כסף משנה/שבת/ו

כסף משנה ‏ שבת ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

ליקט עשבים להאכיל לבהמתו וכו'. רבינו והרי"ף והרא"ש לא כתבו אלא דברי רבא לבד וכתב ה"ה אפילו במכירו כל שלא בפניו שאין לחוש שמא ירבה בשבילו מותר וכאביי וכו'. נראה מדבריו ומדברי הר"ן שהם סוברים דרבא מודה לאביי דשלא בפניו ודאי שרי דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו אלא שבא לומר דאפילו בפניו נמי שרי אם הוא מידי דליכא לאפושי ביה בשביל ישראל וכך הם דברי הרמ"ך ותמה על דברי רבינו והרי"ף וכתב עוד הרב המגיד שאפילו במכירו אינו אסור אלא א"כ הנכרי יודע שישראל צריך לאותו דבר ומשמע דאפילו בפניו נמי שרי וכן בדין לפי שיטתו דבעינן מכירו ובפניו ודאי שאם אינו יודע שישראל צריך לאותו דבר ליכא למיחש למידי. ולא נהירא דאם איתא דהרי"ף ורבינו הוו סברי הכי לא היו משמיטים דברי אביי אלא ודאי שהם מפרשים דרבא פליג על אביי ואסר אפילו שלא בפניו שמאחר שמכירו אפילו שלא בפניו איכא למיחש שמא ירבה בשבילו וכ"נ שהוא דעת התוספות:

כתב הרמ"ך נכרי שעשה מלאכה וכו'. צריך לפרש מ"ט אסור לישראל אחר ואם מבשל בשוגג מותר לישראל אחר כ"ש זה ור"ת והראב"ד וכל הפוסקים אומרים דמותר לישראל אחר עכ"ל. ודברי הרמ"ך תמוהים שהרי דברי רבינו מבוארים במשנה וגמרא ומה שהוא פשוט אצלו דמבשל בשוגג מותר לישראל אחר איני יודע מנין לו ואפילו לפי דבריו לא דמו דבישראל ליכא למיגזר שפעם אחרת יבשל בשביל ישראל אחר משא"כ בנכרי, וצ"ל שכל דברי הרמ"ך אינם אלא לענין המתנה בכדי שיעשו ועכ"ז קשה מה שהקשיתי עליו שיש לחלק בין מבשל בשוגג לנכרי שעשה מלאכה:

ד

נפלה דליקה בשבת וכו'. כתב הרמ"ך למה הניח הא דא"ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד וה"ל לכתוב נמי דקטן שבא לכבות אין שומעין לו וצ"ע למה הניח הכל עכ"ל. ואני אומר שדבריו מורים על מיעוט השגחתו בדברי רבינו שהרי בפי"ב כתב הכל:

ה

מת שעשו לו נכרים ארון וכו'. וכתב הראב"ד לא הכל מודים לו שיהא ישראל צריך להמתין וכו'. טעמו לומר שרבינו כתב דטעמא שצריך להמתין בכדי שיעשו שא"ת יהא מותר מיד שמא יאמר לנכרי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד. וטוען הראב"ד דהכא כיון שאסור לאותו ישראל שנעשה בשבילו תו ליכא למיגזר מידי:

ו

נכרי שהביא חלילין וכו'. כתב הרמ"ך כתב בכאן שני דברים האחד כדברי הרי"ף ואין רבותי מודים לו דכל ספק דרבנן לקולא וספק תחומין ספק דרבנן הוא, והאחר כתב שלא כדברי המפרשים ומפורש בהדיא בברייתא בגמרא דלא בעינן אלא בכדי שיבואו מחוץ לתחום אפי' יבאו מרחוק בעשר פרסאות והלשון מוכיח דקתני כדי שיבואו ממקום קרוב ולא קתני בכדי שיבאו משם וצ"ע עכ"ל:

כ

הנותן אגרת לנכרי וכו'. מדברי רבינו נראה שהוא מפרש שהבי דואר הוא במקום שממנו שולחים האגרות ולא כדפירש"י, ונראה עוד מדבריו שמה שאמרו כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה היינו לומר שמאחר שאין אנו יודעים היכן הוא ביתו של הבי דואר צריך שיהיה שהות ביום כדי שילך לבית היותר רחוק והוא הבית הסמוך לחומה, וקשה על זה דא"כ ה"ל ב"ה לחומרא. ויש לדקדק בלישנא דברייתא דב"ש אמרי כדי שיגיע לביתו וב"ה אמרי כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה במאי עסקינן אי בשיודע הישראל היכן הוא בית הבי דואר או בשאינו יודע אי בשאינו יודע היכי אמרי ב"ש כדי שיגיע לביתו והא לא ידע היכן הוא ביתו והיאך ישער בו ואי בשיודע אמאי אמרי ב"ה כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ליסגי בכדי שיגיע לביתו. ואפשר לומר דבשאינו יודע ביתו עסקינן וב"ש אסרי כל שאינו יודע ביתו משום דחיישי' שבעודו מבקש לידע ביתו יקדש היום ונמצא נכרי זה הולך בשליחותו של ישראל בשבת וב"ה סברי דאפי' אם אינו יודע ביתו שרי בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה מהצד היותר קרוב לבית ישראל הנותן האגרת דכיון שזו אינה אלא חששא בעלמא תלינן להקל והוי האי שמא שכתב רבינו כמו ההיא דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו לפירוש הרי"ף ורבינו. ואם נדקדק לשון רבינו שפתח בעיר וסיים במדינה דשם מדינה הוא מחוז שיש בו עיירות הרבה אפשר לפרש שאותו בי דואר יושב באחת מהעיירות שבמחוז ההוא וכל בני העיירות של אותו מחוז שולחים אגרותיהם לאותו בי דואר והוא משלחם למי שנשתלחו לו ואפי' שהם חוץ למחוז והשתא מיירי שאחד מבני עיר אחת מעיירות המחוז שולח אגרת לבי דואר שבעיר אחרת מאותו המחוז כדי שישלחנה למחוז אחר וב"ש אסרי לשלוח אגרת מעיר זו לבי דואר שבעיר אחרת אלא א"כ זה השליח יודע ביתו של הבי דואר (וב"ה מתירין אם) יש שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה שהבי דואר יושב בה דתלינן להקל שמא ביתו סמוך לחומה הוא. ודרך זה בפירוש רבינו כפתור ופרח:

כתב הטור אם אין אדם ידוע בעיר לקבל הכתבים אין משלחין אותו בע"ש אא"כ קצץ ובד' ובה' מותר והרמב"ם כתב לא קצץ אסור לשלח לעולם עכ"ל. פי' אסור לשלח לעולם אפילו בד' ובה' שהרי לא חילק בין ע"ש לד' וה' וזה דעת הרי"ף ג"כ שגם השמיט ברייתא דשריא בד' ובה'. ולפי דעתם ז"ל צ"ל דהא דת"ר אין משלחין אגרות ביד נכרי בע"ש לאו דוקא ע"ש אלא כל שאין המלאכה נעשית קודם השבת קרי ליה ע"ש אפילו מיום ראשון. א"נ נקט ע"ש לאשמועינן דבשקצץ אפילו בע"ש מותר:

כב

מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום. מדברי רבינו שכתב וקדש עליו היום נראה שסובר כמו שכתב הרא"ש דהא דתנן נותן כיסו לנכרי אף משתחשך קאמר:

בד"א בכיסו אבל מציאה לא יתן לנכרי אלא מוליכה בפחות מארבע אמות. עיין בדברי רבינו ובדברי ה"ה בפרק עשרים. כתב הרשב"א בתשובה מה שהוקשה לכם בגמרא לא משמע הכי כבר השיב עליו הראב"ד כן אלא שהרמב"ן הצילו מעט ונתן טעם לדבריו שבכיסו מתוך שהוא בהול על ממונו נחפז ללכת ושמא יוליכנו ד' אמות לפיכך לא התירו לו לכתחלה להוליכה פחות מארבע אמות ולאסור לגמרי לא רצו לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והתירו לו נכרי. אבל גבי מציאה אסרו לו נכרי לפי שאדם מעמיד עצמו עליה והתירו להוליכה פחות מארבע אמות דלא אוושא מילתא כולי האי ובדרך שהתירו במוצא תפילין להכניסן בשעת הגזרה בפחות פחות מד' אמות. ואינו מחוור כלל דכיון שאמרו אבל מציאה לא אם איתא דהולכה פחות מד"א שרי הוו אמרי אבל מוליכה פחות מד"א עכ"ל:

והרמ"ך כתב מי שהיה בא בדרך וכו' בד"א בכיסו וכו' תימה דבגמרא משמע דבכיסו אם אין עמו נכרי ולא חמור מוליכה פחות פחות מד' אמות אלמא דבמוליכה איכא למיגזר יותר והוא התיר במציאה להוליכה ולא לתתה לנכרי ובהדיא חזינן בפ' המוצא תפילין דבמציאה לא התירו להוליכה כי אם בסכנה דקתני ובסכנה מוליכה פחות פחות מארבע אמות. ויש לתרץ דמשום בזיון דכתבי הקדש אדם בהול עליהם ככיסו ומש"ה התירו במציאה דכיון דאין אדם בהול עליה לא אתי למיעבר בתחלה ד"א וצ"ע. ועוד יש לתמוה נמי אמאי התיר להוליכה פחות פחות מד"א דעביד טלטול דהוי שבות שיש בו מעשה ובהזאה לא התירו שבות כזה ודחינן פסח ואסרו אמירה לנכרי דהוא שבות דאמירה דמוטב שיאמר לנכרי דלא עביד כ"א אמירה מלהוליכה דקא עביד טלטול ואיכא למיגזר שמא יוליכנה ארבע אמות ואיכא שני איסורים דרבנן וצ"ע, עכ"ל:

כד

פירות שיצאו חוץ לתחום וכו'. כתב הרמ"ך תימה אמאי לא פסק כר"פ דהוא בתרא ורב אלפס פסק כוותיה וה"ל לשוויי חילוק בין הוציאם הוא עצמו להוציאם אחר כמו שפירשו רבותי, עכ"ל. וכבר נתבאר טעם רבינו בדברי הרב המגיד:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף