לחם משנה/טוען ונטען/ז

לחם משנה ‏ טוען ונטען ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המודה בפני שנים כו'. כתב ה"ה ז"ל וכמדומה לי שרבינו ז"ל מפרש הודאה זו בשאמר אתם עדי או שהתובע עמו וכו'. משמע מדברי ה"ה ז"ל דהיכא דאמר אתם עדי אינו יכול לטעון לו טענת השטאה ולא טענת השבעה דמוקי ההיא דאמר רבינו ז"ל לקמן כל המודה בפני שנים אינו יכול לחזור ולומר משטה הייתי בך וכו' דהוא בפני התובע ודקאמר אתם עדי ומשמע ליה לה"ה ז"ל ההוא לישנא דאינו יכול לטעון שום טענה לא השבעה ולא השטאה ואע"ג דבתחלת הלשון קאמר אינו יכול לחזור ולומר משטה וכו' דמשמע דלא ממעט אלא השטאה מ"מ מלשון אבל מחייבין אותו ליתן משמע ליה דהוי חיוב גמור ואין כאן לא טענת השטאה ולא טענת השבעה. ולדבריו קשה מה שאמר רבינו ז"ל לקמן שכל האומר בדרך הודאה ה"ז כאומר אתם עדי משמע דהיכא דאמר דרך הודאה הוי כאתם עדי ובדרך הודאה שלא בפני התובע יכול לטעון טענת השבעה ואם כן היכא דאמר אתם עדי אמאי לא יכול לטעון טענת השבעה ודוחק לומר שמה שכתב רבינו שכל האומר בדרך הודאה וכו' ר"ל כל האומר כן בפני התובע דאין זה במשמע לשונו ואולי יש לומר דכאומר אמר כלומר דומה לו אבל גרוע ממנו קצת שצריך שיהיה בפני התובע זה נראה מדברי ה"ה ז"ל. אבל ראיתי להרב מהר"י ן' לב ז"ל שכתב בפסקיו חלק ב' שאלה נ"א דלרבינו ז"ל היכא דאמר אתם עדי יכול לטעון שלא להשביע את עצמי הודיתי ונראה שהוא מפרש דברי רבינו ז"ל במ"ש כל המודה בפני שנים אינו יכול לחזור וכו' אבל מחייבין אותו ליתן, החיוב הוא היכא שטען השטאה אבל אי טען השבעה אין מחייבין אותו ולשון רבינו ז"ל קשה לפרשו דמשמע דמחייבין אותו בכל גוונא ולא יועיל לו שום טענה כלל אבל מ"ש שכל האומר דרך הודאה ה"ז כאומר אתם עדי דקשה לפירוש הרב המגיד ז"ל ניחא לדידיה. ומ"מ אני תמה על הרב מהר"י ן' לב ז"ל איך תפס במושלם הפך דברי ה"ה ז"ל ולא חשש אפי' להזכיר דבריו שהוא חולק עליו. עוד כתב ה"ה ז"ל דלמד כן רבינו ז"ל ממה שאמרו בפ' ג"פ גבי שכיב מרע אע"ג דהתם גבי שכ"מ מהני דרך הודאתו שלא יוכל לטעון אפי' טענת השבעה וכאן נראה מדבריו דיכול לטעון טענת השבעה י"ל דהתם גבי שכיב מרע דליכא טענת השטאה דאין אדם משטה בשעת מיתה אהני הא דאמר דרך הודאה למעט טענת השבעה דלהשטאה לא צריך אבל הכא דאיכא תרתי טענתא השטאה והשבעה לא אהני אלא להשטאה לחוד דלחדא מלתא אהני לתרי לא אהני ועי"ל דטענת שלא להשביע את בניו גריע מטענת שלא להשביע את עצמו שהרי בגמרא איכא מאן דאית ליה משביע את עצמו ולית ליה משביע את בניו וא"כ הוי כמו טענת השטאה שהיא גרועה ולכך כיון דבשכ"מ אהני הודאה שלא נאמר שלא להשביע נראה בבריא אהני לסלק טענת ההשטאה. זה נראה כוונת הרב המגיד ז"ל:

טען כשבאו וכו'. כתב הר"א ז"ל וסוף דבריו אינם משוים עם דברי הרב פרק גט פשוט. קשה על הר"א ז"ל למה לא הקשה על רבינו ז"ל מדידיה אדידיה שהוא כתב ג"כ דברי הרי"ף ז"ל גבי שכיב מרע בפ"י מהל' זכיה ומתנה שכתב שם לפיכך אם אמר זה דרך הודאה ולא היה שם חשש הערמה נותנים אע"פ שלא אמר תנו. וי"ל מפני שרבינו ז"ל כתב שם ולא היה חשש הערמה ואפשר שמ"ש לא היה שם חשש הערמה בא להצריך תנאי אחר שיהיה בפני התובע ולכך אינו יכול להקשות לו מדבריו על דבריו כיון דאמר לשון זה:

היה התובע עמו אינו יכול לטעון וכו'. נראה לי שיצא לו כן משום דאמרו בפ' גט פשוט (דף קע"ה.) שכ"מ שהודה מהו כלומר אי איכא טענת השטאה או לא ואסיקו דליכא טענת השטאה והשתא קשה טובא דמה נפשך הך הודאה היא דרך הודאה או לא אם היא דרך הודאה הא ודאי ליכא טענת השטאה אפי' בבריא ולמה ליה טעמא דאין אדם משטה בשעת מיתה ואי לא הוי דרך הודאה הא אע"ג דליכא השטאה איכא השבעה ולכך אומר רבינו ז"ל דהיכא שהתובע עמו ליכא טענת השבעה והשתא איירי התם שהתובע עמו ולכך אמרו דליכא השבעה אבל השטאה איכא אי לאו דאין אדם משטה בשעת מיתה:

ב

והוא שיהיו ב"ד מכירין את שניהם וכו'. בפרק ב' מהל' מלוה ולוה תמה שם ה"ה ז"ל על רבינו ז"ל דלמה צריך שיכיר שם המלוה והלוקח ותירץ שם בסוף דבריו דלא אמר כן רבינו ז"ל אלא בשטרות שאין בהם קנין שאין כותבין ללוה ולמוכר בלא מלוה ולוקח אבל בשטרות שיש בהם קנין לא. וקשה שאין מקום לחילוק זה ממ"ש כאן דכאן כיון שהודה בב"ד ודאי מעת ההיא הוי מלוה בשטר וא"כ מה צריך כאן להכרת המלוה וטעמו של רבינו ז"ל שכתב שלא יערימו וכו' אינו מספיק אלא ללוה אבל למלוה לא. ויותר יש לתמוה על ה"ה ז"ל שכתב שהדבר פשוט בהרבה מקומות ועשה עצמו כאילו לא נזכר ממ"ש בפרק כ"ד מהלכות מלוה ולוה. וי"ל בדוחק דאפשר כאן ג"כ דאיכא פסידא למלוה אם לא יכירוהו דזה יודה בפני ב"ד שחייב לזה מעות לזמן שנה והמלוה יודה לו ג"כ שהוא לזמן שנה וזה המלוה נקרא יוסף בן שמעון והעלה שמו יוסף בן ראובן וכשיבא יוסף בן ראובן המלוה האמיתי ויתבע ללוה פרע לי החוב יאמר לו והלא יש לי זמן שנה שכן הודית אתה בב"ד וב"ד כיון שיאמר להם שמו יוסף בן ראובן יאמרו כן הוא הדבר שיוסף בן ראובן הוא שהודה בפנינו כן ונמצאו מחייבים למלוה שאולי כבר הגיע זמנו לפרוע והערים כדי שיודה המלוה שיש לו זמן שנה כנ"ל:

ג

ואמר כתבו לי הודייתי כו'. עיין בפסקי מהר"ר לוי ן' חביב ז"ל:

במה דברים אמורים במטלטלין כו'. שמא יתן לו ונמצא תובע אותו פעם שניה. קשה כיון דהטעם הוי שלא יחזור ויתבע מ"ט דמ"ד בגמרא מטלטלי ואיתנהו בעינייהו כותבין הא איכא טעמא שאם יכתבו לו יחזירם לו ואח"כ יתבעם ואם לא היו כותבין לו היה נאמן לומר החזרתי וגם קשה לי על הרב בעל הטור ז"ל שכתב בסימן ל"ט דבמטלטלי נמי אם המודה חייב באחריות משעה שהודה כותבין ולא הבנתי דברים אלו דמאי איכפת לו דהמודה חייב באחריות הא טענתיה היא משום דיכול לומר החזרתי והשתא אינו יכול לומר כן ואדרבה כשהוא חייב באחריות הוי כמו הלואת מעות שהוא חייב בהן ואיתנהו ברשותיה ולא היה להם לכתוב ואם היה לו לחלק הכי איפכא היה לחלק דכשהוא של פקדון דברשותיה דמריה איתיה כותבין אבל הלואה לא וכדמשמע מדברי רש"י ז"ל איברא דהרב הנמוקי ז"ל כתב דאין לחלק ע"ש ודברי הטור תמוהים וצ"ע:

ה

כבר ביארנו שהודייה בבית דין וכו'. הרב המגיד ז"ל הביא דברי ההלכות ז"ל וכתב שכן נוטים דבריו לדברי רבינו ז"ל והן אמת לכאורה נראה דטובא איכא בינייהו דלרבינו ז"ל אע"ג דקבל עליו את הדין כשיצא מלפני ב"ד מ"מ כיון שמתחלה בא על ידי ששלחו והביאוהו אינו נאמן לומר פרעתי ובזה מתורץ הא דרב אשי דקאמר דכותבין עם ההיא דקאמר בא מלוה לכתוב אין כותבין כו' דההיא דרב אשי הוא דבא לב"ד ע"י ששלחו והביאוהו והך דפ"ק דמציעא הוא כשבא לב"ד מעצמו אבל ההלכות נראה דאית להו דהיכא דנפק מבי דינא וקבל עליה לדינא אע"ג דמתחלה שלחו והביאוהו אין כותבין ונאמן לומר פרעתי ובהכי יתורץ הא דרב אשי דהתם איירי קודם שיצאו מב"ד ולכך כותבין דעדיין ודאי לא פרע וכיון שהאחר ידע שב"ד כתבו לו שהם יודיעוהו לא יפרע לו אלא א"כ יתן לו השטר של מעשה ב"ד אבל ההוא דפ"ק דמציעא הוא שבא לכתוב אחר שיצא מב"ד דאז אין כותבין ונותנין לו משום דאמרינן דילמא פרע ליה וזה שכתב דילמא פרע וכו' וכ"נ שפירש דבריהם מהרר"י ן' לב ז"ל בפסקיו הראשונים (דף קנ"ג) ומהר"ר לוי ן' חביב ז"ל ג"כ בפסקיו:

כבר ביארנו שההודייה בב"ד וכו'. הרב מהר"י ן' חביב ז"ל האריך בדקדוקי לשון זה ע"ש ויש לי קצת עיון על דברי ה"ה ז"ל דנראה דדברי הרי"ף ודברי רבינו ז"ל הם שני תירוצים מחולקים לשתי קושיות מחולקות והוא ז"ל עשה הכל אחד דהרי"ף ז"ל הוקשה לו ממה שאמרו בפ"ק דמציעא (דף ט"ו) בין לרבא בין לרבה בר רב הונא מלוה ע"פ הוא ומלוה על פה אינו גובה מנכסים משועבדים כו' ותירצו בשעמד בדין משמע דההודאה בב"ד כשטר דמי. ולזה תירץ דהתם איירי בלא ציית א"נ ציית ואתברר דלא פרע ומ"ש שם דהוי כשטר הוי לענין לגבות מן הלקוחות אבל לא לענין שלא יוכל לומר פרעתי אבל לרבינו ז"ל הוקשה לו מההיא דפ' זה בורר (דף כ"ט) דאמר דאם בא מלוה לכתוב נותנין לבעל דינו דמשמע דאינו יכול לטעון פרעתי דאם יכול לטעון פרעתי א"כ אמאי נותנין וליכא לתרוצי תירוצא דאתברר דלא פרע כמו שכתב הרי"ף ז"ל דמ"מ אולי יפרענו אח"כ ולא יוכל לטעון פרעתי. איברא דתירוצא דלא ציית דינא שייכא דאפשר דהתם איירי דלא ציית אבל רבינו ז"ל לא רצה לדחוק עצמו בכך אלא תירץ דשאני התם דשלחו לו ועל ידי ששלחו לו בא וכי תימא למ"ד בפ' זה בורר דהיכא דכנפינהו הוא כתבינן דמשמע דאפי' כנפינהו הנתבע כתבינן ואמאי כתבינן הא התם לא בא על ידי שליחות ששלחו לו ולא בא וא"כ כיון דיכול לומר פרעתי כדאמרינן בפ"ק דמציעא אמאי כותבין ונותנין. יש לומר דהוה סבירא ליה דכיון דכנפינהו הוא בעצמו הוי כאילו רצה הנתבע בעצמו לעשותה מלוה בשטר ולכך קבצם להודות בפניהם. עלה בינינו דכוונת דברי רבינו ז"ל לתרץ קושיא דפ' זה בורר ולא קושיא שהקשה הרי"ף ז"ל ואם כן אמאי הסכים דבריהם. וי"ל דלא הסכים ה"ה ז"ל דבריהם אלא לומר דלא ציית שכתב הרי"ף ז"ל הוי כשלחו שכתב רבינו ז"ל ומש"ה כתב קרובים הדברים לדברי רבינו ז"ל אע"ג דבא לתרץ כל אחד מהם קושיא בפני עצמה מ"מ לענין הדין תירוץ קמא דהרי"ף ז"ל הוי דומה לדעת רבינו ז"ל. גם אפשר דהרי"ף ז"ל בתירוץ בתרא שתירץ יתרץ ההיא דפרק זה בורר ויפרש דמ"ש בא מלוה לכתוב נותנים היינו קודם שיצא מבית דין דודאי לא פרע ומודיעים ללוה שלא יפרע לו עד שיתן לו פסק דינו אבל אחר שיצא מבית דין לא כתבינן דילמא פרע וכן פירש שם הרב נמוקי יוסף ז"ל ולפ"ז אפשר דהרי"ף ז"ל לתרץ שתי הקושיות בא אע"פ שהוא לא הזכיר בדבריו אלא הקושיא דפ"ק דמציעא:

ו

לא היו שם עדים שמכחישים אותו. נראה מדברי רבינו ז"ל שהוא מפרש כפירוש הרא"ש ז"ל שמה שאמרו בפ"ק דמציעא (דף י"ז) העדים מעידים שלא פרע היינו שהכחישוהו ממש כגון שאמרו לא זזה ידו מתוך ידינו ולא כדפירש רש"י ז"ל שאמר בפנינו תבעו פרע לי ע"פ ב"ד ולא פרעו וקשה לפירוש זה מאי האי דקאמר התם מסתברא מילתיה דרב שנתחייב שבועה בב"ד אבל חייב עצמו שבועה עביד איניש דמקרי ואמר בשלמא רש"י ז"ל פירש לפי פירושו לא אעשה מה שלא חייבוני ב"ד אלא אני בעצמי ואין זו סרבנות וחרטה אלא דחייה בעלמא אבל לפירוש רבינו ז"ל קשה ונראה דה"ק אע"פ שאמר בב"ד שנשבע דכיון דהוא חייב עצמו בכך אע"ג דטען בב"ד מה שלא לא חשש לכך כיון דהוא חייב עצמו בכך ודוחק לפירושו וניחא שפירש לפירוש רש"י ז"ל ועל מ"ש הרכ"מ ז"ל דרבינו ז"ל לית ליה מאי דכתב רבינו האיי ז"ל דאם אמר נשבעתי והיה חייב שבועת התורה שהוא נאמן כיון שאין עדים מכחישים אותו מ"מ נשבע הוא היסת שכבר נשבע דרבינו ז"ל לית ליה הני מפני מ"ש בסוף הל' שותפין. ונ"ל לחלק דשאני התם דאפי' יודה שהוא שותף אינו טוענו בודאי ממון אלא שבועה שמא גנב ממנו אבל הכא הוא טוענו בודאי ממון שהוא חייב לו והוא פוטר עצמו בשבועה ואם לא נשבע חייב לו ממון בודאי:

ז

שהרי לא הכחיש וכו'. עיין בנמוקי יוסף ז"ל:

ח

יש לטוען בב"ד וכו' אבל מאחר כו'. עיין בפסקי הרב מוהרר"י ן' לב ז"ל הראשונים וכל מה שכתב על זה הם דברים ברורים:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף