כפות תמרים/סוכה/כט/ב

כפות תמרים סוכה כט ב

חדושי פרק לולב הגזול
דף כ"ט ע"ב

מתני' לולב הגזול והיבש פסול. פרש"י לולב כף של תמרי' והדר תני הדס כו'. איכא למידק מה בא רש"י ללמדנו. י"ל דסד"א דמאי דתני לולב הגזול והיבש פסול הוא על כל ד' מינים דכולם נקראים על שם לולב כדאשכחן לענין ברכה דמברך על נטילת לולב לאפוקי זה בא רש"י ופירש כף של תמרים כלומר ולא כלל התנא דין שאר מינים בתיבת לולב דהא אשכחן דהדר תני הדס וערבה באפי נפשייהו א"נ י"ל דק"ל לרש"י אמאי פתח התנא בדין הלולב תחלה הו"ל למנקט דין אתרוג תחלה כסדרא דקרא דכתיב פרי עץ הדר כפות תמרים כו' ומכח זה היינו טועים לפרש דמ"ש לולב הגזול כו' על כל ד' מינים קאי דכולן נקראין על שם לולב לאפוקי זה בא רש"י ז"ל ולימד דלולב דמתני' אינו כולל ד' מינים אלא דין הלולב לחוד שהוא כף של תמרים וכ"ת אמאי לא התחיל התנא בדין האתרוג הטעם הוא משום דאחר דין הלולב הדר תני דין הדס וערבה ולולב והדס וערבה הם באנפי נפשייהו בענין הלקיחה דג' נטלים בימין ואתרוג בשמאל ולפי' נקט התנא דינא דלולב והדס וערבה שהם ג' מצות באפי נפשייהו ואחר כך נקט דינא דאתרוג א"נ משום דהנך ג' לולב והדס וערבה מה שיבש פסול בהם הוא משום דבעינן מצוה מהודרת דכתיב ואנוהו כמ"ש רש"י בסמוך ואתרוג פריש ביה קרא דליהוי הדר וילפי' לולב והדס וערבה דיבש פסול בהם מדין אתרוג דכתיב ביה הדר אף על גב דאפסקיה קרא דכתיב כפות תמרים ולא כתיב וכפות תמרים בוי"ו מוסיף על ענין הראשון מכח דכתיב בעלמא זה אלי ואנוהו ילפינן דיבש פסול ומזה אלי ואנוהו לחוד לא סגי ליפסולא כמה שכתב התוספות ומש"ה ילפינן לה מהדר דכתיב גבי אתרוג דיבש פסול מכל ד' מינים וכיון דג' מינים צריך ללומדם מאתרוג לפיכך הקדים דין ג' מינים דילפי מאתרוג דכיון דמכח ילפותא יליף לה אקדמה כדאמרינן בעלמא מידי דחביבא ליה דאתיא מדרשא אקדמה ודוק:

רש"י גזול פסול ולקחתם כתיב משלכם כו'. גם בריש לולב וערבה דף מ"ג ע"א לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול מיהו הכא בריש סוגיא דידן איכא פלוגתא דאמוראי דר"י סבירי ליה דגזול פסול גם בי"ט שני והוי טעמא משום מצוה הבאה בעבירה ומ"ש התנא לכם משלכם להוציא שאול וגזול משום שאול אצטריך ליה כמ"ש התוס' לקמן דף ל' ד"ה משום מצוה יע"ש ושמואל סבר דפסול דגזול אינו אלא בי"ט א' אבל בי"ט ב' שהוא מדרבנן גזול כשר ולא חייב משום מצוה הבאה בעבירה וכיון שכן בי"ט א' גזול דפסול הוא לפני יאוש משום דלא הוי לכם אבל אחר יאוש אי יאוש כדי קני גזול כשר אפי' בי"ט א' דלית ליה מצוה הבא בעבירה ורש"י דפירש דטעמא דגזול פסול דלכם כתיב משלכם משמע דס"ל דהלכתא כשמואל משום דאשכחן בגמרא דרבא דהוא בתרא מתרץ מתני' אליביה אלמא הכי הלכתא והפוסקים נחלקו בזה יש פוסקים כר"י ויש פוסקים כשמואל ולע"ד רש"י הוא מכח הסוברים דהלכתא כשמואל מטעמא דאמרן והרמב"ם פוסק כשמואל דגזול כשר בשאר ימים ובי"ט ראשון פסול אפילו לאחר יאוש משום דיאוש כדי לא קני ודוק:

תוספות ד"ה לולב יבש פסול ומפרש בגמ' כו'. ולא כמו שפי' הקו' כו' לעיל רמזתי תי' לקו' זו דודאי רש"י לא נעלם ממנו מ"ש בגמרא דאתקש לולב לאתרוג אלא דס"ל לרש"י דמכח דכתי' ואנוהו עבדינין הך הקישא אע"ג דלא מוכח כולי האי דקרא כתיב פרי עץ הדר כפות תמרים וכיון דכתיב בלא וי"ו הו"א דאפסקיה קרא ולא בעי הדר בכפות תמרים ומכח דזה אלי ואנוהו דרשי' הקישא להדר ומה שהפסיק כפות תמרים בלא וי"ו לרמוז מ"ש לקמן דף ל"ג ע"ב לאשמועי' דאתרוג אינו נאבד עם הלולב ומכח זה אלי ואנוהו לחוד לא סגי לפסול יבש כמ"ש התוס' לכך מפקי לה מהיקשא דאתרוג דכתי' ביה הדר:

ומ"ש התוס' דאין ואנוהו אלא לכתחלה ולא מפסיל בהכי כו' הא לישנא דאמרו כדמוכח קשה דהדבר הוא מפורש שאמרו לא אגדו כשר י"ל דהתוס' הרגישו בחולשת ראייתם דאפשר לומר דמ"ש ואנוהו התנאה לפניו במצות יש דברים שהם לכתחלה כגון אגד ויש דברים שיהיו לעיכובא כגון לולב היבש פסול והכתוב מסרו לחכמים לפרש איזה הידור הוא לכתחלה ואיזה הידור הוא לעיכובא לכן לא החלישו הקו' אלא אמרו כדמוכח בפ"ק כו' ומתוך זה עלה בידינו תירץ ב' לרש"י דרש"י ס"ל דיש דברים שהם לעיכובא ויש דברים שהם לכתחלה עי"ל לרש"י דהנה בגמרא אמרו קא פסיק ותני ל"ש בי"ט א' ול"ש בי"ט ב' בשלמא יבש הדר בעי' אלא גזול בשלמא י"ט א' דכתיב לכם משלכם אלא בי"ט ב' אמאי לא ומשמע משום דפשיטא ליה דבעינן הדר לכולהו יומי ולכם משלכם לא מתוקם אלא בי"ט א' ותימא מאי שנא זה מזה הא כולהו בהדי הדדי כתיבי בחד קרא כמו שהקשו התוספות לקמן ד"ה בעינן הדר וליכא ותירץ התוס' דכיון דנוטלים לולב כל שבעה זכר למקדש תקון כעין דאורייתא לענין הדר משום הדור מצוה והיינו ודאי משום זה אלי ואנוהו א"כ שפיר נקט רש"י דיבש פסול דבעי' מצוה מהודרת דכתיב ואנוהו ולא נקט טעמא דהדר לאשמועינן דפיסול לולב יבש הוא בכל הימים וזה הוא משום זה אלי ואנוהו יע"ש:

כתבו עוד התוספות והאי יבש דהכא אין לפרש כמו יבש דפ' אין מעמידין לאחר י"ב חדש דהא אמרינן לקמן דף ל"ג גבי הדס ת"ר יבשו רוב עליו כו' אלמא אין היבשות תלוי בי"ב חדש כלומר דאם היבשות תלוי בזמן די"ב חדש הזמן הוא שוה לכל העלין כן מתבאר בדברי הר"ן וכ"כ בס' מאיר עיני חכמים יע"ש ודע דה"ר ישעיה מטראני שהביא הרא"ש ומרן הבית יוסף סי' תרמ"ו פירש דמ"ש הברייתא יבשו רוב עליו על לולב קאי שהיו בו הרבה בדים של הדס ויבשו רובם יע"ש ולפי פי' זה אזדא לה ראיית התוספות דלעולם היבשות תלוי בזמן י"ב חדש ומקצת בדין דעבר עליהם י"ב חדש פסולין וכיון דנשארו ג' בדין לחין דלא עברו עליהם י"ב חדש כשר אלא שהתוספת רמזו בתוך דבריהם לדחות פי' ה"ר ישעיה במ"ש דהא אמרינן לקמן גבי הדס ת"ר כו' והם מפרשים דאהדס קאי ולא כפירש ה"ר ישעיה דעל לולב שיש בו הרבה בדים של הדס מיירי והטעם מפני כמה הכרחיות שכתב הרא"ש לדחות פי' הר"י:

כתבו עוד אלא י"ל יבשות דהכא וכו' ק"ל דהא תנן שם אם היא יבשה כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם ר"י בן משולם אומר יבשה שתהא נפרכת ובודאי דהלכתא כת"ק וכן פסק הרמב"ם פ"ז דביאת מקדש ור"ע בפי' המשניות וא"כ אמאי נקטי לה לקולא כר' יוסי דהוי דלא כהלכתא והול"ל דשיעו' יבשות בלולב והדס וערבה ואתרוג כל שינקב ואינו מוציא לחות כת"ק דר"י:

ואפשר דס"ל לתוס' דטעמייהו דרבנן גבי אזן בכור משום דכיון דשליט ביה זיקא לא הדרא ברייא אבל ד' מינין אלו כל עוד שאין נפרכין בצפורן אע"ג דשליט בהו זיקא אם ישרו הלולב וההדס במים הדר ברייא וחוזרים לאיתנם להיות לחים ובכה"ג דהדרא ברייא מודים רבנן דלא מפסל עד שתפרך בצפורן כדמוכח בפא"ט דף מ"ו ע"ב גבי ריאה שיבשה טריפה ומפרש שם דשיעור היבשות הוי כשנפרכת בצפורן משום דאם לאו נפרכת הדרא ברייא ועל פי מ"ש נסתלקה קו' הר"ן ר"פ על פיר' זה דתוס' דשיעור יבשות הוי כשנפרך בצפורן ודוק ומרן בש"ע סימן תרמ"ד ס"ה כתב וז"ל לולב שיבשו כו' משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו כו' וכתב עליו מור"ם וי"א דלא מקרי יבש כו' משמע מהך לישנא דשיעור יבשות עד שיפרך בצפורן הוא מאוחר ללבנונית וק' דבסימן תרמ"ו ס"ו כתב שיעור היבשות אפי' אם נפרך בצפורן כו' וצריך לחלק דגבי הדס פריכת הצפורן קדים ללבנונית וגבי לולב לבנונית קדים לפריכת צפורן ומרן פוסק דהכל הולך אחר הלבנונית בין להקל בין להחמיר כדעת הראב"ד שהביא הרא"ש ר"פ ומור"ם פוסק להקל בענין לולב ודוק ועיין בס' תמים דעים סי' רל"ב ודוק ואכתי צריכין אנו למודעי במ"ש התוספות והאי יבש דהכא כו' דמה קשר יש לדבריהם במה שכתבו מקמי הכי לחלוק על רש"י שפירש דפסלות היבש הוא משום מצוה מהודרות דכתיב ואנוהו י"ל דלפרש"י דפסלות היבש היינו משום דכתיב ואנוהו שיעור היבשות הוא משעבר הלחלוחית נקרא יבש אפי' בתוך י"ב חדש כסברת הרז"ה שכתב הרא"ש בר"פ והרז"ה ז"ל בספר המלחמות יראה דאזיל בשיטת רש"י דכתב דיבש פסול בי"ט ב' משום הקריבהו לפחתך יע"ש אבל השתא דסתרו התוס' פירש"י דלא הוי פסלות משום התנאה לפניו במצות והקריבהו נא לפחתך יש להקל דשיעור פיסול היבשות הוי כשנתיבש לגמרי עד שיהיה נפרך בצפורן ודוק:

וראיתי בסמ"ג עשין מ"ד שכתב וז"ל לולב הגזול והיבש פסול יבש משום דבעי' זה אלי ואנוהו עכ"ל וכתב שם הרא"ם וז"ל משום דבעי' זה אלי וכן פי' רש"י אבל מהדר דכתיב בההוא קרא גופיה אין ראיה דההוא אאתרוג לחודיה קאי והא דקאמר תלמודא בר"פ לולב הגזול בשלמא יבש הדר בעינן וליכא פי' מצוה מהודרת משום ואנוהו דאל"כ מ"ש בלולב הגזול דלא בעי' אלא בי"ט א' עכ"ל ודברי הרא"ם הללו לכאורה הם תמוהים הרבה דהרי תלמוד ערוך הוא לקמן דף ל"א ע"ב דטעמא לולב יבש פסול משום דמקשינן לולב לאתרוג מה אתרוג בעי הדר כו' כמו שהקשו התוספות על רש"י ואיך קאמר הרא"ם דההוא אאתרוג קאי ולכאורה היה נראה לתרץ דברי הרא"ם על פי מה שתירצתי לעיל דברי רש"י ז"ל בתירוץ הג' דמ"ש רש"י טעמא משום זה אלי ואנוהו היינו לי"ט ב' שהוא דרבנן וכן נראה קצת מסוף דברי הרא"ם אך תחלת לשון דברי הרא"ם דקאמר דהדר אאתרוג לחוד קאי הם דברים קשים לשמוע דהם הפך תלמוד ערוך ואפשר לדחוק ולומר על פי מ"ש בתי' א' ליישב דברי רש"י ז"ל דמהדר לחודיה ליכא ראיה דאימא אאתרוג קאי אבל מכח ואנוהו אמרינן דכולהו אתקוש לאתרוג ודו"ק:

תוספות ד"ה נקטם ראשו כו'. וצ"ל דנקטם ראשו מיירי ברוב העלים העליונים דע דהרא"ש הביא פי' זה וז"ל וצ"ל דבנקטם בראשו מיירי בנקטם ראש רוב העלין וראש של כל עלה ועלה קאמר והלשון דחוק עכ"ל ויש ליישב דלעולם ראשו קאי אראש הלולב וה"ק נקטם ראשו של לולב דהיינו דהיתה הקטימה ברוב העלין העליונים כדמוכח מדברי התוספת. כתבו עוד א"נ אצטריך ליה לריב"ל לאשמועינן ניטלה דס"ד דחשיב הדר טפי מנקטם. לכאורה קשה לתירוץ זה דהם עוקרים הנחת הקושיא דכשהקשו התוס' אמרו דאם נקטם ראשו פסול כ"ש ניטל התיומת ועכשיו הם חוזרים בהם ואומרים דניטל חשיב הדר טפי. ותו קשה אם ניטל חשיב הדר טפי לישמועינן התנא רבותא דניטל התיומת פסול וכ"ש נקטם ראשו ונראה דודאי הסברא שכתבו התוס' בקושייתם אם נקטם ראשו פסול כ"ש ניטל התיומת סברא זו מודה בה ריב"ל ויתד היא שלא תמו' אלא דכתבו התוס' דריב"ל אתי ללמדנו שלא תטעה לו' ניטל התיומת כשר דחשיב הדר טפי קמ"ל ריב"ל דניטלה פסול דגרע מנקטם ראשו דפסול וכיון דאשמועינן תנא נקטם ראשו פסול כ"ש ניטל לגמרי וזה ברור ודוק. ודע דהראב"ד פי' דרך אחרת בנקטם ראשו שחסר מעט מן השדרה ודבריו הובאו באריכות כות בס' תמים דעים סי' רל"א והרא"ש הביא דבריו והשיג עליהם והר"ן דחה מקצת הקושיות שהשיג הרא"ש על הראב"ד ויש לי גמגום בסברת הראב"ד דאם איתא דנקטם ראשו ר"ל נקטם התיומת עם מעט מן השדרה מנ"ל לריב"ל לומר דניטלה התיומת פסול דהיינו תיומת בלא שדרה א"כ תקשי למתני' ל"ל למנקט נקטם ראשו דהוי עם מעט מן השדרה לישמועינן רבותא דאפילו בניטלה התיומת פסול. וראיתי בחדושי הרא"ם על סמ"ג וז"ל אבל הראב"ד פי' נקטם ראשו היינו ראש שדרתו ולפי זה יתיישב יותר הא דריב"ל אבל לא ידעתי איך יתרץ הא דר' פרנך אר"י דא"כ היינו דשמואל עכ"ל ומ"ש דלהראב"ד יתיישב יותר הא דריב"ל כוונתו לומר דלפי' הראב"ד דנקטם ראשו דהוי עם מעט מהשדרה יתיישב דריב"ל אשמועינן חדושא רבא דאפי' בניטלה התיומת בלא שדרה פסול. אבל מ"מ ק"ל דא"כ תקשי לריב"ל מנ"ל הך חדושא כדכתיבנא ומ"ש אבל לא ידעתי כו' פלוגתא זו היא לקמן דף ל"ב וקו' זו היא מהרא"ש על הראב"ד והר"ן ישבה יע"ש ולקמן דף ל"ב אכתוב בזה בס"ד:

כתב המרדכי נקטם ראשו פסול רא"ם אמר דלכתחלה קא' יע"ש וכתב עליו בב"י סי' תרמ"ה ולא ידעתי מי הכריחו לרא"ם כו' יע"ש הנה ראית המרדכי היא מדתנן פ"ג דמנחות דף כ"ו נטמאו נשרפו שיריה אבדו שיריה כמדת ר"א כשרה כמדת ר"י פסולה ופירשו בפרק כיצד צולין דף ע"ז ע"ב דפסולה לכתחלה ובדיעבד כשרה ולכאורה יש להקשות דמה ראיה מביא רא"ם מהתם הא פרכי' עלה דפסולה דיעבד משמע ויש לומר דלפי המסקנא דהתם קאי היכי דפסולה לכתחלה הוי כמו שהוכיחו מהברייתא וכן פסקה הרמב"ם פי"א מה' פסולי המוקדשין דין ך' יע"ש אך קשה דאכתי לא דמי דבדיעבד דהתם היינו דעביד מעשה שאם זרק הורצה אבל לכתחלה אינו יכול לזרוק אע"ג דנטמאו שיריה דאין לו תקנה י"ל דהתם אית ליה תקנה שיביא מנחה אחרת טהורה אבל אם לא היה יכול למצוא סלת טהור למנחה אחרת יקטירנו לכתחלה דכל דבר שאין לו תקנה חשיב דיעבד אמנם אכתי קשה מה שהקשה עליו מרן יע"ש ולעד"ן דהדבר ברור במה שנודע דנחלקו הפוסקים דכל הפסולים מחמת מום אם הוא שעת הדחק דאין נמצא אחר יש אומ' דכשרים ויכול לברך עליהם ומביאים ראיה מהא דאיתא לקמן דף ל"ה דאר"י מעשה בבני כרכין שהיו מורישין לולביהן לבני ביניהם וא"ל אין שעת הדחק ראיה והמרדכי כתב שם דזו היא דעת רא"ם ועיין בטור סי' תרמ"ט פלוגתא זו יע"ש:

תוספות ד"ה נפרצו עליה כו' ופי' בקו' כו'. יש להתבונן אמאי הביאו מאי דתניא בתוס' ריש דבריהם ויראה דכונתם הוא משום דאם נפרצו כל העלין פרש"י אין לו הבנה כלל דמלתא דפשיטא דנפרצו כל אלו שנתלשו לגמרי מהשדרה דפסול דזה לא מיקרי לולב אלא עלי לולב אבל פי' התוס' דמפרשי דברוב עלין מיירי ונשארו מעט עלין דבוקין בשדרה בזה אצטריך למתני נפרצו עליו פסול ואפילו על פי הנחה זו דברוב עלין איירי הקשו על רש"י מהגמ' וזה ברור ומ"ש דמשמע מדברי רש"י שנתלשו לגמרי מהשדרה כן מוכח בהדיא מדכתב גבי נפרדו מחוברין הם בשדרה מכלל דנפרצו הוי תלושין מן השדרה וכן מתבאר ברש"י גבי מ"ש בגמרא נפרצו דעביד כי חופייא יע"ש והרי"ף פירש קרוב לדברי רש"י וז"ל פי' נפרצו עליו כגון שנתקו מהשדרה כו' ועיין בס' תמים דעים סימן רכ"ט דביאר דעתו של הרי"ף והר"ן כתב דהרי"ף פירש כדברי רש"י והם דברים תמוהים דחילוק יש בין פרש"י לפי' הרי"ף דלרש"י הוי נתלשו לגמרי ולהרי"ף נתלשו מן השדרה אבל עדיין הם תלויים בשדרה ומרן הב"י סי' תרמ"ה כתב דנראה מדברי הר"ן שפרש"י הוא כדברי הרי"ף יע"ש ולע"ד יראה דמה שיראה מדברי הר"ן הוא דהרי"ף מפרש כפרש"י דנתלשו לגמרי יע"ש. וכתב הר"ן ודינם של רש"י והרי"ף לא הוזכר לפי שהוא פשוט שכל שנתקו ממקום חבורם פסול אפילו שעומדים ע"י אגד יע"ש וכ"כ הב"י סימן הנזכר ובשלמא פירש רש"י דהוא דנתלשו לגמרי מהשדרה פשוט דהוא פסול אבל להרי"ף שפירש דנתקו ועדין תלויין הם בשדרה מנ"ל דפסול והראב"ד בספר תמים דעים סי' רכ"ט נסתפק בזה והעלה דאם היו תלושין ברוב מקום חבורן אז הוא פסול ואם לא נתקו רוב מקום חבורן כשר יע"ש ומה שהקשו התוספת על רש"י מההיא דריש הגוזל קמא יש ליישב על פי מ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ליישב דברי הרי"ף עי"ש ודוק:

גמרא קא פסיק ותני כו'. פרש"י קא פסיק ותני פסול כונתו דדייק מדקתני סתם ולא מפליג ולא דייק מדקתני גזול ולא קתני שאול גם לא דייק מדקתני גזול דומיא דיבש כמ"ש התוספת ודוק:

רש"י ל"ש י"ט א' דחיובא מדאורייתא וכו'. ק' מה בא ללמדנו פשיטא די"ט אחד הוי מדאורייתא ויראה דבא לאפוקי פי' הרמב"ן שכתב הר"ן די"ט שני דשמעתין היינו של תורה יע"ש ולאפוקי זה אתא רש"י לומר די"ט ב' דשמעתין הוא י"ט ב' מדרבנן בגבולין והוי כי ההיא דמחלק לקמן גבי ר' חנינא מטביל ביה ונפיק ביה בי"ט ב' דר"ל י"ט ב' מדרבנן ועיין מ"ש לקמן גבי מ"ש התוס' ד"ה בעינן הדר ודוק:

בשלמא יבש בעינן הדר כו'. כל בשלמא צ"ל דיש בו איזה דוחק והכא הדוחק הוא דבי"ט שני דהוא מדרבנן למה לי הדר ולכך קאמר בשלמא יבש נדחוק לומר דהדר בעי' מדרבנן משום הידור מצוה אלא גזול בשלמ' י"ט א' כתיב לכם משלכם והגם דיש דוחק דאימא לכם אתי למעוטי שאול וגזול קודם יאוש אבל גזול לאחר יאוש מנ"ל לזה נדחוק לומר דגזול דומיא דשאול ופסול משום לכם בי"ט א' אבל בי"ט ב' גזול אמאי לא קרי שאול וכשר בי"ט ב' ומ"ש גזול משאול:

תוספות ד"ה קא פסיק ותני ותימא הא אמרי' לקמן ניקב כו'. איכא למידק מה ק"ל והלא שמואל מכשיר בשמעתין גזול בי"ט שני ולית ליה האי הוכחה דפסיק ותני א"כ ר' חנינא נמי לית ליה האי הוכחה וסתמא דתלמוד' דפריך הכא קא פסיק ותני הקשה נמי לקמן דף ל"ו ע"ב ולר' חנינא קשיא מתני' ומשני כאן בי"ט ראשון כאן בי"ט שני אלמא דמקשה דסתמא דתלמודא אית ליה בין הכא ובין התם דפסיק ותני אבל ר"ח לית ליה האי הוכחה דשמואל דמשמע והן אמת דזו היא תירוץ א' של התוס' מ"מ ק"ל ודקארי לה מאי קארי והלא התי' הוא פשוט ויראה דכח קו' התוס' משום דנראה להם דהלכתא הוי כתיב דר' יוחנן דגזול פסול בי"ט ב' משום מצוה הבאה בעבירה אלמא דהכרח קא פסיק ותני הוא הלכתא וא"כ תקשי לר"ח דלית ליה פסיק ותני וסוברים דהלכתא כר"ח דמטביל ביה ונפיק ביה דקי"ל הלכתא כמעשה רב וא"כ ק' הלכתא אהלכתא זהו כח התוס' בקושיתם ונדחקו בתירוץ א' לומר דר"ח לית האי פסיק ותני כלומר ולית הלכתא כר"ח דלית האי פסיק ותני ובתירוץ הב' אמרו א"נ ברישא כו' ולפום האי תירוצא הלכתא כר' יוחנן דאית ליה ברישא דמשנה קא פסיק ותני דגזול פסול בי"ט ב' והלכתא כר"ח דלית ליה קא פסיק ותני בסיפא דמשנה גבי אתרוג שניקב וחסר כל שהוא ועיין בחדושי הלכות ומ"ש הנכון לע"ד גם עיין מ"ש הר"ן על קו' התוס' ומ"ש התוס' בשם הירושלמי עיין בהרא"ש גבי חזזית הביא דבריו בב"י סימן תרמ"ח:

תוספות ד"ה בעינן הדר וליכא משמע דפשיטא ליה כו' ותימא מ"ש זה מזה כו'. ק"ל איך ס"ד דתוס' למימר דלכם משלכם למעוטי גזל לא מיתוקם אלא ביום ראשון והדר מיתוקם בכולהו יומי משום דהדר כתיב בתר ביום הראשון והלא מן התורה מצות לקיחת לולב עם כל מיניו אינה מן התורה בגבולין אלא ביום ראשון דוקא וה"ק דהדר לכולהו יומי משום דכתיב בתר יום האחד י"ל דכאן רומזים הדרך שכתב הרמב"ן והביאו הר"ן וה"ה רמזו פ"ח דלולב דין ט' דבמקדש מצות לולב כל שבעה דבר תורה ובמקדש הוא דקאמר דלכם לא מתוקם אלא ביום א' והדר בעי לכולהו יומי במקדש דבר תורה על זה הקשו התוספות אם נפרש דרך זה אכתי קשה מדכתיב ולקחתם דבעינן לקיחה תמה ולקיחה לכל א' וא' א"כ בשאר הימים במקדש תסגי במין א' ובלקיחה של א' בשביל כולם ותירצו דהיינו טעמא משום דיום אחד בגבולין דאורייתא כו' ומתוך לשונם בתירוץ זה משמע דבקושייתם היו מפרשים הסוגיא די"ט א' ושאר יומי הוי דאורייתא וכגון במקדש כדפירש הרמב"ן לכך הוצרכו לפרש בתירוצם דהסוגי' מיירי דיום ראשון דאורייתא ושאר יומי דרבנן כפיר' רש"י ולאפוקי פירש הרמב"ן וצריך לדעת מה יתרץ הרמב"ן לקו' הללו דלפי דרכו דבמקדש ביום ב' לא בעי לכם אך הדר בעי א"כ במקדש בשאר ימים תסגי במין א' ובלקיחה א' בשביל כולם כיון דדין זה נפיק מתיבת ולקחתם דכתי' קמי ביום הראשון דומיא דדרשא דלכם ויש לומר דאה"נ דבמקדש בשאר יומי מן התורה סגי במין אחד אבל חכמים תקנו במקדש שיקחו כל המינים דומיא דיום א' ושיקח כל א' וא' דהיא תקנה בעיקר הלקיחה אבל באתרוג שאול לא תקון ובגזול פלוגתא דר"י סבירי ליה דתקון במקדש משום מצוה הבאה בעבירה ושמואל סבר דלא תקון דמתוך שיוצא בשאול במקדש בשאר יומי יוצא בגזול זה נ"ל להליץ בעד הרמב"ן אך אכתי ק"ל על התוספת אמאי נדון מפירש הרמב"ן יפרשו דרכו על פי מה שתירצו הם לפי דרכם כדפי' ויש לומר דסבירי ליה לתוספת לפרש די"ט ב' הוי דאורייתא דוחק ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף