מהר"ם חלאווה/פסחים/כה/א

מהר"ם חלאווה פסחים כה א

דף כ"ה ע"א

מה לערלה שכן לא היתה שעת הכושר. וא"ת והא משכחת לה בשעת הכושר אילן מלא פירות שנטל יחור ונטעו עם פירותיו שנאסר. א"ל דמדינא מה שכבר נחנט קודם נטיעה מותר הוא דבתר חנטה אזלינן כדאיתא בספרי ואלו היה אפשר לעמוד על הנחנט תחלה מותר הי' אלא שהתערובות אוסרו. וא"ת אמאי לא עביד ק"ו משער נזיר וציפורי מצורע דהיתה להן שעת הכושר ואין בהן כרת ועדיפי מחמץ בפסח א"ל דשער נזיר שאני דלא שייך ביה אכילה והנאה דידיה כאכילה דבשר בחלב וצפורי מצורע שאני שכן הקדש. אי נמי דכיון דאינן מותרין עד שישחוט לאו שעת הכושר מקרי ובהא אתרצא נמי אמאי לא מייתי משור הנסקל דלא נעבדה בו עבירה והיתה לו שעת הכושר ואין ענוש כרת ואסור בהנאה. אלא דכיון דאינו מותר אלא בשחיטה לאו שעת הכושר. חשיב. ושעת הכושר דבשר בחלב היינו שאם שרה בשר בחלב כל היום דבר תורה שרי דדרך בשול אסרה תורה אבל כל אחד לעצמו לאו שעת הכוש' דבשר בחלב הוא דאין כאן בשר בחלב:

כלאי הכרם יוכיחו שאין ענוש כרת. התם במס' חולין מקשה אמאי לא עביד כולו דינא מערלה דליהדר דינא:

מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן תאמר בבשר בחלב שאין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן. ואע"ג דאכתי לא ילפינן אסור הנאה כלל מבשר בחלב דהשתא הוא דאתיא למילף. ה"ק תאמר בבשר בחלב דלכי תיקם לן איסור הנאה על כרחין לא לקי אלא כדרך הנאתו הלכך כיון דסוף דינא לא דמי תחלת דינא נמי לא עבדינן מינה. אלא דאכתי קשיא ואפילו תימא דילפינן מיניה היאך לוקה לא כדרך הנאה ולא שלא כדרך הנאה דהא אין מזהירים מן הדין ובשלמ' באכילה ג"ש הוא אלא בהנאה מנין ושמא נאמר דאין לוקין לאו דוקא אלא כלפי דאמר בכלאי הכרם לוקין אמר ה"נ אין לוקין ואין אסור קבעי למימר. ואע"ג דאין לוקין אלא כדרך הנאתן אמרו אבל איסורא מיהא איכא ה"מ דרבנן והכא אינו אסור דאורייתא קאמר (ח"י):

וכי תימא וכיון דמכלאי הכרם אתיא למילף תו ליכא למימר תאמר בבשר בחלב שאין לוקה אלא כדרך הנאתן דכולה מילתא נילף מכלאי הכרם מה להלן אפילו שלא כדרך הנאה הכא נמי הא ליתא דאי מכלאי הכרם ליכא למילף בק"ו דכלאי הכרם נעברה בהן עבירה הן דהא כתי' לא תזרע כרמך כלאים ובמה מצינו ליכא למילף דהתם כתי' קרא הכא לא כתי' אלא הוכחה בלבד הוא דעבדינן מינייהו לפירוכא:

מה נבלה דרך הנאתה. לאו דוקא דהא נבלה לא אסירא בהנאה אלא הכי קאמר מה נבלה אסורה באיסור האמו' בה כדרכ' אף בשר בחלב באיסור האמור בו בין באכילה בין בהנאה:

והיתה להן שעת הכושר קודם השרשה. וא"ת והא אמרינן בפ"ק דמנחות דטריפה לימסר לגבוה ליכא למילף מכלאי הכרם דמה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר. א"ל דהתם איירי בענבים של נסכים שהגרעון לא היתה להן שעת הכושר:

זרוע מעיקרא בהשרשה. פי' אם זרעו ממש בכרם בהשרשה ואם יש בכל העיקרים אחד ממאתים וכל שכן במאה הכל נאסר כל מה שבכרם אבל אם ההיתר מוסיף על האיסור באחד ומאתים הכל מותר אבל אם היה זה האוסר זרוע ובא כגון הא דעציץ נקוב אין העיקר שנתגדל במקום היתר אוסר אלא התוספת שמוסיף שם בכרם דתוספת זה בזרוע ובא בגידול כולו בזרוע מעיקרא זה הכלל אינו נאסר אלא מה שמתגדל בכרם לאחר היותו כלאי' רק הזרע בזרוע מעיקרא ואם התוספת הזה במאתים אסור באחד ומאתים הכל מותר (ח"י). והא דמשמע הכא דעצי כלאי הכרם אסורין דהכא אמרינן דעיקרן נאסר וכן לקמן תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם וכו' ואלו בפרק האשה שנפלו לה נכסים אמרינן עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה לאו למימרא שיהא מותר בעצים אלא דאפילו אכילה באיסור חשיבא אכילה בכלאי הכרם כיון דאי בעי אידך מצי למעקרינהו ולמזרע של היתר וכן פי' רבינו האי גאון ז"ל וכדכתי' בפרק חזקת בס"ד:

בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה דוקא בשאמר לו הבא עלין של ע"ז אבל אם אמר לו עלין של אילן פלוני ולא מצא אלא של ע"ז והביא מותר והכי איתא בירושלמי בפרק שמונה שרצים בכל מתרפאין חוץ מע"ז כגון שאמר לו הבא מעלין של ע"ז אבל אם אמר לו הבא לי עלין סתם מביא לו עלין של ע"ז. והא דאמרינן בפרק אין מעמידין מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהשיכו נחש ובקש להתרפאות ע"י יעקב בן איש כפר סכניא ולא הניחו ר' ישמעאל התם נמי הא גרסינן בירושלמי מעשה בבן דמא שהכישו נחש ובא יעקב איש סכניא לרפאותו משמו של אותו האיש וכו' ובהא איתרצה נמי ההיא אידך דבפרק אין מעמידין ר' אבהו רמא ליה יעקב מינאה סמא בשוקיה דהא לא אסר ר' ישמעאל אלא משום ע"ז ואע"ג דבעצי אשרה אין כאן ע"ז עצמה אפי"ה אסור משום דלא ידבק בידך מאומה מן החרם דע"ז וכל אבזרייהו קאמר רחמנא כדאשכחן נמי גבי גלוי עריות מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא אמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תספר עמו אחורי הגדר ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר אלמא אפילו בלאו דלא תקרבו אמרו יהרג ואל יעבור:

אפי' הוא נוטל את נפשך. וכי תימא מנ"ל דבע"ז היא א"ל הפך קבלת מלכות שמים דלעיל מיניה אי נמי כיון דכתיב וחי וכתיב לא תחללו שדי' לא תחללו אחמור שבהן שהן שלש אלה. ה"ג וכי מה ענין רוצח אצל נערה מאורשה אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה מאורשה ונערה מאורשה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה וכו'. וה"פ וכי מה ענין רוצח אצל נערה מאורשה והא אינן דומין כלל ואין ענינן אחד ואעפ"י שבא ללמד איזה ענין אין זו מדה בתורה שיביא ענין אצל ענין שלא לצורך עצמו אלא ללמד לאחר כל שיש לאותו ענין מקום קבוע לעצמו ואם רוצח למד מנערה יכתוב הדין ההוא בפי' בפרשת הרוצחין ואם נערה למדה מרוצח יכתוב ג"כ הדין בפי' ומה ענין הדמיון ולא פירש. אלא על כרחינו אחד מהם בא ללמד על חבירו וכיון שכתבן שניהן נמצא על כרחין אף למד ולכך מדמין לפי שזה למד מזה וזה מזה ועשה משתי פרשיות אחת כדרך התורה שסומכת ענין לענין לצורך עצמו וכן הוא בכאן (ח"י):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף