כפות תמרים/סוכה/ל/א

כפות תמרים סוכה ל א

דף ל ע"א

והבאתם גזול את הפסח גזול דומיא דפסח כו'. איכא למידק מנ"ל למידק הך דרשא והלא בפסח ליכא לפלוגי ובגזול איכא לפלוגי בין קודם יאוש לאחר יאוש ואיך דנין אפשר משא"א יש לומר דהכתוב אומר שם במלאכי סי' א' ואמרתם מתלאה והפחתם אותו והבאתם גזול כו' ופרש"י מתלאה בהמה כחושה אלמא דהכתוב ברישיה דקרא בא להוכיחם על שהיו מביאים בהמה כחושה אם כונת הפסוק להוכיחם על הרעות שהיו עושים דהיו מביאים כחושה וגזולה הי"ל לסדר תחלה ואמרתם הנה מתלאה והבאתם פסח וחולה והדר הי"ל להוכיחם על הגזול ותו איך ס"ד דאותו הדור היו מקריבים גזול לפני יאוש וכי נעלם מהם פ' אדם כי יקריב מכם ותו איך היו טועים להקריב בעל מום קבוע דהיינו פסח אלא דאותו הדור היו מקריבין בהמה כחושה דהוא כשרה וגם היו טועים דגזולה לאחר יאוש שרי להקריב דשלו היא וע"ז בא הכתוב להוכיחם דאיך היו טועים להקריב בהמה כחושה וגם גזולה לאחר יאוש על זה הוכיחם ולימדם דגזול פסול אחר יאוש ואין לו תקנה דומיא דפסח דהוא מום קבוע דאין לו תקנה באופן דדרשא זו היא מוכרחת בפר' דבא להקיש גזול לפסח ולא בא להוכיחם על מה שהיו מקריבים פסח דזה א"א לומר דהיו טועים להקריב בעל מום קבוע וכ"ת הרי לעיל כתיב וכי תגישון עור לזבוח כו' י"ל דהתם התוכחת הוא שהיו מקדישין בעלי מומין למוכרן ולקנות בדמיהן תמימין ולזה הקפיד הכתוב משום הקריבהו נא לפחתך דאם יוליכהו לפני שר א' שור עור או פסח ויאמרו לו הרי לך זה שתמכרנו ותקנה עגל תמים בלי מום יקפיד עליו בודאי ולזה בא בטענה משום הקריבהו נא לפחתך דה"ל להוכיחם דעוברים עמ"ש בתורה בהדיא שלא להקריב בעל מום ודוק ועיין בס' מאיר עיני חכמים ומ"ש הוא הנכון לע"ד:

מאי דכתיב כי ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה כו'. יראה לי שהוקשה לו בכתוב שאמר שונא גזל בעולה מאי איריא בעולה הלא בכל הקרבנות ובכל דבר שונא גזל. וע"ק מה ענין שונא גזל לאוהב משפט לכך פי' הכונה במאי דס"ל לר"י יאוש כדי קני וזה המשפט אוהב אותו הקב"ה דיאוש כדי קונה ואפ"ה שונא גזל לאחר יאוש אע"פ שבדיעבד אם אירע שגזל בהמה ונתייאשו בעליה והקריבה עולה יצא אפ"ה לכתחלה שונא גזל אע"פ שבדיעבד היא עולה כשרה כדתנן בהנזקין דף נ"ה ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שמכפרת מפני תקון המזבח ואמרי' עלה אר"י דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת מ"ט יאוש כדי קני וכו' וכ"פ הרמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח ומה שיש לשאת ולתת בדבריו עיין במקום אחר בס"ד וזש"א אני ה' אוהב משפט דהיינו הדין דיאוש כדי קני ואפ"ה אני שונה גזל לאחר יאוש בעולה ר"ל אע"פ שהיא עולה כשרה בדיעבד וזהו משל לאדם כו' אף הקב"ה אמר אני ה' שונא גזולה בעולה וממני בני ילמדו ויברחו עצמן מן הגזול כלומר דילמדו לברוח מדבר הגזול אפי' שנתייאשו בעליו ולא יעמידו עצמם על דבר תורה לומר יאוש כדי קני ומצאתי סעד לדברי בדברי רש"ל שכתב וז"ל ויבריחו עצמן מן הגזול נראה דגרסינן הגזול ולא הגזל דהכא קאמר שיבריחו עצמם מן הגזול כבר בידם וקנוי להם דומיא דעולה להקב"ה אף שכבר קנוי לו והוא שלו כדפרש"י ודוק:

תוספות דבור המתחיל משום דהוי ליה מצוה והדתניא לקמן וכו'. אין להקשות מהא דאמרינן בריש סוגיא דהכא דגזול פסול ביום טוב ראשון מדכתיב לכם דזהו לפי הס"ד דלא אסיק אדעתיה טעמא דמצוה הבאה בעבירה אבל לפי התירוץ דמשני משום מצוה הבאה בעבירה לכן אצטריך למעוטי שאול:

כתבו עוד דאע"ג דקרא גבי קרבן כתיב כו' איכא למידק אמאי אצטריכו להוכיח הדבר מההיא דהגוזל קמא והלא מגופא דשמעתין דאמרו בהדיא דלולב גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ילפינן דלאו דוקא גבי קרבן אלא ה"ה בכל המצות ויראה דאי מסוגיא דהכא הוי אמינא דפיסול המצוה הבאה בעבירה ליתא מן התורה אלא גבי קרבן אבל בשאר מצות ליתא ובלולב דיום טוב שני מדרבנן עשו חיזוק חכמים לפוסלו משום מצוה כו' ולפ"ז דרשא דלכם להוציא שאול וגזול אצטריכא דמן התורה לא מפסיל שאר מצות משום מצוה הבאה בעבירה אבל התוס' רוצים להעמיד דפיסול מצוה הבאה בעבירה שייכא מן התורה בכל המצות דומיא דקרבן ולכך הוכיחו מההיא דהגוזל קמא גבי חלה וכן מצאתי שתי' בס' מאיר עיני חכמים וזהו הקשר של הקושיא שהקשו ואם תאמר לקמן כו' כלומר דאי הוי אמינא דמצוה הבאה בעבירה ליתיה בשאר מצות מן התורה ניחא אבל השתא דאמרינן דאיתא קשה ואם תאמר כו' וזה ברור:

כתבו התוספות וא"ת דלקמן פסלינן כו' ומיהו תימה דבפרק כל שעה כו' והקשה בחדושי הלכות וז"ל וצ"ע אדק"ל מלולב של אשרה וממצה אמאי לא תקשי להו מסוכה גזולה דלעיל סוף פ' הישן וכבר הקשו כן התוס' פ"ק דף ט' ואם ניחא להו מסוכה כתירוצם שם א"כ קו' מלולב אשירה וממצה ומי ניחא וק"ל עכ"ל ועיין בספר מאיר עיני חכמים יע"ש והיה נראה לתרץ דכיון דמכשרי רבנן סוכת השותפים וסוכת שאולה מדכתיב כל האזרח בישראל כו' הו"א השתא שאולה דלאו דידיה כשרה גזל דהוי דידיה דסתם גזילה יאוש בעלים לא כ"ש דכשרה קמ"ל קרא דסוכה גזולה פסולה ומשום מצוה הבאה בעבירה אך תימה כיון דידעינן בעלמא דמצוה הבאה בעבירה פסולה פשיטא דסוכה גזולה פסולה אע"ג דשאולה כשרה ואפשר לומר דהא דאצטריך קרא לאשמועינן דסוכה גזולה פסולה היינו כגון דלא שייך מצוה הבאה בעבירה כגון דקודם החג גזלה וקנאה ונשתמש בה ובכי האי גוונא לא שייך מצוה הבאה בעבירה כמ"ש התוספת דבור שאחר זה דהיכא דקנה דבר הגזול קודם עשית המצוה לא חשיב תו מצוה הבאה בעבירה ואפ"ה פסל הכתוב סוכה גזולה. ומה שהקשו התוספת מההיא דפרק כל שעה אפשר לתרץ דסד"א דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה אלא כשהוא טבל גמור אבל בטבל מתוקן כההיא גוונא דברי' פ' כל שעה דהוציא ממנו תרומות ומעשר א' ולא נשאר טבול אלא ממעשר עני הו"א דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה כיון דאינו טבל גמור דחייב עליו מיתה קמ"ל דאפ"ה אינו יוצא י"ח ועיין בהרמב"ם פ"י מהלכות מ"א דין ך' מ"ש הראב"ד ומרן ודוק:

תוספות ד"ה כי יקריב מכם תימה דבמרובה כו'. כתב בחדושי הלכות לכאורה תימה לתמיהתם דהא הכא מדכתיב מכם לא ממעטינן אלא לפני יאוש והתם מקרבנו למאן דלא מוקי ליה נמי בקרבן דחבריה לא ממעטינן אלא לאחר יאוש וע"ש מה שתי' ולע"ד יראה דכונת התוספת להקשות בתחלה דבמרובה ממעט גזול מדכתיב קרבנו אפילו לאחר יאוש א"כ כ"ש דלפני יאוש פסול מקרא דקרבנו והכא ממעט לפני יאוש מדכתיב מכם ושוב הקשו דהיאך קא מסיק התם דלפני יאוש לא צריך קרא הא הכא מצריך קרא דמכם לפני יאוש ודוק:

עוד כתב בחדושי הלכות ויש מקשים מאי ק"ל דאמאי לא נימא דהכי קאמר התם דלפני יאוש לא צריך קרא דקרבנו משום דממכם דהכא נפקא דהא לפי תרוצם נמי ק"ק דלפני יאוש לא צריך קרא דקרבנו משום דמביתו נפקא ויש לומר יע"ש ולע"ד יראה דהתוס' לא רצו לתרץ דהתם ה"ק לפני יאוש לא צריך קרא דקרבנו משום דממכם נפקא דהא אשכחן פ"ק דחולין דדריש מכם לדרשא אחרינא מכם ולא כולכם להוציא את המומר יע"ש ולתרץ כל הקושיא הוצרכו לתרץ דהכי קאמר דלפני יאוש לא צריך קרא דקרבנו דמביתו נפקא ודוק:

תוספות ד"ה הא קנייה ביאוש משמע דסבר ר"י כו' וקשה דבמרובה כו'. וק"ל למאי אצטריכו התוספת להביא ראייה מהא דרב ששת הלא ממקומו הוא מוכרע דאמר ר"י דתשלומי ד' וה' חיוביה לאחר יאוש ור"ל פליג עליה וס"ל דלאחר יאוש פטור דשלו הוא טובח ומוכר אלמא דלר"י יאוש כדי לא קני. גם מ"ש התוספת ועוד דבפרק הגוזל בתרא שמעינן בהדיא לר"י כו' ראיה זו היא מגומגמת קצת דהתם הכי אתמר גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב רב אמר הדין עם הא' ור"י אמר הדין עם הב' ובפירש פלוגתייהו יש אוקומתות אחרות דפליגי כשלא נתייאשו כלל חדא מאביי וחדא מרב פפא ור' זביד לחוד הוא דאוקי הך אוקימתא דר"י סבירי ליה דשינוי רשות קודם יאוש לא קני והר"מ פ"ה מהלכות גניבה פסק דלא כרב זביד וא"כ אין ראיה מהתם דר"י ס"ל יאוש כדי לא קני וכונת קושית התוספת היא לרב זביד ואמאי אצטריכו להביא קו' זו חלושה דאינו אלא לדעת רב זביד הא כבר הקשו מאידך דאר"י תשלומי ד' וה' חיוביה הוי גם לאחר יאוש דאין מנוס לקושיא זו ותו יש לגמגם דאפשר דל"ק דר"י אדר"י דלעולם ר"י ס"ל יאוש כדי לא קני כדמוכח בההיא ממ"ש בפ' מרובה והא דאר"י בשמעתין דיאוש כדי קני אמרה ר"י משמיה וליה לא ס"ל וכן מצאתי שתירץ בעל המאור ונראה דהתוס' ס"ל דא"א לומר דר"י אמרה משמיה דרשב"י וליה לא ס"ל דהא רשב"י עיקר מלתיה אמרה אקרבן דאית ביה מצוה הבאה בעבירה ור"י למד מדברי רשב"י דגם גבי מצות לולב אית ביה משום מצוה הבאה בעבירה ואם איתא דר"י לא ס"ל כרשב"י לא היה מוסיף על דבריו ודוק:

ותירוץ התוס' ויש ספרים דגרסי הכא הא קני ותו לא כו' עיין בתוס' פ' מרובה דף ס"ו ע"ב ויש להביא סעד וראיה לתירוץ התוס' דה"ק הכא דקנייא ביאוש ושינו השם מדאמרי' בפ' מרובה דף ס"ח ע"ב איתביה ר"י לר"ל מדתנן גנב והקדיש כו' ואס"ד יאוש קני אמאי משלם שלו הוא מוכר שלו הוא טובח כו' שמעינן מהכא דאי יאוש כדי לא קני ניחא ואמאי ניחא היכי מצי מקדיש ליה הא לא קני ליה אלא עכ"ל דע"י יאוש שקדם כשהוא מקדישו הוא קונה אותו וחל ההקדש משום יאוש ושינוי השם דמעיקרא חולין והשתא קדש וה"ה דהוי מצו לומר התוספות דפי' דשמעתין דהא קנייה ביאוש ושנוי רשות וכגון בקדשים שאינו חייב באחריותן אלא נקט טעמא דיאוש ושינוי השם לאוקמי אפי' בקדשים שחייב באחריותן כגון חטאת ואשם וכ"כ התוספות במרובה דף ס"ז ד"ה מעיקרא חולין:

כתבו עוד התוס' וא"ת מאי פריך התם במרובה אביי לרבא כו' ק"ל על קו' התוס' דהתם במרובה דף ס"ז ע"ב אמרו דבתר כ"ב שנה כד יתיב ר"י ברישא נתחדשה הלכה זו דשינוי השם ומעיקרא לא אסיקו אדעתייהו דשינוי השם קונה והוצרכו לתרץ דגזל קרבן דחבריה ונראה דכוונת התוס' הוא להקשות דאע"ג דשינוי השם לא אסיקו אדעתייהו מ"מ בקרבנות שאינו חייב באחריותן יש כאן שינוי רשות וא"כ מאי פריך מדכתיב קרבנו ולא הגזול למ"ד יאוש קני הלא אפילו לדידיה דיאוש כדי לא קני הרי בגזל בהמת חבירו והקדישה לעולה יש כאן יאוש ושינוי רשות ומקנה קני לה וחל ההקדש עלה אלא דפסלה הקב"ה שלא תעלה לרצון משום מצוה הבאה בעבירה א"כ למ"ד יאוש כדי קני פסלו הכתוב משום מצוה הבאה בעבירה וכן מתבאר מדברי התוס' דפרק מרובה דף ס"ו ע"ב ד"ה ש"מ דיאוש לא קני וז"ל אבל אי לא קני ביאוש מפסיל ומ"מ קדוש הוא כו' וראיתי למוהריב"ל ח"ב דף קל"ט דהקשה על דברי התוס' דכתבו ומ"מ קדוש הוא כו' וז"ל לכאורה נראה דהוקשה לתוס' דכיון דיאוש לא קני נראה לכאורה דאפילו קדוש אינו א"כ לישמועינן קרא דאפי' קדוש אינו ומדקאמר דאינו עולה לרצון משמע דלרצון אינו עולה הא קדוש הוא ומש"ה אצטריכו לומר ומ"מ קדוש הוא כו' ויש לתמוה דמאי קו' ק"ל לתוס' דנימא דקרא אתא לאשמועינן דיאוש לא קני דכיון דאינו עולה לרצון ודאי דאינו קונה דאלו היה קונה היה עולה לרצון וכמ"ש דאי קני א"כ שפי' קרבנו מיקרי ולא מפסיל משום מה"ב הואיל והוא קנוי לו קודם שהקדישו וצ"ע עכ"ל ולע"ד נראה דז"ש התוספות ומ"מ קדוש הוא לא הוי מכח משמעות דקרא דלרצון אינו עולה הא קדוש הוי אלא התוס' אומרים זה הדין מכח פשיטות הסוגיאות דע"כ לא פליגי אלא ביאוש כדי אבל ביאוש ושינוי רשות לכ"ע קני וא"כ גנב והקדיש בקרבנות דאינו חייב באחריותן יש כאן יאוש ושינוי רשות וחל ההקדש ומקנה קני לה הכל בבת אחת וא"ה פסלו הכתוב להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה אבל אי אמרת דיאוש כדי קני כיון דקנאו קודם שהקדישו קשה אמאי פסלו הכתוב להקרבה בכה"ג לא שייך מצוה הבאה בעבירה כיון דקנאו קודם שהקדישו זהו כונת התוספת התם וכן תירצו התוספת הכא בשמעתין דזהו דוקא הקושיא דמקשה במרובה ואי אמרת יאוש כדי קני אמאי פסלו הכתוב להקרבה בכה"ג לא שייך מה"ב כיון דקנאו ביאוש כדי קודם שהקדישו ודוק:

כתבו עוד והא דשמעינן לעולא כו' קושי' עולא אעולא לא שייכא בסוגיא דידן אלא משום דלפי חילוק שתירצו לדר' יוחנן מיתרצא נמי האי דקשיא דעולא אדעולא לכך הביאוה וזה ברור ודוק:

כתבו עוד התוס' והא דמשמע בריש הגוזל קמא כו' עד א"נ שאני ברכה כו' ק"ל דא"כ היכי פריך לקמן גבי אסא ליקנינהו בשינוי השם ס"ס הוי מה"ב משום ברכה דלולב י"ל דשאני התם דאינו מברך על ההדס אלא על הלולב א"נ לענין קיום המצוה דלולב ומיניו יוצא דברכות אינם מעכבות ולעולם אם יברך על הלולב יש להחמיר משום מה"ב וכן מתבאר מדברי מרן בש"ע ר"ס תרמ"ט ודוק:

תוספות ד"ה מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול הכא דייקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה כו'. צריכין אנו למודעי מה באו ללמדנו י"ל דלמדונו דלא תימא דבי"ט א' גזול פסול לאחר יאוש אפילו תימא יאוש כדי קני משום דמודה שמואל דהב"ה פוסל במצוה דאורייתא מה"ב אבל בי"ט ב' שהוא מדרבנן לית ליה מה"ב ודייקי לה התוס' מלישנא יתירה דשמואל דיהיב טעמא לי"ט ב' מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול אלמא דבי"ט א' דאינו יוצא בשאול אינו יוצא בגזול גם לאחר יאוש משום מה"ב ועל פי יובנו דברי ה"ה שכתב עמ"ש הרמב"ם רפ"ח דלולב הגזול פסול אפילו לאחר יאוש כתב הר' המגיד וז"ל ומבואר בגמרא שאפילו לאחר יאוש הגזול פסול עכ"ל ותמה עליו מרן הכ"מ דכיון דהרמב"ם פוסק כשמואל דגזול כשר בשאר הימים לית ליה טעמא דמה"ב וע"פ מה שפי' דברי התו' דגם שמואל אית ליה טעמא דמה"ב במצוה שהיא דאורייתא נתיישבו דברי ה"ה עוד יש לפרש דברי התוס' דאתו לאשמועי' דהא דאמר שמואל דבי"ט גזול כשר היינו בי"ט ב' דרבנן כגון בגבולין אבל בי"ט ב' שהוא דאוריי' כגון במקדש אינו יוצא בגזול משום מה"ב אע"ג דיוצא בשאול במקדש בי"ט ב' דלכם לא כתיב אלא בי"ט הא' ומדברי הרמב"ם דלא פירש דגזול פסול במקדש בי"ט ב' משמע דס"ל דכשר וכ"כ הל"מ דזו היא דעת הרמב"ם יע"ש ולפ"ז הרמב"ם ותוספת פליגי אהדדי ודוק ומרן בכ"מ פירש דטעמו של הרמב"ם דפסק דלולב גזול פסול בי"ט א' אפילו לאחר יאוש משום דאזיל לטעמיה דפסק פ"ב מגזילה ופ"ה מגניבה דיאוש כדי לא קני יע"ש ובעמדי בשרשי הדינין בהך דינא דיאוש כדי בדברי הרמב"ם חדשתי קצת דברים רציתי לכותבם פה כתב הרמב"ם פי"ח ממעשה הקרבנות וז"ל גנב והקדיש כו' והקשה מרן בכ"מ וז"ל ויש לתמוה על ר' שכתב ומאימתי העמידוה כו' שהרי בהדיא אמרו בהנזקין כו' ועוד דלענין לחייבו וכו' והניח הדבר בצ"ע ונראה דתרתי ק"ל חדא דלא הזכיר הנפקותא שאמרו בגמרא דנ"מ לגיזותיה כו' שנית דקאמר דנ"מ לחייבו עליה כרת ונראה דל"ק מידי דהנה הרמב"ם פ"ב מהלכות גזילה כתב בהדיא הנפקותא של גיזותיה וולדותיה שכ"כ שם וז"ל גנב או גזל והקדיש כו' וכל גיזותיה כו' ומ"ש הכא הרמב"ם לא הוי לשאול מאימתי העמידוה ברשותו דנ"מ לחיוב כרת דבהא לא נפקא לן מידי אלא מ"ש לחייבו עליה כרת הוא טעם למה שהעמידוה ברשותו שהעמידוה ברשותו לחייבו עליה כרת ומאימתי העמידוה משעה שהקדישה והנפקותא לעולם הוא לענין גיזות וולדות:

אמנם אי קשיא על הרמב"ם הא קשיא דהכא משמע דפסק כעולא ובפ"ה מה' איסורי מזבח פסק כר' יהודה שכ"כ שם ומפני תקנת מזבח אמרו שחטאת הגזולה כו' הרי מבואר דפסק כר"י וכ"כ מרן שם וז"ל ויש לתמוה כו' ותירץ דאע"ג דבעלמא יאוש כדי לא קני הכא קני משום דאמרינן בהנזקין כו' יע"ש ומלתא דתמיהא היא דהרי המעיין בסוגיא דהנזקין יראה דמ"ש אוקמוה ברשותיה ומאי דשקיל וטרי רבא הכל הוא לסברת עולא אבל לר"י דס"ל יאוש כדי קני לא תיובתא ולא אוקמת' דאוקמוה רבנן ברשותיה שייכא אליביה וי"ל דהרמב"ם ס"ל דהך תיובתא והך שקלא וטרייא הויא גם אליבא דר"י חדא מדקדוק לשון הגמרא דלא קאמר בהך תיובתא בשלמא לר"י ניחא כדקאמר לעיל בשלמא לעולא ותו דאם כפי פשט הסוגיא דלא פריך אלא לעולא ק' דלר"י דס"ל יאוש כדי קני מי ניחא דכיון דמתני' דפ' מרובה מיירי לאחר יאוש ל"ל הקדיש בלא הקדיש נמי אם טבח ומכר אינו משלם ד' וה' עוד הוקשה לו להרמב"ם מה שהקשו התוס' שם בהנזקין דהקשו לר"י דנודעה אינה מכפרת מפני תקון המזבח דהיאך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה לכן ס"ל להרמב"ם דאפי' ר"י דאמר יאוש כדי קני היינו יאוש עם שינוי השם דהקדש או שינוי רשות דהקדש אבל יאוש כדי ממש לא קני ואפילו הך יאוש עם שינוי רשות או שינוי השם כיון דבא בבת א' מן התורה לא קני אלא דחכמים תקנו כיון דאיכא יאוש ושינוי רשות והשתא פריך לעולא ור"י דס"ל לתרוייהו דדבר תורה יאוש כדי לא קני וכל הסוגיא היא אליבא דתרוייהו ועיין מ"ש התוס' במרובה דף ס"ז ובל"מ פ"ב מה' גזילה ודוק:

אך מאי דאיכא לאתמוהי על הרמב"ם הוא במ"ש פ"ב מה' גזילה דמאימתי העמידוה ברשותו משעת הקדש וגיזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים דכיון דאיירי אחר יאוש הלא פסק הרמב"ם דשבח הגזילה הוא של גזלן כמ"ש שם באותו פ' ואע"ג דבהניזקין אמרו בהדיא דגיזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים כבר כתבו התוס' דהוי אליבא דר"מ כו' אך לרמב"ם דפסק כר' יהודה ואליבא דר"פ קשה והל"מ הניח זה בתימה פ' י"ח מה' פסולי המוקדשין גם הראב"ד השיג עליו פ"ב מגזילה יע"ש ולע"ד יר' דבגמרא הכי קא מיבעיא לן כי אוקמוה רבנן ברשותי' הוי משעת גניבה וקודם יאוש או משעת הקדש בשעה שנתייאש דההקדש והיאוש הוו בשעה אחד ואסיקנא משעת הקדש והוא ניהו שעת יאוש למעוטי משעת גניבה שהוא לפני יאוש כדי שלא יהיה חוטא נשכר א"נ י"ל דנהי דבעלמא פסק הרמב"ם דשבח הגזילה הוי דגזלן אחר היאוש היינו מפני תקנת השבים ומסתברא דהיינו בחוזר בתשובה מאליו אבל כשב"ד תבעוהו והוציאו מידו הגזלה ע"כ בכה"ג אין השבח של גזלן אע"ג דהוי אחר יאוש ובכה"ג הא דאמרו בגמרא וכן הרמב"ם דלא אוקמוה ברשותיה כי אם משעת הקדש א"נ י"ל דנהי דבעלמא השבח של גזלן היינו דחוזר הגזלה עם צמרה כשהיא טעונה ונוטל הגזלן דמי השבח מן הנגזל מפני תקנת השבים אבל הכא מיבעיא לן אם אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה וישאר הגזלן עם הצמר בידו או דלמא משעת הקדש אוקמוה ברשותיה ונ"מ לגיזותיה שיחזיר צמר הגיזה לבעליה ויטול הגזלן דמיה ופסק הרמב"ם משעת הקדש וגיזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים כלומר כמו בעלמא שיתן הצמר לנגזל ויטול מהנגזל דמי הצמר דהשבח של גזלן מפני תקנת השבים א"נ דהכא לא מיירי בגמרא אי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעת הקדש אלא לגבי דין תורה ולא איירי השתא מדין תקנת השבים דהשבח של הגזלן ואסיקנא משעת הקדש וכן כתב הרמב"ם דמשעת הקדש היא שלו וגיזותיה דמשעת גניבה של בעלים והיינו דין תורה ואה"נ דלפי תקנת השבים השבח דאחר יאוש קודם הקדש הוי דגזלן מפני תקנת השבים ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף