הר המוריה/תמורה/א

הר המוריה ‏ תמורה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המימר

לוקה. ב"מ צ"א א' חולין ב' א' תמורה ב' א' ד' ב' תוספתא מכות פ"ד.

כל

בהמה וכו'. וכ"כ לקמן הלכה י"ד יעו"ש והטעם דגופין מחלקין למלקות כמו שמחלקין לחטאות עיין קדושין ע"ז א' ועיין כריתות ד' א' ב' יעו"ש וע"ע ברש"י תמורה כ"ז א' בד"ה גברא וכו' ללישנא ירושלמי שם מבואר כדברי רבינו כאן יעו"ש היטב.

מפי

השמועה וכו'. מכות ט"ז א' שבועות כ"א א' תמורה ג' א' ותוספתא פ"ד דמכות. ועיין במרן מה שהקשה ע"ז הא מימר יש בו מעשה דבדבורו עביד מעשה כדאיתא שם בש"ס והנה כבר האריך בזה הלח"מ בפי"ג מהל' שכירות ופי"ח מהל' סנהדרין ה"ב יעו"ש היטב ועיין לעיל פ"א מהל' איסורי מזבח ה"א בלח"מ שם ולקמן פ"ד הי"א במרן בשם ר"י קורקוס יעו"ש וע"ע במל"מ פ"ד מהל' מלוה ולוה ה"ו וע"ע תשובות שאגת אריה סימן ע"ח יעו"ש היטב וע"ע בספר מעיין החכמה בענין דתמורה מש"כ בזה ובתוס' חדשים ריש תמורה שכוונו לדבר אחד יעו"ש היטב ועיין בילקוט בחוקותי שם מביא הסוגיא דתמורה ב' ב' בזה"ל בין לרבנן בין לר' יהודה טעמא דרבייה קרא לאשה הא לא רבייה קרא הו"א כי עבדא לא תילקי והאמר רב יהודה אמר רב וכן תנא ר' ישמעאל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה איצטריך סד"א הנ"מ עונשין דשוין בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הצבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי כי עבדא לא תלקי קמ"ל ואיצטריך גבי סמיכה ואיצטריך גבי תמורה סד"א הנ"מ בדבר שיש בו מעשה אבל מימר דלאו מעשה הוא סד"א לא תחייבה אשה קמ"ל קרא ור' יוחנן דאמר כעושה מעשה דמי קרא למאי אתי איצטריך סד"א הנ"מ בלאו ששוה בכל אבל תמורה לא אהכי איצטריך ואם המר ימיר עכ"ל וברור הוא שכן היה גירסת רבינו ולק"מ מכל מה שהקשו עליו ולקמן אי"ה יבואר עוד מזה. ולענ"ד נראה להעיר עוד קצת בזה והוא דעיקר טעמא דר"י דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו משום דיליף לה מנשבע ומקלל את חבירו בשם והו"ל שני כתובים הבאין כאחד דמלמדין לדידיה כמבואר בקדושין ל"ה א' ובסנהדרין ס"ז ב' ובדוכתי טובי לכן ס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין ואי משום מימר דהו"ל שלשה כתובים ובשלשה כתובים אף לר"י אין מלמדין ע"ז אמר ר"י לא תיתני מימר כיון דבדבורו עביד מעשה נמצא שאינו מסוג אחד עם הנך תרי אבל לדידן דס"ל דשני כתובים אינם מלמדים א"כ מנשבע ומקלל את חבירו ילפינן דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ומתמורה ילפינן דהיכא דבדבורו איתעבד מעשה אה"נ דלוקה (אבל יש לעיין ע"ז מסוגיא דמכות ד' ב' וי"ג ב' יעו"ש היטב וצ"ע רב).

ושני

לאוין וכו'. תמורה ד' ב' (ועיין מכות ט"ו א' בד"ה תנינא וכו' שכתב דהיכא דהלאוין אינן סמוכין דאתי עשה ודחי ללאוין יעו"ש וכ"כ בחולין פ"א א' יעו"ש ועיין בזבחים קי"ד ב' ד"ה אלמא וכו' שם כתבו בענין אחר קצת יעו"ש ויש לעיין בזה).

שאין

לאו וכו'. שם וכגי' רש"י בלשון ראשון וכ"ה בסמ"ג לאוין סימן שמ"ה יעו"ש וכ"כ הלח"מ ועיין בתשובת שאגת אריה סימן פ"ב יעו"ש היטב.

שהצבור

והשותפין וכו'. עיין יומא נ' ב' זבחים ו' א' הוריות ו' ב' תמורה ב' ב' י"ג א' י' א' ט"ז א' ב' כ' א' תוספתא דתמורה פ"א תו"כ בחוקותי פ"ט.

המיר

בשבת. תוספתא שם פ"א.

לוקה

ארבעים. עיין תוס' חולין ב' א' ד"ה וסופג וכו' ובתמורה ב' א' ד"ה וסופג וכו' ועיין בלח"מ ומה שנדחק הלח"מ בהא דאיתא שם ד' ב' דהוי תרי לאוי וחד עשה וכו' יעו"ש ואדרבה משם איכא תיובתא על סברת התוס' כיון דחד לאו לא לקי משום דהוי לאו הניתק לעשה וכבר הרגיש בזה הרש"א בחולין שם (וכ"כ השאגת אריה בסימן ע"ח) ובאמת דברי התוס' תמוהים לכאורה ובזה י"ל דזה כוונת רש"י שם שכתב דסופג את הארבעים משום לא ימיר יעו"ש ולמה לא כתב משום לאו דלא יחליפנו דהוא קדים אלא ע"כ דאל"כ הוי לאו הניתק לעשה ולכן לקי משום דכתיב עוד לאו לא ימיר (ועיין ב"מ צ"א א' שם כתוב משום לא יחליפנו יעו"ש) והבן.

והנה בהא דפשיטא להו דעל חד לאו לא לקי משום דניתק לעשה לכאורה הוא כשיטת הריב"א שהובא בתוס' חולין קמ"א א' ד"ה ל"צ וכו' לענין דעשה אינו דוחה עשה ול"ת דמ"מ הלאו נדחה ואין לוקין עליו יעו"ש היטב ומה שהשיגו התוס' עליו מהסוגיא דהתם לכאורה אין זו השגה דהתם ה"ק דכ"ז שלא שקלה הרי עומד בפניו עשה ול"ת וא"כ אע"ג דהלאו נדחה מ"מ העשה נשאר ואין מי שידחנו. ואין לומר דהכי קשה להו דהא העשה דמצורע קאי בין בתחלה ובין בסוף וא"כ מותר לקחת לטהרת מצורע דמתחלה דחי הל"ת דלא תקח ואף כי לקחה ויש לפנינו עשה דשילוח א"כ אתי עשה דטהרת מצורע ודחי עשה דשילוח וא"כ שפיר דחי העשה דמצורע העשה ול"ת דשילוח הקן א"כ למה איתא שם לא צריכא דעבר ושקלה לאם דלאו עבר העשה הוא דאיכא וכו' הא יש להתיר ליקח לכתחלה. זה אינו דהא בלא"ה קשה וכמו שהקשה מרן הכ"מ בפי"ג מהלכות שחיטה הא העשה ול"ת אינם בחד זמן רק מתחלה אתי הל"ת דלא תקח ושוב כאשר לקחה אז יש העשה של תשלח לרבנן שם יעו"ש היטב שנשאר בצ"ע ועיין בר"ן פ"ק דקדושין רכ"ב א' רמז תרע"ה וע"כ צ"ל כתירוץ התורת חיים שם דכיון דלא איפשר להתקיים המצוה דמצורע רק ע"י דחיית עשה ול"ת א"כ מעיקרא לא דחי כלל יעו"ש היטב א"כ אתי שפיר שיטת הריב"א דכאן נמי כיון דכאן איכא דחיית העשה ול"ת הל"ת נדחית והעשה קיימת וא"כ מה ידחה אותה ולכן אסור ליטלה. ואין לומר דהיה קשה להו לישנא דש"ס דעבר ושקלה לאם וכו' דלשיטת הריב"א מותר ליטול ולא מחוייב רק לשלח אח"כ זה אינו דאם מתחלה נטלה בשביל המצוה אה"נ דמחוייב לשלחה אח"כ דאין בכח המצוה לדחות ל"ת ועשה ולכן הוכרח לתרץ דהוא נטלה מתחלה לדבר הרשות ועבר הלאו וכעת הוא צריך לה לטהרת מצורע והו"א דעשה דמצורע דחי עשה דשילוח והבן כן נראה לפענ"ד להליץ בעד הריב"א זי"ע.

וע"ע בתוס' קדושין ל"ד א' בד"ה מעקה וכו' שכתב דאם יש לאו בהדי עשה אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה יעו"ש ודלא כשיטת הריב"א (וע"ע פסחים מ"ז ב' ד"ה כתישה וכו' יעו"ש) ולפ"ז י"ל דאה"נ דדבר שיש בו תרי לאוי אלים כל לאו שבו ולא מינתק לעשה וא"כ לקי שמונים וא"כ שפיר הקשו התוס' והבן שוב מצאתי בספר ראש יוסף שכתב בריש חולין וז"ל (לאחר שפירש דברי הרש"א) אבל הא לא קשיא ליה דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי אבל חדא מיהא עקר ולא נשאר אלא חדא דז"א דמנלן זאת דאימא דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי כלל וכלל ולקי על שניהם ובכללים הארכנו בזה עכ"ל ואולי כיון למש"כ ודלא כהשאגת אריה וצ"ע בזה. וע"ע בספר ראש יוסף שכתב ליישב דברי הרש"א דהתוס' הקשו לפי שיטת רבא דס"ל דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני ולוקי אדעבר אמימרא דרחמנא ולפ"ז אה"נ דהצבור והשותפין שהמירו אע"ג דאין תמורתם תמורה מ"מ לקי עלייהו והנה א"כ לפ"ז לא מיקרי לאו הניתק לעשה והא דקאמר הש"ס דהוי לאו הניתק לעשה היינו דווקא לאביי דס"ל דאי לאו דמהני לא לקי עלה וא"כ בצבור ושותפין לא לקי עלה יעו"ש היטב ורבינו דהכא ס"ל ג"כ כרבא אף דלא מהני מ"מ לקי כמו בצבור ושותפים ואהכי מיקרי לאו שאין בו מעשה דלא נתפס בקדושה וכמש"כ לעיל ד"ה מפי השמועה בשם השאגת אריה ומעיין החכמה ולהכי כתב דלא ניתק לעשה ולפ"ז י"ל דשם ב' ב' גריס הנ"מ לאו דאית ביה מעשה אבל לאו דלית ביה מעשה לא ול"ג לה להא דמחלק בין לאו השוה בכל ובין לאו שאינו שוה בכל וכמש"כ השאגת אריה סימן פ"ב דא"כ יקשה סוגיא דיבמות פ"ה א' יעו"ש היטב ומיושבים כל דברי רבינו ואין להאריך עוד בזה.

ב

המימר

בזדון וכו'. תמורה י"ג א' י"ז א' ותוספתא פ"א ותו"כ בחוקותי פ"ט. ומשמע שם דלת"ק דמפיק לה ליהיה קדש לענין דחל תמורה אבעל מום קבוע דאינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד א"כ לית ליה דחל על השוגג כמזיד יעו"ש היטב וכן משמע קצת בלישנא דמתניתין ובתוספתא יעו"ש היטב וא"כ לא אתי שפיר לכאורה מש"כ רבינו בפירוש המשניות דלא מצינו חולק עליו ועוד הא ר"י דתמורה י"ג א' ודאי חולק ע"ז והנה ראיתי בתוס' יו"ט דהרגיש בזה דר"י יעו"ש. והנה בהא דתו"כ י"ל דרש"י כתב שם בש"ס דילפינן מדכתיב רע בטוב וטוב ברע יעו"ש וא"כ י"ל דרבינו מפרש לה ג"כ הכי ואע"ג דע"כ מרע בטוב אינו מוכרח דמיירי בבע"מ קבוע וע"כ צ"ל כן להתו"כ מ"מ י"ל דכוונת רבינו דבמשנה לא הוזכר מחלוקת עליו ועיין לקמן הלכה י"ז במרן יעו"ש היטב.

ה"ז

עושה וכו'. גרס שם י"ז א' ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי כסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי וכמש"כ שם על הגליון וטעמא כמש"כ מרן והלח"מ.

דימה

שמותר וכו'. פסק שם כלישנא אחרינא דחזקיה וכך איתא שם לישנא אחרינא גבי תמורה קדיש גבי קדשים לא קדיש עכ"ל אבל דעת הראב"ד ז"ל דגם בזה גרסינן דלקי ואין הכוונה שלוקה על התמורה כיון דשוגג הוא רק אם גזז או עבד בו אח"כ יעו"ש ודומיא דהכי ג"כ לוקה בסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים דלוקה אם עבד בו או גזזו אבל בלא"ה אינו לוקה ועיין מש"כ לעיל פ"א מהל' איסורי מזבח יעו"ש היטב ועיין כאן בלח"מ מש"כ בזה יעו"ש היטב.

ואמר

מדעתי. ט"ס וצ"ל ואמיר מדעתי והוא שם מימרא דרב ששת.

ושכח

והמיר וכו'. עיין השגת הראב"ד ועיין לח"מ ודעת הראב"ד משמע שנכנס בבית אחר וטעה שהוא הבית שכיוון בו.

ג

בקרבן

שאינו וכו'. עיין יומא נ' ב' נדרים ל"ו ב' זבחים ו' א' תמורה ז' ב' ח' א' ט' א' י' א' ב' ב' ותוספתא שם פ"א ובתו"כ בחוקותי שם.

המיר

קרבנו וכו'. תמורה ט' א' שם.

ד

הוא

שעושה וכו'. עיין במקומות שציינתי לעיל ה"ב ד"ה ושכח יעו"ש ומש"כ ולא המקדיש וכו' עיין תוס' תמורה ז' ב' ד"ה שאין וכו' יעו"ש.

ה

היורש

מימר. תמורה ב' א' ערכין ב' א' מנחות צ"ג א' זבחים ו' א' (ועיין תוס' שם ד"ה אחד וכו') ובתו"כ שם.

הם

בה וכו'. כ"ה מסקנת הש"ס בזבחים ו' א' ומ"מ לא מיקרו שותפים ממש דמכפרי בקיבעא כמבואר לעיל פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הי"ג יעו"ש.

ו

קדשי

עכו"ם וכו'. זבחים מ"ה א' ועיין במרן בשם ר"י קורקוס ועיין בלח"מ מש"כ בזה ועיין לעיל פי"ח מהל' פסולי המוקדשין הכ"ד מש"כ בזה ועיין לקמן הלכה י"ב מש"כ בזה.

מדברי

סופרים וכו'. עיין מרן ואולי יצא לו כן מן התוספתא פ"ק דתמורה עושין תמורה באחרים יעו"ש אך מזה אין ראיה דשם מיירי בישראל עיין תמורה ט' א' וצ"ע. וע"ע בלח"מ מש"כ בזה יעו"ש היטב ודבריו צ"ע דהא התחלת הקדש מקדיש מדאורייתא משא"כ תמורה וא"כ ק"ו דידיה הוא פריכא והבן ונ"ל כי הראב"ד כוונתו ג"כ להשיג ע"ז וע"ז תירץ מרן דמ"מ מדברי סופרים ממיר והבן.

הקדיש

בהמה וכו'. תמורה ב' ב' והנה הראב"ד משיג ע"ז יעו"ש והלח"מ הבין דכוונת מרן לומר דמש"כ תמורתו ספק הוא מד"ס ובוודאי ז"א דהא מד"ס ס"ל לרבינו דעושה תמורה רק דבא ליישב שמוכח מהראב"ד שמשיג גם ע"ז דמד"ס ממיר וע"ז כתב מרן דרבינו מפרש דהתם מיירי מדאורייתא כנ"ל דאל"כ עדיפא מינה הו"ל לאקשויי דמדרבנן ממיר בוודאי אף שלא הקדיש בשביל ישראל והבן. גם מש"כ הלח"מ דאם הבעיא מד"ס הו"ל למיפסק להקל יש לעיין לפ"ז. ודע דמלשון רש"י ז"ל משמע דמפרש כהראב"ד דהבעיא הוי בקרבן עכו"ם וכן משמע מלשון הש"ס דאם תפרש דהבעיא הוא על עכו"ם גופיה א"כ הו"ל למיבעי ג"כ בקרבן ישראל אם העכו"ם מצי מימר ביה או לא ועוד דמדקאמר דפשיט ליה מהא דקדשי עכו"ם אלמא דהאיבעיא הוי בקרבן ולא הוי האיבעיא במימר וכן תפרש כל הסוגיא הזו בפשיטות ולדברי רבינו אין נכון לכאורה ויש לעיין בזה ולשיטת התוס' (רשמתי לעיל ה"ד) אתי שפיר אבל לדעת רבינו דאין המקדיש עושה תמורה יש לעיין.

ז

עושין

תמורה. תמורה ב' א' ב' ערכין ב' ב' חולין ב' א' מנחות צ"ג א' תו"כ בחוקותי שם.

ח

שהגיע

לעונת וכו'. שם בתמורה ב' ב' (והא דהעיר מרן בזה אפ"ל דיש נ"מ בין לשון את"ל דהוה פשיטות ובין לשון ואפי' את"ל ועיין ברש"י והבן היטב).

שאינו

לוקה וכו'. שם בש"ס.

ט

ממירים

בחטאת וכו'. תמורה ז' ב' תוספתא פ"א ותו"כ בחוקותי שם.

ואין

הכהנים וכו'. שם בכל המקומות.

הבעלים

שהמירו וכו'. כן מבואר שם במשנה ובתו"כ ועיי"ש בש"ס ח' ב' ובתוספתא שם ועיי"ש ברש"י חילופי גירסאות שונות.

וכן

כהן וכו'. זה כ"ש מישראל שיש לו בכור ופשוט.

י

של

כהן גדול וכו'. יומא נ' ב'.

אבל

פרו וכו'. לכאורה משמע שם דהויא בעיא דלא איפשיטא ואולי י"ל כיון דמסיק שם נ"א ב' דרחמנא אפקריה לגבי אחיו הכהנים משמע ליה דפשיטא ליה דאין עושה תמורה. שוב ראיתי דלק"מ דהאיבעיא שם אזלא אליבא דר"מ דאית ליה פר של יוה"כ הוא קרבן יחיד והא מסקינן שם נ' א' דהוי של שותפין יעו"ש ופשוט.

יא

אינן

עושין וכו'. תמורה י"ג א' ל"א ב' (ועיין תוס' זבחים י"ב א' ד"ה וש"מ וכו' ותמורה כ"ו ב' ד"ה וש"מ וכו' וקדושין ז' ב' ד"ה וש"מ וכו') ודע דבתו"כ שם איתא וז"ל בהמה בבהמה לא בהמה בעופות ולא עופות בבהמה בהמה בבהמה ולא בהמה במנחות ולא מנחות בבהמה ולא בהמה בהם עכ"ל ומשמע לכאורה דעופות בעופות שפיר ממירין ורק אין ממירין בהמה בעופות ולא עופות בבהמה ויש להבין מה זה שסיים ולא בהמה בהם דלכאורה אין לו הבנה וצ"ע (ועיין בשער המלך מש"כ בזה) ואולי י"ל דכ"ש עופות בעופות דאין ממירין דומיא כמו שאכתוב לקמן הלכה ט"ז יעו"ש.

יב

בדה"ב

אין וכו'. תמורה י"ג א' ל"א א' תוספתא פ"ג ותו"כ בחוקותי שם.

שנאמר

במעשר וכו'. לפי המבואר בש"ס הוא דברי ר' שמעון אבל רבנן נפקא להו מדכתיב קרבן ה' יעו"ש וא"כ יש לעיין למה בחר רבינו דברי ר"ש ולא כרבנן ולכן צ"ל דרבינו היה לו גירסת הלישנא אחרינא שהובא ברש"י דהוא מחלוקת רבי ורבנן ומתניתין כולה ר"ש לכן בחר בדרך משנתינו והבן.

יצא

קרבנות וכו'. במשנה שם יליף לה מדכתיב לא יחליפנו ולא ימיר בלשון יחיד ושוב מייתי לה מדאיתקש למעשר יעו"ש. ואין לומר דהוא מחלוקת ת"ק ור"ש דהא לא נזכר זה בש"ס וצ"ל דמדכתיב לשון יחיד שמעינן דאין הצבור והשותפין עושין תמורה אפי' מקרבן יחיד ומהא דאיתקש למעשר ידעינן דאין קרבן שותפין עושה תמורה אפי' ליחיד וכ"ה מדויק לשון המשנה (ועיין תוספתא פ"ק) ומה דאיתא בש"ס לפי שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו משמע קרבן יחיד קרבן צבור וכו' ה"ק דמשם לא ידעינן רק דהממיר לא יהיה רק יחיד אבל מ"מ ממהות הקרבן לא ידענו ואולי הוא אף קרבן של צבור ושל שותפין וכ"ה ברור בעיני ודלא כהקרבן אהרן שם אות ג' ד'. הן אמת דלישנא דתו"כ משמע קצת דמדכתיב לא יחליפנו ולא ימיר ממעטינן קרבן דצבור ודשותפין יעו"ש אמנם יש לדחוק (ויותר נכון להגיה ולמחוק תיבת ש"ל וכצ"ל ולא אוציא את הצבור וכו' וכן לא אוציא את יחיד וכו' אבל ראיתי באדרת אליהו שהעתיק התורת כהנים כלשונו ממש ומפרש כהק"א) דכוונתו למה שכתבתי ובזה ניחא לפי מש"כ לעיל ד"ה שנאמר במעשר דר"ש מפרש טעמא דרישא וכלישנא אחרינא שברש"י וא"כ לכאורה יסתור דברי עצמו ולפי מה שכתבתי אתי שפיר שוב ראיתי בתוס' יו"ט שהרגיש ג"כ קצת בזה ועיי"ש ומה שנראה לענ"ד כתבתי.

הוקש

למעשר וכו'. בתמורה ג' א' וכלישנא אחרינא ולא כלשון ראשון שם ועיין שם בתוס' דבור המתחיל ומעשר דגן וכו' ובזבחים מ"ה א' איתא שם כלישנא אחרינא והטעם דשם אתי כר"ש ומינה מבואר דאף רבנן ס"ל בהא כר"ש ודלא כר' יוסי ובזה אתי שפיר דפסק רבינו לעיל סעיף ו' דאין קדשי עכו"ם עושין תמורה יעו"ש.

יג

בע"מ

קבוע וכו'. בכורות י"ד א' חולין ק"ל א' תמורה ט' א' ל"ג ב' ותוספתא פ"ב דבכורות ובתו"כ ויקרא פט"ז יעו"ש.

יד

המימר

תמים וכו'. תמורה ט' א' ובתו"כ שם. ואם המיר בע"מ בבע"מ עיין שם כ"ז א' תוס' ד"ה בע"מ וכו'.

אחד

במאה וכו'. שם ט' א' ודלא כר"ש ועיין שם בתו"כ ובתוספתא דתמורה פרק א'.

בזו

אחר זו וכו'. דבזה אפילו ר"ש מודה לר"ל שם בש"ס.

טו

עושה

תמורה. תמורה י"ב א' י"ג א' ט"ז ב' ל"א ב' בכורות ס' א' תוספתא דתמורה פרק א' תו"כ שם.

ולד

בהמות וכו'. תמורה יו"ד ב' י"ב א' י"ג א' ל"א ב' תוספתא שם תו"כ שם.

המימר

בבהמה וכו'. כבר נתבאר לעיל הלכה י"ד.

טז

איברים

או וכו'. תמורה י' א' ושם ט"ז ב' ועיין תוספתא פ"א (ובתו"כ בחוקותי איתא שם וז"ל בהמה בבהמה ולא בהמה בעוברים ולא עוברים בבהמה בהמה בבהמה ולא בהמה בעבדים ולא עבדים בבהמה ולא איברים בשלמים ולא שלמים בהם עכ"ל והנה בבא מציעתא אין לו הבנה ומהקרבן אהרן אות ח' מבואר דה"ג בהמה בבהמה ולא בהמה באיברים ולא איברים בבהמה בהמה בבהמה ולא בהמה בעוברים ולא עוברים בבהמה ולא איברים בשלמים ולא שלמים בהם יעו"ש אך גם זה לא יתכן כיון שכבר מבואר זה ברישא א"כ הסיפא מיותר ואולי הכוונה בסיפא דקאמר ולא איברים בשלמים היינו בכל שהוא שלם בין שהוא נולד בין שהוא עובר ולא שלמים בהם היינו ג"כ כך כל שהוא שלם בין נולד בין עובר אין ממירין באיברים ואתי לכלול דאין ממירין איברים בעוברים ועוברים באיברים) ויש לעיין אי ממירין עוברין בעוברין או איברים באיברים ויש לעיין ג"כ על רבינו למה השמיט הדין דאין ממירין איברין בעוברין ואולי ס"ל דהוא כ"ש (ועיין לעיל הלכה י') ומזה נדע דכ"ש דאין ממירין איברין באיברין ועוברין בעוברין והבן. והא דעוברין לא מיירי בוולדות קדשים דאינהו בלא"ה לא עבדי תמורה כנ"ל הלכה ט"ו אלא מיירי במקדיש העובר וע"ד המבואר לעיל פט"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"ח ופ"ד מהל' פסולי המוקדשין ה"ו ופשוט וכמבואר שם בתמורה בסוגיא ההיא וכ"כ הלח"מ.

יז

בכלאים

או וכו'. יבמות פ"ד א' בכורות מ"ב א' תמורה י"א א' י"ז א' ועיין בתוספתא פ"א דרבי יוסי פליג על זה וע"ע במרן ובלח"מ ועיין מש"כ מזה לעיל בפ"ג מהל' איסורי מזבח ה"י יעו"ש.

בטומטום

ואנדרוגינוס וכו'. שם אוקמה כרבי יהודה דס"ל וולדות עושין תמורה וא"כ לרבינו דפסק דלא כר"י לא הו"ל לכתוב זה וכבר הרגיש בזה הלח"מ ועיין שם מה שכתב בזה ואולי י"ל דבכל מקום דהקרבן קדוש הוא לוקה ואע"ג דהתמורה אינה חלה ודומיא דקרבן צבור ושותפים ולכן כתב כאן דאינו לוקה כלל ועדיפא מוולד קדשים ויותר נראה דנתן טעם אחד לכולן ומשום טרפה ויוצא דופן נקט לה וכסברת הלח"מ יעו"ש ועיין להלן בקטע הבא.

בין

אלו וכו'. ר"ל טרפה שנטרפה אח"כ וכן יוצא דופן שקדש הולד במעי אמו וכמבואר שם י"ז א' ועיין לח"מ שם. אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס הוי כבע"מ שהומם קודם שהוקדש דלא עביד ג"כ תמורה כמבואר לעיל הלכה י"ג. אבל יותר נ"ל לומר דרבינו כתב טעם זה לכולן ומיירי שהקרבן עצמו היה תמים וזכר ודאי והמיר בו טרפה ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס וקמ"ל דלא חל עלייהו קדושת תמורה וא"כ שפיר יש חילוק בין בע"מ לאינך הני דבע"מ בכה"ג חל עליו קדושת תמורה כמבואר בתמורה ט"ז ב' וש"נ והא בע"מ קבוע קודם שהוקדש לא גריע כחו רק דאין עושה תמורה אבל מ"מ נעשה תמורה וקמ"ל דהני אין דומים לבע"מ ואין חל עליהם קדושת תמורה והכי משמע לישנא דרבינו דכתב הממיר בכלאים וכו' היינו שהתמורה היא כלאים ויוצא דופן ובהכי ניחא נמי קושיא דלעיל (בד"ה הקודם) דכיון דליכא לאשכחינהו רק בוולדות קדשים ולרבי יהודה והא לרבינו לא ס"ל כוותיה אבל לפ"ז אתי שפיר דהא הש"ס לא קאמר לה רק על אין מקדישין לעשות תמורה ושפיר קאמר לה דליכא לאשכוחי רק בוולדות קדשים אבל רבינו לא מיירי מזה ומיירי דאין חל עליהם קדושת תמורה ופשוט לדעתי והא דאין עושין תמורה לא איצטריך רבינו לאשמעינן והבן.

יח

הרי

הן וכו'. תוספתא פ"א דתמורה ומשמע שם קצת דעושין בהן תמורה היינו דתמורה חלה עליהן אבל אם הם גופן של זבח אינו מבואר שם דעושין תמורה על אחר אבל מדברי רבינו משמע קצת דהם עושין תמורה על אחרים והטעם דדינן כבע"מ עובר כמו שמבואר לעיל פ"ד מהל' איסורי מזבח ה"י יעו"ש ועיין ירושלמי שקלים פ"ד ה"ד.

יט

בהמה

שחציו וכו'. תוספתא פ"ק דתמורה והכי משמע בקדושין ז' א' וזבחים י"ב א' ותמורה כ"ו ב' וכריתות כ"ז א' יעו"ש היטב דדוקא אם לקחה אח"כ והקדישה כולה הא לא"ה אין עושין תמורה ויש לדחות דהתם לרבותא נקט (דאפ"ה אינה קריבה).

כ

שדינן

שימותו וכו'. תמורה כ"א ב' מעילה י' ב' וע"ע תמורה כ' א' ובתוספתא שם פ"א (ויש שם ט"ס וצריך להגיה ואין עושה תמורה וכן הגיה שם המפרש).

כא

נקבה

לפסחו וכו'. תמורה כ' א' ותוספתא שם פ"ב (וע"ע בתוספתא פ"ט דפסחים) ויש שם ט"ס בתוספתא ונ"ל כמו שהוא בפסחים שם ועיי"ש בפסחים בהגהת הגר"א שם ועיין לעיל פ"ד מהל' פסולי המוקדשין הט"ז ופ"ד מהל' קרבן פסח ה"ד יעו"ש היטב.

ודע דר"ש פליג ע"ז וס"ל דהמפריש נקבה לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב ור"ל דבנקבה לאשם ולפסח דס"ל לר"ש דנמכר בלא מום אין עושה תמורה יעו"ש היטב בכל המקומות (ועיי"ש דר"ש בן יהודה אמר משמו דאפי' המפריש נקבה לעולתו אין עושה תמורה) וא"כ יש לעיין על מש"כ התוס' בפסחים צ"ז ב' בד"ה ויביא וכו' דאפילו ר"ש מודה במקריב נקבה לפסח דתרעה עד שתסתאב ותימכר יעו"ש והא הכא מבואר דלר"ש בפסח תימכר שלא במום. ואין להגיה ולומר דט"ס הוא וצ"ל ר' דהא מפורש קאמר רבי הכי ולא הו"ל להתוס' לכתוב מצי מודה הכא וכו' דמשמע דספוקי מספקא ליה וצ"ע בזה (שוב מצאתי בשער המלך בפ"ד מהל' קרבן פסח שתמה בזה יעו"ש היטב).

שעיר

לחטאתו וכו'. עיין בלחם משנה כאן ועיין מה שכתבתי לעיל בפ"ד מהל' פסולי המוקדשין הי"ח יעוין שם היטב וצ"ל לרבינו דמפרש דלרבנן יש לחלק בין חטאת לשאר דוכתי אבל לר"ש דס"ל דה"ה בשאר דוכתי תימכר שלא במום דס"ל דאשם ופסח שוה לחטאת ורק בעולה משום דחזי לעולת נקבה בעוף א"כ גבי חטאת ג"כ נימא הך סברא ועדיין יש לעיין בזה.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.