מעשה רקח/איסורי ביאה/יב

מעשה רקח ‏ איסורי ביאה יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק יב מהלכות איסורי ביאה

א

ישראל שבעל כותית וכו'. בע"ז דף ל"ו מוכח כדברי רבינו ופסק כר' שמעון כמ"ש מרן ז"ל והכריח מההיא דקדושין אלא דעדיפא מינה הו"ל למימר דמההיא דקדושין מוכח דגם לרבנן יש איסור מן התורה אפילו בשאר אומות שהרי יליף התם דשפחה ונכרית לא תפסי בהו קדושין ולדה כמוה מקראי וכיון שכן גם לרבנן צריך לחלק בין דרך אישות וחתנות לדרך (אישות) [זנות] והן אמת דרבינו דרכו לפסוק כר"ש דדריש טעמא דקרא כדמוכח לעיל בפ"ב דין ד' גבי הבא על אחותו דחייב שתים ואוקמוה במסקנה בפ' כיצד דף כ"ב כר"ש אלא דמההיא דאייתי התם בקדושין דף ס"ח גבי האומר לשפחתו הרי את בת חורין ולדך עבד דבריו קיימין וקצת קשה דזה הוי דלא כרבנן דדרשינן טעמא דקרא (ורבינו פסקו פ"ט דהל' עבדים וזה הוי דלא כרבנן) ולזה י"ל דכיון דפסק כר"ש בעיקר הדין לא חש להך דרשא ופסק כסתם רבנן דמודים לגבי דר' יוסי הגלילי. אלא דקשה טובא פסקו של רבינו פ"ג דמלוה ולוה דפסק דאלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה ומוכח בפרק המקבל דף קט"ו דאתיא דלא כר' שמעון דדריש טעמא דקרא וכבר עמדו בסוד דברי רבינו בספר עצמות יוסף ז"ל דף ק"ה והרב לח"מ ז"ל שם והתוס' יו"ט שם עיין עליהם. ולענ"ד נראה עם מ"ש רבינו בפירוש המשנה וז"ל ואסור לחבול בגד אלמנה משום חשד כשתתערב אצל הממשכן אותה בשביל המשכון שלה או שאירע ביניהם קלקול ולפיכך השוה בזה עניה לעשירה יעו"ש. הורה לנו דעתו דגם רבנן טעמא רבתי איכא במילתא דקפיד רחמנא אאלמנה דוקא ולא חלק בין עניה לעשירה אלא דאכתי קשה דאם איתא אמאי תירצו בפ' המקבל ופ' כהן גדול דגם לר' יהודה איכא טעמא דקרא וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל אלא דלענ"ד נראה עדיפא מינה קאמר דאף אם נאמר דלא דריש את אפ"ה אתי שפיר. ותדע דהך קושיא קיימא לעולם על דברי רבינו שבפירוש המשנה ואנן בדידן נימא דזו היא דעתו של רבינו גם בחבורו ותדע עוד דבפ"ג דהל' מלכים דין ו' פסק דאף אם לא היתה לו אלא אשה אחת לא יהיה מצוי אצלה תמיד וכו' דעל הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו והן הם דברי ר"ש בפ' כהן גדול דף כ"א דדריש אפילו אחת ומסירה את לבו לא ישאנה אלא דרבינו מפרשה דאסור לו לקיימה אם רצונו להיות מצוי אצלה תמיד והרב עצמות יוסף נתקשה בלשון זה ולענ"ד נראה פשוט הוא דמ"ש רבינו דעד י"ח מותר ליקח גם ר"ש מודה לדין זה כמבואר. ובפ"א דהלכות יבום דין ה' כתבתי באופן אחר יעו"ש והמעיין יבחר. אכן אכתי קשה למ"ש רבינו כאן וכן מפורש על ידי עזרא וכו' דאם איתא אמאי לא מייתי לה בגמ' מהך דעזרא לסיועי לרשב"י ולאותובי לרבנן ויש לומר דעזרא לא קאי אלא למה שאמרה תורה כדמוכחי קראי התם ומה שנפרש בפסוק דכי יסיר וכו' נפרש גם בדברי עזרא אלא דרבינו נסתייע מדברי עזרא לפי האמת דקראי מוכחי טפי דבכל האומות קאמר מכ"ש לפי מה שכתבנו דמהסוגייא דקדושין משמע דגם לרבנן בכל האומות קא מזהר רחמנא וק"ל.

ב

אבל הבא על הכותית דרך זנות וכו'. כתב הרב פר"ח ז"ל דבס' המצוות לאוין נ"ב משמע מדברי רבינו דלקי מן התורה אף הבא על העכו"ם דרך זנות ע"כ. ואחרי המחילה הראויה לא ידענא מאי קאמר דהתם לא יש שום משמעות הזה כלל אדרבה חליק בין דרך חתנות לדרך זנות ואולי דכוונתו על כשהוא בפרהסייא שכתב רבינו שם שהזהרתו מלא תתחתן וכו' דמזה נמשך שנתחייב המלקות כשהתרו בו ולא פגעו בו הקנאים והר"ב פר"ח ז"ל סמך על המעיין אלא שלענ"ד נראה קשה שאיך נאמר דבפרהסייא ילקה מן התורה ובצנעא אפילו איסור מן התורה אין בה דאם איתא כשהקשה בגמרא בע"ז דף ס"ו בנותיהם דאורייתא הוא ותרצו בין דרך אישות וחתנות לדרך זנות ואם איתא דיש איסור מן התורה הו"ל למימר אכתי תקשי דאורייתא הוא אלא ודאי דאין שום איסור מהתורה ולכך הוצרכו רז"ל לגזור. ואם יחדה לו וכו'. מכאן אנו למדין שדרך אישות שכתב רבינו לעיל אין הכוונה שיחדה לו אלא ע"י נשואין ממש ואף שאין קדושין תופסין בה כלל מ"מ אהני לן לחיובי מלקות ולמ"ש רבינו ומשום זונה אף שהזונה לא נאסרה מהתורה אלא לכהן מ"מ גזרו אף בישראל משום לאו דלא תהיה קדשה אמנם רש"י ותוספות והרא"ש מפרשי לה דבכהן דוקא קאמר דחייב משום זונה אלא שנחלקו בפרטי הדבר והנה רבינו פסק כמ"ד דחייב עליה משום (נשג"ז) [נדה שפחה גוי זונה] ולא כמ"ד משום (נשג"א) [נדה שפחה גוי אשת איש] נראה דסבר כסברת התוס' בע"ז דף ל"ז ד"ה משום נשג"ז וכו' דמדרשינן גבי יפת תואר אשת אפילו אשת איש מכלל דאיסור יש בה מן התורה דהיינו עשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו וכו' ולפ"ז דברי רבינו בפרק זה לא איירי אלא בפנויה או אף באשת איש דלא קעבר אלאו דלא תתחתן אבל עשה אית בה כמ"ש בפירוש המשנה בסוף פרק הנשרפין עיי"ש.

ג

אבל כהן הבא על הכותית לוקה מן התורה משום זונה. פשט הלשון משמע דאף בסתם כותית שאין ידוע לנו שנבעלה תחילה ודלא כהתוס' שהכריחו שם דאינו חייב אלא א"כ נודע בוודאי שכבר נבעלה ובי"ד של חשמונאי הוא שגזרו על סתם גויה אך ממה שהוסיף רבינו דאחד זונה כותית ואחד זונה ישראלית וכו' מדמשוה להו משמע דכי היכי בישראלית אין שייך שם זונה אלא א"כ נבעלה תחילה כך הכותית וכדעת התוספות ז"ל והרמ"ך ז"ל והיא שיטת התוס' שהזכרנו לעיל ושיטת רבינו מבוארת.

ד

כל הבועל כותית וכו'. הר"ב כנה"ג אה"ע סי' ט"ז הביא מחלוקת הפוסקים אם נאמר דין זה אף בגוי הבא על בת ישראל דקנאים פוגעים בה וכפי מה שראיתי בפוסקים ז"ל מסברא דנפשייהו הוא דקאמרי לה ולא ידעתי למה לא הכריחו שם בכלל הידוע דמה שהוא הלכה למשה מסיני אין לך בו אלא חדושו והכא נמי חדוש גמור הוא דאין הבי"ד נטפלין במיתתו ואם בא לשאול אין מורין לו דאין צריך שום התראה לדעת רבינו ועוד שידוע דאשה קרקע עולם היא כמ"ש גבי אסתר ועוד דדייקי דברי פנחס שאמר ליה למשה רבינו ע"ה אחי אבא אתה כך מקובלני ממך הבועל ארמית קנאים פוגעים בו ולא קאמר הבועל ארמית הנבעלת לארמי קנאים פוגעים בו ולא יהא אלא ספק אין לחייב מיתה על הספק דאפילו מלקות אנו דנין בו להקל משום דבמקום מיתה עומד (כאן חסר וחבל על דאבדין).

ה

אבל אם פירש אין הורגין אותו עד ונשמט הבועל והרג וכו'. הפר"ח דקדק דלאו לגמרי קאמר דא"כ לא הוי רודף שהרי אינו יכול להורגו אלא ר"ל שנשמט קצת ועדין תחוב זכרות בנקבות ע"כ והם דברים מגומגמים דכיון דעדיין הוא תחוב הרי הוא בגוף העבירה ממש ואיך יקרה פירש ונשמט. ואפי' בהעראה לבד נראה פשוט דחייב דלא גרע מהעראה דבהמה דאיתא פ' ד' מיתות דף נ"ה דחייב עלה. שוב מצאתי להרב קרית ספר שכתב וז"ל דדוקא נשמט והרגו לקנאי פטור דכיון שנשמט ופי' לא היה הוא חייב דלא נאמרה הלכה אלא בשעת מעשה אבל אם בשעת מעשה בלא פרישה הרגו לקנאי נהרג דהא חייב היה כיון שהיה עושה מעשה ע"כ הרי מוכח כמ"ש ממש ודוק. ומה שהקשה שאיך יקרא רודף י"ל לפי פשטן של דברים דכיון דבאותו רגע בא להורגו רודף מקרי מ"מ ועוד דיתכן דהגמ' [מיירי] שרוצה לחזור ולבועלה וחושש שאז יהרגהו ודאי וק"ל.

ז

והבן מן הכותית וכו'. עיין הרמ"ך ורבינו כתב כן גם בפי' המשנה ונראה דס"ל כדעת התוס' ז"ל ד"ה הניחא לר' שמעון וכו' וכן מצאתי להרב עצמות יוסף דף ק"ה ע"ג וק"ל.

ט

כותי הבא על בת ישראל וכו'. לעיל דין ד' הזכרנו מחלוקת הפוסקים אם קנאים פוגעים בה אם לאו ועיקר דין זה בפרק ארבע מיתות דף נ"ח ומבואר שם דאפילו נערה המאורסה שנכנסה לחופה ולא נבעלה ופסקו רבינו פ"ט דהלכות מלכים וכאן קיצר עיי"ש.

י

אבל ישראל הבא על הכותית. עיין הרמ"ך. וכעת לא זכינו לטעמו של רבינו גם הרב המגיד ז"ל הניחו בצ"ע ודברי הגהת הרמ"ך ג"כ אינן מובנים דבועל ארמית לא נאמר אלא בפרהסיא ורבינו נראה דאפילו בצנעא קאמר שהרי דימהו להבא על הבהמה וכו' ועוד שכתב בין שבא על הכותית בזדון וכו' משמע דבהא הוא דתליא מלתא ולא בין בצנעא לבפרהסיא והן אמת דגבי הן הנה היו לבני ישראל דחרש שוטה וקטן היו מכירין אותם והיו אומרים זאת היא שנכשל בה פלוני ושם נראה שהוא בפרהסיא ומעשה דזמרי יוכיח. ואיך שיהיה עדיין קשה על רבינו ממקום אחר שהרי הוא עצמו פסק בפ"א דין י"ז דקטן הבא על הבהמה או הביאה עליו היא נסקלת על ידו ואם בשגגה אינה נסקלת ע"כ וכיון שכן למה בדין השגגה השוה אותם לבהמה ובגוי הבא על בת ישראל חילק בין אשת איש לפנויה הלא כיון דגבי בהמה אפילו הביאה עליו ואפילו קטן היא נסקלת על ידו והטעם דשמא יאמרו דעליה הוא דחס רחמנא ועל הבהמה לא חס ורבינו שדימה אותה לבהמה לא הו"ל לחלק בין אשת איש לפנויה.

יא

העבדים וכו'. מדיהב טעמא להתירה שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו וכו' לשון זה מוכח מדנפשיה דהיתר גמור מן התורה קאמר שכן משמע ממ"ש פט"ו דין ד' שהתיר להדיא לממזר לישא שפחה לטהר את בניו והרי הממזר הוא כישראל לכל דבריו וחייב בכל המצות האמורות בתורה אלא שקצת קשה ממ"ש פי"ח דין ב' דפנויה שנבעלה לכותי ועבד הואיל והיא אסורה לו להנשא והרי זו זונה ע"כ. הרי מוכח דאיסורה דאורייתא קאמר כיון שעשאה זונה מן התורה. וי"ל דידוע מ"ש רבינו לעיל דכהן הבא על הכותית לוקה מן התורה משום זונה ואחד זונה כותית ואחד זונה ישראלית וכו' וכיון שכן הפנויה שנבעלה לכותי ועבד עשאוה זונה שהרי אין הקדושין תופסין בה וכמ"ש רבינו בפ"ג מהלכות אישות וזה כוונתו שכתב ואסורה להנשא כלומר כלפי שאין הקדושין תופסין בה כי היכי דלא תפסי קדושין בכותית כנזכר בדין הכותית משום הכי חשבה לזונה ונאסרה לכהן. וראיתי למהרשד"ם ז"ל יו"ד סי' קצ"ו שתירץ לקושיא זו דשאני לן בין איש לאשה כיון דעבד או גוי הבא על בת ישראל יש בו איסור מן התורה שלא יהיה קדש משא"כ בבא על השפחה שאין בו שום איסור תדע שהרי לא מצינו שהתירה תורה לאמה העבריה שרבה ימסור אותה לעבד כנעני כמו שמצינו שהתיר לעבד עברי למסור לו שפחה כנענית וכו' ע"כ. ואף שאיני כדאי מ"מ תורה היא דאיך תתיר התורה לאמה שימסור לה רבה עבד כנעני הלא אביה לא מכרה לו על מנת שיפגום אותה אלא מכרה לו לשימוש ולעבדות הבית ולא לפוגמה ותדע שחס רחמנא על כבודה וגזר שייעדנה לו או לבנו ואם לא יעדה וכו' ולעולם לא משום איסור שהרי היא לא חטאה כלל ופגם ודרך גנאי הוא שישראלית תבעל לעבד כנעני ואפילו בהשרת בתולים בעלמא שאין דומה בתולה לבעולה משא"כ הוא שאין נפגם בכך וגם שחטאתו גרם לו שמכרוהו בי"ד איך שיהיה דעת רבינו האמור שאין בשפחה איסור כלל מן התורה וכבר תפס במושלם הרדב"ז ז"ל סי' קפ"ח אמנם הרב תורת חסד סי' מ"ט והרב קרית ספר בדעת רבינו ס"ל דאסור מן התורה ודקדקו כן מדברי הרב המגיד ז"ל שכתב דלא גרע מאיסור של דבריהם ועיין להרב בתי כהונה ז"ל בלשונות הרמב"ם. שוב ראיתי להמל"מ פ"ג מהלכות עבדים שהקשה למהרשד"ם מהך דפ"ק דקדושין ולענ"ד מלשונו נראה שלא ראה לשון רבינו שבכאן (כאן חסר וחבל על דאבדין). שהרי מפורש בתורה וכו'. כתב הרב פר"ח וז"ל שזו אינה ראיה דדילמא הוי היתר מכלל איסור וגזרת הכתוב היא וכו' ע"כ. ולענ"ד נראה דבשלמא לדעת אנקלוס שהזכיר רבינו לקמן שיש איסור מן התורה בדבר בהכרח צ"ל דגזרת הכתוב היא בעבד עברי אבל לרבינו שלא מצא בה איסור מן התורה ואדרבה התירה הוא מפורש מאין הרגלים לומר דהתירה מכלל איסור.

יב

ולא גזרו חכמים בדבר זה וכו'. פי' כיון דחכמים ז"ל גזרו על השפחה שהיא במכת מרדות היה להם להעמיד דבריהם אף בעבד עברי כדי שלא יטעו להתירה גם שאר העם ויומתק כפי זה למ"ד דאיסור שפחה אינו מן התורה כלל דאם היה בו איסורה בשאר העם היה להם לחכמים לגזור בעבד עברי אטו שלא בעבד עברי אלא נראה מדלא גזרו שמע מינה שאינו אלא מדברי חז"ל ולכך לא הוצרכו לגזור בע"ע ומ"ש בשפחה חרופה מלקות נראה דאשגרת לשון הוא שהרי אין הבא על השפחה חרופה חייב מלקות אלא אשם ואפשר לדחוק דקאי להשפחה שהיא במלקות.

יג

אל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בה מלקות מן התורה וכו'. מדקדוק הלשון נראה שמלקות הוא שאין בו אבל איסור מן התורה יש בו עיין מ"ש בדין י"א אמנם אין זה הכרח שאם יש בו איסור מן התורה מהיכא תיתי שיהיה קל בערכו תדע דחומרא היא שרבינו כתב כלשון זה בבא על הכותית בדין ז' שעון יש אף ע"פ שאין בו מיתת בי"ד אל יהי קל בעיניך וכו' והתם אף בדרך זנות קאמר שאין בו איסור מה"ת תדע דסמיך להבא על הכותית בפרהסיא דאין בו חילוק בין דרך חתנות לדרך זנות ועוד דמייתי מקרא דובעל בת אל נכר דמשמע בעילה בעלמא וגם מייתי כל מ"ש שם שייך גם לדרך זנות ה"נ כלפי שאינו אלא מדברי חז"ל כתב אל יהי עון זה קל בעיניך וכו' ומ"ש הרי אנקלוס המתרגם וכו' כלומר גם הוא סבור שהוא בלאו גמור אע"ג דרבינו גופיה לא ס"ל הכי אלא כמ"ש וז"ל מ"מ להפלגת הענין כתב כן.

יד

וכן אם לקח שפחה וכו'. כבר כתבתי בזה בדין י"א עיי"ש.

טו

ואם היה הבן ההוא האדון וכו'. פי' דכיון שיש תקון לכשיגדילו לשחרר זה את זה דהא אחד מהם הוא רבו עכ"פ א"צ לכפות את האדון שישחררם משא"כ בבן אחד דאין ביד אחד לשחרר לכך כופין את האדון ובנוסח אחר כת"י קדמון כתוב בגירסת רבינו ואם הבן הוא האדון וכו' ונראה שהיא גירסא נכונה ודאי.

טז

אם נתערב וכו'. מ"ש בהרב המגיד ואם היתה (האחרת) [האחת] נקבה וכו' הוא לשון נמשך על מ"ש לעיל ואינו דבור בפני עצמו.

יז

וישא הישראלי גיורת ומשוחררת. לאפוקי כהן דאסור בשתיהם כמ"ש.

כ

מצרי שני וכו' עד הכתוב תלאו בלידה. הקושי מבואר דטעם זה שייך אמצרי שני שנשא מצרית ראשונה אבל במצרי ראשון שנשא מצרית שניה לא שייך טעם זה דנהפוך הוא. והרה"מ ז"ל נתן טעם לשבח לפסקו של רבינו ע"פ הש"ס דס"ל דבעינן שישא שלישי לאב ואם וכו' ע"כ. ועם כל זה עדין הוא מגומגם דלא הו"ל למימר הכתוב תלאו בלידה דמשמע בלידת האם וי"ל דכיון שהקדים הפסוק דבנים אשר יולדו להם וסמכו למצרי ראשון וכו' הודיע לנו דטעם כשכתב הכתוב תלאו בלידה כאילו אמר בהולדה דהיינו אב ואם ונקט לשון זה משום שדרכו להעתיק לשון הגמרא.

כא

גר עמוני שנשא מצרית הולד עמוני וכו'. פי' דוקא אם הוא זכר וכדמוכח בגמ' וסמך ז"ל על זה הכלל וכו' וכ"כ הרב המגיד ז"ל ומ"ש הכלל באומות הלך אחר הזכר כבר נתבאר מן הדין בדברי רבינו בפ"ט דהל' עבדים דין ג' ומרן ז"ל כתב שם דגירסת רבינו בגמ' באומות הולד אחר הנקבה וכו' ולא הזכיר שרבינו העתיק כאן להדיא אחר הזכר.

כב

מי שנתגייר וכו'. הרמ"ך וכו'. וכבר הליץ הרב המגיד ז"ל בעד רבינו כאן ובמקומות אחרים.

כה

כשעלה סנחריב וכו'. הרמ"ך וכו'. ועיין להרב המגיד ז"ל גם הרב ב"י באה"ע סי' ד' הביא סיוע לדברי רבינו מדברי הסמ"ג לאוין קט"ז משם רבינו שמשון איש ירושלים דנבוכדנצר חזר ובלבלם ועמדו בבלבולם עד היום ע"כ. ועיי"ש להתוס' פ"ק דמגילה דף י"ב ע"ב.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---