מחצית השקל/אורח חיים/רצז

מחצית השקל ‏ אורח חיים רצז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) כ' מ"א הט"ז ביו"ד כו' ולא ידעתי מקום הספק ר"ל דפלפולן אם פלפלים נקראים בשמים או לא. ומאי ספק ואפ"ת דאין להם דין בשמים לשאר דברים מ"מ כיון שי"ל ריח טוב למה לא יבדילו עליהן דהא י"א אפי' בפת כו' כמ"ש בב"י (וע לעיל סוף סי' רט"ז) אבל בפלפלין ליכא לאסתפוקי. וכתבו האחרונים בשם כ"ה דעכ"פ צריכים שיהיו כתושים דכ"ז שאינן כתושים אין להם ריח גמור וכן מה שאנו קורין אינגב"ר צ"ל כתושי' מה"ט. וכ' עוד הטורי זהב דמן המובחר שלא ליקח להבדלה אותן בשמים שמיוחדי' ליתנן לתוך תבשיל דלאו לריחא עביד'. אע"ג אפי' לאו לריח עבידא מ"מ אם נטלם בידו להריח מברך עליו מ"מ טוב יותר שיהיה לו כלי עם בשמים מיוחדים להבדלה וכן עשה רבינו אפרים כמ"ש הטור בשמו:

אינו ראוי לברך עליהם בורא מיני בשמים אלא עצי בשמי' או עשבי בשמים. ולענ"ד יש להנדס בראיה זו בשלמ' ברכת בור' מיני בשמים ניהו דלכתחלה ראוי לברך על כל מין כברכתו המיוחדת לו מ"מ אם בירך בורא מיני בשמים יצא דהיא ברכה כוללת כמו שהכל ולא הוציא שקר מפיו מה שאין כן פלפלין אם אין נקראים בשמים ומברך עליהן בורא מיני בשמים הרי לא בירך כלל על הפלפלין דהא אינם בשמים:

מעור הנד"י שקורין פיזים. כ' בספר ת"ש וז"ל ומזה נלמוד דמ"ש בשלחן ערוך סי' רי"ו ס"ג דעל עור הנד"י. מברך עצי בשמים הוא טעות סופר ובטור וב"י לא נזכר שם עור הנד"י שוב ראיתי בכ"ה שכתב ג"כ שהוא טעות סופר עכ"ל ולענ"ד אין שם טעות סופר וכן כתב בספר כ"מ פ"א מהלכות כלי מקדש דין ג' וזה לשונו על מה שכ' הרמב"ם שם והקנמון הוא העץ הבא מעיר הודו כו' והוא הנקרא בערבי עור הנד"י וכן כתב בפי' המשנה כו' עכ"ל הכ"מ ולכן אתי שפיר מ"ש לעיל סי' רט"ז על הורד ועל הקנמון שהוא עור הנד"י כו' בור' עצי בשמים והן דברי הרמב"ם ומ"ש מגן אברהם פה להניח בתוכו חתיכות מעור הנד"י שברכתו באמת בורא מיני בשמים פי' מ"א יפה דייק וכתב שקורין פיזום ורצה לו' אותו עור הנד"י שקורי' פיזו"ס. ובסי' רט"ז הוא קינמון שג"כ נקרא בערבי עור הנד"י:

ובמהרי"ו כ' שיברך בורא עצי בשמי' במ"ש כו' ס' מהרי"ו אינו ת"י ולפי מ"ש מ"א אח"ז ע"ש הל' לולב משמע שד"ז כשיברך בורא כו' כ' שם מהלכות לולב אחר שכתב תחלה הדין המבואר לקמן סי' תרנ"א סעיף ה' כיון דכל המצות צריך לברך עליהן עובר לעשייתן והאיך יעשה בנטילת לולב דכיון דאגבהה נפיק ביה ולא תהיה הברכ' עובר לעשייתן ולכן כתב ב' תקנות אחד שיתכוין שלא לצאת עד אחר שיברך או שיהפוך הלולב או האתרוג עד אחר הברכה דקי"ל דאינו יוצא עד שיטלם דרך גדילתן דכתיב עצי שטים עומדים דהיינו דרך גדילתן דהיינו עומדים ולא שוכבים כמ"ש רש"י בפי' החומש וה"ה בכל המצות ואח"ז כ' כשיברך ע"ב במ"ש כו' כנ"ל פי' מ"א כוונתו כשמברך במ"ש עצי בשמים כיון שמזכיר ל' עצי צריך ליטול דרך גדילתן ודאי אם מברך עשבי או מיני בשמים דאינו מזכיר ל' עצי א"צ ליטלו דרך גדילתן אבל כשמברך עצי בשמים צריך ליטלן דרך גדילתן משמע שלפעמים לא היו מברכים בורא מיני בשמים כמנהגינו ואח"ז כתב אבל א"ל דכוונתו שלא יכוין כו' ור"ל דקאי אדלעיל שנתן בנטילת לולב ב' תקנות שיברך עובר לעשייתן או שלא יטלן דרך גדילתן או שיכוין שלא לצאת כנ"ל ועז"כ אבל כשמברך במ"ש בורא עצי כו' ולשון עצי הוא לאו דוק' אלא אתי לאשמועינן כשמברך על הבשמים יטלם דרך גדילתן דאינו מעלה ומוריד אם יטלן שלא כדרך גדילתן דלענין ברכת הריח אין צורך ליטול דרך גדילתן כיון דאין מצוה בנטילה כי אם בריח. ולכן אין לו תקנה אחרת כי אם השניה שזכר לעיל מיניה בלולב שיתכוין שלא לצאת עד אחר הברכה א"כ אינו מוכח דהיו מברכים עצי בשמים דהשתא י"ל דלשון עצי הוא לאו דוקא ואין זה מכוונתו וזה דחה מ"א דהא בברכת הנהנין לא בעינן הברכה עובר לעשייתן וע"כ פי' ראשון עיקר. וכ"פ בס' ת"ש אלא שהרחבתי הביאור:

מי שמתענה בשבת כו' משא"כ ביה"כ. ר"ל אפי' חל בשבת לדעת רמ"א בסי' תרכ"ד אין מברכים על הבשמים שאני התם דהפסיק מבע"י והתחיל להתענות בכניסת שבת ולא באה הנשמה יתירה כלל:

(ב) (ס"ק ב) לברך על ההדס וכ"כ הזוהר כצ"ל:

(ג) (ס"ק ג) להניח כו' ואע"ג דבסי' כו' וא"כ ה"ל לברך על הדס עצי בשמים ואע"ג שכתב מ"א לעיל בשם של"ה משום דאין הכל בקיאים כו מ"מ טוב יותר היה שלא ליקח הדס אלא דבר שברכתו מיני בשמים:

יבש ואינו מריח רצה לו' ריח גמור אבל מ"מ ריח קצת כמ"ש הרב"י בספרו ומ"מ כיון דאין לו ריח גמור אע"ג דהוא עץ יש לברך עליו בורא מיני בשמים דהא לית ביה עיקר ריח כשהיה לח:

(ד) (ס"ק ד) מי שאינו מריח. הע"ש לא עיין בסי' רי"ז סעיף ד' דהע"ש הקשה למה השמיט בש"ע הדין דאין מברכים על בשמים של ערוה ובאמת כבר כ"כ בש"ע לעיל סי' רי"ז ס"ד ובבשמים של פנויה נוטה דעת המ"א שם להקל ע"ש ובש"ע כ' שם דאין לברך על בשמים של ערוה שיש לה בידה או בצוארה וכתב ע"ז הט"ז לאו דוקא אלא אפילו מונח על השלחן אסור עוד כ' שם דהעול' טועים דמברכים על כלים המיוחדים לבשמים אע"פ שאין להם בשמים רק הריח שקלט הכלי מן הבשמי' וכ' דהוא ברכה לבטלה לכ"ע ע"ש:

(ה) (ס"ק ה) או להוצי' כו' דאפי' בשבת כו'. ר"ל דק"ל בברכת הנהנין אינו יכול להוציא את חבירו אלא כשהוא גם כן נהנה ומברך גם לעצמו אבל בברכת המצוה כגון אכיל' מצה בליל א' דפסח אף שהוא יצא יכול להוציא אחרים. אבל בסעודת שבת אע"ג שהאכילה מצוה מ"מ אינו יכול לברך לאחרים ברכת המוציא אא"כ אוכל עמו וכ"כ לעיל סי' רע"ג והטעם דהמצוה הוא ג"כ להנאתו דכתיב וקראת לשבת עונג שחייב כ"א לענג א"ע בשבת ויהנה בשבת:

וכ"כ באבודרהם. ר"ל דכאן עיקרו להנאתו ולא לשום מצוה:

בהדס שבלולב במ"ש. היינו בשבת שחל תוך חג הסוכות משום דההדס אתקצאי למצוה ואסור ליהנות ממנו תוך החג:

ובב"י כ' כו' דדמי למ"ש סי' תפ"ד בירקות. לשון זה לאו דוקא אלא ז"ל ודמי לקדוש' ובברכת המוציא של מצה עכ"ל:

בריח חזק ביותר אבל לא בריח פשוט וממוצע:

שאחרים מצילים כו' ודמי למ"ש לעיל סי' ס"ט דסומא אע"פ שלא ראה מאורות מימיו מ"מ יכול לברך יוצר המאורות שנהנה מן האור שאחרי' רואים אותו ומצילים אותו שלא יפול בבור או שאר דבר המזיק ולזה כ' מ"א דהכא ניתקן להשיב כו' ולא להנאת גופו:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.