מגיד משנה/מכירה/כ

מגיד משנה ‏ מכירה כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המבקש לקנות מקח מחבירו וכו'. תוספתא בקדושין הובאה בהלכות פ"ק דקדושין וז"ל והמוכר [חפץ] לחבירו וכו' זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו כדברי המוכר ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו כדברי הלוקח ע"כ. וזה מבואר:

ב

הלוקח מאחד מחמשה בני אדם וכו' מניח דמי המקח וכו'. פסק כרשב״א וכסתם משנה דיבמות פ' האשה שלום (יבמות דף קי"ח:) דלא נחלקו ר״ע ור״ט בלוקח שמניח דמי מקח ביניהם ומסתלק וכן הוא בהלכות ופירשו ז״ל שמניחן ביד ב״ד וזה שכתב ויהיו הדמים מונחין הכוונה בב״ד:

ואם הוא חסיד נותן דמים וכו'. בזה חלוקים עליו הרמב״ן והרשב״א ז״ל ואומר דבמקח אפילו בא לצאת ידי שמים מניח ביניהם ומסתלק וכ״כ פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ז) ועיין בתוס' שם בד״ה התם:

ג

לקח מקח מאחד וכפר בו ונשבע וכו'. זה מתבאר בפרק הגוזל עצים בב"ק (דף ק"ג:) בסוגיא דאמרינן התם ואי ס"ד דאישתבע מה לי גזל מה לי מקח הרי דבנשבע מקח וגזל שוין. ודין הגזל מפורש פ"ד מהלכות גזילה:

ד

נאמן בעל המקח לומר וכו'. ברייתא בקדושין פ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ג: ועיין בתוס' שם בד"ה בד"א) נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי בד״א בזמן שהמקח בידו וכו' וניחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט מתרוייהו ואמר חד מדעתאי וחד בעל כרחי. ויש מי שפירש קושיא זו אסיפא דאפי' בזמן שאין מקחו בידו ליהימניה כל זמן שהלוקח שם דהוה ליה כעין דיין שנאמן לומר לזה זכיתי ולזה לא זכיתי שבעלי דינין עומדין לפניו כדאיתא התם ופריק התם דנקט מתרוייהו וכיון שכן שנטל משניהם ה״ז אינו מדקדק אי זהו מדעתו ואינו נאמן אלא הרי הוא כעד אחד וגרסינן שם ולא ידע הי מדעתו והי (בעל כרחיה) פירוש ואין ידוע בעדים אע״פ שהמוכר אומר כך הוא כיון שאין מקחו בידו אינו נאמן. ומתוך דברי המחבר נראה שהוא גורס ולא ידע פי' שאף המוכר אינו יודע אי נמי אפי' ידע המוכר רצה הלה לישבע שבועת התורה וליטול מחצה נוטל וחבירו נוטל בלא שבועה. ודין זה נתברר ריש פ״ק דמציעא וזה לשון הגמ' גבי שנים אוחזין בטלית דנשבעין וחולקין אותה בין שטוענין טענת מציאה וכל אחד אומר אני מצאתיה בין שכל אחד טוען אני לקחתיה ואמרינן התם מקח וממכר נחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט מן תרוייהו מחד מדעתיה וחד בעל כרחיה ולא ידע וכו' ופירש בעל המאור ז״ל לחזי זוזי ממאן נקט דאע״ג דאין מקחו בידו ואינו נאמן אלא ככל אדם מ״מ זה שהוא מעיד כנגדו הוא מתחייב שבועת התורה על פיו דעד אחד הוא וזה שהוא מסייעו יש לפוטרו לגמרי דכיון דשבועתו אינה אלא מדרבנן ואיכא חד סהדא דמסייע ליה דינא הוא דלישקול בלא שבועה ופריק דלא ידע שהמוכר עצמו אינו יודע ע״כ דבריו ז״ל. וזאת היתה כוונת המחבר שאם המוכר יודע ומעיד והוא הדין לעד אחד זה שמסייעו העד נוטל בלא שבועה. והנכון הוא אחר שאין שבועתו אלא מדרבנן וחבירו חייב שבועה דאורייתא ולפיכך כתב ולא ידע ממי נטל וכן דקדק הר״א ז״ל בהשגות וכתב שאין הדין ברור אצלו וכבר הראה פנים בעל המאור לזה ועיקר:

ה

הרי שטען על חבירו וכו'. דין זה פשוט בכמה מקומות בגמ' המוציא מחבירו עליו הראיה ויתבאר בהרבה דינין שיבאו בזה הפרק ואבאר מאין יצאו:

ז

אמר לחנוני תן לי בדינר פירות וכו' ונתן לו. פירוש שהגביהן לוקח והניחן ברה"ר והדין משנה בשבועות פרק כל הנשבעין (דף מ"ב) ודבריו בפירושה כדברי ההלכות ואין הדין אלא ברה"ר אבל אם היו ברשות מוכר ממש או ברשות לוקח המוציא מחבירו עליו הראיה ואין כאן אלא שבועת היסת וזהו שאמר ר' יהודה בברייתא כדאיתא בהלכות:

ח

נתן הלוקח דינר וכו'. ג"ז באותה משנה ופסק כרבנן וכן פירש הרב ר' מאיר ובחדושין ג"כ פסקו כן:

ט

וכן הדין בנותן דינר לשולחני וכו'. פי' וכבר קבל נותן הדינר מעות והניחן ברה"ר וג"ז משנה שם:

ואם לא הודה שמכרן וכו'. ג"ז משנה שם וכרבנן שהמעות הם ברה"ר שאם היו ברשות שולחני אינו נשבע השולחני אלא היסת כמו שנתבאר בחנוני:

י

המחליף פרה בחמור וכו' המוכר שפחתו וילדה וכו'. פירש רש"י ז"ל בהשואל להכי נקט מחליף ולא נקט המוכר פרתו וילדה דאילו מוכר במעות לא קנה לוקח עד דמשיך וכיון דמשיך מידע ידע אם ילדה כבר או לא ילדה וליכא לספוקי בעד שלא מכרתי ומשלקחתי אבל מחליף פרה בחמור לא היה צריך למשוך הפרה [או החמור] דכיון שמשך בעל הפרה את החמור נקנית הפרה לבעל החמור בכל מקום שהיא ואין ידוע אם ילדה אם לא ילדה וכן המוכר שפחתו (נקט מוכר) דקיימא לן עבד כנעני נקנה בכסף וכשנתן המעות נקנית לו השפחה ואפילו היא בבית הבעלים ואין ידוע אם עד שלא ילדה נתן הכסף ע"כ.

ומה שכתב המחבר אפי' אומר המוכר איני יודע [שישבע מוכר שאינו יודע] . לאו למימרא דכשהלוקח [טוען טענת] ברי ולא הביא ראיה לדבריו ומוכר אומר איני יודע שישבע מוכר שאינו יודע ותהיה שלו שהרי יתבאר לפנינו שאם שניהם טוענין שמא יחלוקו כ"ש כשהלוקח טוען טענת ברי והמוכר אומר איני יודע שאינו נוטל המוכר בשבועת שאינו יודע אלא הכוונה שצריך לוקח להביא ראיה ואין אומרים כיון שהוא טוען ברי ומוכר שמא יטול לוקח בלא ראיה:

לא הביא ראיה ישבע המוכר וכו'. כבר ביארתי שאין זה אלא כשהמוכר טוען טענת ברי אבל כשהמוכר טוען טענת שמא יחלוקו. והחילוק בין ולד פרה לולד קטנה הלוקח אומר גדולה לקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדולה המוכר אומר קטן מכרתי והלה אומר איני יודע אין לו אלא קטן זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר שהקטן מכר זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ע"כ במשנה ובהלכות והעמידו משנה זו בגמרא בשטענו עבד גדול בכסותו והלה מודה לו בעבד קטן בכסותו ומדין גלגול שבועה חייב לישבע אף על העבד וכמו שנתבאר פ"ה מהל' טוען ונטען לפיכך כשאמר מוכר איני יודע ה"ז מחוייב לישבע שאינו יכול לישבע ומשלם ולוקח נוטל גדול אבל דין המחבר כשאינו טוענו כסות אלא עבד וידוע שאין נשבעין על העבדים דבר תורה אלא היסת לפיכך כתב הרב כן וכן הדין מוכרח בסוגיא שם:

יג

אמר הלוקח גדול לקחתי והמוכר שותק. זה למד מדין השפחה שהבאתי למעלה:

ואם אמר המוכר איני יודע. כבר ביארתי שאין זה דומה למשנתנו ששנינו מוכר אומר איני יודע זכה בגדול לפי שכאן אין זה מחוייב שבועה מן התורה.

ומ"ש ישבע שאינו יודע. לפי שלא ילמד לומר טענת רמאות איני יודע לפטור עצמו משבועת התורה וכמ"ש פ"א מהל' טוען ונטען במנה לי בידך והלה אומר איני יודע ועיקר וכן כ"ש שאם אין הלוקח יודע דלא אמרינן יחלוקו דומיא דולד דלעיל משום דהתם אין לזה בולד חזקה יותר מזה משא"כ כאן שהרי זה מוחזק בעבדו והבא להוציא ממנו עליו הראיה:

יד

כל מי שנולד הספק ברשותו וכו' כיצד המחליף וכו'. זה מימרא דשמואל בכתובות פרק המדיר (כתובות דף ע"ו:) בזה הלשון ממש ויש מי שלא פסקה בהלכה אלא על בעל הפרה להביא ראיה וכבר נכתב דעת זה בהלכות ויש מי שפסקה ולזה נוטה דעת הרב אלפסי ז״ל ומ״מ כתבו קצת המפרשים ז״ל דלא אמרינן הכי אלא כשמת החמור ברשות בעל החמור ובעל החמור אינו טוען ברי שהיה חי בשעת משיכת הפרה הא אם היה בעל החמור טוען ברי או שהיה החמור באגם על בעל הפרה להביא ראיה וכתב הרשב״א ז״ל בסוף דבריו וצ״ע על הרב אלפסי ז״ל שלא חילק בזה כלל וכן כתב הרמב״ן ז״ל עכ״ל:

טו

מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכו'. זו ברייתא שם ובאלו טרפות (דף נ':)

ומ"ש לא הוגלד פי המכה הרי הדבר ספק ועל הטבח להביא ראיה וכו' ואם לא הביא ראיה ישלם הדמים. זה מבואר בסוגיא שם אליבא דשמואל דכי אמרינן בברייתא לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה דוקא כשנתן הטבח המעות וקאמר שאם בא להוציא מהמוכר על הטבח להביא ראיה אבל לא נתן הטבח מעות אין על המוכר להביא ראיה אלא מוציאין מן הטבח בלא ראיה וכן נתבאר בהלכות ומ"מ כבר כתבתי שיש פוסקים דלא כשמואל וכאן אם לא נתן הטבח דמים על המוכר להביא ראיה ובלא ראיה אין מוציאין מן הטבח וכן הרשב"א ז"ל הקשה לדברי המחבר לומר דסוגיין דלא כהלכתא:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף