כף החיים/אורח חיים/רג

כף החיים ‏ אורח חיים רג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] על פירות הארץ מברך בפה"א. והא דלא מברך בורא פרי הארץ כמו ברכת הלחם עיין הטעם בדברינו לעיל סימן קס"ז אות כ"ד. והברכ"י בשיו"ב אות ב' כתב שכיונו שתתברך האדמה ויומשך לה שפע ע"י הברכה לתקן קללת ארורה האדמה. וכתב עוד ששמע שיש נ"ה פירות אדמה ולזה תקנו בורא פרי אדמה גי' נ"ה עכ"ל. ובשה"מ פ' עקב כתב דהנה נתבאר בברכת המים שהיא שהכל נהיה בדברו כי היסוד נקרא כל ומשפיע למטה באמצעות המלכות הנקרא דברו והנה ע"ד זה תכוין בכל ברכות הנהנין והמשל בזה בפה"ע תכוין כי בורא פרי הוא היסוד והעץ הוא במלכות ועד"ז בפה"ג וכיוצא בכל ברכת הנהנין עכ"ל נמצא כי כן הוא בברכת בפה"א כי בורא פרי הוא היסוד והאדמה הוא במלכות. ונראה שזה נרמז בתיבת האדמה כי ידוע שהמלכות היא בחי' ה' משום שהיא נרמזת בה' אחרונה של שם הוי"ה וגם היא בחי' שם ב"ן שהוא שם הוי"ה במילוי ההי"ן כידוע ואדמ"ה ע"ה וכולל דכולל גי' ב"ן. וע"כ תיקנו לברך בורא פרי האדמ"ה לרמוז אל בחי' המלכות שהיא ה' אדמ"ה ר"ל שהיא בחי' ה' וגם אדמ"ה גי' שם ב"ן. וע"כ צריך ליזהר להוציא היטב הה"א של האדמה במבטא:

ב

ב) שם. בפה"א. על הבדינגא"ן בפה"א. רבינו אברהם בן הרמב"ם בחידושים שבראש מעשה רוקח. וכ"כ מרן ז"ל בב"י משם תשו' הגאונים. וממילא רווחא דאין להחמיר בבדינגא"ן משום ערלה. ואף שיש לדחות כבר כתבנו ביו"ד סי' רצ"ד אות ד' דקדישי עליונין האר"י זצ"ל ומהרח"ו אינהו אכלו מנייהו יעו"ש. ברכ"י אות א' ואע"ג דהרדב"ז סי' רצ"ו כתב לברך בפה"ע והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות א' אנן ק"ל כדברי האומר בפה"א משום סב"ל ועיד כיון דקדישי עליונין לא חיישי לערלה א"כ גם הם מסכימין שאינו אילן וברכתו פה"א וע"כ הכי נקטינן וכן עמא דבר וה"ד במבושל אבל אם אוכלו חי אין לברך רק שהכל כמ"ש לקמן רס"י ר"ה יעו"ש. ועוד. עיין לקמן אות י"ג:

ג

ג) אמרו בירושלמי אדם נוטל פיטמא מאבטיח ופיטמא מתפוח ומתאחין ונעשין כלאים כלומר ונעשה פרי מעורב מאבטיח ותפוח. ונראה דמברך בפה"א אבל אם גזעו מחליף הוא אילן גמור. הרדב"ז בביאורו להרמב"ם סוף פ"א דכלאים. ברכ"י בשיו"ב אות א':

ד

ד) [סעיף ב'] על תותים הגדלים בסנה בפה"א. זהו סברת הר' יוסף שכתב הטור אבל בשם הר' יצחק כתב הטור דמברכין עליהם בפה"ע וכתב שכן היה נוהג אביו הרא"ש ז"ל יעו"ש. וכתב הב"ח דעכשיו נהגו ע"פ הש"ע לברך בפה"א וכן נכון והגין לאפוקי נפשין מספק ברכה יעו"ש וכ"כ הלביש דכן נוהגין. וכ"כ האחרונים. ועיין לקמן אות ז':

ה

ה) שם. על תותים וכו'. שקורין מוי"ל בע"ר ומאלינ"ש אבל יש בקצת מדינות מיני מוי"ל בע"ר שהן גדילין באילן ואז מברכין עליהם בפה"ע. א"ח. א"ר אות א':

ו

ו) שם הגה. דלא מיקרי עץ וכו'. עיין באה"ג שכתב שהגהת רמ"א שייך אחר סעיף ג' ונמשך אחריו המאמ"ר ולא עיינו בטור שכתוב בהדיא זה על התותים בעצמם יעו"ש. וכ"כ בס' מאורי אור בחלק באר שבע דף מ"א דשפיר מקומו בסעיף ב' יעו"ש:

ז

ז) שם בהגה. דלא מיקרי עץ וכו'. וסי' לידע איזה פרי עץ ואיזה פרי האדמה כל אילן שנושרין הפירות ונשאר הגזע ושרשיו קיימין בקרקע וחוזר משנה לשנה ועושה ענפים ועלין ופרי או עלין ופרי ולא ענפים זהו הנקרא פרי העץ. אבל כל דבר שאין שרשיו נשארין בקרקע וצריכין לזורעו בכל שנה ושנה נקרא פרי האדמה. ויש מינין כשנושרין הפרי נשאר הגזע והשרשין בקרקע ובחורף יבש וכלה גם הגזע ונשארו השרשין בקרקע ולשנה האחרת חוזר השורש ומוציא גזע חדש וגם חוזר וצומח בו הפרי כגון התותים הגדלים בסנה י"א שמברכין בפה"ע כיון שגזעו נשאר ימים רבים אחרי נשירת הפירות וגם שרשיו מתקיימין וא"צ לזרעו בכל שנה ושנה. וי"א כיון דהגזע כלה בכל שנה ולא נשארו אלא השרשין אע"ג שחוזר וגדל מאליו וא"צ לזרעו בכל שנה הוי פה"א ומברכין עליו בפה"א. טור וב"י ולבוש. וכבר כתבנו לעיל אות ד' דכן היא דעת מרן ז"ל והאחרונים כס' שנייה לברך עליו בפה"א אלא רק בדיעבד אם בירך בפה"ע יצא משום דאיכא דסברי הכי וק"ל סב"ל:

ח

ח) שם בהגה. כיון דכלה עליו וכו'. וא"כ ה"ה בפרי שקורין ברוימבע"ר ופרי אדום שקורין ערפר"ט מברך בפה"א. וכ"כ בברכות מהר"ם וכן נוהגין. ב"ח. והאגודה כתב ברוימבער"ן וערפר"ט יברך בפה"ע שכן הענף מתקיים ימים הרבה וכי שקל פרי הדר אתו מאותו ענף עצמו עכ"ל וכן עיקר וכ"כ פסקי התי' בברכות פ"ו. וכן אותם שקורין בפולי"ן יגידע"ס השחורים אבל האדומים גדלים בעשבים ומברכין בפה"א. ואותן אדומים הנמצאים בתמוז וגם יש מין הנמצאים בחורף ואין בהם אלא שרף בעלמא כנוס בתוך החרצנים ומוצצין אותן וזורקין אותן א"כ ראוי לברך שהכל כמ"ש סי' ר"ב סעיף ח' וסעיף ט"ו. ואף שיש בולעין אותן עם הקלי' והגרעין מ"מ עינינו רואות שהקלי' וגרעין אינם ראוים לאכילה כלל א"כ אין לברך אלא על המשקה שבתוכו. מ"א סק"א. א"ר אות א'. י"א בהגב"י. ומיהו מ"ש המ"א על פירות המוצצין שמברכין שהכל כתב עליו בנ"א כלל נ"א אות ו' אפשר שכוונתו על מין יאגידע"ש שהאוכל אינו ראוי לכלום רק למצוץ אבל היאגדע"ש שקורין ברוישניצע"ש וזאריבינ"ש וכדומה לו פשוט דמברכין פה"א וכן נוהגין העולם יעו"ש. וכן על מ"ש המ"א שעל יאגידע"ש השחורים פה"ע כתב ח"א שם אות ט' דהעולם נוהגין לברך פה"א דלא חשיבי כ"כ פרי יעו"ש:

ט

ט) ואותם שקורין קאלינע"ס יברך על פרי אחר תחלה פה"ע וגם על מים שהכל ויאכל אותם. א"א אות א'. שע"ת אות א':

י

י) על הקלאויינה שאין שרשיו שממעל לקרקע כלין לגמרי אלא הם עומדין משנה לשנה מברכין עליו בורא עצי בשמים ועל המרוקח בדבש פה"ע לכ"ע. שכנה"ג בהגה"ט אות ב':

יא

יא) על שושן הנקרא בערבי בהא"ר כתב בית יהודה ח"א סי' ס"ב בשם מורו שהמנהג נתפשט לברך עשבי כדין תותים הגדלים בסנה דכל שמוציא עליו משרשיו ולא מענפיו אינו עץ יעו"ש. והביאו י"א מ"ב בהגה"ט אות א':

יב

יב) על ריח הפרחים הנקראים נרגיס בלשון ערבי מברכין עשבי בשמים. וכן הלירייו"ש וסנבול ולא כמו שנוהגין לברך עצי בשמים. מגן שאול סי' נ"ד נ"ה נ"ו. י"א שם בהגב"י אות ג'. ועיין לקמן סי' רט"ז סעיף ט':

יג

יג) [סעיף ג'] על המוזני"ש וכו'. והטעם כתב ב"י בשם תשו' הגאונים דהני מוז"י כיון דכלו עציו לגמרי והדר פארי משרשיו מברכין עליו בפה"א עכ"ל. וכתב עוד בשם תשו' הנז' דמהאי טעמא ברצנאן (והוא מה שקורין בערבי בדינגא"ן) ושהדנ"ג ושומשמי מברכין עלייהו בפה"א עכ"ל. וכן על מין פרי שגדל בערי הנדייא שקורין אותו פאפייא וזהוא גדל כמו הבידנגא"ן מברכין עליו בפה"א ואין בו משום ערלה. רב פעלים ח"ב סימן ל' יעו"ש. ועיין לעיל אות ב':

יד

יד) שם מברך בפה"א וכו'. וכן על פרי המצוי באיטליא הנקרא פראבלא"ס אין ספק שמברך בפה"א וכן נהגו באיטליא. מחב"ר אות ב' ועי"ש שכתב על דברי המאמ"ר אות ג' שהאריך בחנם יעו"ש:

טו

טו) [סעיף ד'] על פירות שמוציאין אילני סרק שהכל. והטעם כתב ב"י בשם שה"ל משום דלא חשיבי לברך עליהם בפה"ע. והביאו מ"א סק"ב. וכתב אבל דבר שטוב לאכילה פרי גמור הוא ואעפ"י שגדל על אילני סרק. וכ"כ הט"ז סק"א יעו"ש. וכ"כ בשה"מ פ' עקב וז"ל עשבי דדברא כתבו הפו' האחרונים שכיון שלא נזרעו בידי אדם יברך עליהם שהכל. ומורי זלה"ה לא היה חושש לסברא זו ואף אם הם מדבריות אם היו פה"ע היה מברך עליהם בפה"ע ואם הם עשבים היה מברך בפה"א עכ"ל. והביאו הברכ"י אות ב' וכתב וכן עמא דבר. שע"ת אות ב' ועיין לקמן סימן ר"ד אות טו"ב:

טז

טז) ובענין תפוחי יער אומרים עובדי אדמה שיש שני מינים אחד טוב למאכל ומברכין עליו בפה"ע ואחד נקרא קוואסניצע"ס ואינם נאכלין רק ע"י כבישה מברכין שהכל. שו"ת נאות דשא סימן י"ב יעו"ש. ועיין בתשו' משיבת נפש סימן ו' שכתב דהיינו דוקא שאינם נזרעים מחמת העדר חשיבותן אבל אם הפרי הוא טוב רק שאין דרך לניטען מברכין ברכה הראוי להם יעו"ש:

יז

טוב) הפרי של אילני סרק הנקרא בלו"ט נראה שמברך עליהם בפה"ע משום שהם חשובים וראוים לאכילה. נו"ש סי' רס"ט אות ו' והיינו לאחר צלייתן אבל קודם אין לברך כ"א שהכל משום כשהם מבושלים הם יותר טובים מחיים כידוע. ועיין לקמן רס"י ר"ה:

יח

חי) [סעיף ה'] בני אסא. פי' ענבים הגדלין בהדס. ט"ז סק"א:

יט

יט) שם. אינו מברך אלא שהכל. דתניא ד' מינים שבלולב שנים עושים פירות ושנים אינם עושים פירות וכיון דאמרינן אינם עושים פירות הדס וערבה אינם עושים פירות שמע מינה דפירות בני אסא לאו פירות נינהו. ב"י בשם תשו' הגאונים. ט"ז שם. ועיין א"א אות ב':

כ

כ) [סעיף ו'] על זנגביל שמרקחין וכו'. וה"ה כשצולין זנגביל ואוכלין אותו לרפואה או ציטוו"ר מברך פה"א כיון דחזי לאכילה ע"י כך ואפשר דציטוו"ר מברך שהכל דכיון דעביד לטעמיה נחתי חד דרגא. ועל פלפלין שמרקחין אותן מברכין פה"א. מ"א סק"ד. י"א בהגב"י:

כא

כא) שם. על זנגביל שמרקחין וכו'. וזהו מיירי בחתיכות גדולות שמטגנין בדבש אבל אם הוא כתוש ושחוק בענין שהפסיד צורתו העצמית ברכתו שהכל כברכת הדבש. של"ה בשער האותיות כלל ו' דף צ"ה ע"א. שע"ת אות ג'. יעיין לעיל סי' ר"ב ססע"י ז' בהגה ובדברינו לשם אות ז"ן ודוק:

כב

כב) שם. בפה"א. דכיון דקודם ריקוח נמי היו מברכין עליו פה"א אחר הריקות לא נשתנית ברכתו. ב"י. עו"ת אות ג':

כג

כג) שם ונראה דה"ה אם מרקחים אותו יבש וכו'. ואע"ג דלעיל סימן ר"ב סעיף י"ד פסק באגוז רך שאין מברכין אלא שהכל משום דאינו ראוי לאכילה בלא דבש וזנגבילא ג"כ אין ראוי לאכילה בלא דבש אפשר לחלק דהתם אין זה עיקר הפרי אבל הזנגביל הוא עיקר הפרי. עו"ת שם. והא"ר אות ג' תירץ כיון דזנגביל מברכין עליו פה"א ברטיבתא לכך מברכין פה"א אף ביובש כשנתרקחו עכ"ד. ור"ל כיון דנתרקחו חוזר לברכתו ראשונה. וכ"כ המאמ"ר אות ו' ועו"ש שכתב לתרץ קושיית הפר"ח שמצדד לברך שהכל יעו"ש. וכ"כ האחרונים לברך פה"א:

כד

כד) שם מרקחים אותו יבש וכו'. כתב הב"ח דאותו זנגבילא יבישתא שנתרקח אסור לאוכלו משום בשולי עכו"ם כיון שאינו נאכל כמו שהוא חי יעו"ש וכ"כ רש"י ביומא דף פ"א ע"ב. וכ"כ הל"ח פכ"ה והזנגביל שמביאים מהירידים נעשה ע"י כבישה ושרי ע"כ. והב"ד המ"א סק"ד וכתב אבל דעת הטור והתו' משמע דשרי וכ"כ תר"י אבל לענין בשולי כותים אין חילוק דהא היבש ג"כ נאכל כמות שהוא חי עם לחם ומלח וכו' וכ"ה בת"ח כלל ס"א וכ"כ בהגה סוף או"ה דאפילו זנגביל ופלפלין יבשין שבשלי כותי שרי עכ"ד. והביאו א"ר אות ג'. וכתב כיון דבשולי כותים דרבנן יש להקל. וכ"פ ח"א כלל נ"ג אות ט':

כה

כה) ואותן אגוזים גדולים שמרקחין עם קליפתן המרה וגרעינין שלהם אסורין משום בישולי כותים דאין נאכלין חיים ועולין על שולחן מלכים. ט"ז ביו"ד סימן קי"ג ס"ק י"ד. א"ר אות ג':

כו

כו) שם. ומברך עליו בפה"א. נראה דמרקחת קרי"ן מברכין עליו בפה"א. ואע"ג דאינו ראוי לאכילה קודם הריקוח כ"א ע"י תערובת חומץ מ"מ כיון דנטעי הפרי בשביל כך דומה ממש להא דזנגבילה יבישה. עו"ת אות ד' אבל הא"ר אות ב' חולק וכתב דמברכין עליו שהכל יעו"ש. שע"ת אות ג':

כז

כז) [סעיף ז'] בשמים שחוקים וכו'. וכגון שאין שחוקים לגמרי אלא עדיין נשאר צורתן עליהן אבל אם הם שחוקים לגמרי ונפסדה צורתן אין לברך רק שהכל כמ"ש לעיל אות כ"א יעו"ש. והגם דיש שכתבו דדבר שדרכו בכך אפילו נפסדה צורתו מברך ברכה הראויה לו המנהג שאין לחלק אלא כל שנפסדה צורתו מברכין שהכל וכמ"ש לקמן סימן ר"ד אות ד"ן יעו"ש. וה"ד לכתחלה אבל בדיעבד אם בירך עליהם ברכה הראויה להם יצא. כמ"ש לקמן סימן ר"ו אות ג' יעו"ש:

כח

כח) אפונים קלוים שברכתן בפה"א שכתשן במכתשת הדק היטב עד שנעשה כקמח ועירבו בצוקאר"ו מברכין עליו שהכל. בית יהודה ח"ב סימן צ"א:

כט

כט) שם ומעורבים עם סוקר וכו'. ואפילו אם הסוקר הרבה על הבשמים בשמים עיקר. ט"ז סק"ב. מש"ז אות ב'. ונראה דהיינו אם נרגש טעם הבשמים יותר מהסוקר אבל אם אין נרגש רק טעם הסוקר אין לברך רק שהכל:

ל

ל) שם הבשמים עיקר וכו'. בד"א במיני בשמים ותבלין שדרכן להאכל ע"י טיגון בדבש או בתערובת סיקר או דבר אחר בענין שהם חשובים עיקר אבל מיני בשמים ותבלין שאין דרכן להאכל אלא שמתבלין בהם התבשיל אף אם תקנו והכשירו לאכילה כמו שהוא אין מברכין עליו אלא שהכל כיון שאין נוטעין אותו ע"ד לאוכלו כלל. ר"ז אות ו':

לא

לא) [סעיף ח'] צונין מברך עליו בפה"א. ואעפ"י שאם מניחין אותו בארץ סופו להקשות מ"מ כיון שזורעין אותו אדעתא לאוכלו כשהוא רך מברך פה"א מ"א סק"ה. ואם נתקשה אין מברכין עליו כלל דעץ בעלמא הוא. עו"ת אות ד'. והיינו אם נתקשה לגמרי שאין ראוי לאכילה כלל אבל אם עדיין ראוי לאכילה יש לברך שהכל:

לב

לב) שם צינון מברך עליו פה"א. ואותם שרוקחים קליפה העבה של צינין בדבש למ"ד על צנון מרוקח פה"א ה"ה קליפתו ול"ד לקליפת מראנצי"ן דקליפה העבה של צנון הוא המשובח שבו וזה פשוט. מש"ז אות ג' ונראה דמ"מ אם מרקח צנון שנתקשה הרבה אין לברך רק שהכל שע"ת אות ד':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---