מחצית השקל/אורח חיים/שסג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים שסג

(א) (ס"ק א) אין כו' אפשר דמיירי כו' כוונתו לכתוב בזה ספיקא דדינא והוא דבערובין דף י"ב ע"א אמר שמואל דפרצת חצר במילואו אינו ניתר אלא אם עושה רוב דופן כו' ופריך והא פס ד"ט סגי וכ"ת דשמואל מיירי בחצר שדופנו היינו רחבו שבעה טפחים דאדרבא במה שאמר רוב דופן הוא קולא דלא בעינן פס ד"ט אלא בג"ט ומחצה ומשהו סגי דהוי רוב דופן אם כן אפילו בג"ט ומשהו סגי כיון דסותם ג"ט ומשהו לא נשאר פרוץ ד"ט והאמר רב אחלוי מבוי שאין רחבה ד"ט א"צ תיקון כלל ומשני דיש חילוק בין חצר למבוי דבחצר אפי' רחב פחות מד"ט צריך תיקון ואב"א דרב אחלוי תנאי הוא ושמואל ס"ל כתנא דפליג על רב אחלוי ובזה הושוו הפוסקים דקי"ל כשמואל אלא דבהא פליגי דהרמב"ם פסק כתירוץ בתר' דשמואל ל"ל דרב אחלוי וא"כ אפי' מבוי שאין רחבו ד"ט צריך תיקון כ"ש חצר והרא"ש וש"פ פוסקים כתירוץ קמא דשמואל לא פליג עם רב אחלוי ויש חילוק בין חצר למבוי דניהו דמבוי שאין רחבו ד' טפחים אין צריך תיקון אבל חצר שאין רחבו ד"ט צריך תיקון והובא ב' דעות אלו לקמן סעיף כ"ח אבל בזה שוין דבין למר ובין למר חצר אפי' אין רחב ד"ט צריך תיקון אלא שהרב"י כתב לקמן בשם הרשב"א במבוי שאין רחבו ד"ט שא"צ תיקון ל"ש אם כל המבוי אין רחבה ד"ט או אפי' רחבה הרבה אלא שבקצהו במקום הפתח אינה כ"א ד"ט א"צ תיקון הביאו מ"א לקמן ס"ק כ"ט ובזה נסתפק מ"א אם נאמר דה"ה בחצר אין חילוק ובכל ענין צריך תיקון או אפשר דמיירי שהחצר רחב באמצע כו' דוקא כה"ג צריך תיקון דהא לדעת המקשן חצר ומבוי שוין (וכ"ה לתירוץ בתרא) ובשניהם א"צ תיקון אלא דהתרצן הראשון כ"ה דלא יחלוק שמואל עם רב אחלוי מצד הכרח חילק בין חצר למבוי וא"כ די לנו מה שהכריחנו ההכרח דהיינו כשהחצר רחב באמצע כו' דכה"ג מיירי שמואל דהא מיירי בדופן שבעה ולא סגי שיסתום ג' ומשהו דאז יהיה רחב באמצע ז"ט ואצל הפתח ד"ט פחות משהו לכן צריך תיקון אבל כשכלו אינו רחב ד"ט נשאר סברת המקשן דחצר ומבוי שוה וא"צ תיקון:

כמ"ש סעיף כ"ח במבוי בכל ענין כן אפשר נאמר בחצר כשכלו אינו רחב ד"ט:

(ב) (ס"ק ב) כ"ש אפי' פחות מאצבע. הוצרך לו' כן דבעירובין תנן דלחי סגי בכ"ש ושאל הש"ס כמה הוא כ"ש ומסיק אפי' כחוט הסרבל וכתב במרדכי בשם מהר"ם דשיעור חוט הסרבל הוא כעובי אצבע אלא שבת"ה סי' ע"ד כתב דלא בעינן עובי אצבע אלא בלחי אבל בצ"ה שני הקנים שמהצדדים אפי' כ"ש ממש סגי (ומזה יצא הגהת רמ"א אפי' לחי מסיד סגי ע"ש) והרב"י כתב מדסתמו הפוסקים משמע דס"ל דחוט הסרבל לאו דוקא אלא כ"ש ממש ואין לו שיעור כלל וכן משמעות הש"ע שסתם:

(ג) (ס"ק ג) קשר כו' דבאדם א"צ קשר כו' והיינו דרך כ"ש דשם ע"כ מיירי בלא הודיעו דאל"כ אסור דה"ל כעוש' מחיצה בשבת (או מטעם אחר) כמ"ש מ"א שם ס"ק י"ב ואפ"ה א"צ קישור וכמו שכתב מ"א שם ס"ק ח' דאין אדם הולך ממקומו אלא לצורך והכא מסתמא כיון דהעמידו בע"ש לשם לחי שיעמוד כל השבת ודאי הודיעו כיון דהוא בע"ש מותר להודיעו וא"כ ודאי הודיעו כדי שלא יזוז משם וא"כ ודאי לא ילך משם ולמה צריך קישור:

דמיירי שלא הודיעו כו' ר"ל דוקא לעיל בסי' שצ"ב דא"צ לאדם ההוא כ"א לפי שעה א"צ קישור אפי' לא הודיעו כנ"ל דאין אדם הולך בשעה מועטת ממקומו אלא לצורך משא"כ כאן שצריך שיעמוד שם כל השבת לכן בעינן קישור:

(ד) (ס"ק ד) לא כו' מ"כ כו' א"כ יום א' חול ר"ל ממ"נ עכ"פ יום א' חול דאי יומא קמא מיקר ושני חול ניהו דמיירי שם בהאי עובד' בנדון דאמרי' שבת הואיל והותר' הותר' כגון בעיר המוקפת חומה וכדאיתא לקמן סי' שס"ה סעיף ז' מ"מ הלא לא הותר' רק לאותו שבת כיון שהותר' בכניסת שבת אבל לא הותרה בשבת הבא וא"כ הכא כיון דמפסיק יום חול בין יו"ט לשבת הוי כמו לשבת הבא דל"א הואיל והותרה הותרה אלא אפי' תימא דיום א' חול (אבל אין האמת כן דבקיאים בקביע' דירחא ויומא קמא עיקר ולא עבדינן יום ב' אלא משום מנהג אבותינו) פשיט' דל"ל הואיל והותר' הותר' דהא לא הותרה מעולם דהא נפסק ביום חול:

אלא אפי' כו' אפ"ה אסור די"ט ושבת ב' קדושות כו' כצ"ל ותיבת דשמא ט"ס הוא דקיימא לן ודאי ב' קדושות הן ולא אמרי' כיון דהותר' הותר' אלא עד תשלום אותה קדושה וכ"ה להדיא לקמן סי' תט"ז דודאי ב' קדושות הן א"כ אפי' לפי האמ' דידעינן דיומא קמא עיקר דבקיאים בקביע' דירחא מ"מ לא אמרי' הואיל והותר' ביום ו' הותר' גם בשבת כיון דב' קדושות הן ודע דלפי דברי מגן אברהם אם נפסק ביום א' דיו"ט לא אמרי' ביום ב' הואיל והותר' הותרה לדברים שאין בהם צורך כלל דשמא יום א' חול ושני עיקר ואפי' בשני י"ט של ראש השנ' דכיומא אריכת' דמי מ"מ להקל לא אמרי' כן אלא ב' קדושות כדאי' סי' תק"ג ולקמן סי' תט"ז במ"א מ"מ י"ל כיון דקי"ל יומא קמא עיקר מותר ביום שני וכעין זה כתב מ"א סי' תט"ז ס"ק א' בענין ר"ה ע"ש וכ"כ מ"א לקמן סי' תק"ג ס"ק א':

(ה) (ס"ק ה) רחוק כו' הואיל והעומד מרובה על הפרוץ היינו על פרוץ מצד א' דאינו רק ג"ט והעומד הוא ג"ט ומשהו וא"כ אין האויר שמצד השני לבד יכול לבטלו:

אבל כו' ע' סעיף ל"ד וע"ש במ"א ס"ק ל"ז והם דברי התוס' בערובין דף י' ע"ב ד"ה ועוש' פס כו' הרי אף על גב דהעומד הוא ג' אמות והפרוץ אינו רק ב' אמות אפ"ה כתבו דמלבד הפס צריך לחי אחר כיון דהפס רחוק מן הכותל מבואר דלא כש"ג והטעם צ"ל דאע"ג דלחי משום מחיצ' מ"מ היכר קצת בעינן וכמ"ש מ"א ס"ק י' ואם הוא רחוק מן הכותל ליכא היכר כלל דומה קצת לקורה שאינה מונחת על הכותל דלא הוי הכיר' אע"ג דאין לדמותן מ"מ קצת דמיון י"ל:

(ו) (ס"ק ו) אפי' כו' אבנים כו' הוי לחי והט"ז לקמן ס"ק י"ט רצה להכשיר כה"ג לענין צ"ה ע"ש ובס' תוס' שבת חולק עליו וכתב דאפי' סמוכים זה לזה תוך ג' מ"מ מיקרי פתחי שמאי ופתח כהאי גוונא לא עבדי אינשי וכדאית' דף י"א ע"א וניהו דללחי כשר כה"ג אבל במקום דבעינן צ"ה לא מהני ע"ש. ומ"מ אפי' ללחי צריך עכ"פ שיהיה רוחב האבנים טפח וכדאיתא בסעיף ד' בשם התוס' וה"ט (וכן הטעם בפסי חצר אם נשתייר מן הכותל דבעינן דוק' טפח וכדאיתא סעיף א) אע"ג דלחי סגי במשהו דאין היכר כ"כ בכותל כמו בפס גמור עכ"ל וה"ה הכא מיחוי סיד שכתב רמ"א שעושה לשם לחי היינו דין לחי ממש וסגי בכ"ש אעפ"כ כתב הט"ז דבעינן קצת עובי באות' סיד וכ' דלא כמורה א' שטעה להתי' ע"י צביעה בעפ לבן שקורין בל"א קרייד"ן ע"ש

(ט) (ס"ק ט) כאלו כו' משמע דאם בפי' כו' שלא טלטלו בשבת שעברה ע"י לחי זו ר"ל שלא ה"ל לחי אחר כ"א זה ולא טלטלו הרי ראינו דלא רצה לסמוך על לחי זה אבל אם הי' להם לחי אחר וטלטלו בזה אינו ניכ' שלא רצו לסמוך ע"ז מיהו אם העמידו מע"ש העבר (וכן בשבת זה) לחי אח' וניטל אותה לחי אסור לסמוך על הלחי העומד מאליו דהא חזינן דלא רצו לסמוך על הלחי העומד מאיליו דהא העמידו לחי אח' בשבת העבר:

(יא) (ס"ק יא) העמידו כו' דלא כהרב"י. ר"ל מ"ש הרב"י בספרו הארוך אבל בש"ע אדרב' הא כתב להדיא אפי' סמכו עליו כו' שבספרו הארוך הקש' על הטור שכתב כלשון הש"ע אפי' סמכו עליו כו' וכתב עליו שהוא דלא כפירש"י ותוס' דלדידהו בסמכו עליו אפי' רחב כמה אמות כשר. וכתב הב"ח אע"ג דרש"י כתב וז"ל נפקא מתורת לחי דלא סמכי' עליה אע"ג דאי הוי עבדי' משום לחי הוי כשר דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא כיון דלאו להכי איקבע אנן במחשב' לא מצינן לאפוקי מתורת כותל ולשווי לחי כו' עכ"ל משמע לב"י דוקא במחשב' אבל בדיבור דסמכו עליו מצי לאפוקי ולית' אלא כל דלא עבדינן בידים לקבעו לשם לחי לא מצי לאפוקי מתורת כותל אפי' בדיבור כמ"ש רש"י בתחלת פירושו כו' עכ"ל הב"ח. א"כ צ"ל דהרב"י שהקש' על הטור שכתב אפי' סמכו עליו ע"כ היה נראה לו דוחק לפרש דמ"ש הטור אפי' סמכו עליו ר"ל במחשבה אלא מדסתם משמע אפי בדיבור ובדיבור ס"ל להרב"י כפי הבנתו מפרש"י דמהני. ואפי' הכי העתיק פה בש"ע אפי' סמכו עליו. ע"כ חזר בו הרב"י. אלא שאינו מבורר ממה חזר. אם חזר בו לדינא והוד' להטור דאפי סמכו עליו בדיבו' ל"מ ובעינן דוקא העמידו בידים לשם לחי או חזר בו מקושייתו וס"ל דלשוי אפי' סמכו עליו יש לפרש במחשב'. ובדיבו' מודה הטור דמהני וכדס"ל לרש"י לדעת הרב"י וכן כונתו פה בש"ע אף שפי' זה דוחק מ"מ כיון דאינו מבורר להדי' בדברי ב"י פה בש"ע היאך ס"ל לכן העמיד מ"א דבריו על דברי רמ"א שכתב להדי' ואם העמידו משמע ודאי דס"ל דבעינן העמדה בידים ואפי' דיבור לא מהני:

(יב) (ס"ק יב) לחי המושך. כתב בהג"א כו' כתב הרב"י שדין זה נובע ממ"ש דף ט' אר"י מבוי שרצפו בלחיים פחות פחו' מד' טפחים במשך ארבע אמות דהיינו שהעמיד לחיים הרב' לפנים במבוי במשך ארבע אמות ואין בין לחי אחד לחבירו ארבע טפחים באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דלרשב"ג דס"ל כל פחות מד' טפחים אמרי' לבוד א"כ לחיים אלו כחד חשובי' ויש במשכו ד' אמות ויצא מתורת לחי וצריך לחי אחר. אבל לרבנן דס"ל דוקא פחות מג"ט אמרינן לבוד ולדידהו א"צ לחי אחר ומזה יליף ההג"א לדידן דקי"ל פחות מג"ט אמרי' לבוד אם הוא כה"ג פחות מג"ט לחי א' מחבירו צריך לחי אחר. אלא שהרב"י הקשה עליו דהא פרכינן דאפי' לרשב"ג ל"ל לחי אחר ה"ל להתירו ע"י נרא' מבחוץ ושוה מבפנים ופירש"י שדרך מעמידי לחי שמושכים קצת כלפי חוץ כדי שירא' בפנים ובחוץ שהוקבע לשם לחי (והתוס' חולקים ופי' בדרך אחר) ומשני הא מרא דשמעת' הוא ר"י ור"י הא ס"ל נרא' בחוץ ושוה בפנים אינו נידון משום לחי וא"כ לדידן דקי"ל נרא' בחוץ ושוה בפנים נידון משום לחי א"כ תיקשי להג"א למה הצריך לחי אחר וסיים הרב"י ואפשר כוונת הג"א להיכי שלא משך לחי החיצון כלפי חוץ כלל אלא שה"ל להג"א לפרש ואם כן העולה מדברי הרב"י לדינא הוא כדברי מ"א ודע אע"ג שכ' בש"ע דלחי המושך לא מהני נראה בחוץ ושוה בפנים ומבוי שרצפו בלחיים מהני נרא' בחוץ וש"ב ה"ט בשלמ' לחי המושך דהעמיד כל הלחי סוף הכותל של מבוי דהיינו חוץ למבוי א"כ כל הלחי הוא נראה בחוץ וש"ב. א"א להתיר ע"י נראה לחוץ וש"ב דהא האי לחי דנרא' בחוץ וש"ב יצא מתורת לחי ויש לו דין כותל מה שאם כן במבוי שרצפו בלחיים שכל הלחיים עומדים בפנים אלא שקצת מן לחי החיצון משוך לחוץ שפי' יש להתירו ע"י נרא' בחוץ וש"ב של לחי החיצון:

ניהו כיון דלחיים הם רצופים פחות פחות מג"ט חשבינן להו כחדא ומשכן ד"א ויצאו מתורת לחי ויש להן דין כותל מכל מקו' הא אפילו כותל גופא אם היא כה"ג שסוף הכותל כנוס קצת לפנים אותו מקצת הכותל נידון משום לחי דנראה בחוץ וש"ב ודע דבהאי דנראה בחוץ וש"ב פליגי רש"י ותו' ונראה בפנים ושוה בחוץ פי' רש"י כזה * דהעומדים תוך המבוי רואים וניכר להם הלחי. אבל הבא מחוץ למבוי ורואה כנגדו המבוי אינו ניכר לו הלחי כיון שהעמיד הלחי בסוף הכותל ממש. הרואה סובר שם כותל עבה מצד זה ועוביו של הכותל נמשך כל לחי ו מבוי אורך המבוי ונראה בחוץ ושוה בפנים פי' להיפך שמשך הלחי לרוחב לצד חוץ כזה * דהעומדים בפנים אינו ניכר להם הלחי. כי אם העומדים בחוץ. והתוספות חולקים דכה"ג אפילו בחוץ אינו נראה כ"א להעומד מצד המבוי וזה לא מהני אא"כ נרא' בחוץ כשעומד נגד מבוי פתח המבוי. לכן פי' דנרא' בחוץ היינו כזה * והעומד בפנים אינו ניכר לו כי סובר ן שהכותל מושך הרבה כ"כ אבל הבא מבחוץ נגד הפתח המבוי רואה שהכותל רחב יותר מן הלחי וניכ' לו. ובש"ע אינו מבורר כמאן ס"ל:

(יג) (ס"ק יג) עם חודו דהא לצד השני קצרה מזה כו' כ"נ לי לישב קושית הע"ש דהע"ש הקשה הא אמרי' דף יו"ד ע"א א"ר הונא לחי המושך עם דופנו של מבוי פחות מד' אמות נידון משום לחי ומשתמש עם חודו הפנימי ד"א נידון משום מבוי כו' ואמרי' ש"מ בין לחים אסור והיינו דאמרי' דאינו משתמש במבוי אלא מחוד הפנימי של לחי ואילך וכיון דקי"ל לקמן סי' שס"ה ס"ד דמותר להשתמש נגד הלחי א"כ למה כ' פה ומשתמש עם חוד פנימי דוקא וכ' וא"ל דמיירי דפתוח לכרמלית דכה"ג מבואר לקמן דאסור להשתמש נגד הלחי דאמרי' מצא מין את מינו וניעור דאל"כ ה"ל לש"ע לפרש ולא לסתום ועוד א"כ למה אמרי' בש"ס ש"מ בין לחים אסור דלמא גם רב הונא מיירי בפתוח לכרמלית אע"כ נרא' לש"ס דוחק כיון דרב הונא סתם דבריו ואיך נפרש כן דברי הש"ע הסתומים לכן תי' מ"א תירוצו והיינו לפמ"ש התוס' דף ט' ע"ב ד"ה ולרשב"ג כו' שהקשו על פרש"י במה שמפרש קושית הש"ס שהבאתי בס"ק י"ב דפריך לרשב"ג ל"ל לחי אחר הא הוי נראה בחוץ וש"ב ופרש"י דדרך מעמידי לחי שמושכים הלחי קצת כלפי חוץ כדי שיהיה נראה בפנים ובחוץ כנ"ל והקשו התוס' וז"ל הא משמע בכלו שמעת' דבעי למשרי לרבנן עד חוד החיצון של הלחי והיכי הוי שרי כו' דאיך יתיר רשות הרבים דסתם מבוי אורך כותליו שוין עכ"ל והרי מבואר כדברי מ"א וא"ש מה שסתם ש"ע דאין צריך לפרש כיון דסתם מבוי אורך שני כותליו שוין. א"כ העמיד הלחי כנגד עובי הכותל אין מצד השני שכנגד הלחי כותל מבוי ולכן אסור לטלטל אפי' לדידן נגד הלחי וכקושית התוס' הנ"ל ומ"ש מ"א דבגמ' איירי שצדו השני ג"כ ארוך היינו משום דע"כ צ"ל לדעת התוס' הנ"ל דס"ל סתם מבוי שני כותליו ארכן שוה והקשו מזה על פירש"י כנ"ל א"כ תיקשי לדידהו מאי קאמר ש"מ בין לחים אסור שאני התם דאין בצד השני נגד הלחי כותל מבוי. ע"כ צ"ל דהתוס' ס"ל דהש"ס היה מפרש מה שאמר רב הונא לחי המושך עם דופנו של מבוי ר"ל עם דופן שכנגד הלחי דמיירי שהכותל שכנגד הלחי הוא יותר ארוך מכותל השני שכנגדו ועתה שהעמיד הלחי בצד הכותל הקצרה משך דופן הקצרה ע"י הלחי עם דופנו של מבוי הארוכה שכנגדו ויהיו שוין וא"כ שפיר דייק ש"מ בין לחיים אסור משא"כ בש"ע שהוסיף לו' לחי המושך כו' שהעמיד חודו כנגד עובי הכותל כו' משמע שזה פי' על מ"ש המושך עם דופנו של מבוי ודופנו של מבוי ר"ל אותו דופן שהלחי עומד בסופו וא"כ מסתמ' מיירי כסתם מבוי ששני כותליו שוין ולכך אסור נגד הלחי שאין לו כותל כנגדו או י"ל דרך פשוט להתו' הנ"ל דהוי מפרשים דמה"ט אמר הש"ס ש"מ בין לחים אסור דס"ל להש"ס דע"כ רב הונא לא מיירי מסתם מבוי דכותליו שוין דא"כ מלתא דפשיט' דאינו משתמש אלא מחודו פנימי דהא אין לו כותל כנגדו וא"כ ל"ל לרב הונא לו' ומשתמש עם חודו פנימי ולא הל"ל כ"א נידון משום לחי אע"כ אתי לאשמעי' אפי' כותל שכנגדו ארוך יותר אפ"ה אינו מותר אלא עם חודו פנימי דס"ל בין לחיים אסור משא"כ הש"ע מיירי מסתמא כסתם מבוי שכותליו שוין ואעפ"כ כ' ומשתמש עם חודו פנימי אע"ג דהש"ס חשב' למלתא דפשיט' מ"מ בש"ע לדידן חלושי ונעדרי שכל הוצרך לאשמעי':

(יד) (ס"ק יד) ואסור כו' אפי' העומד כו' דדוקא בלחי הבולט בסעיף י"ב דאדרב' ריבה בסתימ' אלא משום דבעינן היכר קצת כמ"ש מ"א ס"ק י' לכך אם העומד לשם לחי דאיכ' היכר כשר משא"כ בלחי מושך דהכא דלא ריב' בסתימ' וע"י מושכו יצא מתורת לחי ונידן ככותל לכך ל"מ אפי' העומד לשם לחי כ"כ התוס':

(טז) (ס"ק טז) כדי כו' דהוא ט' אמות דכל אריח הוא חצי לבנה שהיא ג"ט אורך וג"ט רוחב והאריח שהוא חציו היא רוחב טפח ומחצ' ואורך ג"ט נמצא אורך אריח חצי אמה דאמה היא ו' טפחים וכשמניחים רוחב אריח לרוחב הקור' א"כ אורך אריח לאורך הקור' נמצ' ח"י אריחים הם ט' אמה נשאר מכל צד של קור' חצי אמה שהיא ג' טפחי' ולאו דוק' דעכ"פ חסר משהו דהא עכ"פ א"א שלא יהיה מעט ריוח בין אריח לאריח וכיון דליכא בכל צד כ"א בפחו' מג"ט. אפי' אותה קצת קורה ליתא כלל שפיר דמי דאמרינן לבוד משתי רוחות כמ"ש מ"א ס"ק י"ז:

(יח) (ס"ק יח) בתוך כו' ואפי' הם יחד ד' טפחים עם האויר שביניהם לא מהני כצ"ל. ור"ל שכל קור' היא חצי טפח ומשהו וביניהם אויר פחות מג"ט א"כ בצירף האויר דאמרינן לבוד הוי ד' טפחים ואמרינן בסעיף י"ז דאם רחב' הקורה ד' טפחים לא בעי' שתהי' ראוי לקבל אריח. מ"מ הכא גרע ולא מהני במ"ש מ"א כיון דא"א כלל להניח האריח עליהן כיון שמרוחקים זה מזה:

(יט) (ס"ק יט) ויש פוסלים דס"ל כהי"א בסעיף כ"ב דס"ל דאף דתוך ג' אמרינן לבוד. מ"מ כאן לא מהני דבעי' שתהי' ראוי להניח עליו ואם מרוחקים יותר מטפח א"א להניח עליה אריח שאין ברחב' כ"א טפח ומחצה. וכאן אפי' אין ביניהם טפח מ"מ כיון דא' למעל' וא' למטה אין ראויה להניח אריח עליהן:

(ס"ק כ) ונמשכת כו' כלו' שהוא כו' הוצרך לכתוב כן לאפוקי מדעת הב"ח שכ' על דברי ש"ע וז"ל הבין דהקפיד' היא במה שמקצתה למטה מעשר' ולא כולה למעל' מעשר' ושרי לי' מארי עכ"ל ר"ל דזה מלתא דפשיטא ולכן פי' מ"א שר"ל למטה ממקום שמתחלת כו' וא"כ גובה הקורה עשר' טפחים אבל אינו מגיע עד סמוך לקרקע וכן פי' הב"ח דברי הטור ע"ש וכ' דאינו דומה למחצלת שאין הקור נרא' וסוברים שע"י המחצלת המבוי ניתר'. אבל כשהקור נראית בשביל גודל' לא נפק' מתור' קורה כ"כ הרא"ש:

(כא) (ס"ק כא) כשרה כו' חביט ר"ל אף שגבוהים מן הכותל אמרי' חביט כאלו הן מונחים למט' סמוך לכותל אלא דהא אפי' הי' מונח למטה הא מרוחק מכל צד מן הכותל דהא הקור' קצרה אלא משום דאין רחוק ג' טפחים אמרי' לבוד משני צדדים ודע דמ"ש בש"ע ועקמימותן נוטה לתוך המבוי ר"ל לא לצד חוץ אלא לצד הכותל לרוחב המבוי:

אע"ג דבקורה טפח אפי' גבוה כו' כדלקמן סי' תרל"א ס"ה:

(כב) (ס"ק כב) מרווחים כו' חצי אצבע כו' כ"מ שמוזכר בש"ע אצבע ר"ל אגודל ובמקום רחב שבאגודל:

(כג) (ס"ק כג) אלא כו' והרמב"ם כו' דינה כחצר ור"ל דמבואר שם דסגי בפס רחב ד' טפחים בצד א' או בשני פסים משהו כדלעיל סעיף ב':

ואפשר דל"ד כו' הקשה בספר א"ר במאי נסתפק מ"א וגם מאי צריך ראי' מדברי הרמב"ם הא המחבר כ' להדיא הכי בסעי' ל"ב דאם העמיד הלחי או הקורה באמצע המבוי דאותה חצי מבוי שמן הלחי והקורה לפנים מותרי' ודוקא שיש באותה חצי מבוי תנאי מבוי וא' מהן שיהי' בארכה ד' אמות ואם לאו שאין באורך חצי מבוי ד"א צריך שני פסים ע"ש הרי מבואר כן להדיא ותי' בספר ת"ש דאי מהתם ה"א דוקא התם שאותה חצי מבוי הפנימי רחוקי' מן ר"ה דהא יש הפסק בינה לר"ה חצי מבוי החיצון לכן נתנו לו דין חצר משא"כ הכא שהעמיד הלחי והקור' בראש המבוי דקרוב' לר"ה החמירו ובעי' צ"ה דזה החילוק בין חצר למבוי וכמ"ש סעי' כ"ז וכ"כ מ"א לחלק בסעי' קטן כ"ז דמה"ט במבוי דידן בעי צ"ה בראשו ולא בעקמימותו אבל ברמב"ם מבואר דאפי' כה"ג שהעמיד הלחי או הקורה בראש המבוי הסמוכ' לר"ה סגי בפחות מד"א בשני פסים:

(כד) (ס"ק כד) בבנין כו' וה"ה עפר כו' לפי שהרב"י הביא בשם הרר"י דדייק מלשון הרי"ף שכ' ממעטו בקורה טפח דבעי' דוקא שיהי' דבר המתקיים ולא בעפר דלמא יתמעט ברוחב או בגובה ולאו אדעתי' וס"ד גם דעתו בש"ע כן שכ' בבנין שר"ל דדוקא דבר המתקיים אמנם הרב"י בחבורו הארוך חולק על הרר"י וס"ל דגם דעת הרי"ף כדעת כל הפוסקים דגם בעפר סגי אלא צריך להשגיח שלא יתמעט:

(כה) (ס"ק כה) שני כו' דכל שאין כו' ומה"ט בחצר צריך תיקון יותר מבמבוי דבחצר בעי פס ד"ט או שני פסים ובמבוי סגי בלחי משהו דבחצר אין ברבוי דיורים:

ה"א להקל כו' ר"ל אף דרמ"א בהג"ה מחמיר במבואות שלנו הואיל ואין בתים וחצרות פתוחות לתוכה וע"ז כ' דאפשר בזמן הזה דיש ריבוי דיורים במבוי אע"ג דאין חצרות ובתים פתוחות י"ל דין מבוי וסגי בלחי או קורה:

(כז) (ס"ק כז) דין חצירות כיון דרוב כו' דינו של רמ"א בהג"ה מקורו מדברי ת"ה סי' ע"ד ולכן העתיק מ"א לשונו של בעל ת"ה דלכאור' נראה מדבריו דלא בכל המבואות בעי צ"ה וכמו שמבואר:

בישב ולבסוף הוקף ר"ל וא"כ הוי מחיצ' מעליית' דהא הוקף לדירה:

דין חצר ר"ל שדין מבוי אין לו אפי' ה"ל בתים וחצרות פתוחים לתוכו מ"מ הלא מוקף ד' מחיצות מארבע צדדים רק שצריך לתקן ולחלק בין מקום שהיהודים דרים שם ובין מקום שהגוים דרים דאל"כ הגוים שאין להם חלק בעירוב יאסרו על היהודים לטלטל:

כדין הבא לחלוק חצר א' כו' ר"ל אם קצת בני חצר רצו לערב לבד וקצת חצר האחרת רצו לערב לבד וכדי שלא יאסרו אלו על אלו דהא כל חלק חצר נפרץ במלואו למקום האסור להם:

צ"ה או ב' פסים ר"ל אם אינו רחב יותר מיו"ד אמה סגי ב' פסים כדין חצר וביותר מיו"ד אמה צריך צ"ה וכ"כ מהרי"ו דלא בעי' צ"ה אם אינו רחב יותר מיו"ד אמה:

סילוק דיורין ר"ל לסלק דיורין גוים שלא יאסרו על היהודים:

מש"ה נרא' דמבואות כצ"ל:

להצריכ' כו' כדין מבוי עקום כדלקמן סי' שס"ד סעי' ג':

ופשוט דאיירי כו' בא להוציא מדעת תשו' מ"ב שהביא אח"ז שהבין כוונת מהרי"ו דמיקל במבואות שלנו א"צ צ"ה בעקמימותו כיון דאין מבואות שלנו מפולשים לר"ה דאין בזה"ז ר"ה ולזה חלק עליו בתשוב' מ"ב הנ"ל דדין זה תלוי במחלוקת אם יש בזה"ז ר"ה כיון דרחב טז"א או בעינן דוקא ששים ריבוא בוקעים בו וכדלעיל סי' שמ"ה סעיף ז' וע"ש במ"א ס"ק ז' והביא שם גם דברי מ"ב הנ"ל וגם שמ"א כבר הסכים לעיל סי' שמ"ה להפוסקים דאין לנו בזה"ז ר"ה דבעי' ס"ר בוקעים בו וא"כ אין בהשגת מ"ב השגה על מהרי"ו מ"מ אין פי' דברי מהרי"ו כהבנת מ"ב ואיכ' נ"מ לדינא מ"ש מהרי"ו דהתם מיירי במפולש לר"ה ר"ל שאין לו מחיצות משא"כ מהרי"ו מיירי ברוב עיירות כמ"ש ת"ה שהן מוקפים לדירה אלא שהגוים אוסרי' על היהודים וא"כ מבואות של היהודים מפולשים למבוי של הגוים שהן מוקפים חומה אלא דינם כמפולשים לחצר שאינ' מעורבת שהרי כ' שאינו אלא סילוק דיורין היינו דיורי גוים וא"א דאינו מוקף חומה ת"ל דבלא"ה אף שאין בזה הזמן ר"ה עכ"פ הוי כרמלית:

וצריך תיקון הואיל ומפולש לכרמלית אבל בערי כו דפתוחים לכרמלית וע"כ אין הטעם כמ"ש מ"ב דניהו דאין בזה"ז ר"ה מ"מ ה"ל כרמלית וגם במפולש משני צדדים לכרמלית קי"ל לקמן ר"ס שס"ד דבעינן צ"ה מצד א':

ועיין שם סעיף ג' דאף בעקמימותו כו' בזה מוכח ג"כ דאין הפי' במהרי"ו כמ"ש מ"ב דבזה"ז הוי כרמלית דמ"מ היה צריך תיקון בעקמימותו דהא לענין מבוי עקום אין חילוק בין מפולש לר"ה או לכרמלית ואיך כ' מהרי"ו דמה"ט אין צריך תיקון בעקמימותו כיון דאינו מפולש לר"ה וכן הקשה הט"ז לקמן סי' שס"ד על מהרי"ו שגם הוא הבין כמו המ"ב ומה"ט מצריך הט"ז לדינא תיקון בעקמימותו גם לדידן ע"ש א"ו כוונת מהרי"ו במ"ש שאינו מפולש לר"ה ר"ל דהעיר מוקף חומה וא"כ בערי פרזי באמת צריך תיקון בעקמימותו גם לדידן דל"ל ר"ה. וכ"פ מ"ב חוזר אדלעיל דלדידן אם אינו רחב יותר מעשר אמה סגי בשני פסים:

אלא שנטה כו' כדלעיל שהבין שטעם מהרי"ו דבזה"ז ליכא ר"ה:

וצ"ע שלא ראיתי נוהגים כן ר"ל לעשות תיקון בערי פרזי בעקמימותו:

ומ"מ לענין זה שם מבוי ר"ל ולא סגי בשני פסים אם אינו רוחב יותר מיו"ד אמם כדין חצר. כיון דקרובים לר"ה כמ"ש הסמ"ק וז"ל הרב"י בשם הגה' וכן נרא' במבואות שלנו אם אין בתים וחצרות פתוחים לתוכו צריך שני לחים מפני שהן קרובות לר"ה אע"פ שאין לנו ר"ה לא פלוג עכ"ל. והם דברי רמ"א בהג"ה סעי' כ"ז ומבואר יותר בהגהת הרא"ש פ"ק דערובין ע"ש הרי מה שהן קרובות לר"ה נתנו עליו חומרא דחצר אם אין בתים וחצרות פתוחים לתוכו דבעי' ב' פסים אע"ג דבחצר גופה אי ארכה יתר על רחבה לא בעי ב' פסים אע"ג שאין בו"ח פתוחי' לה כן החמיר רמ"א להוסיף מה"ט שהן קרובי' לר"ה חומרות מבוי מפולש להצריך צ"ה:

אבל עקמימותו כו' א"צ תיקון די"ל דין חצר דאין חילוק בין עקום לשוה:

ועיין סי' שס"ד דמצד השני סגי בלחי ר"ל במבוי מפולש מב' צדדים ניהו דבצד א' בעי צ"ה מ"מ בצד השני סגי בלחי או קורה וא"כ ה"ה הכא כיון דנתנו לו דין מבוי מפולש ולכן צריך צ"ה מ"מ בצד שני סגי בלחי או קורה אך בס' ת"ש הקשה ניהו דהחמירו עליו ליתן עליו דין מבוי מפולש שיהי' צריך צ"ה הואיל וקרוב לר"ה מ"מ באמת דין חצר יש לו והאיך נקל בצד השני בלחי או קורה יהי' צריך שני פסים כדין חצר והנרא' מדבריו לפ' דברי מ"א שבאמת כן כוונתו כיון דא"צ צ"ה ולא סגי בשני לחים כדין חצר משום דהחמירו ונתנו עליו דין מבוי מפולש א"כ בצד שני לא בעי צ"ה עכ"פ דהא מצד מבוי סגי בצד שני בלחי או קורה ע"כ ל"ל דנותנים עליו חומרות חצר וא"כ עכ"פ סגי בב' פסים אך הלשון של מ"א לפ"ז דוחק וקצר הרבה ואולי א"ל לענ"ד דס"ל למ"א דגם לקול' נתנו לו דין מבוי וסגי בצד השני בלחי או קורה כיון דכ' רשב"א דמה"ט בעינן בחצר שני פסים ולא סגי בלחי כיון דאין בו ריבוי דיורים משתמשים בו בהצנע משא"כ במבוי דיש בו ריבוי דיורים ואין בו תשמיש צנוע לכן סגי בלחי א"כ כיון דמבואות שלנו קרובות לר"ה עי"ז אין בו תשמיש צנוע אף שאין בתים וחצרות פ"ל ובצ"א עשו צ"ה סגי בצד ב' בלחי או קורה כעין מ"ש מ"א ס"ק כ"ה ע"ש:

ומהרי"ל אבל אנו אין לנו אלא דברי ש"ע כו' די"ל דין חצרות וא"כ אפי' לא עשו תיקון ניהו דאסורים לטלטל כלים ששבתו בבית בתוך המבוי מ"מ כלים ששבתו במבוי מותר לטלטל במבוי כדלקמן ר"ס שע"ב בחצר שלא ערבו דעכ"פ מותר לטלטל בחצר כלים ששבתו בחצר:

ודע דארכו יותר ע"ר האורך מיקרי מה שהוא דרך כניסת המבוי דרך משל אם נכנסים דרך מזרח ופתח המבוי במזרח מיקרי אורך מן המזרח למערב:

(כח) (ס"ק כח) ב' קנים כו' כמ"ש סי' תר"ל ס"ג דבסכה שיש לה שני דפנות זה כנגד זה עושה דופן רחב ד' טפחים ומשהו ומעמידו ג' טפחים פחות משהו סמוך לכותל ואמרי' לבוד ויש הכשר סוכה שהוא ז' טפחים אעפ"כ י"א שצריך צ"ה שיתן קנה מהפס על דופן האחר הרי דא"צ קנים מיוחדים לצ"ה אמנם יותר יש להגיה במ"א סי' תר"ל ס"ב דמשם הקושי' יותר חזקה ע"ש ואפשר דשאני התם בסוכה דחומר' כו' דמדין תורה סגי בשתים כהלכתן ודופן שלישית סגי בטפח:

ונ"ל דאי איכא עמוד כו' עיין בט"ז שכ' להקל שמותר לקשור החבל מגג א' לגג שכנגדו בדופן השני אף שאינו קשור בהקנים רק שיעשה נקב גדול בהגגים שיהיו עומדים הקנים תחת החבל ולא יהי' הגג מפסיק בין החבל להקנים:

(כט) (ס"ק כט) שאין כו' כלו' שאין פתחו רחב ג' כו' וה"ה לדעת י"א אם אין בפתחו רחב ד' טפחים אע"פ שתוכו רחב הרבה כ"כ הרב"י בשם הרשב"א:

(ל) (ס"ק ל) מבוי כו' ואתו רבים ומבטלי כו' עמ"ש ס"ס זה ר"ל דדוקא אפשר אם ס"ר בוקעים בו ומבטלי מחיצה וא"כ לק"מ:

(לא) (ס"ק לא) יעלה כו' ונעשה קרקע ור"ל שמעלה שם רפש וטיט וע"ז בטל' מחיצ' כי השיפוע שהי' עתה הלך לו והשתא ניח' תשמישתיה:

שמא יטלטלו מן המבוי וכו' אע"פ שמבואר סוף סי' זה מבוי ששוה מתוכו ומדרון לר"ה כו' א"צ שום תיקון ל"ח שמא יטלטלו למקום המדרון שאני התם דמיד תחלה בשע' שהתירו לטלטל במבוי זה אסרו להם לטלטל למקום מדרון וכל שבת הבא' יזכרו בזה משא"כ בים שע"ע לא היה ראוי להשתמש כשיעלה שרטון ויסברו דגם ע"ע היה מותר לטלטל לים אלא שהים לאו בת טלטול עם המבוי ולא היה אפשר לטלטל ועתה כשיעלה שרטון יטלטלו כי יסברו דמותר הוא ואף אם אמרו להם בתחל' אסור לטלטל חוץ למבוי לים ישכחו מזה כי יעבור זמן רב עד שיעלה שרטון ועד שיעלה שרטון לא הי' דבר המזכירן משא"כ לקמן ס"ס זה דכל שבת הם אסורים בטלטול למקום המדרון לא ישכחו:

וא"כ לדידי' בעינן מחיצות גמורות כו' כמו שעשה אמימר כו' והטור ס"ל כדעת רש"י וא"כ סגי בתיקון כו' ר"ל כיון דמצינו בגמ' דאמימר עשה מחיצ' גמור' א"כ לרש"י וטור דאין בזה טעם אחר כ"א שיהי' מחוסר תיקון מבוי כשיעל' שרטון וא"כ ע"כ כשעוש' תיקון דמהני במבוי סגי דמ"ש מכל מבואות וא"כ ע"כ צ"ל הא דאמימר עשה מחיצות גמורות לא מצד הדין אלא כמ"ש המ"מ דלא היה מתקיים שם כל השבוע ורשתות היה קל להם לפרסן שם בכל ע"ש ובמ"ש נטלו משם אבל מ"מ שנתן טעם חדש מה דל"ש בשאר מבוי שיטעו לטלטל למקום הים א"כ טוב יותר לפ' דברי אמימר כפשטן דמצד הדין צריך מחיצ' גמור' אף דבשאר מבוי סגי בלחי או קורה כיון שיש כאן חשש אחר מה דל"ש במבוי אחר החמירו אך בספר אליהו רבה חולק וכ' דגם למגיד משנה סגי בלחי או קורה:

וקונשטנטינא כו' כסתום דמי. דהם פוסקים כדעת הרב ב"י דל"ח שמא יעלה הים שרטון:

ובריב"ש כו' והאי דצדו א' ים כו' ר"ל הא ים גופי' כרמלית הוא אבל משמעות כו' דאפי' מפולש כו' וה"ט כמ"ש מ"א לעיל סי' שנ"ו ס"ק ב' וז"ל דהיא עצמ' נעש' מחיצ' כו' שהרי עמוק' עשרה כו' עכ"ל ר"ל דופן החריץ שהים בתוכו היא המחיצ' דהא עמוק עשרה והוא מפסיק בין המים ובין המבוי ואין מים מבטלים מחיצ' כדלעיל סי' שמ"ה במ"א ס"ק יו"ד וכן צ"ל לראב"ד גופי' באותו מקום שהי' פרוץ:

וא"כ בנהרות שלנו שדרכן להתייבש כו' משמע אפי' בזמן שלא נתייבשו מ"מ אסורי' דחיישי' שמא יתייבשו. כדחיישינן גבי ים שמא יעל' שרטון והיינו דוקא לפי' המ"מ אבל חשש' דרש"י ל"ש בנהרות המתייבשים. דאף שמתייבשים נשארו המחיצות והמדרון כי אין מעלין רפש וטיט:

וז"ל הירושלמי כו' מבואות המפולשים לים כו' והדין שקקא דר"ח כו' מזה מבי' קצת ראיה להפוסקים דלא כהראב"ד דמשמע דשקקא דר"ח אדלעיל קאי שהי' ג"כ מפולש לים אלא שהחילוק הוא דבשקקא דר"ח הי' מתלקט יו"ד מתוך ד"א משא"כ שאר המקומות דלא היה מתלקט כ"כ שמעינן היכי דמתלקט יו"ד מתוך ד"א דאיכ' מחיצ' אפי' מפולש לים מותר:

ודע דאם נקרשי' כו' בטלה המחיצ' דאף דמי' לא מבטלי' מחיצ' כ מ"א סי' שמ"ה ס"ק י"ד הטעם בשם המ"מ משום דהמחיצות נראות אבל כשהן נקרשים אין המחיצות נראות וכן לטעם אחר דשם לא שייך שנקרשים מיהו משמע מדברי מ"א דמ"מ בימות הקיץ מותר לטלטל ולא גזרינן אטו ימות הגשמים דנקרשים. דלא כהט"ז שרצה לאסור אפילו בימות הקיץ משום גזירה דימות הגשמים וכתב דלא הוצרך הש"ס לומר הטעם בים משום שמא יעל' שרטון לפי שהים אינו נקרש אבל נהרות שנקרשים גזרינן אטו ימות הקור שנקרשים ובתשובת שב יעקב ושאר אחרונים הסכימו למ"א דלא גזרינ' דוקא ים דאין לו זמן קבוע להעלאת שרטון ולפעמים אינו מעלה שרטון כ"א לשבעים שנה או כלל לא במקוה ההוא ואם כן אפילו יאמרו להם תחלה כשיעלה שרטון אסורים מ"מ יש לחוש ברבות הימים ושנים ישכחו האיסור כי לא יהי' להם מזכיר משא"כ הקרישה שהיא בכל שנה אם אומרים להם תחלה שבימות הגשמים אסורים יזכרו כל שנה לאסור הטלטול בימו' הגשמים וכן נלע"ד קצת ראיה מסוף סי' זה ממבוי ששוה בתוכו ובסופו מדרון כמ"ש לעיל בס"ק זה. ועוד כתב טעמים אחרים לחלק אבל בזמן הקרישה יש לאסור בין לטעם רש"י ובין לטעם המ"מ:

(לב) (ס"ק לב) שצדו כו' ואפילו לחיים כו' ע' בט"ז ס"ק כ"א ודע דמ"ש בש"ע אינו מניח הקורה אלא נגד הקצר היינו משום דאפילו יניחנו באלכסון אעפ"כ לא יהי' רשאי לטלטל אפי' במקום הארוך אלא כנגד הקצר אבל אם ירצה להניחו באלכסון ושלא לטלטל כ"א נגד הקצר רשאי דעיקר הטעם הוא משום דאין רשאי לטלטל נגד הארוך יותר מנגד הקצר כיון שרואה שכנגדו אין חומה ואפ"ה מטלטל יסבור שגם ר"ה מותר לטלטל כי ההיכר שבאלכסון לא יועיל בזה וכ"ה בש"ס:

(לג) (ס"ק לג) ולא עשו דכיון של"ע כו' ר"ל דדין זה נובע מדין המבואר לקמן סי' שצ"ב לחלוק עיר למבואות ע"ש וה"ה הכא כיון דהם מבוי א' ודרך כל בני מבוי לערב עירוב א' אי מערב כל חצי מבוי לבדה כ"א אוסר על חלקו וחצי מבוי האחרת כמו שמבני חצר א' אין יכולים לחלוק ולערב כל חצי חצר לעצמו מה"ט אבל אם חצי חלק החיצון של המבוי לא עשו לחי דאפילו רצו לערב עם הפנימית לא מהני להתיר הטלטול ולכך כי לא ערבו עמהם אין אוסרים על הפנימים:

(לד) (ס"ק לד) ב' פסים כו' ואם יש פרצה כו' וע' סי' שס"ה ס"ב ר"ל שם מבואר שיעור הפרצה שאוסרת ומבטלת ההכשר:

ויכול להכשיר חציו כו' כיון דבלא"ה אין להם חיבור זה לזה בלי הכשר:

(לו) (ס"ק לו) וי"א כו' הב"י הקשה הא קי"ל כו' אע"פ שאין בעקמימותו י' כו' (מ"ש רמ"א אא"כ יש מן הפס כו' עשר אמות. הוא לאו דוקא אלא ר"ל יותר מעשר וכ"ה בטור ובט"ז) דדינו של רמ"א שהבי' י"א כו' הוא דעת הטור. והם דברי התוס' דף י' ע"ב ד"ה עושה כו' שכתבו אהא דאמר שמואל מבוי שרחבה עשרים אמה עושה פס גבוה י' במשך ארבע אמות ומעמידו לארכה של מבוי. וכתבו התו' דאי איכא מראש הפס של צד פנים עד כותל אמצעי של מבוי יותר מעשר אמות צריך צ"ה דהוי כמבוי עקום ואף על גב דאליביה דשמואל קיימינן ושמואל ס"ל מבוי עקום דינו כסתום מ"מ אי איכא בעקמימותו יותר מעשר אמרינן לעיל דמודה שמואל עכת"ד:

אם כן לא כתבו התו' דבעינן דוקא יותר מעשר אלא אליביה דשמואל. אבל אנן דקי"ל כרב דמבוי עקום אפי' פחות מעשר צריך צ"ה. אם כן למה כתב הטור דוקא שיש יותר מעשר. וצ"ל דס"ל להטור כו' הם דברי ד"מ ע"ש. ולענ"ד חסר תיבת וכתב הד"מ וצ"ל דס"ל להטור כו' כמ"ש הריצב"א כו' אבל לענין יותר כו' ר"ל אף דהריצב"א חולק על התוס' שם מה"ט אפילו ביותר מעשר הטור הכריע מסברא דנפשיה לחלק בין עשר ליתר מעשר אמנם מה שכתב הריצב"א לחלק בין ששני הפתחים לרשות הרבים א' כו' סיים וזה לשונו. אבל במבוי עקום יש בשני ראשים בכל צד ר"ה ורגילות לילך דרך מבוי מצד זה לצד אחר כו' עד כאן לשונו אם כן נראה לדעתו דמבוי עקום העשוי כמין חי"ת כזה* איו לו דין מבוי עקום כיון ששניהם פתוחים לר"ה אחד. ודוקא העשוי כדלי"ת ולפי מאי דקי"ל בסי' שס"ד סעיף ג' דגם העשוי כעין חי"ת מיקרי מבוי עקום ע"כ לא קי"ל כהריצב"א צ"ל כמ"ש מהרש"א שם לחד תירוצ' וצ"ל לפרש"י לעיל כו' דהיינו כמין חי"ת לכאורה ב' הפתחים נמי מצד א' הם לר"ה א'. ואפשר כיון דהפתחים רחוקים זה מזה לא הוי כמו פתוחים לר"ה א' כמו הכא גבי פס דב' הפתחים קרובים זה לזה שאין מפסיק ביניהם רק הפס עכ"ל:

(לז) (ס"ק לז) פס כו' ועמ"ש סעיף ו' דשם הבי' מ"א בשם הרר"י בעצמו שכתב להיפך דאם עומד מרובה ע"ה אפילו מופלג ג' מן הכותל נידון משום לחי:

(לט) (ס"ק לט) ובזה שהתל כו' אסור. דלא הוי מוקף לדירה. וע"ש סעיף ח' דאפילו בנה מחיצה גבוה יו"ד על התל לא מהני דהא באויר מחיצות התחתונות הוא דר והם אין מוקפים לדירה:

(מ) (סק"מ) הוי כו'. בשם התוספות דמחיצה שאינה נעשה בידי אדם אי רבים בוקעים על המחיצה מבטלים המחיצה:

שסתמו בזה ולא חלקו אם רבים בוקעים בו אלא ודאי בעינן ס"ר וזה אינו מצוי בינינו:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.