מלאכת שלמה/פסחים/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מלאכת שלמהTriangleArrow-Left.png פסחים TriangleArrow-Left.png א

הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
מלאכת שלמה
הון עשיר
יש סדר למשנה
רש"ש


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א[עריכה]

כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים שסידר התנא פסחים אחר שבת ועירובין כו'. עוד נלע"ד דמשום דתנן לעיל בשלהי מסכת עירובין דסלקינן מינה דשרץ שנמצא במקדש מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם ולמזבח קתני הכא מסכת פסחים דבעי למישרי בה בדיני בדיקת חמץ לבערו ולהוציאו מן הבתים ומכל גבולי ישראל ועוד משום דקתני התם שאם נמצא. השרץ במקום שאין חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת דכופין עליו פסכתר והכא נמי קיימא לן שאם נמצא חמץ בי"ט של חג המצוח דכופין עליו כלי עד מוצאי י"ט ששורפו מש"ה סמיך לה ותנא מס' פסחים דבעי לאתחולי בדיני בדיקת החמץ וביעורו בדכתיבנא:

ונראה דאע"ג דדיני פסח שני אינם רק בפרק אחד ממסכת זו דהיינו פ"ט מ"מ נקראת מסכת זו פסחים לשון רבים משום פסח ראשון ושני על הדרך שכתבתי בשם התוס' בריש ערבי פסחים: ומדפיסי התלמוד קראו לכל החמשה פרקים שבמסכת זו דהיינו מתחלת פ"ה עד סוף פ' ט' פסח שני ולאו דוקא אלא כלומר דיני קרבן פסח ראשון גם שני דנהיגי בזמן הבית מה שא"כ בדיני הד' פרקים הראשונים רוב הפרק האחרון וכמעט כולו דנהיגי גם בזמן הזה וכן קראם הר"ן ז"ל כדתשכח בסימן ד' ה' דבפ' ערבי פסחים שהעתקתי שם ובתוספות במקומות אחרות:

אור לי"ד וכו'. ביד פ' שני דהלכו' חמץ ומצה סי' ג' ה' ו' ובטור א"ח סי' תל"א ותל"ג וכתב הר"ן ז"ל לא שני לן פירושא אי תנינן אור לי"ד א"נ לאור י"ד א"נ אור י"ד דמוכח בגמרא (הגהה לא מצאתי זה בגמ' כלל ועיקר). דבכל חד מהני תלת לישני איכא לפרושי ליל י"ג שמחרתו י"ד ואע"ג דאיכא לפרושינהו נמי ליל שלאחר י"ד שמחרתו ט"ו שהרי כבר חל זמן איסוריה כדמוכח בגמ' ונמצא עובר עליו ע"כ אבל ברש"י ז"ל אור לי"ד גרסי' וכן כתב ג"כ בגמ' גבי ברייתא דשלמים דיכול יהא נאכל אור לשלישי גרסי' וכן נראה מתוס' דזבחים פ' איזהו מקומן (זבחים דף נ"ו) ע"ש: ותימה שלא כתבו כלום גבי אור לשמנים ואחד דבפ"ק דכריתות והובאה בכאן בגמרא בריש פירקין:

(הגהה דרש החכם השלם הרב ר' משה אלשיך ז"ל בפ' בא אל פרעה דף ק"ה וז"ל רמז רמז לנו התנא באמת כאמור אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר והוא כי כאשר השאור מחמיץ העיסה כן היצה"ר מתמיץ ומפסיד את האדם ומעפשו ועל כן קל עליו חובת ביעור היצה"ר מעליו ולא ייחל עד אשר יגדל או לעת זקנה כי חלילה כי אור לי"ד הלא הוא במלאת לו שנת י"ג ויום א' שמתחיל הי"ד כי אז ייחל היצה"ר לפעמו וזהו לאור הנר כי הנר היא הנשמה לו ואור הנמשך מהנר אחר הי"ג הוא היצר הטוב וזהו לאור הנר וזה בחורין ובסדקין ובכל מצפוני לבו ומחבואות פניותיו ורמז עוד התנא במאמרו בכל מקום שמכניסי' בו חמץ אבל מקום שאין דרך להכניס בו חמץ אין צריך בדיקה והוא כי הנה עיפוש היצה"ר נכנס בכל אברי האדם כל א' וא' לפי עניניו בראשו ללכת בקומה זקופה במצחו בעזות מצח בעין לראות רע באזן לקבל לשון הרע בפיו ובשפתיו ובלשונו ברכילות ולשון הרע ודבר סרה ופה דובר נבלה ולאכול בו אשר אסרה תורה והלב לחשוב מחשבות און וידים שופכות דם נקי ורגלים ממהרות לרוץ לרעה וההיקש בכל יתר האברים והנה לא כל אדם חוטא בכל אבריו כי אם יש הורגל לחטוא בקצתם ולא בשאריתם ויש יחטא באשר לא חטא רעהו על כן אמר כי בכל אבר אשר ידע שהוא דרכו להכניס בו חמץ אשר חטא בו צריך בדיקה אך אשר ידע שלא הכניס בו חמץ ולא חטא בו אין צריך בדיקה ואחר הבדיקה אם פשפש ומצא צריך ביעור ואחר הביעור צריך בטול שיכניע את יצרו עד שיבטלנו ממש עד שיהא בטיל וחשיב כעפרא דארעא שהוא עד גדר לא יעצור כח להחטיאו כי עשאו למרמס וסגפו וגם כי מן התורה בביטול בעלמא סגי שיהרהר תשובה בלבו צריך גם כן לבערו בדבור ובמעשה בודויים ותחנות בדמעות שליש ולבער בקום עשה כל דבר רע ועיקר הבדיקה לחפש דרכיו ולחקור הוא בלילה שכל אדם מצוי הוא בביתו ובחומותיו במקום שאין אנשים והוא בלתי טרוד בעסקיו כי אז ישב בדד ויתבודד באישון לילה אחר הדלת והמזוזה על הארץ ישב וחשב עם קונהו ית' ויתעלה על כל שטרי חובותיו אשר הוא חייב לו וזהו לאור הנר היא נשמתו שאורה יפה לבדיקה כי יאמר אליה נפשי נפשי אחותי רעיתי התעוררי עורי עורי עד מתי תשתכרי התאבלי ספדי והלילי אבל יחיד עשי לך כי גדול כים שברך כי תחת היותך בהיכלי מלך מלכי המלכים כל קדושים עמך באורך יראו אור ואת עלית על כולנה כל כבודה בת מלך משחקת לפניו בכל עת ומה לך פה עניה סוערה גולה וסורה כו' עיי"ש) ותנא דידן דקתני אור ולא תנא ליל לישנא מעליא נקט וכדאשכחן בעלמא דא"ר יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה הרי שעיקם הכתוב ת' אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו וכן נמי מייתי בגמ' תו דאשכחן שעיקם הכתוב עד תשע ועד עשר ועד שש עשרה ולאו משום דליל אי הוה תני ליה הוה לשון מגונה אלא מיהו שמעינן מינה שראוי לחכמים לחזר אתר לשון צח ונקי ומש"ה פתח תנא דמתני' לשון אור כדכתיב פתח דבריך יאיר ואשכחן נמי בלשון מקרא שהאור ר"ל לילה במזמור קל"ט פי' רש"י ז"ל ולילה אור בעדני והלילה יהי מאפיל לנגדי אור זה לשון אופל הוא כמו יפיץ ענן אורו וכן כל כוכבי אור וכן ויאר את הלילה ע"כ: וכתב הר"ן ז"ל בשם הראב"ד ז"ל דמשה"נ נקט אור לומר שבתחלת הלילה שיש בו אור עדיין ראוי לבדוק כדי שלא יתרשל או שלא ישכח וכיון דאותה שעה קושטא הוא שיש בה אור תנא אור משום לישנא מעליא ולא תנא בתחלת ליל י"ד בודקין את החמץ ואם לא מפני טעם זה משום לישנא מעליא לא היה שם התנא חשך לאור ומכאן אתה למד שהביעור צריך להקדימו עם אור היום כדי שלא יתרשל ע"כ: ולשון הרמב"ם ז"ל נקרא לילה אור כמו שקורין דברים הרבה בהפכן וכיון בזה כדי לדבר בלישנא מעליא ולא תהיה פתיחת הספר בשם העדר מן העדרים ר"ל לילה ע"כ: עוד העלה הר"ן ז"ל דמדאורייתא בבדיקה לחודה סגי או בבטול לחודיה וכל שבדק מן התורה אינו צריך לבטל הלכך שפיר איכא למימר דבדיקה אתי כדי שלא יעבור עליו בבל יראה שמה שהצריכו חכמי' בטול אחר הבדיקה אינו אלא מדבריהם שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עילוי'. ובדיקה מקראי ילפי' לה בגמ' ובטול איכא מאן דמפיק ליה מתשביתו שתרגם אונקלוס תבטלון ואיכא מאן דמפיק ליה מקרא דכתיב ולא יראה לך והכי איתא בספרי לא יראה שאור בטל בלבך ע"כ:

לאור הנר. גמ' ת"ר אין בודקי' לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה ואע"ג דאמר רבא למה צדיקים דומין בפני שכינה כנר בפני האבוקה ואמר רבא אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר מ"מ אין בודקין בה דאמר רב נחמן בר יצחק זה יכול להכניסו לחורים ולסדקים וזה אינו יכול להכניסו לחורים ולסדקים ורב זביד אמר משום דזה אורו לפניו וזה אורו לאחריו ואדם האוחז לפניו הוא בודק הלכך אינו יפה לבדיקה ורב פפא אמר משום דהאי בעית פי' שמתיירא שלא יבעיר את הבית ואין לבו על הבדיקה יפה והאי לא בעית ורבינא אמר טעמא משום דהאי משיך נהוריה ואינו דולג בקפיצות אלא נח במקום אחד והאי נפסק וקופץ תמיד:

כל מקום שאין מכניסין וכו' גמ' כל מקום לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר חורי הבית העליונים והתחתונים שאין נוחין להשתמש אין צריך לבדוק וגג היציע אע"פ שהוא נמוך הואיל ומשופע הוא אין צריך לבדוק וגג המגדל של עץ ורפת בקר ומתבן ולולין ואוצרות יין ושמן שאין מסתפקים לשלחנו שעכשיו אין השמש נכנס לשם ופתו בידו ואוצרות שמן אין צריכין בדיקה רשב"ג אומר מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת פי' רש"י ז"ל החולקת מעמידין אותה במקום מחיצה לחלוק תשמישי הבית ומפסקת שיש הפסק בין שוליה לקרקע דנוחה תשמישתה שיש אויר הרבה צריכה בדיקה: ובגמ' רמי עלה דהאי ברייתא מברייתא אחריתי ומשני להו: (הגהה כתוב בפר הליכות עולם ר"פ שני דשער השלישי כל היכי דתני הכל לדרשא כלומר לאתויי חדוש שלא היה במשמע וכולהו מייתי להו בשמעתתא קמייתא דערכין הכל לאתויי מאי כמו הכל שוחטין לאתויי משומד אוכל נבלות לתאבון ואחרים הרבה אבל כל זימנין דדריש מיניה וזימנין דלא דריש מיניה כגון כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה דדריש לה בגמ' כל לאתויי הא דתניא וכו' וחדלו לספור הנהו דלא דריש כל לאתויי מאי ותימה שאין התלמוד מוליך השיטה שוה בכל מקום ומדברי הכריתות נראה דכל לא אתי לדרשא בשום מקום ואותן שמדקדק בהן לאו מלישנא ומשמעותא דכל אלא מיתורא כגון הך דכל מקום שאין מכניסין בו חמץ דמשנה יתירה היא דהא באידך בבא קתני ב' שורות במרתף מקום שמכניסים בו חמץ משמע הא מקום שאין מכניסין בה חמץ א"צ בדיקה וא"כ הך דכל מקום יתורא הוא לאתויי הא דתניא וכן כל כיוצא בזה ע"כ: ובריש פ"ק דנדה העתקתי כל דברי ספר כריתות):

וּלְמָה אמרו יש גורסין ובמה וכן הוא בבבלי ובירושלמי ובעי בגמ' מרתף מאן דכר שמיה לפוטרו מן הבדיקה דקא מתמה תנא ובמה אמרו ומשני ה"ק כל מקום שאין מכניסין וכו' ואמרי' לעיל כל מקום לאתויי אוצרות יין ושמן ומש"ה אמרי' ובמה אמרו לקמן צריך בדיקה ומפר' מקום שמכניסין בו חמץ והיכי דמי כגון במסתפק וכו' כדפי' ר"ע ז"ל:

בש"א שתי שורות. ר' יוחנן מפרש לה כמו שהעתיק ר"ע ז"ל אבל ר' יהודה פירש שתי שורות היינו אותה שרואה את הפתח על פני רוחב כל המרתף והשורה שלאחריה:

ובה"א שתי שורות וכו' כדפי' ר"ע ז"ל מוקי לה רב בגמ' ושמואל פירש דהיינו עליונה ושלפנים ממנה בגג החביות בודק שתי שורות על פני כל המרתף ורב דייק חיצונות ואותה שלפנים לאו חיצונה היא וקסבר רב דתנא דמתני' בחיצונות דק בלישניה אבל בעליונה לא דק בלישניה והאי עליונות דקתני למעוטי תתאי דתתייתא כגון שלישית ושתחתיה ושמואל עליונות דייק והאי שלמטה לאו עליונה היא והאי חיצונות דקתני למעוטי גווייתא דגווייתא: ירושלמי הדא דתימא דבעי בדיקה שתי שורות במחוללות פי' שיש חלל וריוח בין חבית לחבית ויכול אדם להכניס בריוח בין זו לזו אבל באפיצות דהיינו דחוקות מעביר עליהם את הנר ודיו ושמעינן נמי ממתני' דחיישי' לנפל הפת מיד השמש ולא אמרי' ודאי אכלו א"ר פנחס אני אומר בשעה שסדרן הכניס שם חמץ:

ב[עריכה]

אין חוששין שמא גררה חולדה. וכתב שם המגיד משנה ומפר' רבינו מבית שמכניסין בו לבית שאין מכניסין בו ואינו צריך בדיקה שאם באת לחוש לכך אף אתה היה חושש כשבודק חצר זו או עיר זו באת חולדה וגררה שם חמץ מעיר אחרת או מחצר אחרת שלא היתה בדוקה באותה שעה ואין לדבר סוף שאי אפשר לכל ישראל לבדוק חמצן בבת אחת. ורש"י ז"ל פירש שאין חוששין כשבדק זוית זו ובא לבדוק זו שמא בתוך שבא לזו גררה החולדה החמץ למקום הבדוק וצריך אני לחזור ולבדוק ע"כ. ופירש רבינו עיקר ויפה כיון עכ"ל ז"ל. וכתב שם מהרי"ק ז"ל ואני אומר דלענין דינא ליכא פלוגתא בינייהו דאליבא דתרוייהו לא חיישי' מבית שאין מכניסין לבית שמכניסין ולא מבית שאינו בדוק לבדוק. ואם ליישוב לשון המשנה יותר מתיישב כפי פי' רש"י ז"ל ע"כ בקיצור מופלג וע"ש. ואני הדיוט נלע"ד דאפשר דהכרח הרמב"ם ז"ל משום דס"ל דקאי אדקתני רישא כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה ודו"ק: והקשו תוס' ז"ל וא"ת והא מרישא שמעי' דקתני כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה תריץ דהוה מוקמינן בשאין חולדה וברדלס יכולין להלך שם ע"כ. ובגמ' דייקינן טעמא דלא חזינן דשקל הא חזינן דשקל חיישי' שמא עדיין הוא כאן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתיה מי לא תנן בסוף מסכת אהלות מדורות הגוים טמאים וכמה ישהה בתוכן ויהא צריך בדיקה ארבעים יום ואע"פ שאין עמו אשה וכל מקום שהחזיר והברדלס והחולדה יכולין להלך שם אינו צריך בדיקה שאם הושלך שם חטטוהו ואכלוהו א"ר זירא לא קשיא הא בבשר והא בלחם פי' הא דסוף אהלות בבשר דלא משיירא הלכך ודאי אכלוהו ומתני' בלחם דמשיירא אמר רבא האי מאי כלומר מאי קושיא א"נ אורחא דמילתא דמשיירא בבשרא לית לן למיחש התם מידי דבשלמא התם אימור הוה אימור לא הוה ואת"ל הוה אימור אכלתיה וספק אכילה יכול להוציאנו מידי ספק השלכה אבל הכא גבי חמץ דקשיא לך היכא דחזינא ודאי דשקל מי יימר דאכלתיה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. וכתבו תוס' ז"ל בבשר דלא משיירא אור"ת דהיינו דוקא בשר נפלים דרכיך דהא בפ"ק דב"ק חשיב חזיר שאכל בשר אכילה ע"י הדחק ע"כ: עוד פריך בגמ' ולא חיישינן והא קתני סיפא ומה שמשייר יניחנו בצנעא כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו ושני אביי לא קשיא הא בי"ד הא בי"ג פי' רישא דקתני אין חוששין בבודק בי"ג שמצוי פת הרבה בבתים לחולדה בתוך הבתים ואינה חוששת לשייר וסיפא בהדיא תנן בה בי"ד וכיון דלא חזיא חולדה פת הרבה בבתים כמות שהיא רגילה משיירת אמר רבא וכי חולדה נביאה היא לתת לב על כך ולראות את הנולד ויודעת שלא יאפו עוד היום אלא אמררבא מה שמשייר יניחנו בצנעא שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו דהיכא דחזינן על כרחך חיישי'. וכתבו תוס' ז"ל ולא חיישי' לחולדה הא לא פריך דניחוש לחולדה אפי' מבית לבית דא"כ אין לדבר סוף דאי אפשר דלא יבדוק אחד קודם חברו ואיכא למיחש שמא הביאה חולדה מבית שאין בדוק לבדוק אלא ממל"מ פריך דהיינו באותו הבית עצמו כלומר ולא חיישינן לחולדה באותו הבית עצמו: עוד כתבו ז"ל בשלשה עשר לא משיירא פי' פעם שאינה משיירת ולהכי היכא דלא חזינן לא חיישי' כיון דאפי' גררה פעם שאינה משיירת אבל היכא דחזינן חיישינן כיון דפעמים משיירת ובי"ד לעולם משיירת ואפי' לא חזינן חיישינן וגבי בשר אפי' חזינן לא חיישינן דלעולם משיירת ואתי שפיר אביי כר' זירא ע"כ: ובירוש' א"ר יונה הכין צורכא (צ"ע) מתני מעיר לעיר ומחצר לחצר ממל"מ ומבית לבית אם חושש את מעיר לעיר את חושש מחצר לחצר ואם חושש את מחצר לחצר את חושש ממקום למקום ואם חושש את ממקום למקום את חושש מבית לבית א"ר יוסי אפי' כמתני' אתיא היא אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דא"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף שאם מבית לבית אי אתה חושש לא כ"ש ממקום למקום ואם ממקום למקום אי אתה חושש לא כ"ש מחצר לחצר ואם מחצר לחצר אי אתה חושש לא כ"ש מעיר לעיר יכולין הן כל ישראל לבדוק חמצן כאחת. תו גרסי' התם רבנן דקסרין בשם ר' אבהו אין חוששין שמא גררה חולדה וכר' יהודה דהתם חוששין. וראיתי מי שפירש דר"ל דלרבנן צריך בדיקה ואין חוששין שמא גררה ר"ל שמא גררה ואכלה אלא תולין דהניחה בחורה או במקום אחר ולר' יהודה חוששין ר"ל תולין להקל דודאי גררוהו ואכלוהו ולא תיקשי לן לשון חוששין דמשמע להחמיר דאשכחן נמי חוששין להקל ע"כ. אמר המלקט פי' כדכתב רש"י בשבת פ' שואל (שבת דף קנ"א) על מתני' דקתני התם אא"כ באו ממקום קרוב דקאמר עלה שמואל התם חיישי' שמא חוץ לחומה לנו דהוי חיישי' לקולא דוגמא דבתולה שעיברה דחיישי' שמא באמבטי עיברה וכשרה לכהונה דבמסכת חגיגה וכן בקדושין חוששין משום זנות ואין חוששין משום קדושין כלומר תולין בזנות ע"כ: והובאו דבריו דרש"י ז"ל בהר"ן ז"ל שם פ' שואל:

