לחם משנה/תמורה/א

לחם משנה ‏ תמורה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל הממיר וכו' ולמה לוקין וכו'. בפי"ג מהל' שכירות הארכתי בלשון רבינו ז"ל ובלשון ה"ה ז"ל ע"ש: ועוד שאין לאו ועשה וכו'. בפ"ק דתמורה א"ל אביי וכל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו והרי ממיר ותירצו הוו ליה תרי לאוי וחד עשה וכו'. ורש"י ז"ל הביא גירסא אחרת דגריס בגמרא שאני ממיר דהוי לאו שוה בכל וכו' ורבינו כתב טעמי השני גירסאות דהוא ראה אותם וייטבו בעיניו השני טעמים ופירש דממיר לאו שלו שוה בכל בציבור ושותפין אבל העשה אינו שוה בצבור ושותפין ולכך לא אתי העשה הגרוע ודחי הלאו והקשו מאונס על זה כדפירש"י ז"ל לפי גירסא זו וא"ת בריש פירקא אמרינן דאתא קרא לרבויי אשה לתמורה והקשו שם בין לר"מ בין לר"י טעמא דרבי קרא לאשה הא לא רבייה קרא הוה אמינא כי עבדה תמורה לא לקיא והאמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי ר' ישמעאל איש או אשה וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה איצטריך מהו דתימא ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הצבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ"ל ע"כ. משמע דצבור ושותפין לא לקו היכא דעושין תמורה וא"כ היכי קאמר רבינו ז"ל כאן דהלאו שוה בכל ולקי ואין העשה שוה. וי"ל דרבינו ז"ל גורס כגירסת רש"י שכתב שם ה"מ לאו שיש בו מעשה אבל לאו שאין בו מעשה לא דהיקשא דאיש ואשה לא הוי אלא ללאו שיש בו מעשה כדקאמר קרא אשר יעשה. ואם תאמר מ"מ מאי מקשה מרב יהודה נימא דאי מהיקשא דאשה לאיש לא הוה ידעינן אלא דלקיא האשה על התמורה דהיקשא לעונשין הוי אבל מ"מ תמורתה לא הויא תמורה כיון דכל הפרשה דתמורה בלשון זכר נאמרה כדאמרינן התם והוה מקיימינן לישנא דקרא דמשמע בזכר דוקא והיקשא בכי ה"ג דלעונשין הוה שוה אשה לאיש דלקיא על התמורה אבל אין תמורתה תמורה מידי דהוה אצבור ושותפין לדעת רבינו דלקו על התמורה ואין תמורתן תמורה ולהכי אתא קרא לרבויי אשה שיהא תמורתה תמורה. וי"ל כיון דלעונשין שוים א"כ לתמורתן תמורה ג"כ שוים כיון דקרא אזהר לאיש ואשה וא"כ והיה הוא ותמורתו יהיה קדש נמי דקאמר רחמנא אכל מאן דמזהר עלייהו קאמר אבל בשותפין לא אמרינן הכי משום דמעטיה קרא ממעשר בהמה דיצא מן הכלל כדכתב רבינו ז"ל לקמן בפ' זה דמה מעשר קרבן יחיד ואינו עושה תמורה אף כל קרבן יחיד ולא שותפין. אבל מ"מ קשה דמיניה נמי ממעט קדשי נכרים כדכתב רבינו ז"ל לקמן ואיתיה בפרק קמא דתמורה וכן ממעט נמי קדשי בדק הבית בריש תמורה וכתבו רבינו ז"ל לקמן וכיון דקדשי בדק הבית וקדשי נכרים אימעיטו לגמרי דהעושה בהם תמורה לא לקי מדרבינו ז"ל לא הזכיר בהם מלקות כלל א"כ שותפין וצבור דאימעיטו מההוא קרא גופיה אמאי לא נמעיט להו לגמרי אפילו ממלקות מיהו לזה יש לומר דשאני הכא דהוי קרבן דמיחייב בו היחיד וכיון דאשכחנא ביה חיובא נאמר דלא אימעיט אלא מתמורה דלא הוי תמורה:

לוקה ארבעים וכו'. התוס' ז"ל הקשו בריש תמורה וא"ת אמאי לא תנא שמונים דהא כתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו וי"ל דלא נחית למנין מלקות אלא כלומר דלקי עליה עוד י"ל לעולם דלא לקי אלא ארבעים ותרי לאוי צריכי חד בקרבן שלו וחד בשל חבירו וכגון דאמר כל הרוצה להמיר יביא וימיר ע"כ. ורבינו אית ליה כתירוצא בתרא ולכך כתב לוקה ארבעים לבד ואע"ג דבריש תמורה בסוגיא שהבאתי למעלה אמרו הוו להו תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי דמשמע שהם שתי אזהרות בדבר אחד לא הוא אלא הם אזהרות בענינים חלוקים ומ"מ מיקרי שהעשה עוקר אותו כיון שאינו לוקה על שום אחד מהם מחמת העשה ופשוט הוא ובהדיא אמרו בברייתא בגמרא שם בריש תמורה (דף ט') דתרווייהו צריכי וכתירוץ בתרא דתוספות וכדעת רבינו ז"ל ולכן אני תמיה על תירוץ התוספות קמא איך רצו לומר דלקי שמונים דמשמע דהוא נגד הברייתא והגמרא אשר שם:

ב

אבל אם דימה שמותר להמיר והמיר וכו' הרי זה תמורה ואינו לוקה וכו'. ברפ"א מהל' איסורי מזבח כתב רבינו ז"ל דהמתכוין לומר שלמים ואמר עולה אינו כלום ואם עשה כן בבעל מום אינו לוקה אבל אם דימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדישו הרי זה קדוש ואינו לוקה ע"כ. וא"ת יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא מי שדימה שמותר להקדיש דבקדשים תפוס והוי קדוש כאן אמרת דאינו לוקה בתמורה מי שנתכוין לעשות עולה ועשה שלמים דבקדשים לא תפיס ולא הוי כלל כאן בתמורה אמרת דלוקה, וי"ל דלענין המלקות אזלינן בתר הכוונה ובנתכוין לעשות עולה ועשה שלמים הרי נתכוין להמיר וכיון דנתכוין לאיסור לקי וכדכתב רבינו ז"ל גבי קדשים בריש הלכות איסורי מזבח אע"ג שנתכוין לאיסור אינו לוקה ובתמורה לקי כיון שנתכוין לאיסור דרבייה קרא יהיה אע"ג דלא נעשית מחשבתו שהוא רוצה לעשות עולה והיה שלמים אבל דימה שמותר להמיר כיון דאין כוונתו לאיסור אינו בדין שילקה אבל לענין התפיסה לא אזלינן אלא בתר מחשבתו והיכא דנתכוין לעשות עולה ועשה שלמים בדין הוא דאינו קדוש כיון דלא נעשית מחשבתו אבל היכא שדמה שמותר להקדיש בעל מום למזבח הרי נעשית מחשבתו שבעל מום שחשב להקדיש הקדיש אע"פ שטעה לענין הדין מ"מ הענין יצא לפועל כמו שחשב ולא דמי לנתכוין לעשות עולה ועשה שלמים דלא נתקיים הענין וגדול טעות הענין מטעות הדין וכיוצא בזה חילק הרב בעל כ"מ ז"ל לתרץ מה שהקשה הרא"ש ז"ל על רבינו ז"ל דהקדש טעות אינו הקדש ומדברי הר"א ז"ל בפ"א מהל' איסורי מזבח נתבאר שהשיג כאן על רבינו ז"ל בתרתי במ"ש שהמתכוין לומר הרי זו תמורת עולה ואמר הרי זו תורת שלמים דלקי על התמורה דאינו כן דאין מלקות על השוגג ולא נזכר המלקות בגמרא אלא לענין הגוזז והעובד ולא הכניס עצמו הראב"ד ז"ל בפירוש זה משום דלא משמע ליה מלקות בקדשים אלא בגוזז ועובד כדכתב כאן הרב בעל כ"מ ז"ל אלא משום דלא משמע ליה מלקות בתמורה על השוגג וכן השיג על רבינו ז"ל במ"ש דהיכא שדימה שמותר להמיר דלא לקי דלא קי"ל כחזקיה ואע"ג דאינו לוקה על ההמרה כדכתב רבינו ז"ל מ"מ לוקה הגוזז והעובד דזהו פירוש המלקות דנזכר שם. ואולי שטעמו של הראב"ד ז"ל דקי"ל כחזקיה לגבי ר"י ור"ל דרביה דר"י הוה א"נ דהנהו אמוראי לא פליגי אהדדי ובכולהו קי"ל דגבי תמורה קדוש ולוקה הגוזז והעובד וכשכתב בפירוש אמרו בגמרא דסבור שמותר להמיר והמיר וכו' ג"כ היה יכול לומר שאמרו בפירוש גבי אכנס לבית זה דלקי דבכולן אית ליה להר"א ז"ל ענין אחד דקדוש ולוקה הגוזז והעובד ולא הממיר ופירוש לקי ולא לקי לדעת הר"א ז"ל הוי כאומר קדוש או אינו קדוש דאי קדוש לוקה העובד ואי לא קדוש אינו לוקה הגוזז והעובד אלא דאמרה הר"א ז"ל בחדא והוא הדין באידך וגבי כסבור לומר שחור ואמר לבן אמרינן בגמרא דלקי וכיון דטעמו של רבינו ז"ל גבי נתכוין לומר עולה ואמר שלמים דמשום דנתכוין לאיסור לקי גבי תמורה ה"ה בהא ואע"ג דרבינו ז"ל לא הזכיר זה ממילא שמעינן לה דזיל בתר טעמא. ומ"ש הרב בעל כ"מ ז"ל דרבינו ז"ל סובר דהנהו אמוראי לא פליגי אלא לענין מלקות אבל לענין שהוא תמורה מודו הא להא קשה דלוקה ותמורתו תמורה תרווייהו מרבינן ליה מקרא דיהיה דקרא דיהיה אתא לומר דלקי ג"כ וא"כ אי מרבינן להני לענין דתמורתו תמורה מקרא דיהיה ה"ה למלקות. ואפשר היה לומר דרבינו ז"ל סובר דפליגי אהדדי לגמרי בין לענין המלקות בין לענין התמורה אלא דבהא שנתכוין לומר עולה ואמר שלמים משמע ליה דכולהו מודו דלקי כיון שנתכוין לאיסורא ומשם הכי כתב דלקי ובאינך מספקא ליה כמאן הלכתא ולכך פסק לחומרא דהוי תמורה אבל מ"מ אין מלקין דאין מלקין על הספקות וכיון דהוה ספק אצלו לא חייבו מלקות, וגם זה דוחק דא"כ היה לו לומר ה"ז ספק תמורה כדכתב לקמן גבי המיר נכרי:

ונכנס ושכח. מלשון ושכח נראה דרבינו ז"ל מפרש כפירוש התוס' ז"ל וי"ל כלומר כשאכנס לבית זה תהיה בהמה זו תמורה מיד וזו קרי קדושה ונכנס והמיר וכו' ולא כפירוש רש"י ז"ל:

ו

אין קדשי נכרים וכו'. כתב הרב בעל כ"מ ז"ל בשם הר"י קורקוס דאפשר דרבי יוסי לא פליג על ר"ש בהא וכן בסוף פי"ח מהל' פסולי המוקדשין כתב ויש מי שאומר שרבינו ז"ל מפרש דמתניתין דקתני ורבי יוסי מחייב לא קאי אלא אשוחטין בחוץ דסמיך ליה לאין חייבים עליהם וכו'. ולא ידעתי איך אפשר לומר כן דבברייתא דהביאו בריש תמורה אחר דברי ר"ש אמרו שם אמר ר' יוסי בכולן אני רואה להחמיר משמע דאכולהו פליג לכך נראה עיקר כמו שתירץ בעל כ"מ ז"ל דפסק כר"ש אע"ג דר' יוסי נמוקו עמו משום דהבעיא דבעי בגמרא בריש תמורה בסתמא הוי אליביה. ומ"ש רבינו הנכרי מד"ס עושה תמורה וכו' כתב הרב בעל כ"מ ז"ל דנפקא ליה משום הא דאמרינן בברייתא לא נהנין ולא מועלין והדין עמו דאם אמר כן גבי תחלת הקדש כשהקדישו מתחלתו ראוי ללמוד משם לסוף הקדש דהיינו תמורה דהא חמיר סוף הקדש מתחלת הקדש לגבי הקדש בטעות כדאמרינן בפרק ב"ש בתחלתו דהקדש בטעות אינו הקדש ותמורה בטעות הוי תמורה:

והמיר בה נכרי ה"ז ספק וכו'. וא"ת הא כתב לעיל דהמתכפר ממיר ולא המקדיש ואיך ימיר כאן הנכרי שהוא המקדיש. וי"ל דנתן לו רשות המתכפר שימיר כמה שכתב לעיל ואם אמר בעל הקרבן כל הרוצה להמיר וכו' אבל הר"א ז"ל בהשגות סובר דהא דאיבעיא לן בגמרא דהקדיש נכרי ומתכפר ישראל לא שימיר הנכרי דודאי אין הנכרי מימר אלא הבעיא הוא היכא שימיר המתכפר עצמו או ישראל אחר ברשות המתכפר אי עושה תמורה כיון דבא ההקדש מכח נכרי ולהכי השיג על רבינו ז"ל במ"ש דאם המיר הנכרי שהוא ספק דהוא שיבוש כלומר דאין הבעיא אלא כשהמיר ישראל כדכתיבנא אבל רבינו ז"ל סובר דהבעיא היא כשהמיר הנכרי עצמו וכדמשמע בלישניה דקאמר הנכרי מהו שימיר דמשמע הנכרי עצמו הוא המימר ועל דא קאמר בגמרא דבהקדיש ישראל להתכפר נכרי מבעיא ליה כלומר אע"ג דאמרה תורה דאין הנכרי עושה תמורה הוא כשהקדיש נכרי לצורך נכרי אבל כשהקדיש נכרי לצורך ישראל אפשר דהנכרי עצמו עושה תמורה אם הישראל המתכפר נותן לו רשות כדכתיבנא. זה נ"ל פשוט בכוונת הר"א ז"ל ורבינו ז"ל. והרב בעל כ"מ ז"ל כתב שדברי הר"א ז"ל מבוארים בריש תמורה. ואני אומר דאינו כן דאין פירוש הבעיא מבואר כדבריו אדרבה לשון הבעיא מורה כפירוש רבינו ז"ל. גם מה שכתב דרבינו מדרבנן קאמר לא היא דודאי הבעיא דבעי בגמרא מדאורייתא בעי דהא מקשי ליה ממאי דאמרינן אין עושין תמורה והיינו מדאורייתא ותירצו דהתם איירי בהקדיש נכרי להתכפר נכרי משמע דהבעיא מדאורייתא ומשום הכי כתב רבינו ז"ל הרי זו ספק תמורה כלומר ומחמירינן בספק קדשים דאורייתא אבל אם היה הבעיא מדרבנן ודאי דהיה לו לפסוק דאינה תמורה דספק דרבנן לקולא:

טז

כיצד האומר רגלה של בהמה זו עולה. אע"גדהיכא דאמר רגלה של זו עולה אפילו מיקדש לא קדשי כיון דלא הוי דבר שהנשמה תלויה בו דלא פשטה קדושה בכולהו כדפסק רבינו ז"ל בפט"ו מהל' מעה"ק אין להקשות על רבינו מה שהקשה בגמרא בפ"ק דתמורה תמורה הוא דלא עבדי הא מיקדש קדשי ונאמר דמדכתב רבינו ז"ל אין עושה תמורה האומר רגלה של בהמה זו תחת זו משמע דאם אמר רגלה של זו קדש קדשה וזה הפך ממ"ש בהל' מעשה הקרבנות כדכתיבנא, דלא הקשו כן בגמ' אלא משום דקאמר ר' יוסי במשנה והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה וכו' מכלל דת"ק מודה בתחלת הקדש כדכתב שם רש"י ז"ל:

או שאמר בהמה זו תחת עוברה של חטאת זו וכו'. וא"ת תיקשי ליה מאי דהקשו בגמרא במעי אמו הוא דלא עבדין הא אבראי עבדין והא תניא אין הולד עושה תמורה וא"כ כיון דרבינו ז"ל פסק לעיל דאין הולד עושה תמורה איך קאמר הכא דאין ממירין תחת העובר של חטאת אפילו שיצא הולד לאויר העולם אין ממירין בו. וי"ל דאיירי כגון שהקדיש חטאת מעוברת דקי"ל כר"י דאמר הקדיש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר כדאמר בפ"ק דתמורה ואז ודאי היכא דיצא לאויר העולם מימר בולדה דהרי הקדיש הולד בפני עצמו כשהיה במעי אמו:

יז

או בטומטום ואנדרוגינוס וכו'. וא"ת כיון דפסק רבינו ז"ל בהלכות איסורי מזבח בפ"ג דהמקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטרפה וכלאים ויוצא דופן למזבח ה"ז כמקדיש עצים ואבנים למה הוצרך לכתוב כאן דאין עושין תמורה וכי מאחר שאינן קדושים איך מקדישין בשלמא בטרפה ויוצא דופן משכחת לה כדאמר ר"מ בסוף פ"ב דתמורה במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה במקדיש ולד ויצא דופן ולהכי הוצרך רבינו ז"ל לכתבה אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס אמרו שם דלא משכחת לה אלא בולדי קדשים ואליבא דר' יהודה דאמר הולד עושה תמורה וכיון דרבינו ז"ל דאמר הולד עושה תמורה וכיון דרבינו ז"ל פסק דאין הולד עושה תמורה היכי משכחת להו כלאים וטומטום ואנדרוגינוס. ושמא רבינו ז"ל תפס לשון המשנה אע"ג דלפי מאי דפסק הוא דאין הולד עושה תמורה לא שייכי. ומה שפסק רבינו כר"א וכתב בפירוש המשנה שאין חולק עליו קשה דבגמרא לא משמע הכי דאמר שמואל המקדיש טרפה צריכה מום קבוע ליפדות והקשו שם לשמואל מברייתא ומשנה ותירץ דלמא הך תנא סבר דכל היכא דלא חזיא לגופה לא נחתה קדושת הגוף ופירש"י ז"ל דילמא הא מני ר"א היא ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה. ואולי רבינו ז"ל כתב כן בפירוש המשנה משום דר' אושעיא פליג עליה דשמואל התם ואמר אינו אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד ולרבי אושעיא ס"ל דלא פליגי רבנן עליה דר"א וכוותיה דר' אושעיא קי"ל מדמתני' לא הביא פלוגתא דרבנן משמע דליכא מאן דפליג עליה דר"א ואע"ג דבתוספתא פליגי רבנן לא משגחינן בתוספתא כדכתב הרב בעל כ"מ ז"ל:

מה בין אלו לבעל מום וכו'. פירוש לבעל מום שקדם הקדשו את מומו דעושה אותו תמורה דאי קדם מומו להקדשו כבר כתב רבינו ז"ל לעיל דאינו עושה תמורה ומאי קשיא ליה אלא ה"ק טרפה ויוצא דופן דקדם הקדשו למומו כגון שהקדישו ואחר כך נטרפה ויוצא דופן שהקדיש ולד ויצא דופן אמאי אינו עושה תמורה הרי בעל מום שקדם הקדשו למומו כיוצא באלו עושה תמורה לכך תירץ שזה יש במינו קרבן ואע"ג דטרפה איכא במינו קרבן כבר תירצו בגמ' דדמיא לבהמה טמאה שאסורה באכילה ולא חש רבינו ז"ל להאריך. ובפ"ג מהל' איסורי המזבח נתן טעם זה רבינו ז"ל ג"כ גבי מקדיש טומטום ואנדרוגינוס וכו' וכתב ואינן כבעלי מום שבעל מום יש במינו קרבן וכו' ושם ודאי יש להקשות דאותו טעם לא שייך דגבי תחלת הקדש שוין הם טומטום ואנדרוגינוס עם בע"מ מעיקרו דאם אמר הרי אלו למזבח בכולן ימכרו ויהיו הדמים לקרבנות המזבח ואפילו בבע"מ כדכתב שם הר"א ז"ל בהשגות ואמר במשנה גבי בע"מ הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה ואם אמר הרי אלו קרבן אפילו בבע"מ נמי אינו כלום כדאמרינן במשנה גבי בע"מ הרי אלו עולה לא אמר כלום והעיקר ודאי שטעמו של רבינו ז"ל הוא לענין המלקות כדכתב שם הרב בעל כ"מ ז"ל וכבר נתנו טעם זה בגמרא לענין המלקות בפ"ק דתמורה (דף ז') כמו שנתנו אותו לענין תמורה בפ"ב דתמורה. ומ"מ קשה לי על מה שהשיג שם הראב"ד ז"ל על רבינו קושיא זו שכתב שם דכיון דרבינו ז"ל קאמר ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה משמע דאיירי שאמר הרי אלו למזבח ומש"ה הוקשה לו דאפי' בבעל מום נמי דמשמע מדבריו דאילו היה כותב רבינו ז"ל דהם חולין גמורים לעשות כל מה שירצה לא הוה קשה ליה דבין הכי ובין הכי קשה דאין הפרש בענין תחלת הקדש מטומטום ואנדרוגינוסס לבע"מ כדכתיבנא וההפרש הוא לענין תמורה כמו שאמרו בפ"ב דתמורה ולענין המלקות כמו שאמרו בפרק ראשון:

כא

שכל המשנה בחטאות לא נתקדשה כלל וכו'. נראה דמחלק רבינו ז"ל בין חטאת לשאר הקרבנות ומה שהקשו בפ"ג מתמורה אלא מעתה בכ"ג שהפריש פרה לפרו תקדוש דהא פרת חטאת וכן גבי יחיד שהפריש שעיר לשעירתו ונשיא שהפריש שעירה לשעירו הוה משמע דמשמע ליה לגמ' דלכ"ע לא קדשי כלל בין לר"ש בין לרבנן וכן פירש הרב בעל כ"מ ז"ל דעת רבינו ז"ל בפ"ד מהל' פסולי המוקדשין. אבל מ"מ קשה טובא דמה הקשו בגמ' לר"ש לרבנן קשה טפי דאע"ג דליכא שם עולה עליה קדיש שאמרו המפריש נקבה לפסחו ולאשמו עושה תמורה ומאי אמרת לרבנן דשאני חטאות משאר קרבנות א"כ לר"ש ג"כ ואיך הקשה לר"ש בהיות שהקושיא יותר פשוטה לרבנן. והר"א ז"ל שם בהשגות בפ"ד מהלכות פסולי המוקדשין רוח אחרת עמו שסובר דלרבנן ודאי דכהן שהפריש פרה לחטאתו ויחיד שעיר ונשיא שעירה דקדוש ועושה תמורה דלא גרע ממקריב נקבה לפסחו ואשמו אלא לר"ש הוא דמקשו בגמרא הכי דאלא מעתה תקדוש ותירץ בעד רבינו ז"ל שאפשר שפסק כר"ש. וכבר תמה עליו הרב בעל כ"מ ועוד אני מוסיף עליו דאיך אפשר לומר כן דאפי' לר"ש גבי אשם קדוש גבי קדושת דמים ומה שאמר תמכר שלא במום הוא ליקח בדמיו קרבנות וכן מתבאר שם יותר בסוף הסוגיא שאמרו שם ר' יהושע סבר לה כר"ש דאמר כל מידי דלא חזי ליה לגופיה לא נחתה ליה קדושת הגוף משמע מהתם דקדושת דמים חיילא ואע"פ שנאמר דמאי דמקשה גמרא הוא לר"ש כדפירש הר"א ז"ל לא מקשה אלא דתקדוש לענין לעשות תמורה וכמו שמוכיח מה שתירצו גבי כ"ג שהפריש פרה לפרו קדשי בדק הבית הוי ולא עבדי תמורה אבל שלא יחול אפילו קדושת דמים אי אפשר לומר אפי' לר"ש וא"כ אם רבינו ז"ל היה פוסק כר"ש איך קאמר אין מקדישין לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים. ובמאי דמפרש הר"א ז"ל בפשטא דשמעתא דפריך לר"ש דוקא אבל לרבנן ודאי דעושה תמורה קשה דא"כ מאי מקשה לר"ש אלא מעתה בפרה שהפריש וכו' אין הכי נמי דבהא מודה ר"ש לרבנן אלא שיש לומר דהא בעי גמרא לגלויי אי יודה בהא ר"ש לרבנן או לא ותירץ לו המתרץ דודאי פליג ר"ש בהא לרבנן:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף