פני יהושע/פסחים/כה/ב

פני יהושע פסחים כה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמרא מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לה לברתי' בגוהרקי דערלה וכו' ופי' רש"י דגוהרקי דערלה היינו בוסר. ונ"ל להוכיח מכאן דרבינא ומר בר רב אשי תרווייהו סבירא להו דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני הוא דהא האי עובדא בח"ל הוי וכדמשמע נמי בברכות דף ל"ז ע"ב בעובדא דרבינא ומר בר"א גופייהו בענין דקא זורק את האביונות וקאכיל הקפריסין ואי ס"ד דסבירא להו דערלה בח"ל אינו אלא הלכות מדינה וכפי' רש"י בסוף פרק קמא דקדושין דהיינו מנהג מדינה בעלמא וא"כ אפילו בחולה שאין בו סכנה וכדרך הנאתן נמי לא הוי להו למיסר בפשיטות אע"כ דהל"מ הוא ועיין מה שכתבתי בזה שם בברכות באריכות:

שם אתמר הנאה הבאה מאיליו וכו' אע"ג למאי דמסיק הש"ס בלישנא קמא דפליגי אביי ורבא בכל אפשר ולא מכוין דעלמא אפ"ה נקטו האי לישנא דהנאה הבאה מאיליו לאשמעינן אגב אורחיה כוחא דהיתירא דאפילו בדבר שהגוף נהנה ממנו אפ"ה שרי כשאינו מתכוין ולא דמי למתעסק דקי"ל המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה אע"ג דבשאר איסורין פטור ואפ"ה באינו מתכוין לא משמע להו לחלק בין היכא דנהנה הנאת הגוף ובין שאר איסורין ובזה מתיישב היטב דברי הרמב"ם ז"ל דבפ' י"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ב שכתב דין המתעסק בחלבים ועריות ודין הנאה הבאה בע"כ דשמעתין תכופין וסמוכים זה לזה בהלכה אחת והדבר ברור שנתכוין למה שכתבתי מיהו לקושטא דמילתא לא ניחא ליה להש"ס בסוגיא דשמעתין לחלק בין איסורי הנאת הגוף לשאר איסורים לענין שאינו מתכוין ודו"ק:

אתמר הנאה הבאה לו לאדם וכו' לכאורה משמע מסוגיא דשמעתין ומפי' רש"י ותוס' לקמן גבי מעילה הוא דליכא דעיקר פלוגתא דאביי ורבא היינו באיסורי הנאה מדאורייתא אפ"ה קאמר אביי דשרי ללישנא קמא באפשר ולא מתכוין וללישנא בתרא בלא אפשר ולא קמכוין ולפ"ז אתי שפיר טובא מה שכתב רש"י ז"ל דהיינו כגון ריח של עכו"ם וכן כתב הר"ן ז"ל משום דפשטא דלישנא דהנאה הבאה לאדם משמע דהנאה זו באה לו מאיליו בלי שום מעשה בגופו והא לא משכחת אלא בכגון קול ומראה וריח דמייתי הש"ס בסמוך וכיון דמסקינן דקול ומראה אין בהם מעילה וכ"ש דליתא בשאר איסורין א"כ תו לא משכחת להך מילתא דהנאה הבאה מאיליו אלא בריח לחוד והיינו דוקא בעכו"ם דאילו בשאר איסורין הא פליגי אביי ורבא בעכו"ם בפרק השוכר את הפועל דף ס"ו ע"ב דאביי אמר ריח מילתא היא ורבא אמר ריח לאו מילתא היא אם כן האיך יחמיר רבא טפי מאביי לענין ריח ולכך הוצרך רש"י לפרש דאיירי בריח דעכו"ם ובכה"ג כ"ע מודים דאסור מדאוריי' כמ"ש תוס' בפ' קמא דעכו"ם דף י"ב גבי חנויות מעוטרות בוורד והדס דכיון דבעכו"ם לא כתיב ביה אכילה אסורין אפילו שלא כדרך הנאתן מדאורייתא משא"כ בשאר איסורין דלא הוי אלא באיסורא דרבנן היכא שאין עיקרן עומד לריח משו"ה נקיט רש"י ריח דעכו"ם משום דהוי מילתא דפסקא דאסור מדאורייתא. אלא לפ"ז לכאורה יש לתמוה טובא דאם כן מאי קאמר לא אפשר ולא מכוין כ"ע לא פליגי דשרי דהא מסקינן לעיל בשמעתין משמיה דרבי יוחנן דאסור להתרפאות בעצי אשירה ואפי' במקום סכנת נפשות ולקצת פוסקים אפילו באומר הבא לי עצים סתם אף ע"פ שאין מזכיר לעבודת כוכבים אסור כמו שכתב הב"י וש"ע בי"ד בסימן קנ"ה בשם הירושלמי דאפילו בכה"ג ימות ואל יתרפא אבל בחולה שאין בו סכנת נפשות ממש אסור אליבא דכ"ע אע"פ שאין לך לא אפשר ולא קמכווין יותר מזה מיהו בהא מצינו למימר דכיון דנתכווין מיהו לרפואה הוה ליה כמתכוין להנאה דרפואה עצמו היינו הנאתו אלא דאכתי יש לתמוה טובא אהא דקאמר אביי לאידך לישנא דאיכא דאמרי דבלא אפשר וקא מכוין נמי שרי וכתבו התוס' דכל לא אפשר דשמעתין היינו ע"י טורח גדול והאיך אפשר לומר כן וכי היכא מצינו לחלק באיסור דאוריי' בין אפשר לבין לא אפשר אלא ע"י טורח גדול וזה דבר שאין הדעת סובלת דהא עיקר פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון היינו לענין מלאכת שבת וי"ט ולפ"ז וכי יעלה על דעת שום אדם לומר שיתיר רבי יהודה לעשות מלאכה בשבת או אפי' בי"ט דאיסור דאורייתא היכא דלא אפשר לעשות בהיתר אלא ע"י טורח גדול או משום הפסד ממון ומיקרי נמי לא אפשר כדמוכח בשמעתין לענין מוכרי כסות בכלאים. מכל זה נראה לכאורה מבואר בהכרח גדול דלעולם לא שייך הך מילתא דפלוגתא דאביי ורבא אלא דומיא דהנאה הבאה מאיליו וכל הנך דשמעתין שהם בענין דלא עביד מעשה כלל בגופו אלא שההנאה באה מאיליו וכדפרישית ואביי דשרי היינו לענין שאין צריך לפרוש דהוי ליה כשב ואל תעשה ומשום הכי מתיר אביי ללישנא בתרא אליבא דרבי יהודה אפילו בלא אפשר וקמכוין והיינו נמי משום דשב ואל תעשה הוא ובכה"ג אשכחן דאפילו באיסורא דאורייתא מותר משום כבוד הבריות וכיוצא בזה כדאיתא להדיא בברכות גבי השבת אבידה ובמי שהולך לשחוט את פסחו דמשום כבוד הבריות מותר לדחות המצוה דפסח אפילו שיש בו כרת והיינו משום דשב ואל תעשה הוא ואם כן אין תימא כל כך אם יסבור אביי דכבוד הבריות לאו דוקא אלא היכא דאי אפשר אלא על ידי טורח גדול נמי מותר בשב ואל תעשה כי היכי דהתירו בהשבת אבידה אפילו משום הפסד ממון וגם במלאכה שלו מרובה משל חבירו וכ"ש דיש להתיר טפי משום צערא דגופא וכ"ש לענין ת"ת כעובדא דר"י בן זכאי וכן לתקן בבית קדשי הקדשים דהוי מצוה דרבים ויש להתיר כמו שאבאר לקמן בכל א' וא' מהם במקומו. ועוד דבר מן דין אין לתמוה על סברתו דאביי דמתיר באיסור דאורייתא אפילו בריח דעכו"ם בלא אפשר וקמכווין כיון שהנאה באה מאיליו בלא עביד מעשה בגופו כלל דהא אפילו בגילוי עריות דדמי לעכו"ם לענין יהרג ואל יעבור אפ"ה מסיק אביי גופא בפ' בן סורר ומורה דבאשה לא אמרינן תיהרג ואל תעבור כדאשכחן באסתר אע"ג דבפרהסיא הוי והיינו משום דמסיק אביי דאשה קרקע עולם היא וכתבו רש"י וכל המפרשים דהיינו מפני שאינה עושה שום מעשה ואשכחן נמי לרבא בכתובות בפ' נערה דף נ"א ע"ב דאפילו היכא דמהניא מעבירה ואומרת הניחו לו שאלמלא לא נזקק לה היא שוכרתו אפ"ה מותרת לבעלה כיון שתחלתה באונס אע"ג דסופו בפשיעה והיינו נמי מה"ט גופא כיון דלא עבדה מעשה בגופה ודוקא היכא דתחילתה ברצון אין לחלק בין עובדת מעשה בגופה או לא כיון דרחמנא קריא מעשה כדכתיב ונכרתו הנפשות העושות משום דהנאה אית להו לתרווייהו כדאיתא בפ' המניח דף ל"ג משא"כ היכא דמעיקרא לא נתכוונה לאיסורא אע"ג שסופה ברצון ומתכוונת להנאה אפ"ה אין שם רצון עליו ואינה צריכה לפרוש ממנו כיון דקרקע עולם היא ואינה עובדת מעשה. מעתה אין כאן מקום תימא דיסבור אביי דכ"ש דיש להתיר בהנאה הבאה מאיליו בלא אפשר וקא מכוין אליבא דרבי יהודא כיון דכוונת הלב היכא דליכא מעשה ליכא איסורא ומכ"ש במאי דמתיר אביי ללישנא קמא באפשר ולא קמכווין ורבא בלא אפשר ולא קא מכווין אפילו בריח דעכו"ם וכולה מילתא משום דהנאה הבאה מאיליו הוא ולא קעביד מעשה כך נ"ל נכון לכאורה וכן נראה להדיא מלשון הר"ן ז"ל דלשון הנאה הבאה לאדם בע"כ היינו משום שלא בא לכאן מתחילה לשום כך ובכה"ג אפילו הוא מכוון לה אפ"ה בע"כ קרינן לה כיון שריח מאיליו בא לו וכו' ע"ש משמע שנתכוון לטעם שכתבתי דעיקר ההיתר משום דלא קעביד מעשה אלא דלפ"ז אכתי יש לדקדק דאם כן דפלוגתא דאביי ורבא היינו דוקא בכה"ג דליכא מעשה אלא שבא מאיליו דלפ"ז לא דמי הך מילתא כלל לפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון דמייתי בשמעתין דהא אינהו לא מיירי כלל בדלא עביד מעשה אלא בדעביד מעשה כגון הך דגורר אדם מטה כסא וספסל שע"י מעשיו נעשה החריץ (ומשמע להדיא דדוקא באיסורא דרבנן שרי ר"ש אבל באיסור דאורייתא לא) אבל בדלא עביד מעשה אפשר דר"י נמי שרי וכה"ג נמי קשה לאידך לישנא לאידך צדדי כיון דהיכא דלא אפשר וקא מכוין לא שרי אביי אלא משום דליכא מעשה אם כן אין זה ענין כלל לפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון דאיירי בדעביד מעשה. מיהו יש ליישב דודאי ללישנא קמא לא נחית הש"ס להך סברא לחלק לקושטא דמילתא בין מה שיש בקום עשה ובין שב ואל תעשה אלא לרבותא נקיט דהך מילתא בהנאה הבאה מאיליו להודיעך כחו דרבא דקי"ל כוותיה דאפילו במידי דשב ואל תעשה נמי מודה ר"ש דאפשר ולא מכוין אסור והא דקאמר נמי בלישנא בתרא דתליא בפלוגתא דר"י ור"ש אע"ג דלא דמי להדדי דאינהו איירי בקום ועשה ופלוגתא דאביי ורבא איירי בשב ואל תעשה אפילו הכי שפיר קאמר דתליא בפלוגתא דר"י ור"ש כיון דר"י אזיל בתר מעשה ור"ש אזיל בתר כוונה:

שם בגמ' אפשר וקמיכוין לא אפשר וקא מכוין כ"ע לא פליגי דאסור. לכאורה שפת יתר הוה דכיון דבאפשר וקמיכוין ודאי לא מיקרי הנאה בע"כ מהיכי תיתי דשרי ואפילו הלשון לא זו אף זו לא שייך בכה"ג. והנראה בעיני משום דאביי ורבא גופייהו נקטו למילתייהו בלשון קצרה אלא דסתמא דתלמודא קא מהדר לפרש פלוגתייהו ולמאי דמסיק השתא בהאי לישנא דפליגי באפשר ולא מכוין קאי מילתא דרבא לקמן בסוף הסוגיא בתיובתא וממילא דלפ"ז הוי הלכה כאביי וזהו נגד הכלל דהלכה כרבא לגבי אביי לבר מיע"ל קגם ומשו"ה מהדר סתמא דתלמודא מעיקרא לאשכוחי פלוגתייהו בגוונא אחרינא כגון בלא אפשר וקמכוין כאידך לישנא דבסמוך ולפ"ז הוי הלכתא כרבא אלא דלא אפשר ליה לאוקמי בהכי והיינו כדמסיק דכיון דאפשר וקמכוין ודאי אסור באיסור גמור מדאורייתא דהוי כמזיד גמור אע"ג דהוי בשב ואל תעשה אם כן ממילא אף בלא אפשר וקמיכוין פשיטא דאסור משום דהשתא לא משמע ליה לתלמודא כלל שום סברא להתיר באיסור דאורייתא אפילו בשב ואל תעשה משום הך מילתא דלא אפשר כי אם בטורח גדול והיינו משום כל אותן הקושיו' שכתבתי בסמוך ולא נחית לחלק באותן החילוקים שכתבתי. ועוד דאף אם תמצא לומר דהשתא נמי נחית להך סברא דלישנא בתרא כמו שאבאר לקמן גבי הא דאמר אביי מנא אמינא לה דמשמע לכאורה דשייך הך מילתא אפילו ללישנא קמא כיון דאביי גופא אמרה מ"מ הא קמן דאף ללישנא בתרא לא הוי הך מילתא דאביי אלא אליבא דר' יהודה דאי לרבי שמעון ודאי לכ"ע אסור בלא אפשר וקמכוין ולפ"ז מצינן למימר דהשתא בלישנא קמא סובר הש"ס בפשיטות דאביי גופא כרבי שמעון סבירא ליה כדאיתא להדיא בפרק במה מדליקין דף כ"ב ובכמה דוכתי דאמר אביי כל מלתא דמר עביד כרב לבר מהנך תלת דעביד כשמואל וחד מינייהו הלכה כרבי שמעון בגרירה ומסתמא דאביי גופיה כרבה רביה סבירא ליה ועוד מדאמרינן בכמה דוכתי דהדר ביה אביי לגביה דרבא וקאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות כי היכי דלוקמי כולהו סתמי דמתניתין כרבי שמעון א"כ ממילא שמעינן דס"ל כר"ש והשתא לפ"ז תו לא מצינן למימר כלל להא דמתיר אביי בהנאה בע"כ היינו בלא אפשר וקמיכוין דהא לרבי שמעון ודאי אסור כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה ללישנא בתרא:

שם בתוס' בד"ה לא אפשר ולא קמיכוין כ"ע לא פליגי דשרי ללישנא קמא נראה לפרש וכו'. מה שכתבו כן בלשון נראה לפרש כוונתם על מה שכתבו בסוף דבריהם אליבא דלישנא בתרא דאיכא דאמרי דבענין זה אין פירושם מוכרח כל כך כמו שאבאר בסמוך משא"כ במה שמפרשים ללישנא קמא פירושם מוכרח בהכרח גמור דאי אפשר לפרש כלל בענין אחר דהא לרבא אליבא דרבי יהודה ודאי אסור למאי דלא נחתו התוס' לחלק בהך סברא דשב ואל תעשה שכתבתי וכמו שאבאר בדבריהם בסמוך אלא דלפ"ז אדרבה קשיא לי לאידך גיסא במאי דמשמע מדבריהם דלרבא לחוד הוא דאסור אליבא דר' יהודה ולפי הסוגיא דפ' רבי אליעזר דמילה משמע דאפילו לאביי אליבא דרבי יהודה נמי אסור אפילו בלא אפשר ולא מכוין והיינו מדמוקי אביי לברייתא דימול בשר ערלתו אע"פ שיש שם בהרת כרבי יהודה והתם לענין מילה בצרעת ודאי לא אפשר ולא מכוין הוא אפ"ה איצטריך קרא להיתר מילה בצרעת דמילה דוחה צרעת א"כ ממילא מוכח דבעלמא כה"ג אוסר רבי יהודה:

מיהו בהא מצינו למימר דנהי דמשמע ליה לאביי הכי בפ' רבי אליעזר דמילה היינו למאי דס"ד מעיקרא דאי אפשר לאוקמי הברייתא כר"ש משא"כ לבתר הכי דלבתר דשמע אביי מרבא וסבר דמתוקמי הך ברייתא אפילו כרבי שמעון ושאני התם דהוי פסיק רישיה דמודה ר"ש א"כ שפיר מצי סבר אביי דהיכא דלא אפשר ולא מכוין ולא בפסיק רישיה דאפילו לרבי יהודה שרי כדאמר הכא משו"ה הוצרכו התוספות להכריח פירושם ממילתא דרבא דוקא כנ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם בא"ד ולאיכא דאמרי לא אפשר ולא מכוין לכ"ע דשרי האי כ"ע היינו ר' יהודה ורבי שמעון כו' עכ"ל. הא ודאי דהאי כ"ע א"ש בפשיטות טפי דכ"ש דקאי אאביי ורבא גופייהו כיון דלא אשכחן שום תנא דאוסר אלא דעיקר כוונתם בזה להכריח פירושם דלא נקיט הש"ס באיכא דאמרי אלא מה שמשנה מלשון ראשון והשינוי בהך בבא דלא אפשר ולא מכוין היינו דללישנא קמא האי כ"ע דשרי לא מצי קאי אלא אליבא דרבי שמעון משא"כ לישנא בתרא הוי אפילו אליבא דרבי יהודה ועיקר כוונתם גם בזה שרוצין ליישב דמש"ה לא נקיט בדאיכא דאמרי הך בבא דאפשר וקמכוין לכ"ע אסור. ולפי שאין ענין זה מוכרח כל כך כמו שאבאר ומשו"ה כתבו בתחילת דבריהם בלשון נראה לפרש כדפרישית כנ"ל בכוונת דבריהם מיהו לפי מה שכתבתי בסמוך בלשון הגמרא אין צריך לכל זה דנהי דקאמר הש"ס בלישנא קמא הך בבא דאפשר ומכוין אסור לאו לגופיה איצטריך אלא כדי להכריח דאי אפשר לאוקמי פלוגתייהו דאביי ורבא בלא אפשר ומכוין וכדפרישית משא"כ לישנא דאיכא דאמרי דמסיק דפלוגתייהו דאביי ורבא היינו אליבא דרבי יהודה דוקא ובלא אפשר וקמכוין אם כן אין צורך להזכיר כלל הך בבא דאפשר ומכוין כיון דאפילו באפשר ולא מכוין אוסר רבי יהודה כנ"ל ודוק היטב:

בא"ד ומיירי כגון דלא הוי פסיק רישיה וכו' אין זה נמשך לדבריה' הקודמי' אלא ענין בפני עצמו הוא אלא דבעיקר דבריהם לכאורה יש לתמוה האיך אפשר לומר דלא הוי פסיק רישיה דא"ה לשון הנאה הבאה בע"כ משמע שכבר באה ההנאה ועיקר פלוגתייהו אם צריך להתרחק ולפרוש ונהי דלענין אינו מתכוין דלישנא קמא יש ליישב בדוחק דכיון שאינו מתכוין כבר אפשר בהאי שעתא תסתלק ההנאה משא"כ בלא אפשר ומכוין דלישנא בתרא לא שייך לפרש כלל בענין דלא הוי פסיק רישיה שהרי מתכוין ומתגרר להנות מאותה הנאה שבאה לו ומכ"ש בהא דמייתי רבא ראיות למילתא מההיא דלול בסמוך ומדייקי מיניה שאם מתכוונין האומנין להסתכל בבית קדשי הקדשים אסור אף ע"ג דלא אפשר משמע דלאביי שרי בכה"ג והתם ודאי הוי פסיק רישיה כגון שמתכוונין ומסתכלין לזון עיניהם שם ואין לך פסיק רישיה יותר מזה:

מיהו באמת נראה דלק"מ דלענין מתכוין דשרי אביי ללישנא בתרא לא איכפת לן במאי דהוי פסיק רישיה כיון דאפילו במתכוין גמור מתיר אביי לרבי יהודה דעיקר ההיתר הוא משום דשאני ליה בין אפשר ללא אפשר אם כן כ"ש דשייך לחלק בכה"ג לענין פסיק רישיה להתיר מהאי טעמא גופא משום דלא אפשר ועיקר דברי התוספות שכתבו דמיירי דלא הוי פסיק רישיה היינו לענין התירא דאינו מתכוין דכיון דהוי פסיק רישיה כמתכוין דמי כל זה כתבתי ליישב ולפרש כוונת דברי התוספות אמנם לפי מה שכתבתי בתחלת הסוגיא לחלק בין שב ואל תעשה לדבר שיש בו מעשה אם כן בפשיטות מצינו למימר בהא דמודה ר"ש בפסיק רישיה היינו משום דכיון שע"י מעשיו נעשה האיסור במידי דהוי פסיק רישיה הוי ליה כמתכוין דהוי ליה לאסוקי אדעתא מעיקרא משא"כ ענין הנאה הבאה לו בע"כ דלא עביד מעשה כלל והפסיק רישיה לא נעשה על ידו וגם עתה אין רוצה להנות ממנו כלל אם כן אין טעם לאסור בשביל פסיק רישיה ולא מיבעיא לשיטת הערוך וסייעתו שכתבו בכמה דוכתי דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר אפילו ע"י מעשה והביאו ראיה מהאי דקעביד בארעא דחבריה בפ' הבונה ומהאי דאית ליה הושענא אחריתא בפ' לולב הגזול אם כן כ"ש דיש להתיר בכה"ג דשב ואל תעשה כיון דלא ניחא ליה בהך הנאה שהרי אינו מתכוין להנות ממנו כל עיקר אלא שבאה לו בעל כרחו שלא בטובתו אלא דאפילו לשיטת המחמירים החולקים על בעל הערוך וסייעתו ואוסרים בפסיק רישיה בכל ענין אע"ג דלא ניחא ליה אפ"ה נראה דהיינו דוקא היכא שנעשה הפסיק רישיה ע"י מעשיו משא"כ בהנאה הבאה בע"כ ואינו מתכוין להנות כולי עלמא מודו דלא שייך לשון פסיק רישיה בכה"ג דלשון פסיק רישיה עצמו מורה על זה שעושה מעשה כן נ"ל נכון לולי דמלשון התוס' לא משמע כן והנראה לע"ד כתבתי ודוק היטב:

בא"ד וליכא למימר כו' דהא בשמעתין מייתי עלה מידי דאורייתא כגון מעילה וכלאים ופסול פרה וצ"ל דכל הנהו דמייתי לא הוי פסיק רישיה עכ"ל. ונ"ל לפרש בכוונת דבריהם דכמו דבמעילה ופרה אמרינן לקמן והא הכא דלא אפשר וקא מכוין ממילא משמע היכא דלא מכוין שרי רבא א"כ ע"כ איירי בענין דלא הוי פסיק רישיה וממילא ע"כ פלוגתייהו דאביי ורבא בהנאה הבאה מאיליו איירי נמי בכה"ג דלא הוי פסיק רישיה וכיון דכל הנך באיסור דאורייתא מיירי שמעינן נמי מאיליו דפלוגתייהו דאביי ורבא איירי נמי באיסור דאורייתא כנ"ל בכוונתם אבל באמת יש לדקדק הרבה בזה ואין להאריך והמשכיל יבין מדעתו מתוך הדברים שכתבתי ואבאר אי"ה לקמן הנך סוגיות דמעילה ופרה וכלאים גופייהו ודוק היטיב:

שם בגמ' איכא דאמרי אפשר ולא מכוין היינו פלוגתייהו דרבי יהודה ור"ש ופרש"י בין לאביי בין לרבא לר"י אסור לר"ש שרי. ואין להקשות דאכתי אמאי לא מוקי סתמא דתלמודא לפלוגתייהו דאביי ורבא בהך מלתא גופא דאפשר ולא מכוין דאביי כר"ש כדמשמע בפ' במה מדליקין ובכמה דוכתי דאמר אביי הלכה כר"ש בגרירה ורבא דאסר משום דס"ל כרבי יהודה (וכ"ש לפי מה שכתב רש"י בביצה בפ' המביא) אלא דלא משמע ליה לתלמודא למימר הכי דא"כ הוו להו לאפלוגי בהדיא בפלוגתא דמיירי בה רבי יהודה ור"ש גופייהו דלימא אביי הלכה כר"ש ורבא הלכה כרבי יהודה ואמאי קבעו פלוגתייהו בלשון הבאה מאיליו ואף לפי אותה הסברא שכתבתי לעיל לחלק בין מידי דאית ביה מעשה למידי דלית ביה מעשה אפ"ה ליכא למימר דאתא לאשמעינן הך רבותא גופא דרבא כרבי יהודה ויותר אפילו היכא דלא עביד מעשה דאדרבה כ"ש דקשה טפי דהוה ליה למיתני לפלוגתייהו במידי דאית ביה מעשה דאפילו במידי דאית ביה מעשה מתיר אביי כר"ש דהא קי"ל כח דהיתירא עדיף ואין להקשות ג"כ אכתי הוי מצי למימר דאביי נמי כרבי יהודה ס"ל אלא שסובר דבהנאה הבאה מאיליו כיון דלא עביד מעשה רבי יהודה נמי מודה הא נמי ליתא לפי מה שכתבתי דבאפשר לא שייך לחלק להתיר בשב ואל תעשה דמהיכי תיתי יהנה מן האיסור כיון דאפשר לפרוש ולמיעבד בהיתר כן נ"ל נכון ודוק:

שם ואליבא דר"ש דאזיל בתר כוונה כ"ע לא פליגי דשרי ואף לפי מה שכתבתי דמוכח מסוגיא דשמעתין דשייך לחלק בין איסור דאית ביה מעשה ובין דבר שבשב ואל תעשה נראה דהיינו דוקא אליבא דרבי יהודה דלא אזיל בתר כוונה אלא בתר מעשה משא"כ לר"ש דאזיל בתר כוונה לא איכפת לן במעשה וכה"ג אשכחן להדיא במנחות בריש פרק רבי ישמעאל דפליגי רבה ורבא בנתכוון להעלות דגים והעלה דגים ותינוק או איפכא מר אזיל בתר מעשה ומר אזיל בתר מחשבה ע"ש. ועוד נראה דאליבא דר"ש לא שייך לחלק כלל בין אפשר ללא אפשר תדע דהא דבר שאינו מתכוין היכא דלא הוי פסיק רישיה מתיר ר"ש לכתחילה באיסור דאורייתא אפילו באפשר כדמוכח בסוף הסוגיא ממתניתין דמוכרי כסות והיכא דהוי פסיק רישיה אוסר ר"ש אפילו בדלא אפשר כדמוכח ממילה בצרעת דאיצטריך קרא אליבא דר"ש כיון דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא אפשר משמע דבעלמא כה"ג אסור. ועוד נראה לי דאפילו באיסורי דרבנן אוסר ר"ש בפסיק רישיה אע"ג דלא אפשר כדמוכח מפ' לולב וערבה דף ל"ג בהא דאין ממעטין ענבים מהדס בי"ט משום דהוה ליה כמתקן מנא וזה אינו אלא איסור דרבנן ואפ"ה פשיטא ליה לתלמודא דאסור היכא דלית ליה הושענא אחריתי היכא דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא אפשר אלא ע"כ משום דרבי שמעון לא שאני ליה כלל בין אפשר ללא אפשר אם כן כ"ש דבמתכוין ממש דחמיר טפי מפסיק רישיה שאין לחלק אליבא דר"ש בין אפשר ללא אפשר אפילו בשב ואל תעשה כן נ"ל ברור ודו"ק:

שם כי פליגי אליבא דרבי יהודה כו' אביי כר"י. ונראה דלהאי לישנא דאיכא דאמרי דסבר אביי כר"י אף ע"ג דבפרק במה מדליקין דאמר אביי משמיה דרבה דהלכה כר"ש בגרירה ומשמע דהכי ס"ל ואשכחן נמי לאביי בכמה דוכתי לבתר דהדר ביה דקאמר מודה ר"ש בפסיק רישיה דשפיר מצינו למימר דהתם באיסורי דרבנן איירי והיינו דקאמר הלכה כר"ש בגרירה שהוא איסור דרבנן דהוה כחופר כלאחר יד וה"ה לכל מה דדמי ליה משא"כ באיסורי דאורייתא שפיר מצי סבר כרבי יהודה ואפשר דרבה רביה נמי סבירא ליה הכי מדקאמר הלכה כר"ש בגרירה. מיהו במילתא דרבה בשמעתין דמוקמינן ליה נמי אליבא דרבי יהודה מצינו למימר נמי דכר"ש סבירא ליה והא דקאמר לא אפשר ומכוין אסור היינו אליבא דכולי עלמא כמו שאבאר לקמן בשמעתין:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.