אליה רבה/אורח חיים/רצז

אליה רבה ‏ אורח חיים רצז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] על הבשמים וכו'. פוסק עולת תמיד בשם ט"ז ליו"ד סימן ק"ח דמבדילין על פלפלין ולא עיין בנקודות כסף שחולק על הט"ז והביא ראיה מדפירוש רש"י דפלפלין כדי לתבל ביצה קלה ובבשמים תנא כל שהוא, אלמא דפלפלין אינן בכלל בשמים, וראיית ט"ז מבית יוסף בשם הרמב"ם שם דחה דפלפלין אינן בכלל תבלין גם אינו בלשון בשמים ובאליה רבה ליו"ד הקשיתי עליהם דלא הבינו במחילה דברי בית יוסף הנזכר לעיל דלא קאמר אלא שגם שומים ובצלים הם בכלל תבלין ושיש בהם חילוק בין חיין למבושלין אבל פלפלין פשיטא שהוא בכלל תבלין אלא שאין בו חילוק בין מבושלים לחיין דלעולם נקרא תבלין, גם לא ראו ברמב"ם גופיה פרק ב' דערלה משנה י' זה לשונו הזהר שלא [יעלה] על דעתך שאין נקראין תבלין אלא המרקחות ודברים שריחן טוב כמו הזנגבול והפלפלין אינו כן אלא כל דבר שמתבלין בהם התבשיל כגון השומים והבצלים ושמן וחומץ ויין כולן נקראין תבלין כשאדם מתכוין לתבל בהם קדרות, עד כאן, וכן פירש ברטנורא, הרי להדיא דפלפלין וזנגבולין פשיטא דנקראין תבלין ועל פי זה כתבתי שם דאין לברך נמי על הזנגבול דהא קרי לה הרמב"ם תבלין ואחר זה מצאתי בפסקי תוס' זה לשונו פלפל אין לברך עליו וזנגביל אין להריח בו, ואם מריח בו אין לברך עליו, עד כאן, ומשמע מדבריו דבפלפל מותר אפילו לכתחילה להריח בו בלא ברכה וזנגביל אסור להריח בו לכתחילה, וטעמא מבואר שם משום דיש לחוש להרשב"א שהובא בשולחן ערוך יו"ד סימן ק"ח דזנגביל מבדילין עליו עיין שם, ולעניות דעתי אין ראיה משם דאפשר דלא קאי נמי על הזנגביל אלא על שאר בשמים וכמו שכתב בשולחן ערוך סעיף ג' כאן שקים מלאים בשמים וכו' ודו"ק, וכן משמע בנקודת הכסף שם. שוב עיינתי שאף שבררתי דפלפל וזנגביל נקראין תבלין נגד דברי ט"ז, מכל מקום לדינא אפשר דמבדילין ומברכין עליהם דיש לומר דהא דנקראין תבלין היינו כשנותנין אותו לקדירה כדמשמע מרמב"ם הנזכר לעיל אבל כשמכוין להריח נקראין בשמים, גם אפשר לחלק בין כתוש דנקרא בשמים לשלם, והשתא נדחה נמי ראיה נקודת הכסף אלא שלא ירדו לזה כל הגדולים ואין בידי להקל בספק ברכות, גם נראה לי להחמיר לענין נדרים. והנה במגן אברהם כתב לא ידעתי מקום הספק דהא יש אומרים אפילו על פת חם מבדילין עיין בבית יוסף, עד כאן, ולא קשה מידי דפלפל גרע משום דריחו קשה מאוד כמו שכתב פסקי תוס':

ב

[ב] [לבוש] אין להשיב וכו'. לכך אף שמתענה מברך על הבשמים דהנשמה נכנסת בליל שבת ואין יוצאה משום תעניות דיום עד מוצאי שבת (שיירי כנסת הגדולה), ולא דמי ליום כיפור סימן תרכ"ד סעיף ג':

ג

[ג] אין מברכין וכו'. אף דכבר כתבו בסימן רי"ז דאין מברכין עליהם יש לומר דקא משמע לן הכא אף שאין לו דבר אחר מבטלין המצוה ושאם בירך לא יצא כדסיים כנ"ל, ובזה יש לתרץ השגת מגן אברהם מעולת תמיד במה שהקשה דלא הוה ליה להשמיט בשמים של ערוה עיין שם אף שכבר כתבו לעיל וקל להבין:

