לחם משנה/טוען ונטען/ה

לחם משנה ‏ טוען ונטען ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

וכן החופר בשדה חבירו וכו'. כתב ה"ה ז"ל ומ"מ אפי' לפירוש זה יש ראיה וכו'. קשה דהיה לו להביא ראיה מפירוש רש"י ז"ל דודאי הוי כתביעת קרקעות דאם איתא דהוי כתביעת מטלטלין למה ליה לרש"י ז"ל לומר דהאי לאו הילך הוא שאינו מחזירה כמות שהיא תיפוק ליה דהא הודה במטלטלין שהיא החפירה וראיה זאת שהביא דהיינו התירוץ האמור בגמ' לכאורה נראה שאינו כל כך ראיה דאיכא בינייהו דלתירוצא קמא לא הוי טעמא משום מטלטלים אלא משום דהקרקע לא הוי הילך שאינו מחזירה כמות שהיא. ונראה שהוא מבין אפילו אם תפרש דהפירוש הוא דהטענה שתי שדות והודה באחת ולא כפירוש שתבע החפירות ולכך אמר דפירוש א"ת כן והטעם דלא הוי הודאה לאו משום דהקרקע לא הוי הילך כיון שהוא חפור כדפירש"י ז"ל אלא משום דהוי מטלטלין קשה דהיינו התירוץ הב' ואם נפרש כפירוש רש"י ז"ל דהטעם הוי משום דהקרקע לא הוי הילך כ"ש דנראה דין רבינו ז"ל אמת דכיון דאמרת דהקרקע לא הוי הילך משמע דתביעת החפירה לא הוי כמטלטלין דא"כ תיפוק ליה משום תביעת החפירה:

ד

טענו ענבים העומדות ליבצר. כבר כתבתי על זה במקום אחר:

ו

שטר מסרתי לך וכו'. קשה דלפי פירוש ה"ה ז"ל כאן על כרחך איירי שאינו מאמינו וא"כ אמאי אם אמר לא היו דברים מעולם ישבע הא אפילו היה מודה היה פטור כדכתב למטה ואם אמר הנתבע אמת מסרתו לי ואבד וכו'. וי"ל דוקא אילו היה מודה היה מחוייב להחזירו דאע"פ שאינו מאמינו מ"מ יאמר לו הנייר כמות שהוא החזירהו לי אם טוב אם רע נקי דכשאומר אבד אז פטור כיון דאינו מאמינו אבל כשהוא בידו חייב להחזירו וא"כ הכא איירי דטוענו שהוא בידו עתה ולכך ישבע ומ"מ קשה ליפטר מהשבועה מגו דאם היה אומר אמת מסרתי לי ואבד ולפי שיטתו של רבינו ז"ל דאין אומרים מגו לאפטורי משבועה ניחא: עוד כתב ה"ה ז"ל ולעיקר הדין הכתוב כאן שהוא פטור וכו'. קשה למה לו טעם אחר ממ"ש רבינו ז"ל בפירוש דהטעם הוא מפני שפירש אם פשע ואבד פטור. וי"ל דהוא ז"ל כתב דהך טעמא של רבינו ז"ל לא הוי אלא בשאינו מאמינו דאי במאמינו ודאי דחייב לפי דעתו בשלמא לשאר המפרשים הוי הך טעמא בין מאמינו בין אינו מאמינו מפני שאפילו שפשע פטור אבל לפי דעת רבינו ז"ל לא שייך טעם זה במאמינו וכתב דאע"פ שהטעם לא שייך מ"מ עיקר הדין כך הוא מפני טעמא אחרינא ורבינו ז"ל לא חשש לומר טעם זה מפני שהוא מדבר כשאינו מאמינו כמו שנראה מתחלת דבריו שאמר הפך עליו וכו' ואבדו באבדת השטר ועל זה קאי הך דינא דאם אמר וכו' וה"ה כשמאמינו דמפני טעמא דכתב הרב המגיד ז"ל הדין הוא כן:

שטר מסרתי לך וכו'. מ"ש ה"ה ז"ל בשם הר"א ז"ל ואם פטרוהו משבועת התורה משבועת פשיעה ומשבועה שאינו ברשותו לא פטרוהו. קשה על זה דנראה דהר"א ז"ל סבור דחייב בפשיעה ואינו כן דהוא ז"ל פליג על רבינו ז"ל בפרק שני מהל' שכירות וסובר דפושע בשטרות פטור ולכך נראה דהגירסא הנכונה בדברי הר"א ז"ל דאין ר"ל במה שאמר ומשבועה שאינה ברשותו אלא משבועה שאינה ברשותו גרסינן בלא וי"ו וה"ק אם פטרוהו משבועת פשיעה משבועה שאינו ברשותו לא פטרוהו וכן הביא נוסחת דבריו הטור ז"ל. ועל מ"ש ה"ה ז"ל מפני שאין התובע יכול לטעון טענת ברי תמה הבכ"מ ז"ל ול"נ פירוש דברי ה"ה ז"ל כיון דבזה לא טען אלא שמסרו לו ואחר המסירה לא ידע כלום אינו יכול לידע אם נאבד ובשלמא אם היה טוען אני ראיתי אותו בידך ולא אבדת אותו כלומר שאתה אומר שאבדתו אתמול ואני ראיתי אותו בידך היום ודאי שזו טענת ברי וחייב לישבע היסת אבל כיון שאין זה טוען ברי פטור אפילו מהיסת. עוד כתב ה"ה ז"ל אבל שומר שנשבע ונפטר בדין תורה ג"כ נשבע שאינה ברשותו מדין גלגול כמבואר שם בפ"ד וכו'. תימה דבפ"ד מהלכות שאלה כתב רבינו ז"ל ומגלגלין עליו בתוך השבועה שלא פשע אלא שמר כדרך השומרים ולא שלח בו יד ואח"כ נגנב ופירש שם ה"ה ז"ל דעיקר השבועה מן התורה לרבינו ז"ל הוא שנגנב ומשמע דזו היא שבועה שאינה ברשותו ואם כן איך כתב כאן ה"ה ז"ל דהאי שאינה ברשותו מטעם גלגול היא הא שם נראה הפך כדכתיבנא. וי"ל דנהי דעיקר השבועה היא שנגנב מ"מ מי יודע אחר שגנבוה אם החזירו אותו אליו ולכך נשבע שאינה ברשותו וזו היא מדין גלגול. אבל קשה דא"כ ארבע שבועות הוי והיכי אמרינן בהגוזל שלש שבועות משביעין אותו. וי"ל דהך שאינה ברשותו היינו ההיא דנגנב אלא שהיא מפורשת יותר שמן התורה היא שנגנב לבד וחכמים האריכו ואמרו שישבע שאינו ברשותו וכן כתב רבינו ז"ל בפרק ו' בשבועה זו שאירעו כך וכך ואינה ברשותו. ומ"מ קשה דאין זה דין גלגול. ועוד דשם פ"ד לא ביארו כלל מזה ואיך כתב דנתבאר בפ"ד ועדיין צ"ע:

ט

אין נשבעין על טענת חרש וכו'. כתב ה"ה ז"ל שאע"פ שיגרוס רבינו ז"ל בגמרא (שבועות מ"ב:) אלא ואיירי בטענו קטן כדפירש"י ז"ל מ"מ הוא פוסק כחכמים. ולכאורה נראה שר"ל שרבינו מפרש מחלוקת ראב"י ורבנן כשאין טוען טענת ברי כדכתב הוא ז"ל בפ"ק ופסק כחכמים דפטור והיינו דוקא כשאינה טענת ברי אבל בטענת ברי אפי' חכמים מודו דחייב וקשה דא"כ דהוא גורס בגמ' אלא ופסק כחכמים קטן וגדול שוים דאם טוען טענת אמר לי אבא אפי' בגדול כתב למעלה דפטור ואם טוען טענת ברי אפי' בקטן חייב כיון דהוא סובר דהמחלוקת בטענו קטן והלכה כחכמים א"כ איך כתב כאן דקטן הבא בטענת אביו דאינה טענה כיון דהדין בהך שוה גדול וקטן. וי"ל דלפירוש זה סובר דע"כ לא פליגי רבנן וראב"י אלא בקטן והמחלוקת הוא בברי גמור אבל בגדול כשהוא ברי גמור אפי' רבנן מודו דחייב ופסק כחכמים דקטן אפילו בטענת ברי פטור אבל בגדול טענת ברי חייב ודלא כרש"י ז"ל שכתב בפרק הניזקין דרבנן פליגי נמי בגדול דפטור כדתנן בריש שבועת הדיינין מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים פטור. וא"ת לפי דעת רבינו ז"ל היכי אמרינן בגמ' בפרק שבועת הדיינים מי מצית מוקמת לה כראב"י הא קתני רישא מנה לאבא וכו' דמשמע דאי הוי כרבנן אתיא שפיר הא אפי' כרבנן לא אתי דע"כ לא פליגי אלא בקטן אבל בגדול מודו דחייב ומתני' בגדול איירי. וי"ל דהכי קאמר בשלמא אי אתיא כרבנן י"ל דרבנן אפי' בגדול אית להו דפטור אלא אי כראב"י לא מצית למימר אבל לפי האמת אוקמוה בלא אמר ברי לי אפי' לרבנן מוקמינן הכי בדלא אמר ברי לי אבל בברי לי בגדול מודו רבנן דחייב:

אין נשבעין על טענת חרש. כתב ה"ה ז"ל ואע"פ שיש גורסים שם אלא בדרבה וכו' אפשר שאין הלכה כמותו אלא כחכמים. נראה דאין לפרש כאן דמחלוקת רבנן וראב"י הוי בשאין טוענו ברי גמור וכדכתב רבינו ז"ל בפי"ד ואפי' את"ל שרבינו מחייב אפי' בשאין הבן טוען טענת ברי סבור רבינו ז"ל שהלכה כרבנן דהתם כתב כן ה"ה ז"ל לפי הגירסא דגרסינן בדרבה קמפלגי ואיירי בגדול ולכך נראה דאיירי בשאין טוען טענת ברי גמור אבל בטוען טענת ברי גמור מודו רבנן בגדול ופסק רבינו ז"ל כרבנן אבל השתא דמוקמת לה בקטן א"כ אי מוקמת לה בברי שאינו גמור משמע דמודו רבנן בברי גמור בקטן וכיון דרבינו ז"ל פסק כרבנן א"כ איך סתם כאן בקטן אפי' בטוענו ברי דלא מהני הא בברי גמור מודו רבנן א"ו דלפ"ז איירי בברי גמור ואפ"ה פטרי רבנן מפני שהוא קטן אבל בגדול מודו בברי גמור ומפני כן כתב רבינו ז"ל בפ"ב דבגדול בברי גמור מהני וכד מעיינת בהר"ן ז"ל בפירוש ההלכות בשבועות תראה שדעת הגאונים שדחו דברי הרי"ף ז"ל הוא כן. ומה שהקשה הרב כ"מ ז"ל על ה"ה ז"ל דכשבא בטענת עצמו וטוענו ודאי לא הוי משיב אבידה תמהני על קושיא זו דהא בטענת אביו עדיף מבא בטענת עצמו כנראה מן הגמרא ואע"פ כן אמרו במסקנא דאינו כלום משום דאין תביעת קטן כלום:

אבל אם שמר לקטן וכו'. כתב ה"ה ז"ל דשבועת אפוטרופסין כו' לכ"ע נשבעין לקטן וקשה קצת א"כ מאי מקשו בגמ' בר"פ שבועת הדיינים במאי דאמר דנשבעין לקטן מרישא דקאמר אין נשבעין לוקמה בסיפא כשטוען לשותף או לאפוטרופוס ואע"ג דדוחק הוא זה לאוקמי דהך שבועה דרישא לא הוי כשבועה דסיפא מ"מ דחיק בגמרא דאוקי דהך קטן הוא גדול ומשום דלא ידע במילי דאבוה קרו ליה קטן:

או אפוטרופוס עליו וכו'. אין זה ודאי אפוטרופוס של בית דין שא"כ למה ימנו ב"ד אפוטרופוס אחר להשביעו ישביעו הם אלא הך אפוטרופוס הוא אפוטרופוס שמינה הקטן על עצמו ולכך יעמידו אפוטרופוס אחר להשביעו:

י

הורו רבותי וכו'. כפי הנראה מדברי ה"ה ז"ל שכתב כבר כתבתי שכן דעת הרבה מן המפרשים ז"ל משמע דהבין מה שהורו רבותיו ז"ל הוא דאפילו שבועת השומרין אין נשבעין לקטן ודבר זה תימה הוא שהרי בפ"ב מהל' שכירות כתב בשם רבותיו בהפך שכתב שם קטן שהפקיד ביד גדול וכו' הורו רבותי שאין זה נשבע בטענת הקטן כדי שנאמר כו' שכל השומרין שבועתן שבועת שמא הוא משמע דאית להו לרבותיו דשבועת השומרין נשבעים לקטן לכך נראה לפרש דברי ה"ה ז"ל שהבין כוונת רבינו כדברי הבכ"מ שלא כתב כן אלא לענין היסת. ומ"ש כבר כתבתי וכו' הכי קאמר דכבר כתב בשם המפרשים דנשבעין שבועה דרבנן בטענת שמא כמו שותפין ואריסין וא"כ הוא הדין להיסת:

ואפי' חרם סתם אינו מקבל שאינו יודע עונש השבועה וכו'. מכאן נראה דלא גרסינן בדברי רבינו ז"ל בפי"א מהל' שכירות אפי' אם היה השכיר קטן דשכיר נשבע ונוטל דאין מוסרין לקטן שבועה שאינו יודע עונשה אלא השוכר קטן גרסינן כדגריס הטור ז"ל בדבריו:

יא

והודה הקטן נפרעין מנכסיו. נראה דנפרעין מנכסיו מיד אפילו כשהוא קטן. יש מי שהקשה על זה דרבינו ז"ל כתב בספ"ט מהל' מלוה ולוה קטן שלוה חייב לשלם כשיגדיל ושם איירי כשהגיע לעונת פעוטות כדכתב שם ה"ה ז"ל וא"כ קשה למה כתב שם שכשיגדיל יפרעו ממנו וכאן כתב שנפרעין מיד ויש לחלק בין הלואה לשאר דברים דהרי הטור ז"ל בהלכות שבועות בבית דין סתם הדברים דבענין משא ומתן גובין ממנו ובהלכות אונאה ומקח טעות בדיני הקטן כתב שם פלוגתא בענין ההלואה אם גובין אפילו לכשיגדיל משמע דיש לחלק בין הלואה לשאר דברים דהלואה שאני דאמרו כן כדי שלא ילוה הקטן ויאבד כל ממונו ולכך לא חייבוהו לשלם אלא כשיגדיל. א"נ דהכא נפרעין מנכסיו קאמר דהיינו שראינו לו נכסים ולכך נפרעין מיד אבל התם לא ראינו לו נכסים ואין לנו לחייבו שישבע אם יש לו או לא דקטן לאו בר שבועה הוא ולכך אינו חייב לשלם עד שיגדיל:

יב

החרש והשוטה וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל פירוש חרש שאינו מדבר ואינו שומע. ואע"ג דבפ' כ"ט מהל' מכירה השוה רבינו ז"ל מדבר ואינו שומע לאינו שומע ואינו מדבר לענין מקח וממכר מ"מ כאן כתב ה"ה ז"ל דאיירי דאינו שומע ואינו מדבר דאע"ג דלענין מקח וממכר שוה לחרש מ"מ להא מילתא דאין נזקקין לטענתו כולי האי לא משוינן ליה לחרש גמור:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף