מראי מקומות/אורח חיים/קא

מראי מקומות אורח חיים קא

אם לא כוון באבות, אם יחזור מדינא דגמרא

הטוש"ע בסעיף א, כתבו דיחזור ויתפלל, והב"י הביא כן מהרא"ש ורבינו יונה, ויש להעיר דסמ"ק מצוריך במצווה יב אות נא, הביא מסמ"ג דאף מי שלא כוון באבות אם כוון בהודאה יצא ואין צריך לחזור אלא מי שלא כוון בשניהם, וסמ"ק במצווה יב אות פד, כתב דמי שלא כוון יחזור רק אם יודע בעצמו שיכול לכוון, ע"כ, דהיינו שיכול לכוון בברכות המעכבות, ומשמע דאם מסתפק בעצמו לא יחזור.

לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין, היינו בברכת אבות

כ"כ הטור והב"י בסעיף א, ויש להוסיף דהאשכול בליקוטי הל' תפילה ד"ה לעולם (לג:), כתב נמי דמוקמי לה רבואתא באבות.

אם לא כוון באבות ונמצא באתה גיבור

כתב הביאור הלכה בסעיף א, שאם לא כוון באבות ועתה נמצא באתה גיבור, לכאו' יחזור, דכיצד נאמר לו לברך עוד ברכות מאחר שלא יצא בהם, אבל מדברי החיי אדם לא משמע כן, ע"כ, ויש לתמוה דהא כתב הטור והביאו הרמ"א דהאידנא אין אנו חוזרים כיון שקרוב הוא שאף בחזרה לא יכווין, ע"כ, ומשמע מדבריו דהאידנא אין אנו מכוונים וא"כ כיצד לא כתב הטור שלא נתפלל כלל תפילת י"ח, כיון שזה איסור ברכה לבטלה, אלא ודאי דאף אי צריך לחזור ולא יצא יד"ח מ"מ הויא תפילתו תפילה ולא ברכה לבטלה, דומיא דשוכח הזכרה דצריך לחזור אע"פ שודאי שאין ברכותיו לבטלה דהא אף תפילה בלא הזכרה שמה תפילה דומיא דשאר ימים, (ועל אף שיש לדון בהגדרת דין חיוב חזרה אי מיחשיב כאילו לא התפלל או התפלל אלא שחסר הזכרה, כדמשמע בטור סוף סי' קח, מ"מ בין כך ובין כך ודאי דלא מיקרי ברכה לבטלה), וא"כ מי שלא כיון ונמצא באתה גיבור, חייב להמשיך כדי להשלים תפילתו דאם יפסיק באמצע ודאי יהפוך ברכתו לבטלה, אמנם אם חוזר לראש אפשר דלא הוי ברכתו הראשונה ברכה לבטלה אלא דמי כתפילה אריכתא, דומיא דשוכח הזכרה ונזכר באמצע תפילתו דאמרי' ליה לחזור למקום ההזכרה לכו"ע, אע"פ שודאי יש מי שסובר שאם גמר תפילתו שמה תפילה אלא שצריך להשלים ההזכרה, ואי חשיב כברכה לבטלה אם חוזר באמצע תפילתו, אמאי לא נימא ליה שישלים ויחזור כדי שלא יהיו ברכותיו לבטלה, אלא נראה דחשיב כתפילה אריכתא, וכן מוכח מדברי ר"ת הביאו הטור בסי' רצד,ה, שסובר דאפי' בדברים שאין חייב לחזור מ"מ אם רצה יכול לחזור, ע"כ, ואם היתה החזרה גורמת לברכות הראשונות להיות ברכה לבטלה א"כ לא היה מתיר ר"ת לחזור, ואף הרא"ש שחלק עליו שם ואמר שלא יחזור מ"מ אפשר דבהא מודי לר"ת דלא הוי ברכה לבטלה, ומ"מ אפשר דמודי ליה במקרה ששכח הזכרה שחייב לחזור עליה, דלא הוי לבטלה.

אם יש איסור להשמיע קולו ביחיד

מגירסתנו בברכות כד:, וכן מדברי הטוש"ע והב"י בסעיף ב, מבואר דאפי' ביחיד אין להשמיע הקול אלא אם צריך כדי לכוון, וכן היא גירסת הרי"ף בברכות מא, והרא"ש שם ג,מ, והרמב"ם בהל' תפילה ה,ט, אבל לגירסת בה"ג בהל' ברכות בעמוד מה, שרי להשמיע קולו ביחיד אף אם אינו צריך כדי לכוון, אבל להגביה קולו דהיינו יותר חזק מלהשמיע אסור אלא א"כ צריך כדי לכוון.

להגביה קולו ביחיד כשצריך כדי לכוון

הגבהת הקול היינו יותר חזק מלהשמיע קולו, והביאור הלכה בסעיף ב ד"ה ואם אינו יכול, הביא מהגר"א דאין זה מוסכם דשרי דלהרשב"א והטור אפשר דאסור, והקשה הביאור הלכה שמדברי הטור מבואר להדיא דשרי, ע"כ, אמנם כבר העירו בהגהות והערות על הטור דזה תלוי בגירסאות בטור, ומ"מ יש להעיר דלגי' הבה"ג שהבאתי לעיל בסמוך, מבואר להדיא בדבריו שם דשרי אף להגביה כשצריך לכוון.

אם מותר להשמיע קולו לעצמו בתפילתו

כתב הטור בסעיף ב, וכ"כ הרשב"א הביאו ב"י, שמדברי התוספתא מוכח שאסור להשמיע קולו אפי' לאזניו, כיון שכתוב שם יכול יהא משמיע לאזניו, כבר פירש בחנה וקולה לא ישמע, ע"כ, וכתב הב"ח דזה תימה דאין כאן ראיה שזה חובה דהא אפשר לפרש דילפי' מחנה רק שמותר לא להשמיע הקול, ע"כ, ואין כאן תימה, דהא בתוספתא שם בפ"ג הל' ח-ט, כתוב כמה פעמים בלשון זה, יכול יהא וכו' ת"ל וכו', ובכולם שם הכוונה יכול יהא מותר ת"ל שאינו ראוי, כגון יכול יהא מתפלל לכל רוח שירצה ת"ל וכו' נגד ירושלם, ואם כאן היתה הכוונה יכול יהא חייב להשמיע קולו, הו"ל לתוספתא למיתני כך בהדיא, ועוד דהא בגמ' בברכות לא. מוכח גבי כמה דינים שכל מה שחנה עשתה ילפי' שכן חובה לעשות ולא אמרי' שהיא עשתה כן אבל אינו חובה, וא"כ מסתמא גם כאן נימא הכי.

אי שרי ליחיד להתפלל תפילת י"ח בלשון ארמי

הטוש"ע והב"י בסעיף ד, הביאו בזה מחלוקת, ויש להוסיף דמהאשכול בהל' ק"ש ד"ה והלכתא (ז.), מבואר דאין להתפלל, מדמייתי לה על מתני' דתנן תפילה בכל לשון והתם איירי בתפילת י"ח.

אי קי"ל דאין לשאול צרכיו בלשון ארמי

הטוש"ע והב"י בסעיף ד, הביאו מחלוקת מתי שייך הא דאמרי' לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, ואמנם יש להעיר דרב שרירא גאון כתב בתשובה, בתשובת הגאונים הרכבי 90\188 סי' שעג, דלא קי"ל כהאי מימרא כלל, ע"כ, ומאידך מהאשכול הל' ק"ש ד"ה והלכתא (ז.), מבואר דס"ל דקי"ל כהאי מימרא, וככל הפוסקים.

· הבא >מעבר לתחילת הדף