ד

[ד] של מסיבת וכו'. משמע דוקא מסיבה אבל שלא מסיבה מותר וכן פסק הנחלת צבי, וט"ז סימן רצ"ח מסיק דלמעשה אין להקל כי אם בתגר ועיין סימן רי"ז ס"ק ט':

ה

[ה] לא יצא וכו'. תמיה לי מאי שנא משופר ולולב (מלבושי יום טוב), וכן מסיק בלחם חמודות לתמיה קיימת, ולעניות דעתי לא קשה מידי דשם טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו כדלקמן סימן תקפ"ו אבל הכא טעם המצוה משום הנאה:

ו

[ו] וצריך לחזור וכו'. הקשה הט"ז הא דעיקר טעם של ברכת בשמים משום צער הנפש וכאן אין צער נפש דמכל מקום היה נהנה מהריח אף על פי שהוא של איסור ונדחק לתרץ, ולי נראה דדמי למה שכתב הסמ"ע בסימן רל"ד במוכר דבר איסור ואכלו דמחזיר לו דמיו משום שאין אכילתו הנאה אלא אדרבה צער הוא לו:

ז

[ז] [לבוש] דלאו אורחיה וכו'. פירוש דכתב טעם שמותר להריח מבשמים משום דלא עבידי שיריחו הבשמים מיין אלא אדרבה שיבסם היין הימנו אבל הא דאסור להבדלה הוא משום דמאיסי למצוה וכן משמע בבית יוסף, ועולת תמיד הבין דמפרש הטעם דאסור להבדלה והשיג עליו שלא כדת גם לא ראה בלבוש יו"ד סימן ק"ח שכתב הטעם משום דמאיסי, ולדינא משמע בבית יוסף דבדיעבד מותר להבדלה:

ח

[ח] וכן נוהגין וכו'. ואם אין לו בשמים יברך על עשבים אפילו יבישים אם מריחים או על פירות המריחים ואף דמברכין על פירות וכרכום ונעגליך שנתן ריח טוב בפירות מכל מקום בהבדלה מברכין לעולם בורא מיני בשמים משום דאין הכל בקיאין בברכת הריח תיקנו ברכה בורא מיני בשמים שיוצא בדיעבד בכל ענין וכן משמעות הפוסקים לכתוב, פסקי תוס', המדקדקין לא לקחו כרכום ונעגליך ודומיהן לחוד אף שלוקחין עמהם צימרינד אלא יקח עם כולם או עם אחת מהם עשב המריח, גם יש ליקח עמהם הדס המריח על כל פנים קצת, עד כאן, ומגן אברהם כתב דטוב להניח בתוכן חתיכות מעור הנדי שקוראים פיז"ם כדי שיברך בורא מיני בשמים, נהגו המדקדקים להיות להם כלי מיוחד עם הבשמים וקורין הדס על שם שהיו מניחים שם הדס, והטעם דבבשמים המיוחדים לאכילה הט"ז מפקפק קצת אם לצאת בו לכתחילה ובכלי ריק שקלט ריח בשמים לכולי עלמא אינו יוצא ועיין סימן רי"ו:

ט

[ט] [לבוש] שלא נהנה וכו'. אף שבית יוסף כתב דיש אומרים דנהנה שמתחזק ראשו לגופו, גם בהגהות מיימוני כתב שנהנה שאחרים מצילין אותו משריפה על ידי רוח, כתב פסקי תוספות שסברות רחוקות הם ועוד הא נתקן להשיב נפש:

י

[י] או להוציא וכו'. פסקי תוס' וט"ז ומגן אברהם חולקים בזה וכן נראה דהטור מיירי דוקא בקטנים אבל בגדולים דמי למה שאין מברכין על אכילתו אם אינו אוכל עמהם ועוד הא המרדכי פרק אלו דברים פסק כרבינו אפרים עיין שם, אך מה שכתב מגן אברהם דהבית יוסף כתב דדמי לסימן תפ"ז בירקות, והקשה דהתם תקנתא דרבנן הוא ולא משום הנאה, עד כאן, תימא לי דלא כתב זה כלל. מי שהבדיל כבר ובא להבדיל לאחרים יריח הוא בעצמו פעם אחרת:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.