מהר"ם חלאווה/פסחים/כה/ב

מהר"ם חלאווה פסחים כה ב

דף כ"ה ע"ב

אף נערה מאורשה יהרג ואל יעבור כלומר יהרג ולא יבעול ובועל הוא דאתקש לרוצח כפשטיה דקרא. ואיכא מאן דגריס תהרג ואל תעבור והרב בעל המאור ז"ל כתב דל"ג לה להא דאמרינן בפרק בן סורר ומורה והא אסתר פרהסיא הות ומשני אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה רבא אמר להנאת עצמן שאני כלומר דכל שאינו מכוין להעביר מותר ומשני טעמים אלו ל"ג תהרג אבל כשהבועל ישראל יהרג ואל יעבור דאין כאן הנאת עצמן ומודה הוא ז"ל ברוצח וע"ז דלא אמרינן להנאת עצמן מותר דחמירי דההוא דאמר ליה זיל קטליה לפלוני להנאת עצמו הוה מכוין ואפי"ה אסור. ומתרפא בעצי אשרה נמי להנאה הוה ולא להעבי' ואפי"ה אסור. והראב"ד ז"ל השיג עליו דאפילו בגלוי עריות לא אמרו להנאת עצמן שרי אלא דוקא בשאר איסורין דכי היכי דקילי בצנעה אפילו להעביר שרי ה"נ בפרהסיא כל להנאת עצמו שרי. אבל באלו שלש עבירות החמורות משום חומר עשייתן החמירה בהן תורה ולא משום חומר העבירה בכונה דא"כ בצנעה יהא מותר שאר עבירות אלא ודאי בכולהו יהרג ואל יעבור ושאני אסתר דלאו גלוי עריות הוא כדאמרינן אונס בישראל משרי שרו הא בכהן אסור ואסור דוקא לבעל אבל היא אינה נהרג' ואפילו משום לא תתחתן ליכא דבגרותן אית להו חתנות בגיותן לית להו חתנות ואפילו למאן דאמר אסתר א"א היתה אין כאן איסור דבר תורה הלכך הוי לה כשאר איסורין והיינו דאמר הנאת עצמן מותר. אבל בגלוי עריות ממש לא. וכי תימא קרקע עולם היא משכחת לה שאנסוה גוים להביא עליה האסור לה דעושה מעשה ואינה קרקע עולם הילכך בין תהרג בין יהרג שפיר דמי. ואי קשיא לך דאמרינן התם בסנהדרין דאי לא תימא הכי הני קאקי ודימונקי היכי משייני' להו והא קא פלחי בהו לע"ז אלא הנאת עצמן שאני אלמא אפילו בע"ז כל להנאת עצמן שרי. א"ל דשאני התם דליכא אלא לאו דלפני עור לבד ואינו איסור מיוחד בע"ז וכבר כתבתיה כולה שם בפרק בן סורר ומורה בס"ד:

מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי. איכא מאן דאמר דוקא בכי האי גוונא אסור דאמר ליה קטליה לפלניא ואי לא קטלינ' לך כלומר ומחיינא ליה אבל אי אמר ואי לא קטלינא לתרווייכו מותר דאין כאן דוחין נפש מפני נפש כיון דבין כך ובין כך חבירו אינו ניצול. הביאו ראי' מדתנן במסכת תרומות הני סיעה של בני אדם שהיו מהלכין בדרך אמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגים כולכם אפילו הורגים כלם אל ימסרו נפש אחת מישראל. יחדו להם כעין שבע בן בכרי מותר פי' כשאמרו תנו לנו פלוני כעין שעשה יואב בבקשו שבע בן בכרי. ואיכא מאן דאמר דלא אמרו אלא דוקא בשנתחייב מיתה בדיני ישראל כעין שבע בן בכרי שהיה מורד במלכות וכדגרסינן עלה דהא בירושלמי אמר ריש לקיש והוא שנתחייב מיתה כשבע בכרי אבל במלכות עכו"ם אסור וכל שכן בליסטים. ומביאין ראיה מדגרסינן בירושלמי עולא בר קישר הות תבעת ליה מלכותה ערק ללוד לגבי ר' יהושע בן לוי אתו וקא מקפץ מדינאתה אמרין אי לא יהביתון ליה קא מחרבינן כולה מדינתא על ר' יהושע בן לוי פייסיה ויהב לון. אליהו הוה רגיל דמתגלי ליה לא אתגלי לו צם כמה צומין לסוף אתגלי ליה אמר ליה אמאי לא מתגלי לי מר אמר ליה ולמסור אנה מתגלי אמר לי' ולא משנה עשיתי יחדו להם כעין שבע בן בכרי אמר לי' משנת חסידים היא אלמא בדיני עכו"ם אסור כדאמר ליה וכי זו משנת חסידים היא. ואינה ראיה דא"כ מאי קאמר ליה משנת חסידים היא והלא לכל אדם אסור אלא ש"מ דדוקא משום דהוה חסיד הוא דאמר לי' הא באינש דעלמא שרי. אי נמי משום דמסר ליה בידים שהיה לו לפתוח העיר והם יבואו ויקחהו. הלכך בכל שנתחייב מיתה בין בישראל בין בעכו"ם שרי וה"מ במי שנכנס ערב לחבירו נפש תחת נפש אבל ערבות בממון איני יודע אם הוא מותר. מיהו דוקא נתחייב אבל לסטים שעמדו עליהם לא דשמא יעש' להם נס וינצלו כולם שזה מצוי שיעברו עליהם אנשים אבל בדין שלהם לא הדרי:

מידי דרך הנאתן קא עבידנא,. ואע"ג דאין לוקין אמרו אבל איסורא דרבנן מיהא איכא במקום אלו לא גזרו בה רבנן. ולעיל גבי מכתו שאמרו פטור דמשמע אבל אסור מכה שאני שאינה כחולי אחר:

נקטינן כל שעה חמישית מותר להאכיל לבהמה לחי' ולעופות ולמכור לנכרי ואם חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו עבר זמנו אסור בהנאתו אפילו בשעות דרבנן:

נבלה וגיד הנשה וחלב ודם ואבר מן החי ושרצים וכל מינין טמאים מותרים בהנאה ודוקא כשנזדמנו לו אבל לצודן ולעשות בהן סחורה אסור לכתחילה ככל איסורי תורה הנאכלין. אבל חמור וגמל העומדין לגדל או באיסורין דרבנן בגבינה של עכו"מ מותר ערלה וכלאי הכרם בארץ דוקא ושור הנסקל וחמץ בפסח ובשר בחלב אסורין בין באכילה בין בהנאה. וכל האסורין באכילה אין לוקין עליהן אלא בשאכלן דרך אכילתן אבל איסורא דרבנן איכא ומסתברא דלא התירו אכילה אפילו במקום חולי כל שאין בו סכנה וכל האסורין בהנאה אין לוקין אלא כדרך הנאה אבל איסורין דרבנן חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב דאפילו שלא כדרך הנאתן לוקין:

הלכך בכל מתרפאים במקום סכנה חוץ מע"ז בששאל דבר של ע"ז בפי' וגלוי עריות ושפיכות דמי' דאין דוחין נפש מפני נפש כולה כדכתיבנא. בחולי שאין בו סכנה מותר להתרפאות באיסורין דרבנן ואפי' כדרך הנאתן כגון גבינה וכלאי הכרם בחוצה לארץ וחמץ שעבר עליו הפסח ודוקא הנאה אבל אכילה לא דכולי האי לא שרו. ובאיסור תורה כל שנהנה שלא כדרך הנאתן רוב הדברים בתחבושת ורפואה הן שלא כדרך הנאתן דאינן עומדין לכך אפילו בחולה שאין בו סכנה מותר דאין כאן אלא איסור דדבריהם. מיהו דוקא בחול' אבל מכה בעלמא לא חוץ מכלאי כרם ובשר בחלב שאינן מותרים לעולם אלא במקום סכנה אבל חמץ בפסח שלא כדרך הנאתו דהיינו אספלנית אעפ"י שאינו אסור משום נהנה מיהו אסור משום בל יראה ובל ימצא. אלא שהרשב"א ז"ל השיב שיעשה הגוי מחמץ שלו ומשו' נהנה ליכא משום בל יראה ליכא דאין דעת הישראל לזכות בו וכן עיקר בחמץ הידוע שנתן דעתו שלא לזכות בו ותו לא מידי:

אתמר הנאה הבא לו לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת רבא אמר אסורה משכחת לה בארבע גווני אפשר וקא מכוין שאפשר לו לילך בדרך אחרת כשהוא מרגיש הריח ההוא של ע"ז ואפשר לו לנטו' ממנה לדרך אחרת בלתי עקום ואריכות הדרך ואינו עושה ועוד דמה שאינו עושה כן הוא מכוין ג"כ להנאת הריח ההו' או לא אפשר בדרך אחרת בשוה וכל שאינו בשוה לא אפשר מקרי בכולה שמעתין מ"מ קא מכוין או לא אפשר ולא קא מכוין או אפשר ולא קא מכוין. ולהאי לישנא קמא קס"ד דכולה מלתא תליה בכוונה הלכך כל דמכוין לכולי עלמא אסור בין אפשר בין לא אפשר בין לר' יהודה בין לר' שמעון ולא אפשר ולא מכוין כולי עלמא דהיינו אביי ורבא לא פליגי דלר' שמעון שרי דהא אית ליה דבר שאינו מתכוין מותר לית לן במאי למשרי טפי מלא אפשר ולא מכוין אבל לר' יהודה דאית ליה דבר שאינו מתכוין אסור לא שנא מתכוין לא שנא שאינו מתכוין לא שנא אפשר או לא אפשר לעולם אסור להאי לישנא דאזלינן בתר כוונה. כי פליגי אביי ורבא אליבא דר"ש בדאפשר ולא מכוון אביי כר' שמעון ורבא אמר לך עד כאן לא קא שרי אלא בדלא אפשר אבל בדאפשר לא ובהאי פירוש' ניחא כולה שמעתין דאי הוה אמרינן דלא אפשר ולא מכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי היינו ר' יהודה ור"ש תקשי ליה לרבא דהשתא אמרינן דבדלא אפשר לא פליגי א"כ כי פליגי ר' יהודה ור' שמעון בדאפשר ורבא אמר דעד כאן לא קא שרי ר' שמעון אלא בדלא אפשר אבל בדאפשר מודה דאסור א"כ פלוגתייהו בדלא אפשר אבל במאי דאמרן נימא דלר' יהודה בכל ענין אסור ולאביי פליגי ר' יהודה ור"ש בין בדאפשר בין בדלא אפשר ולרבא לא פליגי אלא בדלא אפשר. וא"ת א"כ מאי קאמר כי פליגי בדאפשר ולא קא מכוון ואליבא דר' יהודה כולי עלמא לא פליגי דאסור דמשמע דוקא בדאפשר הו' דאסור אבל בדלא אפשר אפילו לר' יהודה שרי דאי לא לשמעי' בההיא הא לא קשיא דאיהו מסיק למילתיה סתם במאי דשוו אביי ורבא ובתר דאסקיה אמר דפלוגתייהו ליתא אלא אליבא דר' שמעון דאלו לר' יהודה לעולם אסור דהא דבר שאינו מתכוין אמר אסור ולא שנא אפשר ולא שנא לא אפשר להאי לישנא. ואשתכח להאי לישנא דלכולי עלמא בדלא אפשר שרי ר' שמעון וכי פליגי בדאפשר ודכותה בפלוגתייהו דגרירה בגדולים שרי לכולי עלמא כי פליגי בקטנים. וא"ת ואביי היכי שרי אליבא דר"ש בדאפשר ולא מכוין דהא פסיק רישיה ולא ימות הוא ואביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות, א"ל דכי אמרי' פסיק רישיה ה"מ במידי דאי הוה פסיק רישיה נגרשת המלאכה לגמרי שאם מסתפק משמן שבנר על כרחו גורם כבוי הוא ואי אפשר לו לגרום במקצת לפי שהיא מלאכה חוץ ממנו. אבל כאן בריח אע"ג דמריח כדאמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו מ"מ כל שאינו מכוין אין הריח גמור ואינו נרגש על תכליתו הלכך לא חשיב פסיק רישיה וכן בגרירה אע"ג דלא דמיא להא מ"מ אית בה קולא אחריתי דאפילו הוי פסיק רישיה מלאכה שאינה צריכה לגופא היא דהחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרא פטור עליה ובמלאכה דרבנן הקילו ואכתי קשיא כיון דאפשר למה יביא עצמו לידי ספק שמא יכוין אדרבא אשכחן בעלמא גבי טבילת זבה שתשמש ביום אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא יבא לידי איסור כרת כלומר שמא תראה בו ביום ותסתור. וא"ל דשאני התם דאיסור כרת אבל באיסור לאו לא החמירו וכדאמרינן נמי בפרק הנחנקי' גבי ישב לו קוץ בנו אסור אחר מותר מ"ט בנו שגגת חנק אחר שגגת לאו. ודכוותה שרי' לקמן במוכרי כסות אע"ג דאפשר כצנועין ודלמא יהנה אלא דבאיסור לאו לא החמירו (ח"י איכא דאמרי אפשר ולא מכוין היינו פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון השתא נמי אתי שפיר מאי דפרישית דבלאו הכי קשיא מאי שנא לעיל דאייתי' כולהו ארבע גווני ומאי שנא הכא דלא מייתי אלא תלת ושביק אפשר וקא מכוין אלא דהיינו טעמא דהכא לא מייתי אלא במאי דפליגי תרי לישני אהדדי ובהני תלת גווני פליגי דלעיל אמרינן דאפשר ולא מכוין פלוגתא דאביי ורבא אליבא דר' שמעון והשתא אמרי' דלכולי עלמא לר' שמעון שרי. ולעיל אמרן לא אפשר ולא מכוון דוקא לר"ש שרי הא לר' יהודה אסור והשתא אמרינן דאפילו לר' יהודה שרי ולעיל אמרינן דלא אפשר וקא מכוין לכולי עלמא אסור והשתא אמרינן דאביי אליבא דר"ש שרי אבל אפשר וקא מכוין לכולי עלמא אסור בין ללשנא קמא בין ללישנא בתרא ומשו"ה לא מייתי ליה ואשתכח להאי לישנא בתרא דבדלא אפשר ולא מכוין לכ"ע ואפי' לר' יהודה שרי כי פליגי ר' יהודה ור' שמעון בדאפשר ולא מכוין ולר"ש שרי. ודכוותיה בגרירה בגדולים כ"ע לא פליגי דשרי כי פליגי בקטנים. וקיימ"ל בהאי לישנא בתרא דרבא אליבא דר"ש דבין בגדולים בין בקטני' שרי וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ונמצינו למדין דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא טפי שרי' בגדולים מבקטני' ומינ' דה"ג בפרק במה מדליקין אמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר ול"ג דברי הכל אסור וכדכתיבנא התם בס"ד. ואי קשיא לך דהכא שרי אביי ורבא אסר ובפרק השוכר בע"ז אמרינן האי בת תיהא ע"י בישראל שפיר דמי ישראל בגוי אביי אמר אסור ריחא מלתא היא רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא ובת תיהא היינו שמריחין בקנקן דרך נקב קטן לידע אם החמיץ אם אין כמו שפירש הרב בעל הערוך ז"ל וא"כ קשיא דאביי אדאביי קשיא דרבא אדרבא דאביי אדאביי לא קשיא התם אפשר וקא מכוין והכא לא קא מכוין דרבא אדרבא לא קשיא התם בריח יין לאו מלתא הכא בריח הקטרה ומלתא היא. ולאביי כל ריחא מלתא היא ולרבא ה"מ ריח של בשמים ודברים שעקרן לריח וכדאמרי' בריש ע"ז לא שנו אלא שמעוטרות בוורד והדם דקא מתהני מריחא אבל בשאר דברים ריחא לאו מלתא ולא תקשי לך דמברכין על הריח ואפילו במידי דלא קאי להכי כדאמרינן בהאי מאן דמורח אתרוגא וחבושא דהת' מודה רבא דכל דמכוין להנאת הריח ריחא מלתא היא דהא נהנה מ"מ ואסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה ואפילו בריח כדאמרינן מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה אבל היכא דלא מכוון להנאת ריח אלא למלאכתו כי הא דבת תיהא ריחא לאו מלתא היא אלא אם במידי דעביד לריחא כהדס וורד ובשמים דממילא נהנה וריחא דידהו מלתא היא (ח"י):

ולענין פסק הלכה. הרב אלפסי ז"ל פסק בפ' גיד הנשה הלכה כרבא דאמר ריחא לאו מילתא היא בכל מידי דלא קאי לריחא דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם והלכך הא דאמרינן בפרק כיצד צולין אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור דאזיל האי מפטם להאי ואזיל האי מפטם להאי ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש ובשר נבלה שמן שרי ריחא לאו מלתא היא קיימ"ל כלוי דקאי רבא כוותיה דריחא לאו מלתא היא. ואע"ג דאמרינן התם תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלה בכותח. ואמרינן נמי ההיא בניתא דאי טויא בהדי בשרא אסריה רבא מפרזקיא למכלי' בכותחא דאלמא ריחא מלתא היא כתב הוא ז"ל דהני לא קשיאן דכולי עלמא מודו דלכתחלה מיהא אסור דלוי שצלאו קאמר הלכך לגבי פת שאפאה עם הצלי כיון דשרי' באפי נפשה בלא כותחא אי שרית ליה בכותחא הוה ליה כלכתחל' אבל בשאר איסורין דלית להו תקנת' כל דאי עבד שרי והר"ז ז"ל הקשה עליו דלוי לכתחלה שרי דהא התם אקשינן עליה מדתניא אין צולין ב' פסחי' כאחד ואם איתא מאי קושיא הא מודה לוי בלכתחלה אלא ודאי בלכתחלה נמי פליג הלכך פת שאפאה עם הצלי וביניתא מסייעי לרב והלכתא כותי' ועוד דהתם אמרי' לימא כתנאי הרודה את הפת ונתנה על פי חבית של יין של תרומה ר' מאיר אמר אסור ור' יהודה אמר מותר ללוי ודאי תנאי היא לרב מי לימא תנאי היא ומשני לאו מי אתמר עלה אמר רבה בר בר חנא אמר ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה כולי עלמא לא פליגי דאסור פת צוננת וחבית מגופה כ"ע לא פליגי דמותר כי פליגי בפת חמה וחבית מגופה והא נמי כפת חמה וחבי' פתוח' דמיא וכיון דלישנא דגמרא הכי קיימ"ל דליכא מאן דפליג בההיא דריש לקיש דפת חמה וחבית פתוחה. ואע"ג דהתם גבי בת תיהא מייתי נמי הא דר"ל ואמר אביי והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמי. לאו למימרא דרבא לית ליה דריש לקיש אלא דקסבר דלא דמי דהתם בבת תיהא לא מכוין להנאת הריח אלא לבדיקת היין והיינו דאמר אביי לדידי דמשמע דאי הוה מודה רבא דדמי לא הוה פליג אדריש לקיש הלכך בההוא קיימ"ל כרבא אבל בפלוגתא דרב ולוי דאמרינן סתמא בגמרא דרמי קיימ"ל כרב:

והרשב"א ז"ל ג"כ כתב במסכת ע"ז דודאי לוי אפילו לכתחלה שרי דהא רבא לכתחלה שרי בבת תיהא. ובירושלמי דמסכת תרומות גרסינן מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד רבי ירמיה בשם רב אסור ושמואל בשם לוי מותר אלמא לכתחלה שרי מאן דשרי מיהו לא פליג איהו ז"ל לעיקר ופסקו דהלכה כלוי אלא דלאו מטעמי' אלא אפילו בלכתחילה באיסורין דעלמא כל שאינן בשר בחלב וכן דעת הרמב"ן ז"ל ודברי הרב אלפסי ז"ל נראין עיקר דדוקא בדיעבד ואע"ג דרבא שרי לכתחילה בבת תיהא התם שאני דליכא אלא ריחא בלחוד ואינו דרך הנאתו דיין אינו עומד לריח אלא בזילוף אבל בבשר שהריח נאכל מודה רבא דלכתחלה אסור. תדע לך דאמרינן התם אמר רבא מנא אמינא לה דתנן תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת כלומר דאי משום דיש שבח עצים בפת כיון דתרומה אינה אסורה דאורייתא אלא באכילה ואיסור הנאה דרבנן הוא בדרבנן לא אמרינן שבח עצים בפת מאי איכא תו משום ריחא שהוא בפת ונאכל והוי דאורייתא וקתני הפת מותרת אלמא ריחא לאו מלתא היא. ואם איתא דרבא אפילו במידי דמיכל שרי לכתחלה מאי קא מייתי מיהא דכמון דיעבד לבת תיהא דלכתחילה אלא ש"מ שני בת תיהא משאר ריחני ודיעבד דבשר כלכתחל' דבת תיהא. ולוי נמי צלאו דוקא קאמר בדיעבד דאי לא לשמעינן לכתחלה דכח דהתירא עדיף. והא דאותביניה מאין צולין שני פסחים דלכתחלה היינו משום דקתני אין צולין שני פסחי' כאחד מפני התערובות אלמא תערובות ודאי איכא הלכך אפי' בדיעבד אסור. וההיא דירושלמי לא קשיא דהתם מבעא קא בעי לה מהו לצלות ואהדר ליה דרב אסר אפילו בדיעבד ושמואל שרי משמיה דלוי. ורבא ודאי מפלג פליג אדריש לקיש דהא מסתייע מכמון של תרומה ואין לך פת חמה וחבית פתוחה גדולה מזו דומיא דכשר עם בשר. ואע"ג דאמר אביי לדידי הכי קאמר לדידי דס"ל כריש לקיש לההיא דמיא הלכך אע"ג דגבי בשר אמרינן להדיא דדמי לה רבא לא סבר דריש לקיש ולא לוי דקאי בשיטתיה וקיימ"ל כרבא וכלוי דמעשה רב דאמרי' התם עבד לוי עובדא בבי ריש גלותא בגדי ודבר אחר ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא ועובדא דפת וביניתא אפילו בדיעבד אסירי לאוכלן בכותח וכדעת הרב אלפסי ז"ל במה שאמר בזה אבל ביתר ראיותיו שעושה הפת וביניתא דבר שיש לו מתירין אינני סותר ובונה אעפ"י שאי אפשר להולמו (ח"י):

והראב"ד ז"ל לא כדברי זה ולא כדברי זה שכתב דאפילו פת וביניתא מותר בדיעבד מטע' נותן טעם בר נותן טעם עשה ריח באויר תנור ומן האויר לפת כדגים שעלו בקערה ולאו טעמא תריצא היא. מ"מ נראין דברי הר"ז ז"ל במה שכתב לקולא וזה לשונו ויש מחכמי הדור שאמרו שלא אסר רב אלא בתנו' מתוך שהוא צר וקטן אזיל האי ומפטם להאי דומיא דפת חמה על חבית פתוחה שהוא מקום צר וקטן אבל בפורני שהוא גדול אין להחמיר כל כך דהא שליט ביה אוירא טובא ולפי הפסק העיקרי בפורני מותר אפילו לכתחלה וכן עמא דבר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף