שייך דלקי על המכירה לנכרי משום סמך הפדיון דזה ל"ה רק מחשבה.
אמנם י"ל לפמש"כ לעיל היכא דנפל בו מום ומת בשאר קדשים פודין לשאר הנאות דאין אסור בהנאה י"ל דלא תפדה לאיסורא בשאר הנאות דבשאר קדשים רשאי ומהני הפדיון ובבכור לא מהני.
עוד נ"ל די"ל דאתי הקרא לומר דל"מ פדיון לגיזה ועבודה וא"ל הא גם בפמ"ק ל"מ פדיון להתיר בגיזה ועבודה ולקי דאהדרי לאיסורא קמא י"ל דהו"א בכור שאני משום דבפהמ"ק י"ל דל"מ הפדיון להתיר גיזה ועבודה משום דפדיון לא אתי להתיר רק דמצוה לפדות ומהא"ט במת ל"מ פדיון אפי' לשאר הנאות אבל בכור דאין מצוה לפדותו ואין בא אלא להתיר בכל הנאות הו"א דמהני להתיר בגיזה ועבודה ואולי זהו כוונת תוס' זבחים דף ע"ה שכ' דבכור שאני יען דפדיונו חולין הו"א דמהני לגיזה ועבודה הכונה כיון שאין פדיונו קדוש אין מצוה לפדותו מהני להתיר גיזה ועבודה לכך צריך קרא לא תפדה.
והנה עוד הקשה בריט"א מתמורה דף י"ג דקאמר דמעשר יצא לידון בדבר החדש כמו דמהני תמורת שם במעשר כן תמורת גופו רק דתמורת שם כשאין בע"מ תמורת גופו כשהוא בע"מ ופירש"י דחל אף אבע"מ שיהא נאכל בתורת מעשר שאין נמכר באיטלז מוכח דמה"ת הוא דאין נמכר לדעתו ז"ל לפמש"כ רבינו בפ"ו מבכורות דמעשר בע"מ אין נמכר חי הוא מה"ת רק בשחוט הוא מדרבנן כמ"ש בריט"א דלא כדעת הכ"מ א"כ י"ל דהיינו דקאמר תמורת גופו חל על בע"מ לענין שלא יהא נמכר חי.
עוד י"ל דנפקא שיהא אסור בגיזה ועבודה דבשאר קדשים שקדם מומן מהני הפדיון לגיזה ועבודה משא"כ מעשר אסור בגיזה ועבודה אף כשהוא בע"מ מעיקרא לכן גם תמורתו חל אבע"מ מעיקרא לאסור בגיזה ועבודה רק רש"י לשיטתו דמה"ת אינן נמכרין באיטלז פי' כן דנפ"מ אף בדבר שחוט אבל לדעת רבינו שמדרבנן הוא מפרש לענין מכירה מחיים וגיזה ועבודה והבן.

אפי'

התפיס בכור לבדה"ב וכו'. והנה בזבחים בעי אי מהני פדיון לצאת לחולין ודחי דכתיב לא תפדה והק' תוס' ל"ל קרא תיפוק לי' אף קדשים פהמ"ק אסור בגיזה וכ' ב' תירוצים בבע"מ מעיקרא משום קדשים יוצא לחולין לכן צריך בבכור לא תפדה או דבכור הוא דגרע ולכן רק פריך מלא תפדה דשמעתין דאף בע"מ מעיקרא דבכור אסור בגיזה ועבודה ע"י פדיון כן פי' בטה"ק וכן הבין בריט"א פ"ה דבכורות אך הקשה טובא על תוס' אלו כמו שהבאתי לעיל והנה כיוצא בזה איתא בספרי לענין בכור בה"ט ב"פ קראי מה ת"ל אך פדה תפדה אם אינו ענין שפודין בכור כל בהמה טמאה תנהו ענין שמקדישין בה"ט לבדה"ב וחוזרין ופודין אותה מהקדש בדה"ב וקשה הא כבר למדנו דמקדישין בהמה טמאה לבדה"ב ופודין אותו מקרא ואם בהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישתו עליו כדאיתא בת"כ ותמורה דף ל' והעלה בריט"א פ"ח דבכורות שרצה לאשמעינן דהקדש חל עליו כמו שיכולין לקדש בו אשה אפי' לר"י דסובר פ"ח אסור בהנאה דפריק לי' בשה ומקדשה בהך דביני ביני וא"כ אם הקדיש פ"ח לבדה"ב חל הקדש במאי דביני ביני וההקדש פודה אותו בשה הקדש בדה"ב ונותן אותו לכהן דהא כדי דמי השה לא חל ההקדש עליו דממון כהן הוא וזה השה שפודין אותו מהקדש בדה"ב מתחלל בשיעור השה שבגוף הפ"ח דחולין הוא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ"ד והנה לכאורה קשה הא בבכורות דף י"ב בעי מהו לפדותו בפהמ"ק לר"י דאסור בהנאה אין אסור חע"א או דילמא כיון דלא תפיס פדיונו אפקועי איסורא בעלמא הוא ע"כ יקשה כיון דשה של בדה"ב אסור בהנאה דמועלין בו א"כ אין אסור חע"א ואין יכול לפדות בשה בדה"ב אך י"ל כיון דהשה מתחלל ויוצא לחולין והותר בהנאה ע"י פדיונן זה א"כ אף אי הוה תפיס פדיונו ג"כ פודין דל"ש אחע"א דהרי ע"י פדיון זה פקע איסור הקדשו ומתחלל על החמור וחל עליו איסור שהי' על החמור וכן שפיר חל ההקדש על החמור דהיינו אף על חלק הכהן כיון דע"י פדיון זה יפקע איסור פ"ח ויחול איסור הקדש ותרווייהו בהדדי קאתי.
ובהא ניחא לי מה דאיתא בירושלמי פ"ב דפסחים פ"ח שהמית אי מיתתו בעריפה או בסקילה ובשו"ת מהר"ם מינץ הקשה מאי בעי הא כיון דפ"ח אסור בהנאה א"כ הוה כהקדישו והפקיר ונגח דליכא חיוב סקילה דאין לו בעלים דאיה"נ אין לו בעלים להנ"ל ניחא כיון דיכול להקדיש הפ"ח משום רווחא דביני ביני א"כ ל"ש לומר אין לו בעלים מהא"ט דיש לו רווחא דביני ביני.

שאין

יכול להתפיס אלא דבר שקנוי לו קנין גמור. וכ' הכ"מ דהוא איבעיא דאי פשיטא יקשה לי דהא בזבחים איתא דא"ר אמי כלום הקנה זה אלא מה שקנוי לו ופירש"י דלא יכול להקנות לבדה"ב אלא דמי מה שקנוי לו אבל מה שכ' רבינו הטעם דאין יכול להתפיס אין במשמעות הלשון של רבי אמי אך בשיטה מקובצת ראיתי שכ' לפרש עד"א וז"ל כלומר מ"ט בעית למימר דלישקיל בליטרא משום רווחא דהקדש משום דדעת הנודר להני ולא הוא דהא וודאי דעת הנודר לא הי' להני למה שאינו קנוי לו וא"כ לא חל הקדש ע"ז עכ"ל ונראה דכן מפרש רבינו דכוונתו דא"י להתפיס שאין דעת האדם להתפיס למאי שאינו קנוי לו קנין גמור לכן לא חל קדושת הקדש על זה.

שאין

אדם יכול להתפיס אלא מה שקנוי לו קנין גמור. הנה בריט"א פ"ד דבכורות הקשה לשיטת הרמב"ן וכן לשיטת תוס' דמפרשי האי דנמכרין באיטלז רק דרבנן אפ"ה א"י להקנות להקדש דהפקר בי"ד הפקר א"כ קשה מערכין דיכול להתפיס את הבכור להקדש בדה"ב ונותן ט"ה לבד"ה ויקשה הא בבכורות פ"ד איתא דחכמים הפקיעו הט"ה בבכור א"כ א"י להקדיש לבדה"ב ול"נ לפמש"כ תוס' תמורה דף ל"ב וכן דעת רבינו בר"פ מערכין כמ"ש במשל"מ שם דהאי דמתפיס בכור לבדה"ב חוב הוה ואין חל על גוף הבכור וא"כ י"ל דל"ש הפקיעו בכה"ג דעכ"פ יכול לקבל עליו בחוב ליתן להקדש מה שמה"ת יש לו הנאה אלא דיקשה דהא רבינו שם מפרש דמי שירצה יתן להקדש והבכור שלו וליתן לכל מי שירצה ויקשה הא מדרבנן אסור ליקח בכור בט"ה דחכמים הפקיעו הט"ה ובשלמא לפירש"י דהמקדש צריך לפדות בט"ה ניחא די"ל כמש"כ דרק חוב קיבל עליו אבל לרבינו קשה.

ואין

קנוי לו קנין גמור. ונראה דטעמא של רבינו דהנה בטעמא דאין נמכרין באיטלז נראה לי דבר חדש דאיתא בעריכן דף כ"ד וכן פרה אם ממתינים אותה לאיטלז משבחת היא וכן מרגליות אם מעלין אותה לכרך משבחת היא אין להקדש אלא מקומו ושעתו ואיתא בגמרא ת"ר ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהה מרגלית לקלים א"כ מהא"ט נמי אין להתיר למכור באיטלז דאין להשהות כדי למכור באיטלז מעתה ניחא דאם הקדיש לבה"ב דא"י למכור באיטלז דהא כיון דאין להקדש אלא מקומו ושעתו א"כ מעיקרא לא הי' להקדש בדה"ב קנין כלל רק למה שנמכר באותה שעה ובאותו ענין אבל להשהותה ולימכור באיטלז לא הי' לו מעולם קנין לזכות בגוה והנה אמת נכון הדבר, אמנם יש להקשות לאידך גיסא א"כ מאי קמבעי לי' כלל אי רווחא דהקדש עדיפא פשיטא דכיון דאין להקדש אלא מקומו ושעתו לא זכה קבדה"ב בהאי רווחא מעולם אך י"ל דהכי קמבעיא כיון דפהמ"ק נמכרין באיטלז יקשה לכאורה ג"כ אמאי הא אין להקדש אלא מקומו ושעתו ואין להשהות כדי להרויח להקדש, אך א"ש דהנה מירושלמי פ"ב דמו"ק שהבאתי לעיל נשמע דס"ל דהא דבכור ומעשר אין נמכרין באיטלז הוא משום תקנה כדי שימכרו בזול א"כ להאי טעמא ע"כ דזה דרכו למכור באיטלז ול"ש אין להקדש אלא מקומו ושעתו דזהו מקומו ושעתו דעיקר דרך מכירה בכך לכן מסתפק לומר דרווחא דהקדש עדיפא.
אמנם קשה לי מאי קמבעיא לי' אי יכול להתפיס הא בתמורה דף כ"ו אמר אביי תחת משכחת לה לישנא דאתפוסי ולישנא דאחולי הלכך גבי קדשי מזבח דעבדין תמורה לישנא דאתפוסי הוא וכו' אף בוודאי טוב לו שלא יתפוס בתמורה כי היכי דלא לילקי וגם שלא יתפסו שניהם בקדושה ואעפי"כ חזינא דכונתו לישנא דמהני ואחרי שבלשון חילול לא חל כלל גבי קדשים תמימים אמרינן דכונתו לישנא דאתפוסי ולמה, [גם קשה מכאן מש"כ תוס' גיטין דף ל"ב שכ' לישב גירסא דכריתות דטוב לו שיתבטל הגט וטוב לו שלא יתבטל המתנה].
אמנם יש לעיין אי בכל מילי אמרינן האי סברא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו כאשר אבאר והנה בקדושין דף י"ב איתא אמר שמואל קדשה בתמרה אינה מקודשת חיישינן שמא שו"פ במדי ופריך ממשנה דב"ה אומרים בפרוטה ובשו"פ ומשני הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק והנה תמוה טובא חדא הא עיקר הקושי' ממה דקתני בשו"פ א"כ למה נקט כל דברי ב"ה בפרוטה ובשו"פ וכבר הקשה כן במהרי"ק שורש קפ"ד ועוד קשה ודקארי לה מאי קארי לה הא בוודאי שמואל רק מקידושי ספק איירי דהא חיישינן קאמר וכבר הקשה כן הב"ח סי' ל"א ותי' הב"ח דלס"ד הוי סבירא לי' בידוע ששו"פ במדי מקודשת וודאי לכן בא"י הוי ספק קידושין ופריך ממשנה דקתני שו"פ משמע דבעינן שו"פ במקומו וע"ז משני הא בקידושי וודאי דהיינו מה"ת בעינן במקומו והא בקידושי ספק דהיינו מדרבנן אסור משום גזירה אטו יהא אם יבא אחד ממדי לכאן ויבוא גם להפקיע הקידושין במדי ואף בידוע ששו"פ במדי אינו רק מדרבנן אמנם הנה תי' זה לא יספיק לדעת רבינו דפסק דבידוע ששו"פ במדי הוי וודאי קדושין ואי לא ידעינן הוי ספק קידושין וכן משמע פשטא דלישנא הא בקדושי ספק וכמש"כ הרשב"א לדעת רבינו וא"כ יקשה קו' הב"ח מ"פ ממשנה דהא בפירוש קאמר שמואל רק חיישינן דל"ה אלא קידושי ספק, והנה הרא"ש הקשה לשיטת רבינו הא לעיל אמרינן דאשה בפחות מפרוטה לא מיקניא נפשה ומסתברא דכשאין פרוטה במקומה דאין לך אלא מקומו ושעתו כדאמרינן בערכין דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ולכן מפרש הר"י דאף כשיודעין ששו"פ במדי אינה אלא קידושי דרבנן ושמא איש ממדי יראה דקידושין בתמרה לא מהני ויבוא להתיר גם במדי אך הרשב"א הקשה אשיטת ר"י א"כ האיך אמרו הא בקידושי ספק דהא ל"ה כלל קידושי ספק אלא גזירה דרבנן.
מעתה נתיישב קו' הרא"ש מה דאשה לא מקני' נפשה בפחות מפרוטה די"ל בפשטה ידה וקבלה אי שו"פ במדי מקודשת דס"ל כרבינא דפשטה ידה וקבלה מקודשת בתורת קנין דהא לדידי' ל"א באמת הטעם דלא מקני' נפשה בפחות מפרוטה אלא דלא מיקני בפחות מפרוטה כגמ' אחריתא שהביא תוס' לעיל דף ג' א"כ בששו"פ במדי שפיר מיקני' דהוי שו"פ במדי ונקנה בתורת קנין וכן לא יקשה מהא דאמרינן אין להקדש אלא מקומו ושעתו דהיינו במידי דתלי' בשיווי כנ"ל.
אח"ז מייתי הגמ' דאמרו לי רבנן הא איכא עדים באידית בההוא שעתא הוה ביה שו"פ ואמר עדים באידית ותאסר ואביי ורבא סברי דאם הקילו בשבוי' יקילו בא"א, ותמהו על רבינו שלא הביא כלום מהנך עובדא דר"ח ותי' בלח"מ דלדידן דקיי"ל כשמואל שמא שו"פ במדי לא צריכין כלל להאי סברא דאיכא עדים באידית דחוששין לה אביי ורבא דבלא"ה חוששין שמא שו"פ במדי ותמהו על הרמ"ה שהביא הטור סי' ל"א בשמו שהביא להך דשמואל ופסק כאביי ורבא דהיכא דיצא קול חוששין, ותי' דנפ"מ בקידש בכספא פחות מפרוטה דבהא ל"ש שו"פ במדי [וכה"ג כ' הרשב"א] אך הקשה שוב א"כ למה לא הביא רבינו כיון דנפ"מ בקדשה בכספא, ונראה ליישב דהנה הטור הביא בשם הרמ"ה דאם יודה משני ולא גירש ראשון הולד כשר דנהי דחייש לקידושי ראשון להצריכה גט ולא לפסול הולד משני ותמה בח"מ דבגמ' איתא דפרשו מינה רבנן ומפרש בגמ' ולאו משום דס"ל כשמואל אלא משום דס"ל כאביי ורבא מוכח דאי כשמואל ג"כ הוה סברא לומר דהולד פסול, ולכן אמר דבאמת הקשו לרבינו דפסק כשמואל והא בגמ' משמע דקאמר לא משום דס"ל דשמואל אלא משום דס"ל כאביי ורבא משמע דרבנן לא חיישו לדשמואל, ונראה דא"ש דהנה דעת רבינו דבידוע ששו"פ במדי מקודשת וכ' הרא"ש משום דאי אית לי אורחא להתם שוי' פרוטה השתא נמי חשוב כסף לדידה אבל מר"ן נרא' טעם אחר יען דכיון ששו"פ במקום אחד מצית אמרה לדידי שו"פ.
אלא איירי דהוה ידוע דשו"פ במדי ויתיב וקמעיין בדינא אי בעינן שו"פ במקומו אז מקודשת ואי אין שוה כאן אינה מקודשת ופריך לי' מדשמואל והיינו דמקשן הוא דטעי דהוה מפרש דרב שימי קמעיין אי שו"פ בכאן ואי לא לא ואף אי שו"פ במדי דהיינו אי ניחש לה ששו"פ במדי ולכך פריך מדשמואל דס"ל דחיישינן וע"ז משני הא בקידושי ודאי הכונה דעתה מחדש לי' דרב שימי ל"ה מסופק אי ניחש ששוה במדי ויהא מקודשת מספק דזה פשיטא לי' דחיישינן באמת כדשמואל רק הוה מסופק בקדושי ודאי דהיינו בידוע ששו"פ במדי רק שהי' מסופק בדאוריי' אי סגי בשו"פ במדי דבתורת קנין קני אף שאין שוה בכאן אי בעינן שו"פ במקומו דאין להקדש אלא מקומו ושעתו דאינה מקודשת רק בתורת שיויו ואח"כ מייתי דרב חסדא אבל בדר"ח לא נקט וקא מעיין אלא דיתיב וקא משער דהני לא נסתפק בדין דמה"ת ודאי בעינן שו"פ במקומו אף אי ידוע ששו"פ במדי אלא קא יתיב וקא משער רק אי אית בי' כאן שו"פ ואי לא לא ולכך פריך מדשמואל דחיישינן מדרבנן עכ"פ וא"כ לא מצי לתרץ לר"ח כאן בקידושי ודאי כאן בקדושי ספק דהא זה גם המקשן הוה ידע ול"ה פריך מדר"ח כקו' הב"ח הנ"ל דפשיטא דשמואל רק מספק חייש אע"כ מדפריך ע"כ מדפשיטא לי' דר"ח לא הוי מצריך לי' גיטא כלל ול"ח לספק כלל מדיתיב וקא משער אי דהקושי' הי' כיון דלשמואל חיישינן מדרבנן קאמר מפני הרואים א"כ ל"ש לומר הא בקדושי ספק דהא משמואל לא מספק חייש אלא מגזירה דרבנן וכקו' הב"ח הנ"ל לאמת וא"כ אמאי לא חייש ר"ח להאי גזירה והוי פשיטא לי' דמה"ת לא מצריך גיטא כלל דלפמש"כ הא דמשני הא בקדושי ספק דמחדש לי' דטעמא דשמואל הוא משום דאף דבקדושי ודאי ס"ל לשמואל דמה"ת הוה קידושין בקדושי ספק ל"ה אלא חששא דרבנן שמא שו"פ במדי דמדרבנן ל"ב שיהא שוה במקומו אלא מקומו ושעתו ובהא לא מיתרצי דברי ר"ח דרק מסופק אי שו"פ במקומו אבל לא מספקי לי' כלל אי שו"פ במדי לחוש מדרבנן וכן לא מצי לשנוי' אדר"ח דמיירי בקדושי ודאי דהיינו דהיכא דיש קדושי ודאי שבודאי שו"פ במדי מקודשת אלא שמסופק אי בעינן שו"פ במקומו דהא ר"ח הוה משער ולא הוה מעיין כלל בדינו דפשיטא לי' דל"ח לקדושין אם אין שו"פ במקומו לכן מוכרח לתרץ דל"ל באמת דשמואל ומיושב קו' הנ"ל על נכון דלא משני כאן בקדושי ודאי כאן בקדושי ספק.
הקשה תוס' כיון דנותר ופיגול איה"נ א"כ לאו בר דמים הוא א"כ אמאי מעל כדאמרינן בפסחים דף נ"ח ותי' תוס' דבקמ"ז שאני דמעל אף דלאו בר דמים, ולכאורה תמוה דלקמן דף פ"ג איתא דבנותר ליכא חיוב מעילה היכא דליכא שו"פ רק בגסה ובהיג"ש דהוה שו"פ מועל א"כ קשי' בתרתי חדא דנשמע דגם בנותר דאיה"נ איכא שו"פ ועוד נשמע דגם בנותר אי ליכא שו"פ אין מועיל אף דהוה קמ"ז וכן ראיתי בח"ס או"ח סי' ק"פ שהרגיש בזה ונראה ליישב דהנה לעיל דף נ"ג מפרש הטעם הא דלר"י במקדש במע"ש בשוגג שאין מקודשת משום דלא ניחא לי' באונסא דאורחא ופירשא לישנא בתרא דלא ניחא לי' שתהא תרעומות עליו שקדשה בדבר שאין נהנית ממנה אבל לעולם מקודשת במזיד מעתה בגבולין אף דאין שו"פ רק כשתוליך לו לירושלים והקשה הרשב"א הא אין לך אלא מקומו ושעתו וכיון דכאן אינו שוה כלום איך תהא מקודשת משום דשו"פ בירושלים ותי' הב"ח [שנדפס אצל הרי"ף] כיון דמצ"ע שו"פ רק דאיסורו גרם לו לכן לא אמרינן בהא דאין לך בו אלא מקומו ושעתו דרק היכא דמצ"ע אין שוה כאן פרוטה אמרינן דאין לך בו אלא מקומו ושעתו, ובבני אהובה פ"ש מאישות הוסיף להוכיח כן מדצריך לאשמעינן במתניתין דאין מקדשין באיה"נ ופשיטא כיון דאין שו"פ במאי תהא מקודשת והא בעי' בכל דבר שיהא שו"פ אע"כ משום דמצ"ע שו"פ רק איסורו דגרם לו הו"א דתהא מקודשת קמ"ל דאין מקודשת וא"כ לפמש"כ י"ל דהיינו טעמא משום דאין נהנית אבל לא משום דאין שוה כלום ולא נתן לה מידי כיון דמצ"ע הרי שו"פ מיחשב כנתן לה שו"פ אלא דאין מקודשת דבעינן שתהא יכולה ליהנות ובאיה"נ א"י ליהנות אבל כיון דעכ"פ יכולה ליהנות בשלכדה"נ דהנאת שו"פ אף בשלכדה"נ, וזהו דקמ"ל דאינה מקודשת משום דבעינן שתהא יכולה ליהנות דאף אי נאמר דיהיב לה מידי מצד דידי' דרק איסורא גרם עכ"פ צריכה שתהא יכולה ליהנות לסוף הנאת שו"פ והיינו כדברי תוס' לעיל דף נ"ג ובח"ס סי' ע' הביא דברי רש"י סנהדרין דף ע' ותמה למה בשר ישן יום אחד אין חשוב ולדעתי נראה שרש"י הוציא כן משמעתין דמשני דנותר אין בו שו"פ וא"כ אין צריך לדחות ולפרש כמ"ש ח"ס דל"ב בנותר שו"פ רק כזית וע"כ יש חילוק בין גסה לדקה דלפמש"כ שודאי צריך ש"פ דהיינו שיהא שו"פ מצ"ע ובנותר ליכא ש"פ מצ"ע ופטור ממעילה אבל בגסה דיש בו שו"פ מצ"ע שפיר מועיל אף דאין שו"פ מצד איה"נ, לפי"ז י"ל דבודאי מצ"ע צריך שתהא שו"פ בחולין דכוותה ואי ליכא שו"פ בחולין דכותה דגם בקמ"ז א"מ אבל היכא דמצ"ע הוה שו"פ כמו בגסה וביהג"ש אף דמצד איסור נותר לאו בר דמים דא"י ליהנות שייך מעילה בקמ"ז [והא דקאמר שם דבדקה ליכא בנותר שו"פ לאו משום איה"נ אלא כיון דאיתותב אין שו"פ דלא חשוב כמש"כ רש"י סנהדרין דף ע' ולכן בכזית חלב דביומא הוה שו"פ מצומצם כשנתותר ליום מחר אין שו"פ דאין חילוק רק בגסה דאיתא ביומא יותר מש"פ משכחת שביום שלאחריו אף דנפחת משויו עדיין יש בו שו"פ רק בק"ד בעינן שיהא בר דמים השתא אבל לענין קדמ"ז שפיר מועלין כיון דלכפרה אתי' וכמ"ש בנתיבות סי' ר"ח,] והנה בח"ס שם כתב לישב קו' הנ"ל יען דחזי לגבוה דאם עלו לא ירד כמש"כ רש"י שם לכן יש בו שו"פ ותמה ע"ז כיון דלכתחילה לא יעלו אין לו דמים ולא זכיתי להבין דהא דאיתא התם דבנותר ליכא שו"פ אין משום איה"נ אלא משום דאין חשוב שו"פ וכוונת רש"י שם אם עלה לא ירד היינו לומר דלא תימא כיון דאיה"נ אין עושים קדמ"ז מיני' וכמש"כ באמת במהרש"א ובשמעתין ע"ז כתב רש"י כיון דאם עלה לא ירד קדוש"ד מיקרי וכיון שכן מועל אף דהוה איה"נ.
אח"ז ראיתי בירושלמי פ"ד דשקלים ה"ד פריך לה נמי והכי איתא התם רב הונא בשם ר' אבהו בשם רי"ו קדשי בדה"ב שפודין תמימים יצאו לחולין מתניתין אמרה כן וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן וכו' ר"ח בשם ר' יוסה קדשי בדה"ב שפדאן תמימין יצאו לחולין אין תאמר לא יצאו לחולין האיך קדשי מזבח חלין על קדשי בדה"ב וכ' בפני משה דמכריח כן דאם תאמר שלא יצאו לחולין אלא כשנפדים הן מקריבין אותן למזבח קשי' האיך קדשי מזבח חלין הן על קדשים שהוקדשו בתחלה לבדה"ב ולא הי' הקדשן אלא לדמים בלבד ליידא מילה לגיזה ולעבודה וכ' בפ"מ דאל תתמה על קדשי בדה"ב שנפדו דלעולם לא יצאו לחולין ואם תיקשה דלהקרבה למזבח לא חזו משום דלא הוקדשו לכך מ"מ לענין גיזה ועבודה אסורין וכ' במראה הפנים ע"ז אבל בבבלי סוף תמורה מסיק המקדיש תמימים לבדה"ב אינן נפדין אלא למזבח שכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם וא"כ צריך תלמוד לגמ' בבלי דיקשה קו' הירושלמי דהאיך קדשי מזבח חלין על קדשי בדה"ב וה"נ דתיקשי הא כיון דלא הקדישו למזבח האיך נרכיב עליו קדושת מזבח.
אך הנה איתא בעירוכין דף כ"ו ובגיטין דף מ"ח כהא"ג מניין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יצאתה זו שראוי' להיות שדה אחוזה דברי ר"י ור"ש ר"מ אומר מניין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יצתה זו שהוא שדה אחוזה הרי דגם בזה מצד המקדיש לא היתה עליו רק כהקדיש שדה מקנתו ותורה נתנה עליו קדושת שדה אחוזה דאינה נפדית לבעלים רק יוצאת לכהנים ביובל, אך יש ליישב דבב"ב דף ק"ל איתא דס"ל לריב"ב אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ומבואר שם דף קכ"ט דאם אמר נכסי לך ואחריך לפלוני אם אחריך ראוי ליורשו קנה שני א"כ כיון דבנו ראוי ליורשו הוה כאילו אמר בשעת שהקדישו ואחריך לשדה אחוזה דהא המקדיש ראוי לירש וראוי להיות שדה אחוזה לכן קנה הקדש בתורת שדה אחוזה אמנם בהך דמקדיש תמימים לבדה"ב ל"ש בזה לומר דהוה כאלו אמר ואחריך לקדושת מזבח דהיכא דאין ראוי ליורשו אדרבא אחריך מגרע גרע כדאיתא התם.
אבל קשה לי בירושלמי בפ"ה דשקלים איתא תני קדשי מזבח מוציאין את הראוי להם מקדשי בדה"ב ואין קדשי בדה"ב מוציאין את הראוי להם מקדשי מזבח והא תנינן כלי שמצאו בו צורך לבדה"ב מניחין אותו א"ר חזקי' כיני מתניתין ללשכת בדה"ב וכ' בק"ע לפרש כגון אם הקדיש בהמה או אבנים למזבח נוטלין אותן למזבח אבל הקדיש בהמה בע"מ או אבנים למזבח אין מוציאין אותן לבדה"ב אלא ימכרו ודמיהן נופלים לבדה"ב ועוד פריך מכלי שמצאו בו צורך בדה"ב מניחין אותו הא ראוי למזבח מוכרין אותו שמעינן דקדשי בדה"ב אעפ"י שראוין למזבח אין מוציאין מקדשי בדה"ב ומשני כן הוא משנתינו כלי שמצאו בו צורך היינו לצורך המזבח או לבדה"ב ללשכת בדה"ב מניחין אותו ומשם נוטלין אותו למה שצריכין אותו וקשיא לי ממש"כ רבינו בפ"א מבהב"ח ה"כ אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש וכו' אבנים מקורות שחצבן מתחלה לביה"כ אין בונין להר הבית וא"כ כלים שהוקדשו לבדה"ב הא אין ראוין כלל למזבח אך הנה בפ"מ ובמראה הפנים כ' פירוש אחר ולדבריו יש חילוק דכלי אין משנין מבדה"ב למזבח אבל דמים שהוקדשו לבדה"ב מוציאין מבה"ב לקדושת מזבח ולפי פירושו א"ש.
בחולין דף צ"ב איתא שלשים מצות קיבלו עליהן בני נח ואין מקיימין אלא שלוש א' שאין שוקלין בשר המת במקולין ופירש"י מת אדם וראיתי בשו"ת יעב"ץ סי' מ"א שהוכיח מזה דמת אדם אסור בהנאה ונענשין כשנהנין ממנו רק שעכ"פ כהוגן עושים במה שאין נוהגים בו מנהג בזיון כל כך לשוקלו בבית המטבחיים כשאר בשר ולא זכיתי להבין מנ"ל מזה דאסור בהנאה דהא רש"י פי' שאין שוקלין בשר המתים דאף שעוברין ואוכלין גם בשר המת אבל אין מוכרין אותו עכ"פ באיטלז שאין נוהגין בו מנהג בזיון למוכרו בפרהסי' והנה רש"י פי' לישנא אחרינא דקאי אבשר נבילה שמתה הבהמה והנה בשר נבילה ודאי מותר להם בהנאה רק דלאכילה אסור להם והם עוברין ואוכלין רק שאין שוקלין במקולין וכ' היעב"ץ דפירוש ראשון עיקר וקשה לי מנ"ל הא איתא בפסיקתא אקרא דכל רמש אשר הוא חי לאפוקי נבילה שמתה מאלי' פוק חזי בספר עשרה מאמרות חקור דין פ' ס"א שכתב באמת לשני פירושים ויבוא דבריו לקמן.
והנה הביא דברי תוס' ב"ק דף ו' שכתב דמת נכרי ועבד מותר בהנאה וכתב לדחות דכונת דבריהם רק בעבד דקנין כספו הוא כשורו וחמורו [כאשר כתבתי במק"א דברי רבינו בפי' המשניות בפ"ק דגיטין דעבדו כשורו וחמורו] לכן שוב אין בו איה"נ לעולם ואף דתוס' כ' גם נכרי היינו בנכרי הקנוי גופו לישראל רק שלא טבל לשם עבדות הנה כך העלה בשו"ת שבות יעקב ח"א ובמק"א הארכתי בדברי תוס' בב"ק ומקומו אין כאן.
במשנה סוף ידים אמר צדוקי גלילי קובל אני עליכם פרושים שאתם כותבים את המושל עם משה בגט אמרו פרושים קובלין אנו עליכם צדוקי גלילי שאתם כותבים את המושל עם השם בדף ולא עוד אלא שאתם כותבין את המושל מלמעלן ואת השם מלמטן שנאמר ויאמר פרעה מי ד' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל וכשלקה מהו אומר ד' הצדיק ונראה דהנה יש ב' בחינות צדיקים מי שטבעו נוטה לרע רק בכח לוחץ עמו עד שמנצחו וצדיק כזה נקרא מושל כמבואר בכוזרי ששאל לחברו שיאמר לו מדריגות צדיק והשיב לו מי שמושל על זה ועל זה ואמר לו הלא על צדיק שאלתיך ולא על מושל והשיב לו כי המושל על תאותו נקרא צדיק וכדכתיב ע"כ יאמרו המושלים ביצרם באו חשבון ונחשוב חשבונו של עולם ויש צדיק שלבו חלל בקרבו קדוש מבטן שאין מתאוה כלל לענינים החומריים והנה במשה רבינו כתיב ותרא אותו כי טוב דהיינו שנולד קדוש מרחם ונתמלא הבית אורה אמנם חכמז"ל נתנו קדימה למדריגות האיש אשר מתגבר על יצרו ממדריגות צדיק שלבו חלל בקרבו כמו שאמרו לפום צערא אגרא או שעכ"פ הם במדרגה אחת והנה ענין גט כתבו המפרשים דלכן נקרא ספר כריתות גט יען שאיתא בירושלמי שיש אבן שנקרא גט אשר כל אבן שיניחו עליו נפל ממנו ואין יכול לנוח עליו וזהו המשל איך יחשבו מדריגות אלו שהם שווים ובאמת אינם שווים כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים והיינו בגט דמורה על התפרדות המדרגות וחכמים רוצים לקרב המדריגות והארכתי בפתיחה למס' גיטין ומקומו אין כאן וע"ז השיבו הפרושים קובל אני עליכם צדוקי גלילי שאתם כותבים את המושל אם השם בדף ולא עוד אלא שאתם מקדימים את המושל מלמעלה ואת השם מלמטה ונראה לפרש דהנה בברכות איתא דמרע"ה ביקש לעשות את הארון ואח"כ את המשכן ובצלאל א"ל לעשות משכן תחילה ואח"כ כלים [ובספרי ח"א פ"א מביהב"ח ביארתי על נכון] ובספר יערות דבש דרוש ב' כתב לפרש דהנה ידוע שתמיד הקליפה קודם לפרי והחיצונים קודם לפני ימיו של הגן שלא יתערב זר בקודש ולכן כל שקדושתו יותר גדול נעשה לבסוף שיהי' כשומר לפרי קודם לפרי ודוקא בזה"ז שיש מגור ופחד מפני החיצונים אבל לע"ל שיעבור רוח הטומאה מן הארץ יהי' הפרי קודם לקליפה ולכן כתיב הטיבה ברצונך את ציון מקום המקדש ואח"כ תבנה חומות ירושלים שיקדים הפרי לקליפה ומרע"ה חישב שהגיע זמן התיקון בימיו ואלמלא לא חטאו ישראל הי' מצד זכותו של משה באמת כן אבל עונות הדור גרמו ולכן מרע"ה ביקש לעשות ארון ואח"כ מקדש אבל בצלאל ידע מצב הדור ולכן הקדים משכן לארון וכלים יעוי"ש ובזה אמרתי ליישב הא דאיתא בשבת דף פ"ח כתפוח בעצי היער מה תפוח זה פריו קודם לעליו כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע והקשו בתוס' דהא זה קאי אהקב"ה דהא כתיב כן דודי בין הבנים להנ"ל ניחא דקרא איירי מלע"ל דיהא הפרי קודם לעליו כתפוח הזה דיהי' הקדושה קודם לקליפה ובמעמד הר סיני היו גם ישראל באותו מעמד פריו קודם לעליו שהקדימו הקדושה לקליפה וזהו שאמרו שכותבין המושל קודם לשמו יתברך יען דבעוה"ז הקליפה קודם והחיצונית קודם לפנימיות וה' הצדיק הוא המושל באמת כנ"ל.
הקשו האחרונים מקרא דאשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו כרות וקשי' לרבינו דס"ל ספק מותר מה"ת ונראה ליישב דהנה איתא בפסחים דף ב' דדריש מקרא לאור יקום רוצח וכו' ובלא"ה יהא כגנב מדקאמר יהא כגנב מכלל דאור יממא הוא ומשני הכי קאמר אי ברי לך כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו ואי מספקא לך מילתא כלילה לא ניתן להצילו בנפשו ופירש"י דהא דפשיטא לי' דאנפשות קאתי איירי באינש בעלמא ומסתמא בן מספקא בא על ספק ותוס' הקשו מסנהדרין ומפרשין אי פשיטא לך באב על הבן דידוע לי' שאנפשות קאי אבל אי לא ידוע לו אזי מסתמא לא אתי רק אממונא כגנב מעתה אני אומר זה כונת הכתוב עץ מאכל הוא לא תכרות כי האדם עץ השדה והיינו כמו לאדם אסור להורגו כן אסור לכרות עץ מאכל והנה האדם אסור להורגו משמע אפי' בא במחתרת [דומי' דעץ מאכל במלחמה] דבא על מנת להורגו והיינו באב על הבן א"כ הדיוק מזה הא אי ידוע לו שבא להורגו אז מותר להורגו גם באב על הבן ודומי' דהכי בעץ מאכל דוקא בידוע שהוא עץ מאכל דאי אין ידוע הוה סתמא עץ מאכל דהוי משמע לאיסור יותר מלהיתר ובהא לרבינו אזלינן להחמיר דהא גם בספק השקול ס"ל לרבינו להקל א"כ בעץ מאכל דמסתמא נוטה יותר לאיסור שפיר כתב קרא דלא שרי' אלא כאשר תדע בבירור דלא עץ מאכל הוא בשלמא לפירש"י דמפרש דנהורא קאי אאיש ידוע דעלמא סתמא הוה כמבורר כנהורא והיינו דמספקא לי' בלילה היינו ספק השקול ה"נ מפורש הקרא רק אשר תדע היינו דהוה ספק השקול אסור דלהחמיר אבל אי ס"ל כפי' תוס' דברור לו כנהורא בירור שלא על אב בא שחייב א"כ ההיפך היינו בנוטה לאיסור ביותר אסור ה"נ מתפרש הקרא הכי אשר תדע שעץ מאכל בבירור אותו שרי הא היכא שנוטה לאסור אותו אסור א"כ כהא"ג גם לרבינו ספיקא אסור ובהא ניחא לי הא דאיתא שם בפסחים דף ג' דמייתי הקרא מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה לדבר בלשון נקי' ומהרש"א הקשה למה לא מייתי הקרא דכתיב קודם מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר לא טהורה להנ"ל ניחא דבהמה טהורה ודאי ואשר לא טהורה היינו ספק ואינה ראוי להקרבה.

· הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.