ג[עריכה]

ר' יהודה אומר בודקין וכו'. פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ס"ז.) ובירוש' א"ר יוחנן טעמא דר' יהודה כנגד שלשה פעמים שכתוב בתורה לא יראה בסדר בא לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור ובסדר ראה ולא יראה לך שאור והתם פריך והכתיב תשביתו שאור והכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגו' ומשני לה. ובגמ' דילן רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי' תרוייהו כנגד שלש לשונות של השבתה שבתורה ראיה מציאה השבתה לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם אך ביום הראשון תשביתו שאור. וזהו למאי דס"ד דר' יהודה תלתא בדיקות בעי. אבל בתר הכי מפ' דבאחד משלשה פרקים הללו קאמר ר' יהודה ובגזרה דילמא אתי למיכל מיניה פליגי כדפי' ר"ע ז"ל. ופרכי' בגמ' ומי גזר ר' יהודה דילמא אתי למיכל מיניה והתנן במנחות פ' ר' ישמעאל משקרב העומר יוצאין ומוצאין בשוקי ירושלם שהן מלאים קמח וקלי וכרמל שלא ברצון חכמים דברי ר"מ ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושין ולא קא גזר ר' יהודה דילמא אתי למיכל כי מעסקי ביה דהא זה שכבר הוא קמח ודאי נקצר קודם העומר. ובעי רבא לתרץ שאני חדש מתוך שלא התרת לו לקצור כדרך כל השנה אלא בידים קוטפים המלילות מן הקרקע דהא אסור לקצור לפני העומר זכור הוא את איסור החדש ע"י שנוי המעשה ולא אתי למיכל מיניה וטחינה והרקדה נמי לא היו טוחנין אוחו בריחים של מים אלא בריחים של יד לזכרון. והרקדה הופך הנפה על פניה דהוי שנוי ומדכר ומקשי לי' אביי אלא הא דתנן התם בההוא פירקא קוצרין בית השלחין כדרך חול קודם לעומר במגל ואוקימנא לה כר' יהודה דאמרי' מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו ר' יהודה מאי איכא למימר אלא אמר אביי חדש בדיל מיניה שהרי לא הורגלו לאכלו כל השנה אבל חמץ למודין הן בכל השנה והא דהכא לא גזרו רבנן והתם קתני שלא ברצון חכמים דמשמע דגזר ר"מ דהוא מבני פלוגתיה ל"ק דאע"ג דבעלמא גזרי' הכא בבדיקת חמץ ליכא למיגזר דהא כל עצמו אינו מחזר עליו אלא לשרפו ואין לך זכרון גדול מזה. ופרכי' תו בגמ' וכל היכא דלא בדיל מיניה מי גזר ר' יהודה והתנן לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן שמא יבא להסתפק ממנו ויהא חייב משום מכבה ור' יהודה מתיר ואע"ג דשמן תדיר הכל רגילין בו ומשני התם משום חומרא דשבת מיבדל בדילי מיניה. וכתב רש"י ז"ל דרבנן אדרבנן ליכא לאקשויי דהא אוקימנא דטעמא דחמץ משום דכל עצמו מחזר וכו' ופרכי' תו בגמ' וכל היכא דבדיל מיניה לא גזר ר' יהודה והתנן בבכורות פ' כל פסולי בכור שאחזו דם אפי' הוא מת אין מקיזין לו דברי ר' יהודה ואין מקיזין אפי' במקום שאינו עושה בו מום משמע וקא גזר ר' יהודה אטו מקום שעושה בו מום ואע"ג דקדשים הכל בדלין מהם ומשני התם מתוך שאדם בהול על ממונו פי' דכהן זה בהול על הבכור שלא ימות אי שרית ליה במקום שאינו עושה בו מום אתי למיעבד במקום שעושה בו מום ורבנן סברי כ"ש דאי לא שרית ליה כלל אתי למיעבד. והא דקאמר ר' יהודה בפ' שני דביצה אין מקרדין את הבהמה אבל מקרצפין אלמא לא גזר קרצוף אטו קרוד שאני התם דאי שביק ליה צערא בעלמא הוא ולא אמרי' אדם בהול על ממונו אבל הכא גבי בכור דאי שביק ליה מיית אמרי' אדם בהול על ממונו והאי דגזר גבי חמץ וגבי קרצוף לא גזר לחם בלחם מיחלף קירוד בקרצוף לא מיחלף ורבנן סברי מיחלף. וכתבו תוס' ז"ל כל היכא דבדיל מיניה לא גזר ר' יהודה דר"מ אדר' מאיר לא רצה להקשות דלעיל גזר גבי חדש וגבי בכור לא גזר דבפ' פסולי המוקדשי' תניא בכור שאחזו דם מקיזין לו במקום שאין עושין לו מום דברי ר"מ ר' יהודה אומר וכו' משום דאיכא לשנויי שאני בכור דאיכא פסידא ע"כ:

ומה שמשייר וכו'. כגון שהניח עשר ומצא תשע אבל אם לא ידע כמה הניח אע"פ שלא הצניעו אינו צריך לחזור ולבדוק דהא תנן אין חוששין שמא גררה חולדה וכו' הרי"ף ז"ל וכן הוא בגמ' וכן פי' ג"כ הר"ן ז"ל. וכתב עוד והיכא דצריך לחזור ולבדוק פעם אחרת צריך ג"כ לבטל פעם אחרת שהרי קמץ זה שגררה חולדה מתוך הבית לא נתבטל הלכך צריך בטול ע"כ: ובערוך בערך מעד הביא פירוש שני שהביא ר"ע ז"ל בענין תוך המועד ולאחר המועד וכתב בסוף דבריו והא דתנן בסיפא מה שמשייר יניחנו בצנעא לא אהדור אתוך המועד ולאחר המועד שהוא תוך הפסח ולאחר הפסח אלא סליקא לה פלוגתא דר' יהודה וחכמים והדרא לה מימרא לסתם מתני' דאור י"ד וקתני מה שמשייר אחר שבדק באור י"ד יניחנו בצנעא ודבר זה אפשר כגון שהיה במדינת הים וחזר בתוך המועד או לאחר המועד ע"כ:

ומה שמשייר וכו'. ביד פ' שני דהלכות חמץ ומצה סי' ז' ובפ"ג סי' ב' ה' ובטור א"ח סי' תל"ה:

ד[עריכה]

ר"מ אומר וכו'. בפירקין דף ד' וקאמר עלה תנן התם ובר"פ כל שעה ותוס' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קט"ז:)

ר' יהודה אומר אוכלין כל ד' וכו'. ביד שם פ"א סי' ט' ור"פ ג'. ופי' כל ד' ר"ל שליש היום בין שהשנה פשוטה שהיום קצר בין שהשנה מעוברת שהיום ארוך: ותשובת שאלה היא בספר תרומת הדשן בסי' קכ"א וז"ל התשובה בקיצור יראה מתוך ההלכה דלעולם שרי לאכול עד ב' שעות קודם חצות והא דנקט ר' יהודה אוכלין כל ארבע דמשמע דלא תלינן בקודם חצות היינו משום דבימים בינונים לעולם בסוף שעה ד' היינו שתי שעות קודם חצות וק"ל. והמקל לא הפסיד ע"כ ובטור א"ח סי' תמ"ג:

תולין כל חמש. ואינו אוכל גזרה משום יום המעונן אבל בד' שעות לא גזרי' דהכל בקיאין בה דזמן סעודה לכל היא: עוד איתא בגמ' כמחלוקת דר"מ ור' יהודה לענין עדות בסנהדרין פ' היו בודקין כך מחלוקת לענין חמץ ולא תימא תנאי נינהו אליבא דר' יהודה ור"מ דתנא דמתני' סבר לר"מ אדם טועה שעה אחת ולר' יהודה אדם טועה שתים ותנא דסנהדרין סבר לר"מ אדם טועה שתים ולר' יהודה שלש וכמו שכתבתי שם סי' ג' אלא ודאי כאותו מחלוקת שלשם כך הוא כאן אלא הכא שאני שחמץ לכל מסור ושאינו בקי בשעות טועה בהן אבל עדות מסורה לזריזים פי' רש"י ז"ל שאין אדם בא להעיד על הנפש אא"כ בקי בשעות לפי שיודע הוא שסופו להדרש בדרישה וחקירה ע"כ. א"נ כי קשיא לך לר' יהודה דאמר התם אין טעות בין חמש לשבע משום חמה והכא אמר אפשר לטעות לא תימא תנאי היא אלא כטעמו שם כך טעמו כאן אלא שחמץ לכל מסור א"נ משום יום המעונן שאין יכולין לבדוק בחמה וטעו טפי ומיהו כל שעה רביעית שרי למיכל בה חמץ שהיא זמן סעודה לכל אדם והכל בקיאין בה וליכא למיטעי בה אפי' ביום המעונן: עוד בגמ' אמר ר' נחמן הלכה כר' יהודה א"ל רבא ונימא מר הלכה כר"מ דסתם לן תנא כותיה דתנן לקמן ר"פ שני כל שעה שמותר לאכול מאכיל דמשמע וכשאינו מותר אינו מאכיל ואי ר' יהודה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל ומשני ההיא לאו סתמא היא משום דקשיא מותר ומכח האי קושיא מוקמינן לה כרבן גמליאל כמו שפי' ר"ע ז"ל שם במקומו. ופריך ליה ונימא מר הלכה כר"ג דה"ל מכריע א"ל רבן גמליאל לאו מכריע הוא אלא טעמא דנפשיה קאמר כמו שמפורש לקמן ואי בעי' אימא רב דאמר כי האי תנא דתניא וכו' דקבע הלכתא כר' אלעזר ב"ר יהודה איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע אפי' תרומה כל ד' ותו לא וקתני דקבעו הלכה כמותו: ועיין בפי' הר"ן ז"ל על זו הברייתא. ובירוש' מפר' ר"מ אמר משש שעות ולמעלן מדבריהם ר' יהודה אומר משש שעות ולמעלן מדברי תורה מ"ט דר"מ אך ביום הראשון זה חמשה עשר יכול משתחשך ת"ל אך הא כיצד תן לו לפני שקיעת החמה שעה אחת מ"ט דר' יהודה אך ביום הראשון זה י"ד יכול כל היום כולו ת"ל אך הא כיצד חלוק את היום חציו לחמץ וחציו למצה ע"כ. והתם נמי פריך ומחלפא שיטתיה דר' יהודה מההיא דסנהדרין תמן הוא אומר אין חמישית מתחלפת בשביעית א"ר יוסי תמן הדבר מסור לב"ד וב"ד זריזין הם ברם הכא הדבר מסור לנשים והנשים עצלות ומדבעי שניהם למדנו דאין ביעור חמץ אלא שריפה דהא אף ר"מ נקט בלישניה לשון שריפה ושורפים בתחלת שש וכן פי' ג"כ הרז"ה ז"ל אלא דק"ק אמאי לא הזכיר ג"כ ר"ג שגם הוא הזכיר לשון שריפה בדבריו כמו ת"ק דידיה:

ה[עריכה]

ועוד א"ר יהודה. סייעתא לדבריו דאמר דתלתא זימנא הוו זמן אכילה וזמן תלייה וזמן שריפה ממה שקבלה בידו שבמקדש שתי חלות וכו':

שתי חלות שבתודה. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

פסולות. ר' חנינא מפ' לה כמו שהעתיק ר"ע ז"ל. ובמסקנא דבי"ג איירי שנשחט עליהם הזבח ונשפך הדם והשתא מיפסלו טפי שנשפך הדם וגם נפסלו בלינה ולכך מעמיד בנשפך הדם שהטעם הראשון שא"ר חנינא מתוך שהן מרובות נפסלות בלינה נראה לו דוחק דאיך יתכן דמפני רבוי שלהן לא ימצא אוכלין הלא מותרין לזרים מתוס' ז"ל. ובגמ' תנא משום ר' אלעזר כשרות היו כל זמן שמונחות וכו' והקשו תוס' ז"ל מאחר דכשרות היו אמאי משהין אותן עד שעת האיסור ותרצו דהיינו כר"ג דאמר תרומה כל חמץ ולחמי תודה כתרומה והיו נוטלין האחרונה בסוף חמש והכי משמע בירושלמי ע"כ. עוד בגמ' תניא אבא שאול אומר שתי פרות היו חורשות בהר המשחה כל זמן ששתים חורשות כל העם אוכלין ניטלה אחת וכו': ובירושלמי נמי תני שתי פרות חורשות בירושלם וירושלם לא כמקום שנהנו שלא לעשות מלאכה בי"ד היא כיון שמתקבצין בה מכל המקומות ומשני נראות כחורשות ולא חורשות ממש רק מהלכין בהן ארוכות וקצרות לסימן: אית תנאי תנו שתי נרות דולקות ואית תנאי תנו שני סדינין א"ר פנחס ולא פליגין מ"ד שתי פרות שתי נרות בחול מ"ד שני סדינין בשבת: ובעי התם ויקבעו לה תקיעה לסימן ומסיק אם אומר את כן אף הם סבורין שמא לתמיד הן תוקעין והן מתקלקלין ע"כ:

על גב האיצטבא. ס"א האיצטווה בכל מקום שהוא שנוי כגון בפ' בתרא דשקלים ובפ' לולב וערבה: גמרא תני תנא קמיה דרב יהודה על גב האיצטבא פירוש על הכסא ממש א"ל וכי להצניען הוא צריך תני על גג האיצטבא אמר רחבא א"ר יהודה הר הבית סטיו כפול היה פי' האיצטבא סביב סביב מקפת ובתוך אותו היקף עוד אחר ותנ"ה: ובערוך הביאו בערך אסטווה בוי"ו. ועיין במ"ש בפ' לולב וערבה סי' ד'. נטְלה נטְלוּ כך נקד הח' הר"מ דילונזאנו ז"ל הטי"ת בשב"א:

ר"ג אומר חולין נאכלין כל ד' ותרומה כל חמש ושורפין בתחלת שש. בגמרא אמרי' דלאו מכריע הוא פי' רש"י ז"ל דבשלמא אי הוה תנן ר"מ אומר אחד חולין וא' תרומה כל חמש ר' יהודה אומר אחד חולין ואחד תרומה כל ד' ור"ג אומר חולין כל ד' ותרומה כל חמש הויא הכרעה אבל השתא דאינהו לא אדכור תרומה וחולין כלל ולא גלו דעתם שיהא שום רמז דין לחלק ביניהם לאו הכרעה היא אלא דעת שלישית ע"כ: ותוס' ז"ל פירשוהו בסוף פירקין בענין אחר. גם בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ו) האריכו בזה ע"ש:

ו[עריכה]

ר' חנינא סגן הכהנים. כתב החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל נכ"י חנניה: וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל גם נקד הר"ח ז"ל מלת נמנְעו הנו"ן בשב"א:

הוסיף ר' עקיבא מימיהן וכו'. תוס' עירובין פ' הדר (עירובין דף ע"א) ורפ"ק דזבחים ודפ' הקומץ (מנחות דף ל"א) ודפ' כסוי הדם (חולין דף פ"ז) ופ"ח. ועיין בדבריהם ז"ל הכא בגמ' שכתבו משום דר' חנינא קאמר מימיהן של כהנים וכו' דמשמע דלא הוו גרסי במילתיה דר' עקיבא מימיהן של כהנים: ומוקי לה רב יהודה בגמ' בנר של מתכת כדפי' ר"ע ז"ל ולפי' רש"י ז"ל דוקא של מתכת אבל שאר כלים דינם ככלי חרס אכן ר"ע ז"ל תפס לעיקר דעת הרמב"ם ז"ל ופירושו ועיין במ"ש בפ"ק דאהלות סי' ב' ג': אמנם מה שכתב ר"ע ז"ל נעשו כמותם אם אב אב ואם ראשון ראשון וכן כתב ג"כ במשנתנו דבר"פ שני דעדיות איני יודע מנין לו ז"ל וכל המפרשים שראיתי עד הנה לא מצאתי כך שאם נגע במת נעשה אבי אבות ואם נגע בטמא מת נעשה אב הטומאה ה' יאיר עיני בתורתו לדעת הדבר על בוריו ועל אמתתו אכי"ר: אחר זמן רב נזדמן לידי משנתו של החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל ומצאתי שכתב על זה וז"ל והאי אי אפשר כלל שאם נגעו כלים ואדם בראשון לא יקבלו טומאה כלל ואם הם אוכלים הם שניים ואפי' נגעו במת עצמו אינם אלא ראשון ע"כ. ובגמ' בעינן ומאי דוחקיה דרב יהודה לאוקומה בנר של מתכת נוקמה בנר של חרס דאינו אלא ראשון כשנגע בטמא מת ואשמועי' ר"ע דשלישי מותר לעשותו שני ודקשיא לך מאי הוסיף אדר' חנינא הוסיף טובא דאילו התם גבי בשר קדשים כי שריף שלישי בהדי ראשון ועשהו שני וטמא היה מתחלה לטמא אחרים שהשלישי עושה רביעי בקדש ועכשיו כשהוא שני הוי טמא ולא נשתנה שמו לקלקול יותר מבראשונה ואילו גבי עדותו של ר' עקיבא גבי תרומה קאי דאילו שמן קדש אינו אלא שמן מנחות (הגה"ה פי' שאם נפסל נשרף בקדש בבית הדשן) ונאכל ואינו ראוי להדליק נר ושמן שלישי של תרומה אינו טמא לטמא אחרים אלא פסול דאין שלישי עושה רביעי בתרומה וכי הדר עביד ליה שני ה"ל טמא ומשני רבא מתני' קשיתיה מאי אריא דתני טומאת מת אי בנר של חרס קאי ובראשון עסיקינן למה לי דנקט שקבל טומאה זו מאב הטומאה של מת ליתני שנטמא סתם ואנן קים לן דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ומה לי אב הטומאה דמת מה לי אב הטומאה דשרץ אלא מדנקט מת ש"מ בנר של מתכת עסיקי' ואשמעי' דבנר שהוא עצמו אב הטומאה ודייק רבא בגמ' מדקתני הוסיף ר' עקיבא ש"מ קסבר ר"ע טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא דאי ס"ד דאין משקין מטמאין אחרים אלא מדרבנן מאי תוספת דאוסיף ר"ע דאמר שהשמן שהוא שלישי עשאוהו ראשון ומה בכך האי נר אב הטומאה כי עשאו ראשון להאי שמן מאי אהני ליה אחר שלא יטמא אחרים וכי תימא לאפסולי גופיה הוא דמהני ליה הא פסיל וקאי. ופרכינן ממאי דילמא אהני שיטמא אחרים מעכשיו מדרבנן ומשני אי תוספת דרבנן אתא לאשמיעי' מאי אריא דנקט שמדליקין אותו בנר אב הטומאה שעושין אותו להאי שמן ראשון דאורייתא אי נמי אשמועי' שמדליקין אותו בראשון לטומאה או בשני לטומאה נמי תחלה הוי כלומר איכא נמי תוספת מדרבנן כי ההיא שנעשה ראשון מדרבנן ומטמא עוד שני ושלישי דהא גזור רבנן על המשקין שאפי' נגעו בשני יעשו ראשונים דתנן במסכת פרה פ"ח כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה אלא ש"מ מדמהדר למעבדיה ראשון דאורייתא ש"מ לטמויי אחרים ולעשותן שני דאורייתא קאמר: ובירוש' אית תנויי תנו במתני' בנר שנטמא טמא מת בלא בי"ת משמע שהנר עצמו קבל טומאה מן המת ואית תנויי תנו בנר שנטמא בטמא מת בבי"ת משמע שלא נטמאת הנר במת אלא באדם שקבל טומאה מן המת ביד פ' י"ט דהלכות פסולי המוקדשין סי' ו':

ז[עריכה]

אר"מ מדבריהם למדנו וכו'. ירוש' מהו בפסח בי"ד. ופי' החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל דבפסח עצמו דהוי חמץ איסור תורה אפי' ר' יוסי לא יפליג עליה דשורפים כדאמר ר' יוחנן לקמיה הכל מודים בששה עשר ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה והירושלמי אזיל לשיטתיה דאמר לעיל לדעת ר"מ ליכא איסור תורה בחמץ רק קרוב ללילה ע"כ. ובגמ' בברייתא קאמר ר"מ י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות תלויות טמאות וטהורות. בבלי וירושלמי א"ר יוחנן מדבריהם למדנו כמשמעו מדברי ר' עקיבא ומדברי ר' חנינא סגן הכהנים. פי' החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל דיליף ר"מ דכי היכי דשורפין טומאת תורה או פסול תורה עם טומאת תורה ה"נ שורפין בי"ד תרומה טהורה כיון דאסירא מדרבנן עם הטמאה מן התורה דאע"ג דשריא טהורה בי"ד מן התורה הא תריץ לקמן דר"מ לטעמיה דמחמיר בדבריהם כשל תורה. ר"ש בן לקיש אמר מדבריהם ר"ל מדברי ר"א ור' יהושע ולא קאי ר"מ אדר' עקיבא ודר' חנינא דדוקא התם שורפו משום דתרווייהו טומאת תורה או פסול תורה אבל הכא בי"ד דשרי חמץ מן התורה לא ילפי' דשורפין יחד טהורה עם טמאה אלא מדברי ר' אליעזר וכו' וז"ל רש"י ז"ל בבבלי א"ר שמעון בן לקיש לא תידחוק לאוקומה הכי דמאי מדבריהם דקאמר מדברי ר"א ור' יהושע דלאו אמתני' קאי ר"מ אלא בעלמא קאי והכי קתני מדברי סופרים שמענו ששורפין וכו' ומאן נינהו סופרים ר' אליעזר ור' יהושע והאי עדות דר' חנינא ור' עקיבא לא שייך גבי פסח ואיידי דבעי לאורויי ששורפים טהור עם הטמא נקט לה עכ"ל ז"ל. ונמצא דמדבריהם הוי כמו הרי זה אבק רבית מדבריהם וכאלה רבים והכא נמי מדבריהם מדברי סופרים למדנו והם ר' אליעזר ור' יהושע ע"כ. ובגמ' דילן מפ' הי ר' יהושע ומסיק ר' יהושע דחבית שנשברה בגת העליונה וכו' דבפ"ח דמסכת תרומות וכתבו תוס' ז"ל והא דקתני במתני' מילתיה דר' חנינא ור' עקיבא משום דר' יוסי קטעי וסבר דר"מ מר' חנינא סגן הכהנים קאמר כדקאמר בגמ' בסמוך ע"כ: והתם בירוש' אמרי' דבר קפרא ס"ל כר"ש בן לקיש ובגמ' דילן אמרה ריש לקיש משום בר קפרא:

א"ל ר' יוסי אינה היא המדה וכו'. פ"ג דהלכות חמץ ומצה סי' ד' [הגהה עיין בחידושי הרב רבינו אליה מזרחי ז"ל שבסוף ספר סמ"ג על סימן ע"ו וז"ל. קצת מדבריו שכתב הרא"ש ז"ל בהדיא דשלהי מתני' דפ"ק דפסחים מוקמי' לה כר"ש וקתני דשורפין תרומה ואי שרינן באכילה עד הלילה למה שורפין. אך קשה דהא דמוקי תלמודא למתני' כר"ש אינו אלא לענין זה דס"ל לר"מ ור' יוסי דחמץ לפני זמנו בלאו כר' יהודה אבל אי הוה ס"ל כר"ש דמתיר לאוכלו עד הלילה לא היו שורפין תרומה טהורה לא עם הטמאה ולא זו לעצמה וזו לעצמה ועוד וכו' ע"ש]:

ור' יהושע אומר שתיהן כאחת. גמרא רמי רב חסדא פסחא אפסחא ומשני ומי אמר ר' יהושע שתיהן כאחת ורמינהי א"ר יוסי וכו' וקתני היאך ישרף אפי' תלויה עם הטמאה שמא יבוא אליהו ויטהרנה ומשני הא ר"ש אליבא דר' יהושע דהיינו מתני' והכי נמי אמרי' בירוש' דפירקי' ודפ"ח דתרומות. וברייתא ר' יוסי אמרה כדקאמר א"ר יוסי והאי ר' יוסי דמתני' ה"ק ר' יוסי לר"מ אפי' ר"ש אליבא דר' יהושע דמקל כי מקיל בתלויה וטמאה אבל בטהורה וטמאה לא: ר' יוסי ב"ר חנינא רמי תרומה אפסחא פי' תרומה דעלמא אתרומה דפסחא ומשני. מי א"ר יהושע שתיהן כאחת דמותר לטמא תלויה בידים ורמינהי דתנן פ"ח דתרומות חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה ר' אליעזר אומר אם היתה מונחת במקום תורפה יניחנה במקום מוצנע ואם היתה מגולה יכסנה ר' יהושע אומר אם היתה מונחת במקום מוצנע יניחנה במקום תורפה ואם היתה מכוסה יגלנה גרמא אין בידים לא ואע"ג דתלויה היא ומשני הא ר"ש אליבא דר' יהושע פי' מתני' והא דקתני בידים לא ר' יוסי היא ואליבא דר' יהושע דגבי תלויה דפסחא נמי ה"ק בברייתא ואנן היכי נשרוף אפי' תלויה עם הטמאה: ר' אלעזר רמי תרומה אתרומה ומשני כתבנוה כבר שם במקומו פרק שמיני דתרומות:

סליק פירקא

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף