רש"י/פסחים/כה/ב
ושפיכות דמים. כגון אמרו לו הרוג ישראל חבירך ואם לאו תיהרג:
מה למדנו מרוצח לנערה המאורסה. והלא פירש בה אונס פטור כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא נראה כמי שרוצח בא ללמד כאן ונמצא שהוקש כאן להיות למד מכאן והכי קאמר כרוצח כנערה שניהן שוין כמו והיה כעם ככהן (ישעיה כד) ולא נאמר והיה העם ככהן:
ניתן להצילה. ניתן רשות לרואה שהוא רודף אחריה שיצילנה ממנו בנפשו של רודף כדכתיב (דברים כב) ואין מושיע לה הא אם יש מושיע צריך להושיעה בכל אשר יכול אפילו בהריגתו אם אין יכול להציל באחד מאבריו יהרגנו:
יהרג. אם אמר לו עו"ג הרוג או תיהרג יהרג ואל יעבור עבירה זו:
מרי דוראי. מושל עירי:
מאי חזית דדמא דידך סומק. כלומר כלום באתה לישאל על כך אלא מפני שאתה יודע שאין מצוה עומדת בפני פיקוח נפש וסבור אתה שאף זו תדחה מפני פיקוח נפשך אין זו דומה לשאר עבירות דמ"מ יש כאן אבוד נפש והתורה לא התירה לדחות את המצוה אלא מפני חיבת נפשו של ישראל וכאן עבירה נעשית ונפש אבודה מי יאמר שנפשך חביבה לפני המקום יותר משל זה דילמא של זה חביבה טפי עליו ונמצא עבירה נעשית ונפש אבודה[1]:
שייף. מושח:
גוהרקי דערלה. בוסר זיתים קטנים משום רפואה דקסבר מותר להתרפאות באיסורי הנאה:
אישתא צמירתא. חולי שקורין מלוי"י צמירתא חם כמו דצמרה צמורי בבבא קמא (דף ס.):
דרך הנאתו. לאחר שיתבשלו ויוצא שמנן בבית הבד:
מותרת. אין צריך לפרוש הימנה כדמפרש:
הכי גרסינן אפשר וקא מיכוין לא אפשר וקא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דאסיר. אפשר לו ליבדל וקא מיכוין להתקרב כדי ליהנות כגון ריח של ע"ז או אפילו אי אפשר לו ליבדל ומיהו מתכוין הוא וחביב הוא לו ליהנות:
לא אפשר. לו ליבדל ולא קא מיכוין ליהנות דאיכא תרתי להיתר לכ"ע שרי:
כי פליגי דאפשר. לו ליבדל ולא נבדל ומיהו לא קא מיכוון:
פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון במסכת שבת (דף כב.) בגרירת מטה וכסא וספסל ובמסכת ביצה (דף כג:):
דלא אפשר. כגון שצריך לאותן כלים ואין יכול להגביהן על כתיפו ואביי סבר בקטנים נמי שרי רבי שמעון אע"פ שאפשר להגביהן על כתיפו והכי אמרינן במס' שבת[2] ולרבא לא שרי ר' שמעון אלא בגדולים:
איכא דאמרי. מודה רבא היכא דלא קא מיכוין אע"ג שאפשר שרי ר' שמעון דבהכי פלוגתייהו דר' יהודה ור' שמעון ובין לאביי ובין לרבא לר' יהודה אסור לרבי שמעון שרי:
כולי עלמא. אביי ורבא לא פליגי דשרי ואפילו לרבי יהודה:
כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין. ומיהו אליבא דר' שמעון דחשיבא ליה כוונה דמתיר אפי' בדאפשר הואיל ולא קא מיכוין אלמא אכוונה קפיד היכא דקא מכוין אע"ג דלא אפשר אסור:
ה"ג כי פליגי אליבא דר' יהודה דאמר לא שנא מתכוין ולא שנא אין מתכוין אפשר אסור. ולא גרסינן ולא אפשר שרי דהא לא שמעינן ליה דאמר הכי דאי שמעינן ליה הכי היכי פליג רבא למיסר:
אביי כר' יהודה. דקסבר כיון דאסר רבי יהודה בדאפשר אע"ג דלא קא מיכוין שמע מינה לא חשבינן ליה כוונה אלא בדאפשר ולא אפשר תליא טעמא הלכך היכא דלא אפשר אע"ג דקא מיכוין לא איכפת ליה לרבי יהודה:
- ↑ הקובץ שיעורים (פסחים, אות ה) הקשה מדברי המשנה בסוף הוריות כל המקודש מחבירו קודם לחבירו ותלמיד חכם קודם לעם הארץ להחיותו, והוא הדין בראה שניהם טובעים בנהר ואינו יכול להציל אלא אחד מהן צריך להקדים הצלת המקודש יותר ולא אמרינן מאי חזית. ויישב, ששם הוא בשב ואל תעשה אבל לענין להרוג בידים אמרינן מאי חזית. וביאר לפי זה שהוא משום ספק שאין אנו יודעים אם המקודש אכן חביב יותר ולכן בקום עשה אין לנו התר לעשות מעשה ולהרוג את השאינו מקודש. אלא שהעיר שלפי זה אם עבר המקודש והרג את השאינו מקודש כדי להציל את עצמו, לא עשה אלא ספק איסור, ואינו נראה כן.
- ↑ [דף כט:] גליון ש"ס וילנא