אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/כט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום חמישי כז אב - מסכת סוכה דף כט[עריכה]

'סימן רע' בהתרחשות מאורעות טבעיים[עריכה]

ליקויי מאורות, חמה ולבנה כסימן רע לעולם ולשונאיהם של ישראל

בגמרא במסכת סוכה (כט.) מובא: ת"ר בזמן שהחמה לוקה סימן רע לכל העולם כולו כו'. תניא רבי מאיר אומר כל זמן שמאורות לוקין סימן רע לשונאיהם של ישראל כו'. תנו רבנן בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים, לבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל כו'. לוקה במזרח סימן רע ליושבי מזרח, במערב סימן רע ליושבי מערב, באמצע הרקיע סימן רע לכל העולם כולו. פניו דומין לדם, חרב בא לעולם. לשק, חיצי רעב באין לעולם. לזו ולזו, חרב וחיצי רעב באין לעולם כו'. ת"ר בשביל ארבעה דברים חמה לוקה כו' ובשביל ארבעה דברים מאורות לוקין כו'.

מבואר בגמרא שכל ליקויי החמה והלבנה וסימנים נוספים בשמש ובירח, אינם אלא סימנים למאורעות רעות העתידות לפקוד את יושבי העולם, הגויים או היהודים, במקום זה או במקום אחר.


תמיהת המלעיגים על דברי חז"ל שליקויים אלו באים על פי חשבון טבעי

הערוך לנר מביא שדברי חז"ל אלו שימשו ככלי ניגוח בידי שונאי ישראל ושונאי החכמים, וכך הוא כותב: המלעיגים על דברי רז"ל, חשבו למצוא במאמרים האלה מקום לכונן חיציהם על יתר. כאילו ר"ל לא ידעו דרכי הטבע שליקויי החמה והלבנה נתהווה על פי חשבון מכוון בתהלוכותיהם [-של החמה והלבנה], כאשר חכמי הטבע מחשבים טרם בואם שלעת ורגע הזאת תחשך השמש או הירח.

בדבריו אלו נוגע הערוך לנר בשאלה שורשית שעליה עמדו עוד רבים מרבותינו גדולי ומאורי הדורות. שהרי ליקוי חמה ולבנה הם מאורעות טבעיים המתרחשות לעתים ידועים. ליקוי חמה מתרחש בזמן המולד - בו נמצאת הלבנה בין כדור הארץ לשמש ביחס לסיבובם בין מזרח למערב. כאשר נמצאת הלבנה בין כדור הארץ לשמש גם ביחס לצפון ודרום, כך שכדור הארץ, הלבנה והשמש עומדים בקו ישר זה אחר זה כשהלבנה באמצע. מאחר שהלבנה מקבלת את אורה מהשמש, הרי שבמקרה שכזה הצד המואר יהיה הצד שפונה אל השמש ואילו הצד שפונה אל כדור הארץ יהיה חשוך כולו. מעתה, לעומדים בכדור הארץ ופניהם אל השמש, "תופיע" הלבנה מעל גבי כדור השמש ותחשיך את אורו.

כך גם ליקוי לבנה מתרחש בזמן הניגוד, מחצית החודש אחר מולד הלבנה, כשהלבנה נמצאת בצדו השני של כדור הארץ כנגד השמש ביחס למסלולה ממזרח למערב. כאשר גם ביחס לצפון ודרום תהיה הלבנה כנגד החמה בקו מדוייק מכדור הארץ, כך שכדור הארץ יהיה ממוקם במדוייק בין השמש לירח - אזי יסתיר כדור הארץ את קרני השמש מלהגיע אל הירח ולהאירו, וממילא יושבי כדור הארץ כשיתבוננו לעבר הירח לא יוכלו לראותו. יש להוסיף שבזמן ליקוי ירח בכדור הארץ, הרי שלעומדים על הירח יהיה בהכרח ליקוי חמה.

עכ"פ מאחר שאלו תופעות טבעיות אותן ניתן לחזות מראש על ידי חישוב תהלוכות השמש והירח, השתמשו שונאי החכמים במאמרי חז"ל אלו כדי להוכיח שכביכול לא ידעו חז"ל את חכמת האסטרונומיה ואת דרכי הטבע איך מתרחשים ליקויי חמה או לבנה, ושעל כן ח"ו למדו מכך שאלו סימנים לחטאים ולמאורעות רעים העתידים לקרות, עפרא לפומייהו.

על קושיה זו עמד גם המהר"ל (באר הגולה תחילת הבאר השישית): וסיבות אלו שנתנו בלקות המאורות לפי דעתם, יכחיש החוש הנגלה. כי ידוע שלקות המאורות תלוי במהלך המאורות, בחיבורם ובניגודם, בהתרחקותם ובהתקרבותם, באורך וברוחב. ואם כן איך אפשר לומר שיהיה לקות המאורות תלוי בדברים כאלו. שהאדם יודע זמן הלקות שהם על פי החשבון, ואיך יתלו הלקות בחטא המעשים.


דקדוק הערוך לנר שהליקויים מורים על עת רעה

הערול"נ מיישב את הקושיא באמצעות דקדוק נפלא בלשון חז"ל, אשר אותם מלעיגים "נלקו בעיוורון שלא יביטו איך רז"ל דברו בענין זה בלשון חכמה להראות שלא נעלם מהם זה". לשון חז"ל היא "בזמן שהחמה לוקה" ו"כל זמן שמאורות לוקין", דקדקו לשונם לומר ולא קצרו ואמרו "כשהחמה לוקה" ו"כשהמאורות לוקין", להורות לנו שאף שהליקויים אכן נעשים על פי הטבע, עם זאת ידעו חז"ל על פי סודות משפטי ה' הנגלות להם, שאותם עיתים וזמנים הם עתות הדין. שיש עתות לטובה ועתות לרעה, וכמו שמצאנו שאמרו חז"ל על לשון הכתוב (בראשית א יד) "יהי מאורות" הכתוב בכתיב חסר "מאורת", לומר שבזמן תליית המאורות הוא עת דין שלא יפול אסכרא בתינוקות (רש"י שם).

כיישוב זה כן הביא בעין אליהו בשם "הגאון האמיתי כליל המדעים כקש"ת מוהר"ר בנימין ז"ל" בביאורו על פרקי דרבי אליעזר (פ"ז) שביאר אף הוא שאף שבודאי קושטא שהחשבון מכריח שיהיו החמה ולהבנה נלקים, מכל מקום אותה העת עת צרה היא ליעקב. וכדרך שזמן הלידה הוא זמן המוכה לפורענות לאשה היולדת (שבת לב.). וכ"כ הבן איש חי בספריו בניהו ובן יהוידע.

ויש להעיר על יישוב זה מלשון חז"ל "בשביל ארבעה דברים חמה לוקה" ו"בשביל ארבעה דברים מאורות לוקין", כי מלשון זה משמע שעצם הליקוי נעשה עבור דברים אלו, ולא רק שבזמן ליקוי המאורות הוא עת דין על דברים אלו, ויל"ע בזה.


יישוב המהר"ל שאף שהסיבה היא טבעית, החטאים הם הסיבה לסיבה

המהר"ל דורך בדרך שונה במקצת, והיא שאין כוונת חז"ל להסיר את הסיבה הקרובה ולומר שהלקות לא באה מחמת דרכי הטבע הנזכרים. אלא שבאו חז"ל לתת את סיבת הסיבה, שהרי לקות המאורות היא פחיתות גדול וחסרון בעולם, ומדוע באמת עשה הקב"ה דבר זה שיהיה חסרון כזה בבריאתו הנפלאה, אין זאת אלא מחמת אותם חטאים, ואילו לא היו חטאים אלו נמצאים בעולם, לא היה סדר הבריאה נותן שיהיה ליקוי מאורות.

אמנם בדבריו יישב המהר"ל רק את עצם הקושיא כיצד יתכן שנתנו חכמים סיבה אחרת לליקוי המאורות, בזמן שעינינו רואות סיבה טבעית לדבר. אך עדיין יש להקשות שאם אכן מראש ניתן לחזות שיחטאו בני האדם אם כן ניטלה הבחירה מהם, כיון שע"כ יחטאו בחטאים אלו. ובשלמא ליישוב הערול"נ זמנים אלו אינם אלא עת דין להיפקד על חטאים אלו אם ישנם, אך לדברי המהר"ל כל מציאות הליקויים אינה אלא מכח חטאים אלו וע"כ שיהיו.

והמהר"ל עצמו נוגע בדבר ומקשה: ואולי תאמר, אם כן מוכרח האדם לחטוא. והוא מיישב זאת בקל: אין זה קשיא, שאין ספק כי אין כלל העולם צדיקים עד הזמן שיקויים "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך', ואז אכן לא יהיו ליקויים כמו שנאמר "וחפרה הלבנה ובושה החמה" וגו' "והיה לך לאור עולם". אבל בעולם הזה שאינו נקי מהחטא ממילא הידיעה שבעיתים ידועים יהיו חוטאים שיחטאו בחטאים אלו אין בה כדי לבטל את הבחירה האישית של כל אחד ואחד.


דרך הרדב"ז, הרמ"ע מפאנו ור"י אייבשיץ שאין כוונת הגמרא לליקוי שע"פ החשבון

דרך מחודשת אחרת אנו מוצאים בדברי הרמ"ע מפאנו ורבי יהונתן אייבשיץ. וכך כותב הרמ"ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות (מאמר הרקיעים): ומה שאמרו חכמים על ארבעה דברים חמה לוקה, לא על הלקות הזה אמרו כן. אלא שהיא נחלשת בעצמה שלא לבשל התבואה והפירות כל צרכה, מעין מה שנתמעטו המאורות ונחלש כחם בעון ראשון, ע"כ. דהיינו שכלל אין כוונת חז"ל לליקוי חמה או לבנה כפי הנראה לעינינו בעיתים מזומנים, אלא על ליקוי באיכות שכח החמה והלבנה נחלש, וניתן להבחין זאת בפירות ובתבואה שאינם מתבשלים כדרכם.

כעין זה כותב גם היערות דבש (ח"ב דרוש י ד"ה אבל ידוע) שבודאי אין הכוונה לליקוי חמה ולבנה המוכרים לנו, שהם באים לפי חשבון. ואף אין זה ליקוי אמיתי, שהרי אם יעמיד אדם מחיצה בפני נר ועל ידי זה לא ימנע מלקבל אורו, וכי ייחשב הדבר לליקוי הנר. ואם כן הוא הדין בליקוי חמה ולבנה, כי אין העדר אור במאורות ההמה, רק הירח או צל הארץ מפסיק במאורות ההמה שלא אפשר ליושבי הארץ להנות מאורם, ואין זה ליקוי מאורות. [ויש להעיר על דבריו בליקוי לבנה שאף שכדור הארץ מסתיר את הירח ומחמת כן אין אור השמש נגלה אליו, הרי סוף סוף אכן אין הלבנה מאירה וזה ליקוי בלבנה, עכ"פ יותר מליקוי חמה שאכן אינו אלא הסתרת השמש ע"י הלבנה].

ולכך מבאר היערות דבש שליקוי המאורות האמיתי הוא: שיש במאורות ההם העדר אור ומיעוט כח פעולתם. וכמו שמצינו לפעמים כתמים שחורים וכדומה בשמש וירח. ואותו מקום הוא אור נעדר, ואינו תלוי כלל בחשבון וסיבה וטעם לדעת איך ואימת יהיה, רק אצבע אלקים הוא לפרקים. וזהו ליקוי המאורות שדיברו בו חז"ל, וזהו שבא בעוון יושבי ארץ.

ובמקום אחר (דרוש יב) הוסיף: שמחמת העבירות שנולדו בנו אין אנו מרגישים בו כלום בהעדר קצת אור מהחמה, אבל הקדמונים הרגישו למאוד בחסרון אורה, ברוב או במעט. וכעי"ז כתב הבן יהוידע: דלעולם גוף הלקות טבעי, אך כשיהיה, יתהווה איזה שינוי מראה בחמה או בלבנה, וזה השינוי אינו ניכר לכל אדם ורק לחכמים שיש להם סימנים וכללים בדבר זה. ובזה השינוי יש סימן רע.

גם הרדב"ז (הו"ד בהערות הגריש"א) ביאר שאין כוונת חז"ל לליקוי המאורות הבא לפי חשבון על פי דרך הטבע, אלא שהוא יישב בפשטות שכוונת חז"ל לליקוי המאורות שלא בזמנם הקבוע. והיינו החשכה עצמית של המאורות שלא בזמן הליקוי הטבעי.


קיום הקשת קודם המבול ונתינתה כברית

ובתוך דבריו הזכיר הערוך לנר שביאורו זה הוא כעין מה שפירש הרמב"ן על ענין הקשת. וכך נאמר: "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ" (בראשית ט יג), ודן הרמב"ן (שם פסוק יב) אם היתה הקשת קיימת עד המבול, שבפשטות משמע שלא ניתנה אלא כאות ברית ולא היתה ממעשה בראשית, אלא עתה ברא ה' [בריאה] חדשה לעשות קשת בשמים ביום ענן.

אלא שמעיר על כך הרמב"ן: ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היוונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדת. והרמב"ן מוסיף שכן ניתן לדמות מראה קשת על ידי נתינת כלי מלא מים מול השמש. ועוד מדקדק הרמב"ן לשון הפסוק "את קשתי נתתי בענן" לשון עבר, ולא אמר "את קשתי אני נותן בענן", וכלשון הפסוק הקודם "זאת אות הברית אשר אני נותן". ומזה משמע שאכן הקשת דבר טבעי היא, אלא שמכל מקום מאותו יום ואילך תהיה לאות עבור זה. והיינו כביאור הערול"נ בסוגייתנו שאף שהליקוי דבר טבעי מכל מקום ניתן מתחילה באופן מכוון לזמנים שיחטאו בהם.

ומכל מקום יש לחלק טובא בין המקרים, כי הקשת אי אפשר לחזות מתי תבוא, ושפיר יש לומר שמזמן המבול כיוון הקב"ה העיתים כך שרק בזמן שחוטאים תופיע הקשת, משא"כ ליקוי חמה עלינו לחדש שכבר בזמן הבריאה כיוון ה' כל הזמנים שיחטאו באלו הדברים. ודבר זה הוא מחודש יותר, וכמו שכתב המהר"ל שהיה מקום להקשות שדבר זה נוגד את כח הבחירה.


דעת היערות דבש שהברית היא בקשת תכלת, והנפק"מ לברכת הקשת בשם ומלכות

וביערות דבש (דרוש יב שם) הלך לפי דרכו והביא קושיא זו מה שתמהו כל בעלי טבעים על זכירת ברית הנאמר בקשת, כי הוא דבר מטבע כאשר תזרח השמש מול עבים מלאים קטורי מים, כאשר הנסיון מורה בשומך נגד קוי השמש צלוחית מלא מים. וביאר לפי דרכו שכשם שליקוי החמה האמור בסוגייתנו אינו ליקוי החמה המוכר לנו, כן ברית הקשת האמורה בפרשת נח אינה הקשת הנראית לעינינו. והביא מהזוהר שיש שני מיני קשת, והקשת עליה כרת הקב"ה ברית היא קשת שמראה תכלת לגמרי, שהיא הקשת הנרצה להזכרת ברית, כי תכלת מלשון כליה ר"ל, ותכלת מורה כי נתחייבו ח"ו כליון ויש להם תכלית טוב בזכירת ברית.

על פי דברים אלו, העיר הבן איש חי (ש"ר פרשת עקב אות יז), תצא נפקא מינה הלכתית מעניינת. שהרי פסק השו"ע (או"ח סימן רכט ס"א): הרואה הקשת אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו. ואילו לדברי היערות דבש הקשת אותה אנו רואים כלל אינה הקשת המדוברת, ואם כן יש לברך בלי שם ומלכות. אך כתב שם שאין דבריו האמורים בדרך דרש, כדאים לעקור מנהג ישראל לברך בשם ומלכות. ובפרט שגדולי הפוסקים סתמו דבריהם בזה. ומ"מ הסיק להלכה שהרוצה להתחסד לברך בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו, אין מזניחין אותו. על מסקנה הלכתית זו יש להעיר, שיתכן שאף לדעת היערות דבש שהקשת שניתנה לברית אינה הקשת שאנו רואים, אך אפשר שחז"ל תיקנו ברכה זו אף כשרואה קשת רגילה שיש בה משום זכרון לקשת התכלת שעליה נכרתה הברית.