לחם משנה/טוען ונטען/ו

לחם משנה ‏ טוען ונטען ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שהרי אנו דנין במתוך שיכול לומר בכל מקום. פירוש אומר לחכמים אל תאמרו אני מפחד כשאני אומר איני חייב כלום לפרש טענתי ולומר פרעתי דאולי אתם אומרים לי תביא ראיה לכך אני סותם דברי כדי שתבינו שכוונתי לומר להד"מ לזה אומר דאפי' שיטעון פרעתי אנו מאמינין אותו במגו דלהד"מ שכל טענה שיטעון אנו מאמינים אותו במיגו שהיה יכול לומר הטענה שרוצה הוא שיבינו בדבריו:

הרי שטען עליו וכו'. לפי פירוש רבינו ז"ל שפירש בגמ' (ב"מ י"ז.) אין לך בידי כלום שהעדים מעידים שיש לו בשעת תביעה וכשזה אמר אין לך בידי כלום היה לו בידו כגון שלא זזה ידם מידו משעת הלואה עד שעת תביעה א"כ צ"ל דמ"ש וחזר ואמר פרעתי הוא שפרע אחר התביעה ואינו נאמן דהוחזק כפרן. וקשה למה לי שני עדים אפי' עד אחד נמי דאמר שיש לו בשעת תביעה ואח"כ הודה לדבריו חייב משום דדמי לנסכא דר' אבא כמו שכתב רבינו ז"ל לעיל בפ"ו ומתוך שאינו יכול להשבע משלם. ואולי דלאו דוקא שני עדים:

הרי שטען עליו וכו'. מדברי ה"ה ז"ל נראה דמפרש מה שאמר בגמרא וחזר ואמר פרעתי הוא אחר שהעידו העדים פרע שאם קודם שהעידו העדים למה לי טעמא דהוחזק כפרן ולמה לי לאתויי ראיה מההיא דר' שבתאי הא כיון שהעדים לפי פירוש ה"ה אומרים לא פרע כלומר לא זזה ידו מתוך ידינו אם הוא אומר שפרע קודם הרי הוא מכחיש לעדים ופשיטא דאינו נאמן אלא ודאי שהוא מפרש שאחר שיצא מב"ד והעידו העדים אמר פרעתי אחר שהעידו העדים ולזה אמר שהוחזק כפרן וזהו שכתב ה"ה ז"ל ולעולם אינו נאמן לומר פרעתי עד שיברר בעדים כלומר אפי' שאומר שפרע אחר העדאת העדים. וקשה כיון שהוא מפרש שחזר ואמר פרעתי הוא אחר שהעידו העדים למה הוצרך לדחוק ולפרש שהעדים אומרים שלא פרע ולא זזה ידו מתוך ידינו הא אפי' אומרים העדים שלוה הוחזק כפרן כיון שהוא אומר שפרע אחר העדת העדים הרי הודה שכשאמר אין לך בידי אין כוונתו לומר שפרע וא"כ הרי הכחישוהו העדים במה שאמר אין לך בידי והוחזק כפרן ולמה הוצרך ה"ה ז"ל לדחוק ולומר העדים מעידים שלא פרעו וי"ל דסובר ה"ה ז"ל דאע"פ כן לא הוחזק כפרן מפני שאין אדם מוחזק כפרן על פי עצמו אלא אם כן הכחישוהו העדים שהרי מה שאומרים העדים שלוה אין זו הכחשה לדבריו דיכולים אנו לפרש דאין לך בידי דקאמר ר"ל שפרע אלא שהוא עשה עצמו כפרן שאמר שפרע אחר העדאת העדים ואם כן אין זה מוחזק כפרן אלא ע"פ עצמו אבל הטור ז"ל כתב בהלכות טוען בשם בעל התרומות ז"ל דאפי' באו עדים שלוה אם טען שפרע או שאמר אין לך בידי הוחזק כפרן וכתב בעל התרומות שכן דעת רבינו ז"ל והוא מפרש דברי רבינו ז"ל כמו שהקשיתי על ה"ה ז"ל שהיה יכול לפרשם. ודע שמ"ש בפ"ק דב"ב (דף ו'.) מאי אין לך בידי להד"מ אין פירושו לדעת רבינו ז"ל דפירוש אין לך בידי הוי להד"מ אלא ה"ק מתני' איירי דאמר להד"מ ומאי אין לך בידי דקאמר בהדיא להד"מ אבל לשאר המפרשים ר"ל דאין לך בידי הוו ממש כאילו אמר להד"מ. ואע"פ שפירשו בפ"ק דבתרא דאין לך בידי דמתני' דשבועות הוי דאמר להד"מ דחק עצמו ה"ה ז"ל בפירוש דברי ר' יוחנן בפ"ק דמציעא (דף י"ז.) ולא רצה לפרש דאין לך בידי דקאמר ר' יוחנן דהיינו דאמר להד"מ בהדיא אע"פ שבמשנתנו אנו מפרשים לה משום דהאמורא היה לו לפרש יותר:

ג

מנה הלויתיך וכו'. כתב ה"ה ז"ל דנראה לו ראיה מדין זה לומר דהיכא דהוחזק כפרן אין התובע צריך לישבע דאם נשבע איך נשבע כאן הרי יש עדים שפרע. וקשה דיש לדחות ראיה זאת מפשטה דגמ' וכן פשט לשון רבינו ז"ל דעומד על דבריו הראשונים כמו שאמר לא לויתי וכו' וכיון שהעדים באו ואמרו לוה ופרע הא הכחישו אבל אם היה חוזר וטוען אחר העדים שפרע כמו שאמרו העדים אין הכי נמי דהיה צריך לישבע המלוה וכאן שאינו יכול לישבע מפני הכחשת העדים לא היה נוטל. ואולי דנראה לו לה"ה ז"ל דהגמ' בכל גוונא איירי אפי' כשחזר וטען ואע"ג דלא פרשוהו בגמ' סתמא דמילתא הכי הוא דכשיראה שב"ד חייבוהו יטעון כן והראב"ד ז"ל שכתב בהשגות על דברי רבינו ז"ל אין צורך לזה הטעם אפשר שהוא מפני מ"ש דכיון דעומד על דבריו הראשונים אינו צריך לישבע:

ה

תן לי מנה שהלויתיך והרי העדים וכו'. לפי פירוש ה"ה בדברי רבינו ז"ל דאם באו העדים והכחישו אותו חייב לשלם א"כ למה אמר רבינו ז"ל שמה שהצריכו לו להביא העדים הוא כדי להפטר מהשבועה לימא שהצריכוהו לכך כדי שאם יכחישוהו חייב לשלם וכן כתב ה"ה ז"ל עצמו ולקמן בריש פט"ו גבי מחלוקת דרבי ורשב"ג שכתב ומכלל דבריהם שאם נמצא שטר מזוייף ולזה אמר ולכך אנו מצריכין אותו לברר. וראיתי כאן הגה"ה אחת קשה בעיני שכתב שפסק רבינו ז"ל כרבנן דר"מ בפ' זה בורר (דף כ"ג.) צריך לברר ואם לא מצא הפסיד וכו' ובודאי שיש כאן טעות שצ"ל אם לא מצא לא הפסיד כמו שנראה מראיה שמביא מהירושלמי שנאמר עבד עובדא כרשב"ג ומשם הביאו ראיה התוס' ז"ל שאם לא מצא לא הפסיד וכן מצאתי כתוב בסמ"ג ז"ל לא הפסיד. אבל קשה לי טובא היכי קאמר כרבנן דר"מ דא"כ משמע דהוא גורס בפרק זה בורר רבנן סברי צריך לברר והוא חד לישנא שכתב שם רש"י ז"ל ולהך לישנא ע"כ אם לא מצא הפסיד דטעמייהו דרבנן הוא שאינו יכול לפסול הכת הראשונה מן העדים מפני שעל כל פנים צריך לברר שתי כתות ואם לא מצא הפסיד ולכך אם יפסול הכת הראשונה יפסיד וזה מבואר שם וא"כ צ"ע. עוד קשה דבפט"ו כתב ההגה"ה דרבינו ז"ל פסק כרשב"ג דאמר אין צריך לברר ואין לזה מובן דהוא פשוט דרבינו ז"ל פסק שם כרבי וגם כאן כתב בעל ההגה"ה דפסק כרבי וצ"ע. והרב אלפסי אפשר שפסק כרשב"ג ולהכי לא הביא ההיא דר' יצחק נפחא דאתי כרבי והביא ההיא דרב גידל בפ' גט פשוט (דף ק"ע.) ואין כן דעת הרב המגיד ז"ל שהוא מפרש בדברי הרב אלפסי ז"ל שפוסק כרבי:

תן לי מנה שהלויתיך. כתב ה"ה ז"ל שאפשר שרבינו ז"ל מחלק בין אומר ולא לשון תמיהה לאומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני בניחותא. קשה כיון דרבינו ז"ל מפרש דמ"ש בגמרא (שבועות מ"א:) גבי ההוא דאמר ולא פרעתיך וכו' כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה דלא כפירוש רש"י ז"ל דמפרש דקאי אלוה דאע"פ שאמר שפרע בפני פלוני ופלוני לא חש בעת שהזכיר כן מפני שזה לא איכפת ליה ולכך לא כיון אל האמת ורבינו ז"ל אינו מפרש כן אלא דקאי אעדים שכתוב לעיל שאין העדים זוכרים אלא בדבר שהם עדים כו' ולפירושו אין מקום לחילוק זה דבשלמא לפי' רש"י ניחא דכשאמר הלוה בלשון תמיהה לא דקדק בדבריו אבל כשאמר בניחותא דקדק בדבריו וקאמר שפרע בודאי בפניהם ולכך הוחזק כפרן אבל אם קאי לעדים שאינם זוכרים מה איכפת לן שהוא אמרו בלשון תמיהה או בלשון ניחותא. וי"ל דכשאמר בלשון תמיהה ודאי שלא ייחד לאותם עדים אלא קרה מקרה שהם שם ולכך אינם זוכרים אבל כשאמר בניחותא ודאי שייחדם לעדים ואם כן היה להם לזכור אם הוא כדבריו ונמצא לפי זה דחילוק זה שכתב ה"ה הוא החילוק שכתב הרב בעל כסף משנה ז"ל בין ייחד העדים ללא ייחד והוא הוא אלא שהוא באופן אחר והכל הולך אל מקום אחד והשתא ניחא למה דחק עצמו רבינו ז"ל בפירוש כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש וכו' דפירשו אעדים ולא פירשו אלוה כמו שפירש"י ז"ל דאיכא עובדא אחרינא בגמ' שם דאמר כי האי לישנא וקאי אלוה ואמאי דחק רבינו עצמו לפרש לשון אחד בכוונות שונות אלא מפני שרצה לתרץ ההיא דגט פשוט וחילק בין לשון תמיהה ללשון ניחותא וחילוק זה הוא נכון אי קאי מילתא דלא רמיא עליה דאיניש וכו' אעדים דלפי זה היכא דאמרו בלשון תמיהה לא ייחד העדים וכשאמרו בלשון ניחותא ייחד וכדכתיבנא. ועל מה שחילק ה"ה ז"ל בין איכא עדי הלואה לליכא עדי הלואה איכא למידק קצת דאם כן מה הקשו בס"פ גט פשוט מההיא דאמר רב גידל הלכה כרשב"ג דנידון בחזקה שאני הכא כיון דהלוה לו בעדים אהני הא שלא יוכל לומר כן אלא אם כן יברר טענתו. וי"ל דהתם נמי דזה מביא ראיה שהקרקע היה שלו וזה טוען שהחזיק בו ויש לו שטר ורוצה להוציאו מחזקת בעליו הראשונים שנברר הוי כי הא וצריך לברר. ובהשגות כתב על זה לאו דוקא אומר בפני פלוני ופלוני שזה המדבר בהוה וזה לשון המדבר על עיקר הטענה. כוונתו דכשאמר פרעתיך בניחותא הוא לשון המדבר הדבר אשר היה בפועל אבל כשהוא אומר והלא אין הכוונה לומר כן שהיה כך אלא כוונתו על עיקר הטענה שפרע ולא חש לדקדק במה שאמר בפני פלוני. ולפ"ז צריך לומר שהוא טעות. מ"ש לאו דוקא והלאו הוא טעות אלא צ"ל דוקא והכי קאמר דוקא אמר לשון זה בניחותא מפני שהוא לשון המדבר בהווה וכו'. או אפשר דהלאו דאמר הוא נמשך למטה והכי קאמר החילוק הוא בין שאמר בתמיהה לאמר בניחותא ולזה אמר לאו דוקא חילוק זה שאין חכמה בחילוק זה:

ז

ישבע היסת וכו'. השיג הר"א ז"ל שאין זה לפי הגמ' וכו'. הוא מפני שהוא סבור שטענה שלא להשביע אם לא טען לא טענינן ליה כדמשמע מהגמרא דרב נחמן טען לההוא גברא וא"כ אין צריך לישבע שהרי אנו נטעון לו. אבל רבינו ז"ל סבור דאפי' טענת השבעה לא טענינן ליה ורב נחמן לא טען לההוא גברא אלא דבגמ' לא חש להזכיר אלא דברי רב נחמן לבד:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף