כף החיים/אורח חיים/קא

כף החיים ‏ אורח חיים קא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות ואם אינו יכול לכוין בכולם לפחות יכוין באבות וכו'. כתב הטור בשם הרא"ה שירגיל אדם עצמו שיכוין לפחות בחתימה של כל ברכה שיש בהן מאה ושלש עשרה תיבות כמו שיש בתפלת חנה ומאה ושלש עשרה פעמים לב בחומש לומר שצריך בהן כוונת הלב עכ"ל, והב"ד הלבוש ועו"ת או' א' וא"ר או' ב' והעט"ז או' א' ר"ז או' א' ש"ץ דקי"ר ע"ב, והטעם כתב הב"ח מפני דחתימת הברכה הן סיפור שבחיו ית' וראוי שיכוין את לבו יותר בסיפור שבחיו ית' ממה שיכוין בשאלתו, וכתב שכן כתב הסמ"ק ריש סי' י"א יעו"ש, והביאו ש"ץ שם ועוד נראה לי הטעם שצריך לכוין יותר בחתימת כל ברכה מפני שיש בה הזכרת השם וכל מי שאינו מכוין בהזכרת השם הוא נענש כמבואר בדברינו לעיל סי' ה' או' ה' יעו"ש:

ב

ב) שם, לפחות יכוין באבות וכו'. והטעם כתב אבודרה"ם לפי שהיא חשובה יותר משאר ברכות מפני שיש בה גדולת השם וזכות ראשונים וגאולת אחרונים ע"כ, והכלבו כתב לפי שיש בה מ"ב תיבות כנגד שם של מ"ב ע"כ, והב"ד א"ר או' א' ולי נראה עוד הטעם מפני שרוב כוונת התפלה היא בברכת אבות כמבואר בשער הכוו' ובסי' הרש"ש ז"ל:

ג

ג) שם, ולפחות יכוין באבות וכו'. וכן צריך ליזהר לכוין במודים, א"ר שם, והרב אדמת יהודה די"ט ע"א וב' כתב דהטעם שאמרו שצריך לכוין ג"כ במודים הוא שעי"ז ניצול שלא יהיה שדרו נחש ומודים גי' מאה דמתקן הב' נונין יעו"ש, והביאו הרח"פ בס' כף החיים סי' ט"ו או' טו"ב:

ד

ד) שם הגהה, והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה וכו'. וכ"כ הלבו"ש, פר"ח או' א' ר"ז או' א' וכ"כ הברכ"י או' ב' וז"ל דעת מרן שהשמיט דברי הטור הנז' נראה דגם עתה ראוי להיות חוזר ויתעצם לכוין דעתו אבל לא נהגו כדבריו, וכן מהריק"ש בהגהותיו כתב דברי הטור כמור"ם עכ"ל, וכ"כ סידור בי"ע בדיני תפלת י"ח או' פ"ה בשם האחרונים דהכי נקטינן ודלא כהש"ע יעו"ש, וכ"כ החס"ל או' א' וכתב שם החס"ל דעכ"פ בדיעבד תפילתו תפלה ולא הו"ל ברכותיו לבטלה, רק צריך להבין חומר הענין ולהתאמץ בכל כוחו לפחות לכוין בברכה ראשונה יעו"ש, ועוד עיין בדברינו לעיל סי' צ"ח או' ט"ו ודו"ק ומ"ש ח"א כלל כ"ד או' ב' דנראה לו אם נזכר קודם שאמר בא"י בסוף הברכה יחזור לומר מאלהי אברהם וכו' עיין מ"ש עליו הפתה"ד או' ב' ומסוף דבריו נראה שאינו מסכים לדבריו יעו"ש:

ה

ה) שם בהגהה, והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה וכו'. אבל בק"ש כיון דדי בפסוק אחד חוזרין וכמ"ש סי' ס"ג סעי' ד' וסי' נ"א סעי' ז' מ"א סק"א, סו"ב או' א' ר"ז שם, ועיין בדברינו לשם בס"ד:

ו

ו) [סעיף ב'] ולא יתפלל בלבו לבד וכו'. ואם התפלל בלבו לבד מדברי המ"א ק"ב נראה דלא יצא אלא שסיים דצ"ע יעו"ש, וכ"כ א"ר או' ג' וכן הסכים הער"ה או' ג' וכ"פ ר"ז או' ד' וכ"נ דעת הפרמ"ג בא"א או' ב' וכ"נ מדברי מהרח"ו ז"ל בס' עץ הדעת פ' ואתחנן על פסוק ואתחנן והביאו היפ"ל או' ה' יעו"ש, וכ"כ היפ"ל ח"ג או' ג' בשם המבי"ט יעו"ש, וכ"מ מדברי הזוה"ק באדרת האזינו דף רצ"ד ע"ב שכתב וז"ל ובג"כ כל צלותא ובעותא דבעי ב"נ מקמי קב"ה בעי לאלקא מילין בשפיותיה דאי לא אפיק לון לאו צלותיה צלותא ולאו בעותיה בעותא, וכיון דמלין נפקין מתבקעין באוירא וסלקין וטסין ואתעבידו קלא ונטיל לון מאן דנטיל ואתיד לון לאתרא קדישא ברישא דמלכא עכ"ל, וכן איתא בתיקונים תיקון ס"ט וז"ל דכד ב"נ אפיק הבלים ודבורים בצלותיה כמה עופין פתחין גדפייהו ופומייהו לקבלה לון הה"ד כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר ונטיל קבה"ו אלין מלין ובני בהין עלמין דאתמר בהון כי כאשר השמים החדשים וכו' עכ"ל, מכל זה משמע דדוקא צריך להוציא בשפתיו ואם לאו לא חשיבה תפלה, רק בחולה שא"א לו להתפלל כתבו הפו' דיהרהר תפלה בלבו כמ"ש בב"י בזה הסי' ובסי' צ"ד והביאו מור"ם שם בהגהה סעי' ו' ועיין בדברינו לשם בס"ד:

ז

ז) שם, ומשמיע לאזניו בלחש וכו'. והכי איתא במסכת ברכות דף כ"ד ע"ב, המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, המגביה קילו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר ע"כ, ופי' רש"י ז"ל הרי זה מקטני, כאילו אין הקב"ה שומע תפלת לחש, הרי זה מנביאי השקר, דכתיב ויקראו בקול גדול עכ"ל, וכ"כ הטור, ומדברי התיקונים תיקון יו"ד משמע דנאחזים בה החיצונים שכתב וז"ל ובגין דא בעמדם ישראל בעמידה לאתערא לגבה ח"י ברכאן בחשאי לארקא לה ברכאן, אתמר בחיוון בעמדם תרפינה כנפיהם דלא צריך למשמע גדפייהו כגוונא דחנה דאתמר בה וקולה לא ישמע וכו' ואם הוא אשתמע קליה מיד לפתח חטאת רובץ, ולא עוד אלא דאיהו זעיר במהימנותא וכו' עכ"ל, וכ"כ האר"י ז"ל בשער הכוו' דרוש א' דחזרת העמידה דל"ח ע"ב וז"ל הראשונה היתה בלחש לפי שהיתה עדיין למטה במקום נה"י דז"א אשר יש שם פחד ואחיזה לחיצונים והקלי' כמו שמצינו להרשב"י ע"ה בזוהר מגזם מאד בענין המשמיע קולו בתפלתו שהקלי' אוחזות בתפלתו יען הוא במקום תחתון אבל עתה בעלותה אל חג"ת דז"א אין שם פחד מן הקלי' ולכן אומרים אותה בקול רם עכ"ל, וכ"כ בפע"ח סוף פ"ב דשער העמידה וז"ל ואם תגביה קילך בעמידה דלחש תגרום לאחיזת הקלי' לכן הזהר מאד שלא תגביה קולך עכ"ל, ועיין באו' שאח"ז. ודע דמה שנוהגים שמי שלא השיג לענות קדושה עם הצבור שמגביה קולו בתפילתו ואומר ג' ראשונות בקול רם כדי שישמעו הצבור ויענו עמו קדושה ואח"כ מסיים התפלה בלחש לא נכנס בסוג זה וזה מותר דכיון דהוא עושה כן כדי לזכות את עצמו ואת אחרים כדי שיענו עמו קדושה מצוה זו תגין לבל יתאחזו בה החיצונים ומנהגם של ישראל תורה היא, ועיין בדברינו לעיל סי' ס"ט או' א':

ח

ח) שם, ומשמיע לאזניו בלחש וכו'. פטור הביא פלוגתא בזה אם יכול להשמיע לאזניו אם לאו, שכתב וז"ל י"א הא דאמר שלא ישמע קולו בתפלתו שצריכה שתהיה בלחש עד שלא תשמע אפי' לאזניו ומביאין ראיה מן התוספתא יכול יהא משמיע לאזניו כבר פירש בחנה וקולא לא ישמע, ומיהו בגמרא דידן אינו ממעט אלא השמעת קילו דמשמע שמשמיע קולו לאחרים אבל לאזניו יכול להשמיע, והכי איתא בהדיא בירושלמי יכול יהא מגביה קולו בתפלתו כבר פירש בחנה וקולה לא ישמע, והדעת נותנת שיותר טוב להשמיע לאזניו כי אז יוכל לכוין יותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קילו עכ"ל, וכ"פ מרן ז"ל בב"י להלכה וכך הם דבריו כאן בש"ע, מיהו בזוהר ויקהל דף ר"ב ע"א משמע דלא ישמיע קולו בתפלתו לא לאחרים ולא לאזנו, שכתב וז"ל האי צלותא סלקא וצייתין לה כל אינון דאקרון מארי דאודנין ואי ההוא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש לית מאן דציית לה לעילא ולא צייתין לה אחרנין בר מאן דשמע בקדמיתא בג"כ בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא. ותו דמלא דצלותא אתאחדא בעלמא עלאה ומלה דעלמא עלאה לא איצטריך למשמע עכ"ל, והביאו מרן ז"ל בסי' קמ"א, וכ"כ מהרח"ו ז"ל בעו"ת בענין התפלה וז"ל התפלה אינה נכנסת בשום רקיע כ"א אותה תפלה דלא אשתמעת לאודנין ולכן בק"ש תיקנו שישמיע לאזניו אבל הכא אם התפלה נשמעת לאזניו לא סלקא כי אז שומעין לה החיצו' והם מתערבים בהדה אבל כשהיא בלחש שאינה נשמעת לאזניו אז היא רוחנית מאד מגדר טבע רוח האדם שהיא פנימית ורוחנית יותר מאד מן הסט"א ואינם רואים אותה, וזה היפך סברת מהרי"ק בב"י שפסק שיותר טוב הוא להשמיעה לאזניו כירושלמי (נ"ל שכך צ"ל דהא בב"י פסק כירושלמי כיעו"ש) ועיין בברייתא ה' ותמצא כדברי היפך סברתו עכ"ל, ומ"ש שם בזוהר בגין דאינון צייתין כל אינין דמצלאן צלותהון בלחישו וכו' דלא אשתמע ההיא צלותא לאחרה ר"ל שמתפללין בלחש בלא השמעת אוזן דאינה נשמעת להחיצו', וכמ"ש מהרח"ו ז"ל דאם התפלה נשמעת לאזניו שומעים לה החיצו' ודו"ק ובזה נסתלקה קושיית הצמח על מהרח"ו ז"ל כיעו"ש, ועיין למרן ז"ל בבד"ה שכתב וז"ל ומ"מ מזוהר שכתבתי סי' קמ"א מסכים לדברי התוספתא וראוי לחוש לו עכ"ל, וכ"פ הפר"ח או' ב' כדברי הזוה"ק והתוספתא יעו"ש, פרמ"ג א"א או' ג' ועיין ברכ"י או' ג' מ"ש בזה וסיים וז"ל ולענין הלכה העלה הפר"ח כדמשמע מתוספתא והזוהר דלכתחלה לא ישמיע לאזניו, וכן ראוי לנהוג וכמ"ש מרן בד"ה שראוי לחוש לדברי הזוהר, וגם אני שמעתי שכ"כ גורי האר"י זצ"ל והכרעת האר"י ז"ל מכרעת עכ"ל וכן פסק בספרו קש"ג סי' י"ב אות ב' ומחב"ר סי' קמ"א או' ב' וכ"כ ש"ץ דק"ה ודש"ט ע"ב וע"ג (ומ"ש בר"מ פ' פינחס דלא ישמע קלא דיליה בצלותא לגבי חבריה וכו' כתב שם הש"ץ בדק"ה ובדף יו"ד ע"א בשם מהר"ם לינזאנו בס' שתי ידות דקט"ו דהכי פירושו לא אצטריך למשמע הוא עצמו ואם שמע אינו נענש אך אם השמיע לזולתו נענש אעפ"י שלא השמיע הדברים רק הקול יעו"ש. וכן פי' הרב ח"י בפ"ו מהל' ר"ה והביאו הרב המגיה שם בש"ץ ונו"ש אוי ב' יעו"ש,) חס"ל או' ב' ומ"ש סידור בי"ע בדיני תפלת י"ח או' ע"ה נראה הוא מפני שלא ראה דברי מהרח"ו ז"ל בס' עו"ת דאילו היה רואה לא היה כותב כן דמי לנו גדול ממהרח"ו ז"ל אשר סמך האר"י ז"ל עליו יותר מכל החברים כמ"ש בסוף שער הגלגולים דף ע"א וע"כ אין לסמוך עליו בזה חלא כמ"ש מהרח"ו ז"ל ומרן ופר"ח והחיד"א והאחדונים דצריך ליזהר שלא להשמיע תפלתו אפי' לאזנו ובפרט דטעמא טעים שלא יתאחזו בה החיצו', ועיין בדברינו לעיל סי' ב"ה או' ע"ה ודו"ק:

ט

ט) ומיהו אין זה אלא דוקא למישרים אורחותם כי שיח וכי שיג להם לכלכל את דבריהם במשפט האורים, אמנם להמון העם תיסגי שלא ישמיעו לאחר והנח להם לישראל כי לא נאמרו כל השיעורים האלו אלא למצניעיהם לסידרי בירורין והוו זהירין ואת צנועים חכמה, מחב"ר שם, ש"ץ שם, נו"ש שם, שע"ת או' ג' וכתב שם השע"ת דהעיקר בזה הכל לפי מה שהוא משער בנפשו שיש מי שאם לא יחתך היטב עד שיהיה הקול יוצא מן השפה ולחוץ ברוב סרעפיו אף שפתיו יניע אז תתקפהו שינה, ועכ"פ השמעת קול הברה בלי השמעת התיבה עצמה יכול לעשות אם א"א בענין אחר ולא נמנעו מלעשות כן אף אנשי מעשה המישרים אורחותם כשמרגישין בעצמם שאין דעתם מיושבת כ"כ שיוכלו לכוין בתפלת לחש לגמרי עכ"ד:

י

י) אפשר דאפי' למתפלל על צרה פרטית שלו לא ישמיע קולו אפי' לאזניו, וז"ש דלא לשתמע קליה בצלותיה מחב"ר אות ב' ובספרו קש"ג סי' י"ב או' ג' שע"ת אות ו' מיהו בזוה"ק פ' חיי שרה דקל"ב ע"א כתוב שמעה תפלתי ה' דא צלותא די בלחש ושועתי האזינה דא צלותא דארים ב"נ קליה בעקתיה ועי"ש שמפליג בשבחו, וע"כ נראה הכל לפי מה שהוא אדם כיצד יוכל לכוין יותר ככה יעשה, וכ"כ החס"ל אות ד' ועיין זוהר פ' שמות דף ך' ע"א:

יא

יא) שם ולא ישמיע קולו, כתב הב"ח ולכן יש לגעור בחזנים שמגביהין קולם ביותר ממה שצריך להשמיע לצבור כדי שיענו איש"ר וברכו ואמנים כסבורין דשפיר עבדי והיא עבירה חמורה עכ"ל, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ג' פר"ח אות ב' עט"ז אות ג' עו"ת אות ה' אמנם המ"א סק"ג כתב על דברי הב"ח הנ"ל דאין דבריו מוכרחים וכ"כ הט"ז סק"ג דתזנים שמגביהים קולם כדי לעורר הכוו' ולהשמיע שפיר לבריות ודאי שפיר עבדי דעיקר תפלת הש"ץ נתקנה דוקא בקול רם אכן אותם שעושין כן להראות קולם ודאי עושין שלא כהוגן עכ"ד, והב"ד א"ר אות ה' סו"ב אות ד' י"א בהגב"י, נו"ש אות ה' ר"ז אות ג' ועי"ש בא"ר שכתב שמפני שצריך לענות הקדיש בקול רם כמ"ש ריש סי' נ"ו והעונה אמן לא יגביה קולו יותר מן המברך כמ"ש ססי' קכ"ד ע"כ החזנים צריכים להגביה קולם ביותר יעו"ש, והביאו המש"ז אות ג' ועיין בדברינו לסי' נ"ו אות ט"ו:

יב

יב) שם ולא ישמיע קולו וכו'. כל זה בתפלת י"ח דלחש, א"ז בשם מי"ט ובספרו א"ר אות ד' וכתב שם בא"ר נוהגים בכל אלו הארצות בפיוטים וכיוצא בהן שמגביהין קולם וצועקים בקול רם עד שהנכרים מלעיגים ע"ז ונצטערתי מימי לדעת מאין זה בא המנהג כי מנהגן של ישראל תורה היא עד שהאיר ה' את עיני וראיתי ברמב"ן סוף פ' בא שכתב בזה הלשון וכוונת רוממות הקולות בתפלות וכו' כמ"ש רז"ל ויקראו אל האלהים בחזקה מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול עכ"ד, והיינו חוץ מתפלת י"ח כמ"ש לעיל אות יו"ד, ובסי' א' אות כ"ז:

יג

יג) שם ואם אינו יכול לכוין בלחש וכו'. כתב הט"ז סק"א דאף אם יוכל לכוין בלחש מ"מ אם אינו יכול לכוין כ"כ כמו בקול מיקרי אינו יכול לכוין ויכול להתפלל בקול ביחיד עכ"ל ומ"מ האידנא אין לנו להורות היתר זה להחפלל ביחיד ולעורר הכוו' שילמדו ממנו אחרים אם לא גדול הדור ומפורסם שכל מעשיו לשם שמים מש"ז אות א' ומיהו לפי הטעם שזכרנו לעיל אות ח' שתפלה שהיא בקול נאחזים בה החיצו' ואינה נכנסת בשום רקיע צריך האדם לזרז את עצמו ביותר ולעורר כוונתו בכל כוחו כדי לכוין ולהתפלל בלחש ולא בקול ויחיד אפי' אם הוא גדול הדור ומפורסם וכו' דאין לנו עכשיו כמו בימי חכמי הגמרא שיודע בעצמו אם יתפלל בקול לא יתאחזו בה החיצו':

יד

יד) שם הגהה, ואם משמיע קולו בביתו וכו'. כ"כ הטור לפי פירושו בירושלמי, ומרן השמיטו שרבינו יונה והר"ש פ' מי שמיתו פירשו פי' אחר בירושלמי וכמ"ש מרן, בב"י, ברכ"י אות ד' ועיין מש"ל באות הקודם:

טו

טו) [סעיף ג'] י"א שבר"ה ויה"כ מותר להשמיע קולו וכו'. הא דכתב זה בשם י"א לפי שבס' הפליאה היה קורא תגר על מנהג זה כמ"ש בכ"י. וכ"כ המ"א סק"ד דלפי טעם הזוהר משמע דאסור לכן אם יכול לכוין בלחש עדיף טפי עכ"ל, וכ"כ א"א אות ד' וכ"כ א"ר בסי' תקצ"ב אות ך' ומחב"ר שם אות ח' כתב לפי טעם הזוהר והאר"י ז"ל כ"ש שצריך ליזהר בר"ה ויה"כ דדינא יתיב עכ"ד וכ"כ הש"ץ בש"ח דף ש"ט ע"ג, חס"ל אות ב' ומה שיש נוהגים באיזה מקומות דבערבית של ר"ה ויוה"כ ובמועדים אומר הש"ץ תפלת י"ח בקול רם צריך כל בעל נפש לחוש לעצמו שלא יעשה היפך הזוהר והאר"י ז"ל שהזהירו מאד בזה כנז"ל אות ז' ואות ח' ומנהג עיר קודשנו ירושת"ו שאין לומר שום תפלה דלחש בקול רם בכל זמן ועדן:

טז

טז) [סעיף ד'] יכול להתפלל בכל לשון וכו'. כתב בס' עשרה מאמרות דמוטב להתפלל בלשון שמבין אם אינו מבין לשון הקודש, וכ"כ בס"ח סי' תקפ"ח ותשפ"ח, מ"א סק"ה, אמנם הסו"ב או' ה' כתב שיש לגמגם בזה כי התפילות תיקנו לנו אנשי כנה"ג כל מילה וכל נקודה ע"פ הסוד לעשות יחודים ולתקן תיקונים ולהעלות העולמות והן הם הפעולות שהיו נעשים בזמן שבה"מ היה קיים ע"י הקרבנות וע"כ כתב השל"ה דף רמ"ט ע"ב שלא ישנה אפי' נקודה א' כי שינוי אפי' נקודה אחת יכול להחריב העולם וכו' עכ"ל, וכ"כ החס"ל או' ה' ועיין בשער הכוו' בדרושי התפלה דכמה סודות עמוקים ורזין עילאין יש בנוסח התפלה, וע"כ מי שיודע להתפלל בלשון הקודש לא יתפלל כ"א בלה"ק ובנוסח התפלה המסודרת מאנשי כנה"ג אף אם אינו מבין רק שישתדל למצוא איזה אנשים שילמדוהו הבנת נוסח התפלה אם אפשר, מיהו מי שאינו יודע להתפלל כלל בלה"ק אף באין מבין אז יתפלל בלשון לע"ז כדי שלא. יתבטל ממצות התפלה לגמרי, ועיין לקמן בסי' קצ"ג סעי' א' שמשמע שם שבלה"ק יוצא אף שאינו מבין אם אומר בעצמו אבל בשאר לשו' צריך שיבין יעו"ש. וכ"כ א"א או' ה' וכ"כ אנו לעיל סי' ס"ב או' ג' ומ"ש הנו"ש או' ו' דדעת מרן ז"ל להתיר אינו מוכרח יעו"ש, ויתבאר עוד שם בסי' קצ"ג בס"ד:

יז

טוב) וכ"ז הוא בסדר התפלה שתקנו לנו אנשי כנה"ג כמו שהוא מסודר אצלינו סדר הברכות והקרבנות והמזמורים וק"ש עם ברכותיה ותפילת י"ח וכו' עד אחר עלינו, וכן מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו ובזמנים, אבל התפילות שתקנו הקדמונים ולא ע"פ הסוד האר"י ז"ל לא היה אומרם כלל ולכן מי שאינו מבין אותם בלה"ק יאמרם בלשון שמבין וא"צ לאומרם בלה"ק עם הצבור שהקב"ה בעצמו מקבל תפלתם משא"כ ביחיד שהוא ע"י מלאכים והם אין נזקקים לשאר לשונות, סו"ב, שם, ועיין בדברינו לעיל ריש סי' ס"א:

יח

חי) שם, וה"מ בצבור אבל ביחיד וכו'. לפי שאין מ"ה נזקקין ללשון ארמית וה"ה לשאר לשונות חוץ מלה"ק אבל צבור א"צ מליץ, ט"ז סק"ד, מ"א סק"ו, משמע מזה דמ"ש וה"מ בצבור היינו שכל הצבור מתפללים ביחד בזה הלשון אבל אם הצבור מתפללין בלה"ק ויחיד מתפלל עמהם בלשון אחר זה לא נקרא בצבור, וכ"כ היפ"ל או' יו"ד, וצבור היינו עשרה, א"א או' ו' והוא פשוט:

יט

יט) שם, וי"א דה"מ וכו'. וע"כ מי שאינו יודע להתפלל סדר התפלה בלה"ק כגון הנשים וע"ה יש להתפלל בלשון לע"ז כדי שלא יתבטלו ממצות תפלה, ועיין לעיל או' ט"ז ובדברינו לסי' י"ג או' ז' ודו"ק, ועוד עיין לקקן בסי' קכ"ד סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד:

כ

ך) שם, חוץ מלשון ארמי, שאין נזקקין לארמית שמגונה בעיניהם, ט"ז סק"ה, מ"א סק"ז, וזה טעם לאמירת כל חמירא דלא יקטרגו מלה"ש כמ"ש המפ' ז"ל וגם לקדיש דיצמח פורקניה ויקרב משיחיה והשאר, הרי על הכל יש מקטרגים למעלה ולכך תיקנו בלשון תרגום וכמ"ש ז"ל, רו"ח או' ג' עי"ש ובדברינו לעיל סי' נ"ו או' א' ואו' י"א ודו"ק:

כא

כא) שם, חוץ מלשון ארמי, ומ"מ בצבור נראה דליכא קפידא וכן רגילין לומר יקום פורקן, גם בריך שמיה וכו' דבזוהר פ' ויקהל א"ר או' ט' בשם מי"ט, מש"ז או' ה':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---