כפות תמרים/סוכה/לט/א

כפות תמרים סוכה לט א

דף ל"ט ע"א

א"ר לא לימא איניש אמן יהא שמיה רבה וכו'. ק"ק אמאי אצטריך רבא לו' נמי הך דינא והלא מדין ברוך הבא שמעי' לה ויראה לי דרבא בא לאפוקי פי' מחזור ויטרי והענין הוא דברפ"ק דברכות דף ג' אמרינן בשעה שישר' עונין אמן יהא שמיה הגדול מבורך הקב"ה מנענע ראשו וכתבו שם התו' מכאן יש לסתור מ"ש במחזור ויטרי כו' יע"ש גם אני אומר דמשמעתין דהכא דאמר רבא לא לימא איניש יהא שמיה רבא והדר מברך יש לסתור פי' מחזור ויטרי ואף לדעת רב ספרא דחלק על רבא וס"ל אסוקי מלתא היא ולית לן בה משמע דמודה דפירש יהא שמיה רבה מברך ר"ל יהיה שמו הגדול מבורך אלא דסובר דאין לחוש להפסקה ואני תמיה על התוס' דריש ברכות איך לא הביאו ראיה משמעתין לסתור פי' מחזור ויטרי והטא"ח סי' נ"ו הביא ב' הפירושים והכריח פי' ר"י מדגרסי' פ' כל כתבי כל העונה יהא שמיה הגדול מבורך בכל כחו קורעין לו גזר דינו יע"ש וגם על הטור יש לתמוה איך לא הביא ראיה משמעתין ומרן בש"ע סי' נ"ו דפוס קראקא כתב יש לכוין בעניית קדיש ולא יפסיק בין יהא שמיה רבה מברך וכתב בעל המפה בשם הגהות אשרי דלפי' א' לא יפסיק בין שמיה רבה ולפר"י לא יפסיק בין רבה למברך עכ"ל אמנם בדפוס ויניצייא בלשון מרן כתוב יש לכוין בעניית קדיש ובעל המפה כתב לא יפסיק בין יהא שמיה רבה מברך עכ"ל ומכל הנך נוסחות משמע דאשתמיט להו הא דשמעתין ודוק ועיין בזהב שבה ריש ברכות:

לשון רש"י משה גדול הדור הוא סוף דיבור ואח"כ מתחיל דבור אחר שפיר קאמרת בתמיה כ"כ בס' מע"ח ומ"ש רש"י משה גדול הדור כיוצא בזה פי' מ' שבת דף ק"א ע"ב אבל מ' ביצה דף ל"ח ע"ב פירש וז"ל משה ביקרא דמשה קא משתבע שפיר עכ"ל וצ"ע אמאי שינה לפרש כן ובר מן דין הפירש עצמו אינו מיושב דמה ענין לשבועה זו כיון שבא לתמוה עליו שפיר קאמרת בתמיה והפי' שפי' בשמעתין ובפ' הזורק הוא יותר נכון בעיני ושוב ראיתי בתלמוד מוגה שהגיה בלשון רש"י דביצה ביקרא דמשה קא משתבע ע"כ ועיין בחולין דף צ"ג ע"א פרש"י שם משה ת"ח ודוק:

תנא ר' כופל בה דברים. פרש"י מאנא והלאה וקשה מהו טעמו של ר' שהיה כופל מאנא והלאה י"ל דבא לרמוז דאע"ג דאנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא הכל הוא פ' א' אפ"ה אמרוהו ב' בני אדם כדאיתא בפסחים דף קי"ט ע"א אנא ה' הושיעה נא אמרו אחי דוד אנא ה' הצליחה נא אמרו דוד וכו' יע"ש ולרמוז דד' פסוקים הללו אמרום פסקי פסקי בין ד' צדיקים דהיינו שמואל וישי ודוד ואחי דוד לכך כופל ר' ד' פסוקים הללו לרמוז דאין משגיחין על פסיקת סוף הפסוק דכל פ' מד' הנז' נאמר בין שני אדם אבל ד' פסוקים הראשונים של מאודך ולמטה אע"ג דכל א' אמר פסוק אחד לא ראה ר' לכפול אותם כיון דכל צדיק מהם אמר פסוק שלם אבל ר"א בן פרטא מוסיף לכפול מאודך ולמטה ופרשב"ם בפרק ע"פ דף קי"ט דהטעם משום כבוד ישי ושמואל ודוד ואחיו שאמרו מאודך ולמטה כדאמרן לעיל ויש לשונות אחרות ולא נהירא עכ"ל ונראה שבא לדחות פרש"י דשמעתין דפי' דטעמא דכופל מאודך ולמטה משום דאינו כפול דהרי יש פסוקים כפולים כגון ברוך הבא בשם ה' ברכנוכם מבית ה' אלי אתה ואודך אלהי וארוממך וא"כ אמאי צריך לכופלם אלא וודאי טעם הכפילה משום כבוד הצדיקים שאמרוה וטור סימן תכ"ב כתב ובספרד פושטים פסוק ברוך הבא כו' וכופלים אלי אתה וכו' ומרן הב"י כתב שטעם מנהג ספרד משום דברוך הבא ואל ה' ויאר לנו א"צ לכופלם כו' יע"ש וק"ל על תירוץ זה דאיך כופלים אלי אתה ואודך דהרי הוא כפול מעצמו דאומר אלי אתה ואודך וכנגדו אומר אלהי וארוממך ואולי דטעם מנהג ספרד דס"ל דמ"ש ר' כופל בה דברים מיעוט רבים שנים ור"ל דהיה כופל ב"פ אחרונים בלבד פסוק אלי אתה ופסוק הודו לה' לרמוז הדין דאם בא לכפול כופל וא"ת בפסוק אחרון היה די לר' לרמוז דין זה דאם לא היה כופל אלא פסוק אחרון היו העולם סוברים דמשום דהוא אחרון כופלו לכך כופל ב' לאשמועינן דטעמו לרמוז דין אם בא לכפול כופל ודוק ובהא דתנא ר' כופל בה דברים רש"י ורשב"ם בפ' ע"פ פי' דהיינו מברוך הבא ולמטה וכאן פרש"י מאנא ה' ולמטה וצ"ע:

תוס' ד"ה אבל לפניו כו' עד וכמו כן הו"מ למימר כו'. דבריהם בסוף הדבור הם סתומים וכוונת דבריהם בפר' בא סימן דף נ"א תנן ויש שטעון ברכה לפניו ואינו טעון לאחריו ובעי בגמרא לאתויי מאי ומשני לאתויי מצות כלומר כגון מצות ציצית ולולב שמברכין עליהם עובר לעשייתם ואין מברכין לאחריהם ופריך ולבני מערבא כו' והוה ס"ד דבני מערבא מברכין על חילוץ תפילין גם בע"ש וי"ט משום דשבת וי"ט לאו זמן תפילין מדכתיב והיו לאות יצאו שבת וי"ט שהם גופם אות ועיין בהמוצא תפילין דף צ"ו מ"ש התוס' ד"ה ימים יע"ש ולפי ס"ד זה דהיו מברכין ע"ש ויו"ט ה"ה דהיו מברכין בכל ערב כשמסירין מעליהם הציצית דלילה לאו זמן ציצית מדכתיב וראיתם אותו וא"כ לא הו"מ למימר תלמודא לאתויי ציצית דבני מערבא מברכין כשמסירין הציצית סמוך לחשיכה ור"ת דחה זה משום דס"ל דבני מערבא לא היו מברכין לשמור חקיו אלא כשמסירין התפילין משום לילה משום דכתיב ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה למעוטי לילות דאסור להניח תפילין אבל בע"ש וי"ט דהטעם אינו משום איסור אלא דאינו מחוייב להניחם משום דשבת וי"ט גופן אות ואם הניחן לא עביד איסורא לא היו מברכין לשמור חקיו ומטעם זה גם כשמסירין הציצית לא היו מברכין דהא דאמרינן לילה לאו זמן ציצית היינו שאינו חייב ללבוש ציצית בלילה מדכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה אבל אם עבר ולבש בלילה לא עבד איסורא א"כ שפיר הו"מ לומר תלמודא ויש שטעון ברכה לפניו כו' כגון ציצית דאפילו בני מערבא לא היו מברכין לאחריו וזהו דוקא לפר"ת דאין מברכין במערבא לשמור חקיו אלא אתפילין כשמסלקן משום לילה כלומר דאם נפרש דלא כר"ת דגם בע"ש וי"ט היו מברכין א"כ גם בציצית היו מברכין לאחריו ולא ה"מ למימר לאתויי ציצית ועיין בתוס' דפ' בא סימן ויתבאר לך כל זה. וכן דעת הרא"ש וטא"ח סימן כ"ט וק"ל דלדעת זו דלילה זמן תפילין הוא ומה שאין לובשין אותם בשבת וי"ט היינו משום והיה לך לאות ושבת א"צ אות א"כ אמאי נשים פטורות והב"י כתב בר"ס ל"ח בשם הרא"ש דתפילין הוי מ"ע שהזמן גרמא משום דשבת לאו זמן תפילין וקשה דבסימן י"ח הביא בשם הרא"ש דגבי ציצית הטעם דהוי מצות עשה שהזמן גרמא משום כסות לילה אבל משום כסות יום כיון דמניחו בלילה אם ירצה לא חשיב שהזמן גרמא וכן מתבאר בב"י סימן כ"ט דתפילין בשבת הוי דומיא דציצית וצ"ע ודוק ועיין מ"ש מרן סימן כ"ט בס' הרמב"ם דס"ל דאסור להניח תפילין בלילה ואפ"ה לא כתב דיברך כשחולץ התפילין סמוך ללילה ומרן ז"ל תירץ שם דהאיסור הוא להניח לכתחלה אבל אם כבר היו עליו אינו מחוייב לחלוץ הלכך אינו מברך וק"ל א"כ אמאי בני מערבא היו מברכין י"ל דבני מערבא ס"ל דמחוייב מן התורה לחלוץ הלכך מברכין אבל תלמודא דידן ס"ל לדעת הרמב"ם דאין איסור אלא להניחם לכתחלה לא לחולצם ודוק:

מאי משמע כו' ויעבר את הכושי. קשה אמאי לא מייתי מקרא דמייתי אביי דהוא בתורה י"ל דס"ל לרב נחמן דמההיא אין ראיה גמורה דשאני התם דכתיב והוא עבר לפניהם ותיבת לפניהם היא המכרחת לישנא דאקדומי ולכך מייתי מויעבר את הכושי דהיא העברה גרידא והוא מלישנא דאקדומי:

אביי אמר מהכא והוא עבר לפניהם ואבע"א וכו'. איכא למידק כיון דאייתי מקרא דכתיב באורייתא אמאי לישנא בתרא מייתי מקרא דדברי קבלה ותו אמאי לא מייתי מדכתיב עברו לפני ורוח תשימו י"ל לפי מ"ש התוס' דהא דמברך עובר לעשייתו היינו כשהמצוה מזומנת ממש בידו לעשותה שלא יקדים ביותר ולכך לא אייתי אביי מקר' דויעבר את הכושי שהיא קדימ' גדולה וכן עברו לפני היא קדימה גדולה ולא אייתי אלא מדכ' והוא עבר לפניהם דהוא קדימה סמוכה ולשנא בתרא ס"ל דאפי' והוא עבר לפניה' הוא קדימה גדולה לכן בחר יות' מקרא דויעבור מלכם לפניהם דהיא קדימ' סמוכה שכן דרך המלך לקדם להלוך בראש החיל וכל העם סמוכים ממש אחריו ודוק:

תוס' ד"ה עובר כו' ומיהו לא מסתבר כו'. איכא למידק דלשון התו' היא שפת יתר דבריהם כתבו ומיהו לא מסתבר כו' והביאו ראיה לסברתם מתפילין וא"כ למה חזרו לומר אחר הראיה וכל שעה שאין המצוה מזומנת בידו לעשות לא מסתבר הרי סברא זו כבר אמרוהו אפשר ע"פ מ"ש מרן בכ"מ פ"ד דתפילין דין ז' ובא"ח סי' כ"ה על דברי הרמב"ם ב' דרכים הא' דמברך אחר הנחה קודם קשירה והדרך הב' פי' דמ"ש משעת הנחה עד שעת קשירה היינו לומר דאפי' אחר הנחה מיקרי עובר לעשייתן כיון אהוא קודם קשירה ואה"נ אם ירצה לברך קודם הנחה שפיר דמי וזה דעת רבינו ירוחם יע"ש. ועפ"ז יובן כפל לשון התוס' דתחלה כתבו ומיהו לא מסתבר דיברך על הלולב והוא מונח בכלי והביאו ראיה לסברת' מתפילין ואח"כ הרגישו דמההיא דתפילין אפשר לדחות לפרש כפי' הב' של מרן וכדברי ר' ירוחם לכן חזרו ואמרו וכל שעה שאין המצוה מזומנת בידו לעשות דהיינו בתפילין לא מסתבר לברך עליו קודם הנחה ודוק כתבו עוד ושמא משיתחיל ליטול הלולב וכו' ק"ל דנהי דתנן בפרק הקומץ רבה דף כ"ז ד' מינין שבלולב אין מעכבין זה את זה הרי אמרו שם ל"ש אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין ופירשו הפוסקים דאם נטלם א' א' יצא כמ"ש בא"ח סי' תרנ"א ואם כן כיון דאגבה ללולב נפק ביה כשיטול אח"כ האתרוג היאך יברך על נטילת לולב והלא כתב הב"י סי' תרנ"א כתב בא"ח מעשה בה"ר משולם שנטל לולב ובירך עליו ואח"כ ראה שלא היה בו ערבה והניח ערבה בלולב וחזר ונטלו ובירך על נטילת ערבה יע"ש ואפשר דזה שכתבו התוס' דידן דמעכבין זה את זה אולי כר"ת שכתבו התוס' לעיל דף ל"ד ע"ב דכיון דכולן מצוה א' אין מועיל שיטלם זה אחר זה יע"ש אך תימא על הטור סי' תרנ"א דכתב תיקון זה של התוס' וז"ל וכשיטול הלולב בידו קודם שיטול האתרוג יברך על נטילת לולב כדי שיברך עובר לעשייתו והוא כתב אח"כ דאם נטלן א' א' יצא דלא כר"ת א"כ כשיטול הלולב הרי יצא י"ח וכשיטול אח"כ האתרוג להשלים המצוה היאך יברך על נטילת לולב על נטילת אתרוג בעי לומר לדעת ה"ר משולם ושמא דהטור חולק על ר"מ וס"ל דאפי' דיצא מלולב כשנוטל האתרוג אח"כ ומגביהו עם הלולב יחד כיון דמצוה להגביה ד' מינין יחד שפי' מצי לברך על נטילת לולב אע"ג דיצא כבר מלולב לבדו ודוק אמנם ק"ל אמאי לא כתבו דרך אחר שיטול הלולב בידו ולא יגביהנו מן הארץ ובעודו בידו קודם הגבהה יברך דודאי כיון שלא הגביהו מן הארץ ג' טפחים או לפחות טפח לא מיקרי הגבהה עיין בחה"מ סי' קל"ח ס"ב עוד יש דרך אחר ע"פ מ"ש מרן הב"י סי' תרנ"א וז"ל וכתב עוד א"ח אם נטלן ב' בידו א' כתב הר"ש דלא יצא וכו' יע"ש אמנם יראה לי דאין דברי הר"ש מוכרחים לומר דלא יצא אם נטלן ב' בידו א' ומ"מ כיון דאמרו לעיל ליטול לולב בימין ואתרוג בשמאל כל כמה דלא נטלן כן אלא בידו א' חשיב שיירי מצוה מה שצריך ליטול לולב בימין ואתרוג בשמאל ולא גרע מהנענועים דכותבים התוס' לקמן דאם לא נענע יכול לברך ודוק כתבו עוד ואפי' נקיט להו כדרך גדילתן כו' הדבר ברור מדבריהם דלמ"ד מצות צריכות כונה א"צ שיתכוין שלא לצאת אלא כשאינו מתכוין לצאת אינו יוצא מסתמא וזה דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דמצות צ"כ כמ"ש בא"ח סי' ס' וסי' תקפ"ט ובכן יש לתמוה על הטור סי' תרנ"א דכתב דיהפוך האתרוג או יתכוין שלא לצאת דלפי דעתו דפוסק כמ"ד מצ"כ א"צ לכוין שלא לצאת אלא כשלא כיוון לצאת סגי וצ"ע ועיין בשה"ג דף שנ"ב ע"א מ"ש בשם ריא"ז ודוק:

כתבו עוד ומיהו אמת הוא כו'. ק"ק אמאי אצטריכו להביא מאי דפריך א"ה לצאת יצא בו מבעי ליה והלא מדמשני תחלה שאני התם דבעידנא דאגביה נפק ביה משם מוכח דאחר שיצא מברך וכ"כ הר"ן ואפשר דהתוספו' חששו דשמא נאמר דמאי דמשני שאני התם דבעידנא דאגביה נפק ביה היינו לומר כיון דהמצוה אין לה המשך זמן כגון תפילין וטלית לכך מברך בלולב על נטילת לולב ע"ד שפי' הרא"ש פ"ק דפסחים בשם ריב"א יע"ש ולעולם דברכת על נטילת לולב היא קודם נטילת הלולב לכך הביאו התוספות הא דפריך א"ה כו' אך ק"ל מה ראיה מביאין התוס' והר"ן מההיא דפ"ק דפסחים דמברך אחר שהגביהו על נטילת לולב והלא כל אותו פלפול הוא למ"ד דמברך לבער אבל למ"ד על ביעור וכן הלכתא לא יברך על נטילת לולב אלא קודם הגבהה ולא אחר הגבהה י"ל דס"ל דמסתמא לא פליגי בהכי ואפושי פלוגתא לא מפשינן וכ"ע מודים דמברך אחר הגבהה אך תימה דאמרינן שם דאם אבי הבן מוהל דמברך למול וכן כתב הרמב"ם פי"א דברכות והקשה עליו הר"ן פ"ק דפסחים דזה לא נאמר אלא למ"ד לבער יע"ש ומאי קו' הרי הר"ן גופיה בפרקין אמר דמברך אחר הגבהה על נטילת לולב אע"ג דזה נאמר למ"ד לבער א"כ ה"ה לענין אבי הבן ילפינן דיברך למול אע"ג דנאמר למ"ד לבער וצ"ע:

מתני' הלוקח לולב מחבירו. כתבו התוס' פי' בקו' כו' ועל חנם דחק כו' נראה להליץ בעד רש"י דמההיא דתנן בהניזקין משאלת אשה מחברתה וכו' אין ראיה דהא קתני בהדיא החשודה ובודאי דלשון חברתה דהתם הוא מחמת דגייסי אהדדי ולא לשון ת"ח ואדם כשר כסתם חבר דעלמא גם מההיא דפ' בכל מערבין דקתני האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים וקתני סיפא בד"א בע"ה כו' אין שום קושיא לרש"י דהתם מיירי דע"ה אמר לחבר צא ולקט לך תאנים כדפי' שם בגמרא וא"כ שפיר קתני התם האומר לחבירו כאלו אמר ע"ה האומר לחבר ת"ח צא ולקט כו' אבל הכא במתניתין הוא איפכא דתיבת חבר קאי לע"ה וזהו דק"ל לרש"י דע"ה לגבי חבר לא קרי ליה חברו אבל חבר לגבי ע"ה ודאי דמיקרי חבר גם מה שהביאו ראיה מההיא דפרק שואל דקתני התם לא יאמר אדם לחבירו כו' ומוקי לה רב פפא בחבירו א"י יש לדחות דההיא אוקמתא לא קאי כמסקנא דהא מתקיף לה רב אשי אמירה לא"י שבות וה"ה דהוה ק"ל לישנא דחבירו ועדיפא מיניה פריך ליה ומוקי לה בחבירו ישראל יע"ש גם מה שהביא ראיה התי"ט ממשנה ג' פ"ד דדמאי דקתני המדיר את חבירו כו' אין ראיה מהתם מטעמא דפרישית לעיל דהתם תיבת חבר קאי לת"ח אבל הכא תיבת חבר קאי לע"ה וזה אין נראה בעיני רש"י ודוק:

תוס' ד"ה וליתוב ליה כו' לא חשיב סחורה כו'. הנה התוס' ס"ל עתה לפי פי' זה דהקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביוקר לא חשיב סחורה דלא חשיב סחורה אלא כשהוא לוקט מהשדה ומוכר בשוק הלכך מוכר האתרוג דמתניתין אע"פ דהוא קנאו מעיקרא כדי להרויח ולמכור ביוקר לא חשיב סחורה ולכך פריך בגמרא וליתיב ליה דמי האתרוג וקשה דמאי פריך לימא הא דקתני נותן לו אתרוג במתנה מיירי דמוכר האתרוג לקטו למוכרו גם לפי דרך הב' שכתבו התוס' ואפשר דקונה מחבירו כדי להרויח כו' דהיינו נמי סחורה נימא דמתני' איירי בכה"ג ומשום איסור סחורה הוא דקתני נותן לו אתרוג במתנה י"ל דמתניתין א"א לאוקומה משום איסור סחורה משום דקתני סיפא לפי שאין אדם רשאי ללוקחו בשביעית דהאיסור הוא על הלוקח דאי משום סחורה האיסור הוא על המוכר והול"ל לפי שאינו רשאי למוכרו בז' וא"כ מדקתני ללוקחו ולא למוכרו ע"כ מיירי בדליכא איסור סחורה לכך פריך וליתיב ליה כו' והתוספות באו לפרש לנו היכי משכחת לה דליכא איסור סחורה ואמרו דלא חשיב סחורה אלא כשלוקט למכור לדרך הא' ולדרך הב' גם כשקונה כדי למכור ביוקר חשיב סחורה ומתניתין לא מיירי בגוונא דאיכא איסור סחורה כדפרי' ומה שיש לדקדק בהך מתני' דפ"ז דשביעית לא יהא לוקח כו' עיין בע"ז דף ס"ב בתוספת ד"ה נמצא זה כו' יע"ש ודברי התוספות דהתם הם סותרים לתוספות דידן דהתוספות דידן ס"ל דלוקט למכור חשיב סחורה אבל קונה למכור ביוקר הם מסתפקים אם חשיב סחורה ותוספת דהתם ס"ל איפכא דקונה למכור ביוקר הוא יותר פשוט דאסור משום סתירה מלוקט ע"מ למכור ומשמע ממתניתין דפ"ז דשביעית וכן הסכימו התוספת שם בפ' השוכר דהלוקט אינו אסור אלא כשמוכר בשוק ומעמי' חנות אמנם הרמב"ם פ"ז דה' שמיטה דין ב' כתב לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר ולא קאמר דהאיסור הוא דוקא כשמוכר בשוק ויש לתמוה מנ"ל זה דהא במתניתין קתני לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק וצ"ע:

תוס' ד"ה שאין מוסרין לע"ה דמי שביעית פי' בקו' כו'. וקשה דא"כ לישתרו אותם שאין להם ביעור ובהדיא פריך בשמעתין אי הכי לולב נמי ולולב אין לו ביעור כו' כצ"ל ויראה לי להליץ בעד רש"י כשנקשה קושיא אחרת אם טעם דאין מוסרין דמי שביעית לע"ה הוא משום דלא יעשה סחורה אחר זמן ביעור בדמים שבידו ל"ל הך טעמא ת"ל שלא יעשה בדמי' סחורה לפני זמן הביעור דהדמי' נתפסו בקדושת דמי שביעית שלא לעשות בהם סחורה וע"ה חשוד שיעשה בהם סחורה לפני הביעור וע"כ יראה לי דזה עצמו כונת רש"י דאין מוסרין דמי שביעית לע"ה בין אותם שיש להם ביעור בין אותם שאין להם ביעור ועל אותם שאין להם ביעור ודאי דהטעם הו' משום דחשדינן ליה שמא יעשה בהם סחורה בשביעית עצמה וה"ה דחיישינן לשאר איסרין שכתבו התוספת שיקנה בהם בהמה טמאה כו' וכל זה הוא בפירות שאין להם ביעור ובפירות שיש להם ביעור מלבד הני חששות אנו חוששין שלא יבער דמיהם בשעת הביעור ועיין בהר"ש פ"ז דשביעית משנה ג' דגם הוא תפס על רש"י בזה ועיין בר"ע ז"ל פ"ט דשביעית כתב דאין מוסרין דמי שביעית לע"ה יותר מג"ס מפני שהוא חשוד לאצור הדמים ואינו נוהג בהם קדושת שביעית עכ"ל ומ"ש שהוא חשוד לאצור הדמים צ"ל דמיירי בפירות שיש להם ביעור ע"ד שפירשתי דברי רש"י וראיתי בספר המאור להרז"ה דף שמ"ז שכתב דהטעם דלמא משהי להו לאחר הביעור וק"ל על דבריו מפירות שאין להם ביעור וצ"ע:

תוס' ד"ה יותר ממזון כו' משמע כו'. וה"ה דהו"מ לשנויי התם בשאר ימות השנה דהאתרוג הוא לאכילה והכא מיירי בסוכות דבעי ליה לברכה ודמיו יקרים אמנם אעיקרא דדינא יראה דלא קשיא דמהיכא משמע כאן שיש באתרוג יותר מדמי ג"ס והלא האתרוג אינו מדברים המופקרים אלא מדברים המשומרים ובלוקח מדברים שרגילין להפקיר הוא דאמרינן דאין מוסרין יותר מדמי ג"ס אבל בדברים שרגילין לשמור שהם חשובים אפילו בכחצי איסר אסור למכור לע"ה ולמסור לו הדמים כדאיתא בברייתא ואם כן אתרוג שהוא מדברים החשובים שרגילין לשומרן אסור לקנות מעם הארץ ולמסור לו דמיו דהוא חצי איסר ואפשר דחצי איסר לאו דוקא דהוא הדין פרוטה אסור למסור בידו בעד פרי שרגילין לשמור וכן כתב הרמב"ם פ"ח מהלכות שמטה דין י' יע"ש והתי"ט פ"ט דשביעית משנה א' כתב ולא ידעתי הטעם דנקטי בכחצי איסור והרי פרוטה הפחותה שבמטבעות הוה מצי למנקט עכ"ל ואשתמיט ליה דהרמב"ם מפרש לה אפי' בכל שהוא וחצי איסור לאו דוקא גם אשתמיט ליה דהרמב"ן ר"פ בהר מייתי ברייתא זו דכחצי איסר וכתב דלוקח פחות מחצי איסר לא גזרו מפני שדרך בני אדם ללקטן בכל מקום ואפילו בשאר שני שבוע כו':

תוס' ד"ה מעות הללו כו'. וראיתי בהאיש מקדש דף נ"ו ע"א שכתבו שם ד"ה מתקיף תירוץ זה דקנסא בשם ריב"א ובשם ה"ר מאיר תירצו י"ש ותירוץ ה"ר מאיר שייך ג"כ בסוגיא דידן שהטעם שמחלל המעות שביד ע"ה הוי משום דזכות הוא לע"ה וזכין לאדם שלא בפניו וראיתי פ' מרובה דף ס"ח ע"ב תוספת ד"ה הוא דאמר בצנועין דהקשו מההוא דהאיש מקדש ותרצו התם קנסא בעלמא וחזרו והקשו מהא דשמעתין ותירצו יע"ש וק"ל על דבריהם דכיון דתירצו בההיא דהאיש מקדש דהוי מטעם קנסא א"כ בתירוץ זה נתישב הא דשמעתין כמ"ש תוספת דידן וא"כ מהו זה דאחר דתי' ההיא דהאיש מקדש משום קנסא חזרו והקשו מהא דשמעתין כנר' מדבריהם דתי' קנס אינו שייך בשמעתין והוצרכו לתרץ תי' אחרינא דהפקר ב"ד היתה ב"ה הפקר וצ"ע עוד כתבו התוספות דמרובה שם בסוף הדבור ומיהו דבר תימה דהיכי מדמי הקדש לחלול כו' והניחו קו' זו בתימה ואני תמיה על תמיהת' דבההיא דנטע רבעי ליכא למימר דמצי לחלל מטעם דזכין לאדם שלא בפניו דזכיה הוי מדין שליחות וכיון דהגזלנים לא מצו עבדו שלוחייהו נמי לא מצו עבדו כמ"ש התוספת בשם הר"מ בהאיש מקדש וכדכתיב לעיל וילע"ד לתרץ קו' זו במחלוקת שהביא הר"ן פ' האיש מקדש דף תרל"ח ע"א די"א דזכיה לא הוי מטעם שליחות ואע"גב דקטנים לאו בני שליחות נינהו אית ליה זכיה מן התורה והר"ן חלק עליהם וס"ל דזכיה הוא מטעם שליחות וקטן לית ליה זכיה מן התורה אלא מדרבנן גם ה"ה רפכ"ט מה' מכירה רמז פלוגתא זו והביא דבריו הב"י ס"ס ר"ח סל"ד י"ש וא"כ תוספת דקדושין ס"ל כמ"ד זכיה מטעם שליחות ולכך אינו יכול לפדות נטע רבעי שביד הגזלן ותוספת דמרובה ס"ל כמ"ד דזכיה לא הוי מטעם שליחות ולכך תמהו אמאי אינו יכול לפדות נטע רבעי שביד הגזלן:

ועמדתי על דברי הרמב"ם לדעת מה יסבור בענין זה וראיתי בה' שמטה פ"ח דין י' כשהעתיק ברייתא זו דשמעתין דאין מוסרין דמי שביעית לע"ה לא הביא פרט דין זה דאם מסר או' הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי ותמהתי על זה למה לא הביאו וחשבתי לתרץ דס"ל דלאו הלכתא הכי דהוא פוסק פ"ו דערכין דין נ"ד דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו וא"כ ה"ה דאינו יכול לפדות פירו' דנטע רביעי שביד הגזלן אמנם חזרתי בי מתרוץ זה מפני שראיתי פ"ג דמעשר ב' דין יו"ד דהביא שם ההיא דפ"ב דקדושין דיאכל כנגדן אלמא דיכול לחלל מעות המעשר שביד המוכר וע"כ לחלק א' מהתרוצים שכתבו התוספת דהוי מטעם קנס או שינוייא אחריתי וא"כ אמאי לא כתב דין זה דשמעתין דאם מסר דמי שביעית או' הרי מעות הללו מחוללין על פירות אלו שיש לי ועוד הוספתי תימה במ"ש הרמב"ם פ"ט דמ"ש דין ז' וז"ל והצנועין מניחין היו את המעות ואו' כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעו' ומדכתב כל הנלקט ולא קאמר כל המתלקט משמע דס"ל דיכול לחלל פירות רבעי שביד הגזלן וזה הפך מ"ש פ"ו דערכין דאין אדם מקדיש ממונו שביד הגזלן וכבר נתקשה בזה בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' קנ"ו ומרן בכ"מ רצה להליץ דהר"ע מחלק בין הקדש לחלול דאע"ג דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו יכול הוא לחלל דבר שאינו ברשותו וכמו שהוכיחו התוס' בד"ה הוא דאמר בצנועים ומשמע דר"ל דהר"מ ס"ל דיכול הוא לחלל נטע רבעי שאינו ברשותו הוי מדין זכיה דזכין לאש"ב כדכתיב ולפי מ"ש לעיל דס' זו דכתבו התו' במרובה הוא משום דס"ל דזכיה לא הוי מטעם שליחות אבל אם זכיה הוי מטעם שליחות אינו יכול לחלל נטע רבעי שביד הגזלן כיון דהגזלן אינו יכול לחלל שאינו שלו גם הבע"ה אינו יכול לחלל כמ"ש התוספת דקדושין כמש"ל והרמב"ם יראה דס"ל דזכיה לא הוי מטעם שליחות דהרי ס"ל דיש לקטן זכיה מן התורה אע"ג דאין לקטן שליחות כדמוכח מדבריו פ"ה דלולב וכמ"ש ה"ה פכ"ט ה' מכירה א"כ הרמב"ם ס"ל דיכול לחלל נטע רבעי שביד חברו משו' דזכין לאדם ש"ב וא"כ אמאי לא כת' דין זה דשמעתין דאם מסר דמי ז' לע"ה או' הרי המעו' הללו מחוללין על פירות שיש לי וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף