קרית ספר/תמורה/א

קרית ספר ‏ תמורה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אזהרת רעא שלא ימיר בהמת קדש בבהמה אחרת דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר וכו' ואם המיר לוקה ואף על פי שלא עשה מעשה מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה כדילפינן מדכתיב אם לא תשמור לעשות חוץ מנשבע ומימר ומקלל חברו בשם נשבע מנלן אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר בפרק קמא דתמורה כתיב כי לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא ב"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו דמדכתיב לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא ב"ד של מעלה דוקא הוא דאין מנקה אותו אבל ב"ד של מטה מנקין אותו כדא' אשכחן שבועת שוא דלוקה אם נשבע לשקר אכלתי ולא אכל או לא אכלתי ואכל דמה שוא לשעבר אף שקר לשעבר ולית בה מעשה דאי אוכל ולא אכל לא לקי משום לאו שאין בו מעשה דלא מרבינן משבועת שוא אלא לשעבר כדא' ואי נשבע שלא יאכל ואכל הרי יש בו מעשה ולקי אלא באכלתי ולא אכל כדאמ' דומיא דלשוא דמרבי' לה מינה דהוי לשעבר דכי נשבע על עמוד של אבן שהיא של כסף היינו לשעבר דקודם שנשבע הויא אבן כמו השתא ואמר ליה רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר בכלל לאוין שאין בהם מעשה משום דבדיבורו עושה מעשה שעושה מחולין קדש ולהכי לקי ומקלל חברו בשם מנלן אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא אמר קרא אם לא תשמור לעשות וגו' ליראה את ה' הגדול שיתיירא שלא להוציא את השם לבטלה ומקלל חברו בשם הוא מוציא שם שמים לבטלה וכתיב בהאי קרא והפלה ה' את מכותך דהפלאה זו היינו מלקות כדכתיב והפילו השופט וגו' וכיון דהוא מוזהר מלקלל חברו בשם כדכתיב לא תקלל חרש משמע בין קללה סתם בין קללה בשם קאתי קרא דליראה את ה' לאשמועינן דלוקה כדכתיב והפלא ה' את מכותך כדאמ' ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שניתק לעשה היא דכתיב ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו וגו' משום דהוו תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ממלקות ועוד דלאו דמימר הוא לאו ששוה בכל שאחד מן השותפין שהמיר או המיר בקרבן צבור לוקה ואין תמורתם קדש נמצא שאין העשה שוה בכל להיות התמורה קדש ואין כח בעשה שאין שוה בכל להוציא מלאו ששוה בכל כדאמ' ושותפין דלא עבדי תמורה תנן פרק קמא דתמורה הצבור והשותפין אין עושין תמורה שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו יחיד עושה תמורה ואין צבור ושותפין עושין תמורה ולוקה בתמורה על כל בהמה ובהמה כדתניא בריש תוספת' משום דכתיב בהמה בבהמה נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי תמורה קדש ואפילו בשבת כדתניא בריש תוספתא.

ב

אחד הממיר בזדון או בשגגה עושה תמורה ולוקה במשנה פרק שני דתמורה רבי יוסי ברבי יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתרומה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין ובגמרא מאי טעמא דר' יוסי ברבי יהודה אמר קרא יהיה קדש לרבות שוגג כמזיד היכי דמי שוגג כמזיד ר"ל ור' יוחנן אמרי כסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים תמורת שלמים ואמר תמורת עולה גבי תמורה לקי דרבי ביה קרא יהיה לרבות שוגג כמזיד גבי קדשים אם בעל מום הוא למזבח לא לקי דהא לא קדיש בטעות דכסבור לומר שחור ואמר לבן אבל אם דמה שמותר להמיר והמיר או שאמר אכנס לבית זה ואמיר מדעתי ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו הרי זו תמורה ואינו לוקה עליה הני תרי גווני הוו כחזקיה ורב ששת דאמרי הכי בגמרא דכהני גווני הוי שוגג כמזיד ולקי והרב ז"ל נקט כר"ל ור' יוחנן דלא לקי אלא כסבור לומר תמור עולה ואמר שלמים או איפכא אבל בהני גווני לא לקי אבל לענין תמורה מיהא הוו תמורה דלא פליגי אלא לענין מלקות דגרסינן גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי ולא נראה גבי תמורה קדיש גבי קדשים לא קדיש וכמו שכתבו התוספת שם.

ג

אין אדם ממיר בהמתו בקרבן שאינו שלו פ"ק דתמורה ת"ר לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו בשל עצמו היכי דמי אילימא בהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה מי מתפיס בדבר שאינו שלו לעולם בהמה דהקדש דעלמא כדאמ' וכגון דאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר בבהמתו ימיר. המיר קרבנו בבהמה שאינה שלו אינה תמורה שם גבי לא יחליפנו בשל אחרים אילימא בהמה דהקדש דידיה וחולין דעלמא מי מצי מקדיש איש כי יקדיש את ביתו קדש לה' כתיב מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו.

ד

המתכפר הוא שעושה תמורה לא מקדיש שם בריש פרקין דתמורה א"ר אבהו א"ר יוחנן המקדיש מוסיף חומש אם רוצה לפדות הקדשו ולא מתכפר ומתכפר עושה תמורה שאם הפריש ישראל קרבן כדי שיתכפר בו ישראל חברו ואמר המתכפר זו תחת זו תמורתו תמורה ולוקה דכיון דהופרש לצרכו קרינא ביה קרבנו דבתר מתכפר אזלינן.

ה

היורש ממיר בריש מכלתין תנן הכל ממירין ובגמרא הכל לאיתויי מאי לאיתויי יורש שהמיר בקרבן שהפריש אביו בחייו שתמורתו תמורה ור' מאיר היא מ"ט דכתיב אם המר ימיר לרבות את היורש דהכי מצי למכתב ואם ימיר בהמה בבהמה המר ימיר למאי הלכתא לרבות את היורש דתמורתו תמורה ואם הניח בהמה לב' בניו הוו שותפין בה ואין אחד מהם ממר כדילפינן לעיל דיחיד עושה תמורה ולא צבור ושותפין.

ו

אין קדשי גוי עושים תמורה מן התורה הקדיש הגוי בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה הגוי הרי זו ספק תמורה שם בעיא דרמי בר חמא גוי מהו שימיר מי אמרינן מדאקדושי מקדיש דתניא איש איש מבית ישראל לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל אמורי נמי ממיר או דילמא כיון דלא אתי לכלל עונשים כי עביד תמורה לא קדשה ובעיא למפשט מדתניא גבי קדשי גוים דאין עושין תמורה ומדרבנן דבמקדיש גוי להתכפר גוי לא קמיבעי ליה לרמי בר חמא כי קא מיבעי ליה במקדיש גוי להתכפר ישראל בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר אזלינן דאף על גב דאמר ר' יוחנן המתכפר הוא העושה תמורה ולא מקדיש כדאמר' לעיל התם הוא דקאתי מכח ישראל ומשום הכי אזלינן בתר דמתכפר והוה ליה תחלתו וסופו ביד ישראל אבל הכא הכי קמיבעי ליה מיבעיא מתחלה ועד סוף דתיקום ברשות מאן דעביד תמורה כלומר בהקדיש גוי להתכפר ישראל מיבעיא מתחלת הקדש ועד סופו שתעמוד ברשות האדם הראוי לעשות תמורה כגון ישראל והך בהמה כיון דתחלת קדושתה הויא מכח גוי אף על גב דהוי המתכפר ישראל אינו עושה תמורה או דילמא כיון דלבסוף אתיא ביד מתכפר וחזי למעבד תמורה תפסה בה קדושת תמורה תיקו זהו לשון רש"י ז"ל ומשמע דבעיין לא הוי אלא לענין המתכפר עצמו שהוא ישראל אם מצי ממר האי בהמה דאתיא מכח גוי כיון דלא היתה מתחלה ועד סוף ביד ישראל וסלקא בתיקו אבל גוי שהקדישה שימיר אותה משמע דלא איבעיא לן דפשיטא דאפילו ישראל המקדיש לשיתכפר ישראל חברו אין המקדיש ממיר אבל הרב ז"ל כתב שאם המיר הגוי המקדיש הוי ספק תמורה משמע דסבירא ליה דבעיא דרמי בר חמא הגוי המקדיש הוא דמספקא ליה אם המיר אי הויא תמורה או לא והכי משמע לישנא דגמרא ולכן נראה שהרב ז"ל מפרש לישנא דגמרא דקאמר התם הוא דאתי מכח ישראל דמשום הכי אזלינן בתר מתכפר והוה ליה תחלתו וסופו ביד ישראל דישראל כי מקדיש לה' אדעתא שיתכפר בה חברו ישראל נמי בדעתו שיתכפר בה ישראל ואלימא קדושתיה לזכותה לישראל חבריה ולהכי ישראל חבריה עביד תמורה דקרינא ביה קרבנו כיון דהוא מתכפר בו אבל הקדש הגוי אף על גב דילפינן מקרא דמקדיש כדכתיב איש איש אילימא קדושתיה לזכותה לישראל שיתכפר בה ושזה המתכפר ימיר בה כיון שבא מכח גוי ולא אזלינן בתר מתכפר אבל אם המיר הוא מספקא לן אי הויא תמורה כיון דמתכפר דאתי מכחו לא עביד תמורה או לא וסלקי בתיקו.

ז

אחד אנשים ואחד נשים עושים תמורה שם במתני' בריש מכלתין הכל ממירין אחד אנשים ואחד נשים ותניא בגמרא לפי שהענין כולו מדבר בלשון זכר דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אשה מנין ת"ל ואם המר ימיר לרבות את האשה ולרבי מאיר דדריש להאי אם המר ימיר לרבות את היורש כדאמר' לעיל אשה מנא ליה נפקא ליה מואם מוא"ו דואם דמצי למכתב אם המר ימיר וכתב ואם ואף על גב דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' איצטריך לרבויי אשה דמהו דתימא עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש דאינו שוה בכל הוא דתנן אין הצבור והשותפין עושין תמורה כדילפינן לעיל הוה אמינא אשה נמי כי עבדנא תמורה לא לקייא קמ"ל.

ח

קטן שהגיע לעונת נדרים שהמיר אף על פי שאינו לוקה שלא הגיע לכלל עונשין יש בו ספק אם עושה תמורה או לא שם בעיא דרמי בר חמא מי אמרינן כיון דאמר מר איש כי יפליא נדר לרבות מופלא הסמוך לאיש דהקדשו קדושי מדאקדושי מקדיש אמורי ממיר או דילמא כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה נמי לא מיתפיס ואם תמצא לומר קטן עביד תמורה דהא אתי לכלל עונשין גוי מהו וכו' והאי אם תמצא לומר רבותא אתא לאשמועינן ולאו משום דאיתיה הכי כן כתב רש"י ז"ל.

ט

אין הכהנים ממירין בחטאת ובאשם שם במשנה פ"ק אין הכהנים ממירין לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור טעמא דאין לכהן חלק בחטאת ואשם אפילו המקריב אותו אלא לאחר הקטרת אימורין הוא זוכה בבשר ותניא אין אדם מתפיס בתמורה בדבר שאינו שלו ומחיים אינו של כהן עד שעת הקטרת כדאמר' ואמר רבי יוחנן בן נורי מפני מה אין ממירין בבכור והלא כלו של כהנים הוא ומחיים הוא לכהן ואין ישראל מתכפר בו אמר לו רבי עקיבא חטאת ואשם מתנה לכהן ובכור מתנה לכהן מה חטאת ואשם אין ממירין בו אף בכור אין ממירין בו דאע"ג דמחיים זכי ביה כהן הלז כבר נאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש היכן קדושה חלה בבית בעלים אף תמורה בבית בעלים דהקיש התמורה להקדש עצמו היכן קדושה חלה על ההקדש בבית בעלים אף תמורה לא תחול אלא בבית בעלים אבל בבית כהן לא חיילא לגמרי הילכך אין כהן ממיר בו אבל ישראל אם המיר בו נתפס בקדושה שהרי ברשותו חלה קדושה בבכור ודוקא בזמן שהוא בביתו עושה בו תמורה כדתניא התם בכור בבית הבעלים עושין תמורה בבית כהן אין עושה תמורה וכהן שהמיר בבכור שנולד לו עושה תמורה דלא גרע מישראל והרי הוא בבית בעלים. אילו של כהן גדול עושה תמורה דהרי שלו הוא אבל בפר אינו עושה תמורה שאחיו הכהנים מתכפרים בו והרי הם כשותפין דלא עבדי תמורה כדילפינן לעיל. המנחות והעופות אין עושין תמורה שלא נאמר אלא בהמה כדתנן שם במשנה שלא נאמר אלא בהמה ואם המר ימיר בהמה בבהמה. קרבנות בדק הבית אינן עושים תמורה כדתנן התם משום דגבי תמורה כתיב קרבן וקדשים בדק הבית לא איקרו קרבן אמר רבי שמעון והרי מעשר בכלל הקדשים היה ולמה יצא דכתיב ביה לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו לומר לך מה מעשר קרבן יחיד הוא העושה תמורה דבמעשר כתיב יהיה לך ולא של שותפות אף כל קרבן יחיד עושה תמורה יצאו קרבנות צבור ומה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות בדק הבית ולרבי שמעון הוא דאיצטריך למילף ממעשר משום דסבירא ליה דקדשי בדק הבית איקרו קרבן אבל לת"ק דלא איקרו קרבן גבי תמורה כתיב קרבן ולא הוו קדשי בדק הבית בכלל.

יג

המקדיש בעל מום קבוע אינו עושה תמורה מפני שלא נתקדש גופו קדוש גמור ואינו אלא קדושת דמים אבל בעלי מום עובר או הקדיש תמים ונעשה אח"כ בעל מום קבוע עושה תמורה בשלהי מכילתין דתמורה מייתי האי מתני' דפ"ב דבכורות דתנן כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבים בבכורה ובמתנות וכו' ואין עושין תמורה ובגמרא מאי טעמא דאמר קרא לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב השתא רע בטוב אמרת לא שלא יביא בהמת חולין תמימים אצל בהמת קדש בעלת מום ויאמר זאת תמורה זאת טוב ברע מיבעיא אלא להכי כתיב טוב ברע לומר טוב מעיקרו עושה תמורה שנתפס בקדושה כשהוא תמים עושה תמורה אף כשהומם כדכתיב או רע בטוב דמשמע רע של קדש בטוב של חולין דרע של קדש עושה תמורה כשלא היה רע מעיקרו אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה ואפילו קודם פדיון דמתניתין דקתני ונפדו לא קאי אלא אבכורה ומתנות וכו' אבל בעל מום מעיקרו אפילו לא נפדה אינו עושה תמורה וכדאמרינן בבריתא קדשים שקדם מום קבוע להקדישה וכו' בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן אין עושין תמורה דטוב מעיקרו בעינן אבל קדם הקדשן את מומן או מום עובר להקדשן ואח"כ נולד לו מום קבוע דכמאן דליתיה דמי וחל קדושה עליו בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן עושין תמורה דהא הוי מעיקרו ואע"ג דהשתא הוי רע כדא' או רע בטוב כדא'.

יד

א' הממיר תמים בבעל מום או בעל מום בתמים או בקר בצאן או צאן בבקר או כבשים בעזים או עזים בכבשים או נקבות בזכרים או זכרים בנקבות או אחד במאה או מאה בא' בין בבת אחד בין בזה אחר זה עושין תמורה ולוקה על כל אחד פ"ק דתמורה במתני' מיתנו כולהו ובגמרא מנא הני מילי דת"ר בהמה בבהמה מכאן שממירים מן הצאן על הבקר ומן הבקר על הצאן מן הכבשים על העזים ומן העזים על הכבשים מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים מבעלי מומין על התמימים ומן התמימים על בעלי מומין יכול אפילו קדם מום קבוע להקדשן ת"ל לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע ולא רע בטוב ואי זהו טוב ברע שקדם הקדישן את מומן כדילפינן לעיל מיתורא דקרא וטוב מעיקרו עושה תמורה ואין רע מעיקרו עושה תמורה ואחד במאה או מאה באחד הוי פלוגתא דרבנן ור' שמעון במתני' וטעמא דרבנן כדמפרש בבריתא ת"ר בהמה בבהמה מכאן שממירין אחד בשנים ושנים בא' אחד במאה ומאה בא' ומצינו בהמות שקרויה בהמה כדכתיב ובהמה רבה ומשמע בהמה בבהמה אפילו בבת אחת שאמר הרי אלו תחת זו דחולין או אלו דחולין תחת זו דהקדש דאי שלא בבת אחת מודה ר' שמעון דממירין וחוזרים וממירים כדא' ריש לקיש התם בגמרא דכתיב ביה הוא ותמורתו אפילו במאה ולכך לוקה במנין הבהמות שהמיר אבל בבת אחת נראה דאינו לוקה אלא אחת.

טו

אין התמורה עושה תמורה שם במשנה ובגמרא מ"ט אמר קרא ותמורתו יהיה קדש ולא תמורת תמורתו ואין הוולד עושה תמורה דכתיב הוא הוא ולא ולד שנולד מבהמת קדש וממיר בבהמה וחזר והמיר בה אפילו כולן תמורה כדאמר' לעיל.

טז

אין ממירין איברים או עוברין בשלימין ולא שלימים בהם שם במשנה אין ממירין לא איברין בעוברין ולא עוברין באיברים איברים דחולין בעוברין דהקדש שאם אמר תהא רגל בהמה זו תמורת עובר הקדש שבמעי בהמה זו אין הקדשה חלה על האבר או אם אמר הרי עובר שבמעי בהמת חולין זו תמורת רגל בהמת קדש זו אין העובר קדש ונראה דטעמא דכולהו משום דכתיב בהמה בבהמה לאפוקי איברים ועוברים דבעינן שלם בשלם.

יז

הממר בכלאים או בטריפה או ביוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהם פ' יש בקרבנות במשנה ר' אליעזר אומר הכלאים והטריפה וכו' לא קדושים ולא מקדישים ובגמרא אמר שמואל לא קדישי בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה ואמר רב פפא מ"ט דרבי אליעזר כבהמה טמאה מה בהמה טמאה לא קרבה ולא נחתה להו קדושת הגוף אף הנך לא קרבי ולא נחתא להו קדושת הגוף ואקשו עליה ואסיק רבא מה בהמה טמאה דליכא קרב במינה אף כל דליכא במינה והני חמשה לא קרבו במינן מאי אמרת טרפה איכא דקרב במינה לא דמיא לבעל מום דקרב במינו דבהמה טמאה אסורה באכילה וטריפה אסורה באכילה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה ויוצא דופן לא חשיב ליה קרב במינה שאינה יוצא דופן דיוצא דופן תמיה אנשי ולא חשיב ליה מין שאר בהמה.

יח

הרובע והנרבע הרי הם כבעל מום דמותרים באכילה ועושים תמורה פ"ק דתוספתא דתמורה בהמה שחצייה קדש וחצייה חול לא עושה תמורה ולא נעשת תמורה בתוספתא וכן משמע נמי בפ' כיצד מערימין גבי בהמה של ב' שותפין הקדיש חציה שלו וכו' ונראה טעמא משום דכתיב בהמה בבהמה ובעיא בהמה דחולין שלימה כבהמה דקדש שלימה ולא חצי בהמה דחולין או דקדש וכדא' לעיל גבי איברין ועוברין כל החטאות שדינן שימותו אינן עושין תמורה וכל שדינה שתרעה עושה תמורה פ' חטאת דתמורה ומעילה תנן להני חמשה חטאות מתות דלא עבדי תמורה משום דלא אלימי למתפס אחרים בתמורה משום דלא קרבי ואע"ג דבעל מום עושה תמורה כדכתיב או רע בטוב הכא לא תפיס דהא למיתה אזלי אבל אותם שדינן לרעות הוו כבעל מום ועבדי תמורה כיון דדמיה עתידין ליקרב.

כא

המפריש נקבה לפסחו או לעולתו או לאשמו פרק אלו קדשים בתמורה ת"ר המפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה וטעמא דאע"ג דאינן ראויין ליקרב דזכר בעינן כיון דירדו לקדושת דמים והוו תמימים ירדו לקדושת הגוף לעשות תמורה. אבל המפריש שעיר לשעירתו ונשיא שהפריש שעירה לשעירו וכהן גדול שהפריש פרה לחטאתו אינן עושין תמורה שם פרק אלו קדשים פריך מהני לר' שמעון דאמר דדוקא במפריש נקבה לעולתו הוא דעושה תמורה וס"ד דטעמיה משום דהאיכא שם עולה עלה בעולת העוף דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף ופרכי' עליה אלא מעתה כ"ג שהפריש פרה לפרו תקדוש דהא איכא פרה חטאת ויחיד שהפריש שעיר לשעירתו תקדש דהא איכא שעיר נשיא אי נמי נשיא שהפריש שעירה האיכא יחיד דמפריש שעירה ומשני להו משום דלא קדשי כלל ולהכי לא עבדי תמורה:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.