מעשה רקח/שבת/ו
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
אסור לומר לגוי וכו'. ראיתי לעורר בזה אם הוא הדין בשאר איסורין דאסור לומר לגוי שיעשה דבר האסור לנו לעשותו או דילמא דוקא בשבת הוא דגזרו כן מהטעם שכתב רבינו שלא תהא קלה בעיניהם וכו'. הנה בפרק השוכר את הפועלים דף צ' איבעיא לן מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודש בה מי אמרינן כי אמרינן אמירה לגוי שבות הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא תא שמע גוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא ודחינן בדין הוא דאיסורא נמי ליכא ואיידי וכו' תא שמע דשלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבין ארמאין ומגנחין יתהון מהו שלח להו הערמה אתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון ודחינן אמר רב פפא דילמא בני מערבא סבירא להו כרבי חידקא דאמר בני נח מצווין על הסירוס וקא עברי משום לפני עור לא תתן מכשול וכו' ופירש רש"י חסום פרתי ודוש בה דישה שלך ומגנחין יתהון ומסרסין אותם ואחר כך מחזירין לבעלים ומאהבת בעליו ישראל גונבו הנכרי שהוא מכירו ומסרסו כדי שיהא יפה לחרישה ויזדבנון ולא יהנה ישראל בעבירה הוא עשה כדי שיהא יפה לחרוש לפיכך יקנסוהו שלא יחרוש בו אלמא באיסור דלאו נמי אסורה אמירה לגוי בני מערבא דשלחו ליה לאבוה דשמואל הכי וקעבר זה האומר לסרס משום לפני עור לא תתן מכשול אבל בדבר שאין הנכרי מוזהר עליו אימא לך שרי ע"כ.
שמעינן מהא דבדבר איסור שהוא כאיסור סקילה כשבת פשיטא לן דאסור מדמבעיא ליה באיסור לאו דוקא ומדבעי בחסימה ולא מבעיא ליה בכולל לכל עבירות שבתורה שהם בלאו משמע דבאיסור לאו אחר לא קעבר משום דלא הוי דומיא דשבת דהוי איסור סקילה אלא משום דחסימה יליף לה משבת בגזרה שוה דשור שור כדאיתא לעיל דף פ"ט להכי בעי בחסימה דוקא מי נימא כיון דהוקשא לדין שבת גם בזה ניקיש לענין האיסור אף שאינם שוים בעונש וכדאמרינן ביבמות דף ע"ג או דילמא דוקא איסור סקילה בעינן ואם כן היינו יכולים להכריח מכאן נמי דבאיסור לאו בשאר איסורין חוץ מחסימה שרי לן אמירה לגוי דדומיא דשבת בעינן.
אלא שהתוס' ז"ל נראה שאינם מפרשים כן שכתבו ד"ה אבל הכא דאיסור לאו שרי וז"ל אע"ג דבמסכת מו"ק אמרינן דבשביעית וחולו של מועד אסור אמירה לגוי התם משום דשבת ויו"ט חדא מלתא היא וגזרו אטו שבת ע"כ. ואם איתא מאי מקשו משבת ושביעית הרי הבעיין מודה ואזיל דפשיטא ליה בשאר איסורין דאי הוי דומיא דשבת בעונש אסיר ואי הוי בלאו בעלמא שרי ולא קמבעיא ליה בחסימה אלא משום דאקשייה רחמנא לשבת והוה ס"ד דהוא הדין לכל מאי דשייך לאקשיינהו אלא ודאי דהתוס' סבירא להו דכוונת הבעיין לכל האיסורין ואהא הרגישו דהו"ל למפשטא מההיא ברייתא דמו"ק לאסור והדין עמהם ז"ל דהא חזינן דפשטו לה מההיא דהלין תורי וכו' משמע להדיא דהבעיא היא בכולל לכל איסורי לאוין שבתורה. ובעיא זו נראה דלא איפשיטא וכיון דאיסורא דרבנן הוא אית לן למפשטא לקולא וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד ז"ל אמנם הוא ז"ל חלק עליו וסבירא ליה דאיפשיטא דלא קי"ל כר' חדקא וכו' דהא אביי ורבא ורב אשי ומר זוטרא ומרימר והנהו תרי חסידי אית להו דאבוה דשמואל עיי"ש והרי"ף ז"ל נראה דס"ל הכי מדהביא הסוגיא כצורתה.
ובדברי רש"י ז"ל איכא למידק טובא במ"ש שהדישה היא של גוי דמי הכריחו לזה ותו דאם היא של גוי אמאי אסור הא הוי דומיא דאומר לגוי אכול נבילה דפשיטא שאין כאן איסור וכמ"ש התוספות והרא"ש ז"ל ואין לומר דאה"נ דרש"י פליג עלייהו וס"ל דאסור ג"כ זה דאם כן לדידיה אמאי תני חסום פרתי לוקמה באמר ליה חסום פי פרה וכו' וי"ל דרש"י ס"ל כדעת הרב הנמוק"י שכתב וז"ל שהסכימו האחרונים ז"ל דכיון דחזינן לכולהו רבנן בתראי כאביי ורבא וכו' נקטינן לחומרא דאמירה לגוי אפי' באיסור לאו אסורה וכו' ושמעינן מינה לענין סוגיין דהאומר לגוי חסום פרתי ודש בה דישה שלך או חסום פרתך ודש בה דישה שלי אסור משום אמירה לגוי שהרי עושה מלאכת איסור בדבר של ישראל ולא דמי להא דתניא במכילתא דבמלאכת הגוי ליכא משום אמירה לגוי דשאני התם שאינו עושה בשל ישראל כלום וכו' עד כאן דבריו ז"ל והדבר ברור דהכריחו לפרש כן מלישנא דחסום פרתי דנקט ולא אמר חסום פי פרה כמבואר ומכלל דבריו ז"ל משמע דכשהגוי עושה האיסור בדבר של ישראל אסור עכ"פ לומר לו שיעשהו אבל אם אומר לו כן בדבר שאינו של ישראל אלא של גוי אף אם נהנה הישראל באותה עשיה שפיר דמי לומר לו שיעשהו וכמו שמוכיח מהמכילתא שהביא ז"ל.
אמנם באור זרוע שהובא בהגהות אשר"י כתוב וז"ל אבל בדבר שאין הנכרי מוזהר עליו כמו על חסימה שרי למימר לנכרי חסום פרתי ודוש בה דישה שלך אבל לדוש בה תבואה שלו לא הילכך כל מצות שאין הנכרי מוזהר עליהם מותר לומר לנכרי לעשות וכו' מיהו נראה היכא דידעינן בבירור דעביד גוי מדעתיה אע"פ שלהנאת ישראל מכירו מתכוין מכל מקום כיון דישראל לא אמר לו כלל לא קנסינן ליה וכו' ע"כ. נראה דסבירא ליה דהכל תלוי בהנאת ישראל באותה מלאכה שעושה הגוי על ידי אמירתו ולא קפדינן אם אותה מלאכה יעשנה בדבר שהוא של ישראל כגון חסום פרתי ודוש בה בתבואה שלך ודלא כהנמוקי יוסף ז"ל. ומעתה לא קשיא עליה מהמכילתא דהוא יפרשה בדבר שאין לישראל בה תועלת וכן נראה דעת התוספות והרא"ש ז"ל עיין עליהם. אלא דקשה טובא דלפי זה מאי דאיבעיא לן בגמרא היינו על כרחך בתבואה של ישראל דבתבואה של גוי פשיטא לן דשרי ואם כן מאי איריא פרתי דנקט וכמבואר.
ורבינו ז"ל בפי"ג מהלכות שכירות פסק וז"ל אמר לכותי חסום פרתי ודוש בה וכו' אסור ואינו לוקה וכתב הרב המגיד דליתא לדרש"י דס"ל דהתבואה היא של גוי דאם כן מותר גמור הוא אלא בתבואה של ישראל איירי ופסקינן לאיסור ושכן פסק הרמב"ן ז"ל דבכולהו מצות איכא שבות באמירה לגוי עיי"ש. ובפי"ז דאיסורי ביאה כתב בפשיטות דרבינו סבירא ליה דבכל המצות איכא שבות דאמירה לגוי וכו'. ועם שכתב בכל המצות צ"ל דלאו דוקא אלא ר"ל באותם שיש לישראל הנאה בעשייתם כההיא דדוש בפרתי בתבואה של ישראל דוקא שמונע הבהמה מלאכול תבואתו וכמבואר שם אלא דלפי זה קשה גם לדידיה דאמאי נקטו חסום פרתי לימא חסום פי פרה ודוש בה כיון דסוף כל סוף הרי נהנה ואין לומר דאם אין הפרה של ישראל ליכא איסורא כלל הא ודאי ליתא דאם הישראל יחסום פרה של גוי פשיטא דקעבר וכדתניא בברייתא ופסקוהו הפוסקים ז"ל וטעמא דמסתבר הוא דמי כתיב לא תחסום שורך בדישו לא תחסום שור כתיב סתם וכ"כ הראב"ד ז"ל להדיא וכן משמעות דברי הפוסקים שאסרו אם כן גבי אמירה לגוי אין לחלק כלל. אם לא שגומר בדוחק דארחא דמלתא נקט והוא הדין בפרה של גוי.
ולדברי רבינו שאסר חסימת הפרה ע"י גוי בתבואה של ישראל דוקא קשיא לי טובא על הראב"ד ז"ל דלמה לא השיג עליו דס"ל דאין כאן איסור אפילו בתבואתו של ישראל כדאיתא בספר אסיפת זקנים וז"ל בשם הראב"ד גוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום כגון שאמר לו ישראל חסום פרתי ודוש בה תבואתי ואינו עובר הישראל דגוי אדעתא דנפשיה קעביד ולאו שליחותיה עביד וכו' ע"כ. משמע דסבירא ליה דשרי להדיא דאין לומר דמדכתב אינו עובר משמע דאינו עובר הלאו אבל איסורא מיהא איכא וכדאיתא בגמ' זה אינו שהרי בדברי הראב"ד שהביא הרא"ש ז"ל לא משמע כן שכתב וז"ל כתב הראב"ד דהך בעיא דחסימה לא איפשיטא ואזלינן לקולא ע"כ. וכיון דאזיל לקולא ש"מ דשרי לגמרי דהא באיסור דרבנן הוא דאיבעיא לן דאמירה לגוי אינה אסורה אלא מדרבנן לכו"ע. ודוחק לומר דהראב"ד ז"ל היה גורס בדברי רבינו אומר לכותי חסום פרתי ודש בה שהיא גירסת התוס' שהביא הרב המגיד וס"ל דכיון דלא איפשיטא נקטינן לקולא דאם כן תקשה עליה מאיסור אמירה לנכרי לסרס כמ"ש פט"ז דאיסורי ביאה והיא קושיית הרה"מ על אותה גירסא ורבינו בפ"ט מהלכות מלכים כשמנה שבעה מצות שנצטוו בני נח לא מנה סירוס משום דלא קי"ל כרבי חדקא. ואם איתא אמאי לא השיג עליו הראב"ד ז"ל שם דלמה אסר הסירוס והתיר החסימה ותו דבפרק א' דכלאי זרעים דין ו' פסק רבינו דאסור לישראל להניח לכותי שירכיב לו אילנו כלאים והיינו לומר לו כן כמ"ש הרב כ"מ שם ואמאי לא השיג עליו הראב"ד ז"ל. וממה שלא השיב עליו בההיא דמטיל מום בבכור ע"י גוי כמ"ש פ"ב דבכורות י"ל דהתם משום חומרא דקדשים הוא וכמ"ש הרא"ש ז"ל.
ותו תמהתי הפלא ופלא דרבינו בריש הלכות כלאים כתב וז"ל ומותר לומר לכותי לזרוע לו כלאי זרעים. והראב"ד ז"ל שם השיג עליו וז"ל ועוד אמירה לכותי באיסור לאו בעיא ולא איפשיטא ולחומרא בבבא מציעא ע"כ. ואם כן איך כתב הרא"ש בשמו דפסק באותה בעיא לקולא דאין לומר דט"ס הוא מדהקשה על זה מדין בכור עיי"ש והביא דבריו גם כן הרב ב"י אה"ע סימן ה' וקשה דאיך לא נרגש ממה שכתב הוא גופיה בפ"ק דכלאים על דברי הראב"ד גופיה מלבד דקשה עוד דביו"ד סי' רצ"ז כתב דבעיין לא איפשיטא ולחומרא עיי"ש וגם הטור והרב ב"י הביאו דברי הרא"ש בחו"מ סי' של"ח. וכן קשה מלשונו שהובא בספר אסיפת זקנים דאין לדחות כמ"ש לעיל מדסיים דגוי אדעתא דנפשיה קעביד ולא שליחותיה עביד משמע דאין כאן איסור כלל והוי מילי דמרפסן איגריה.
ולענין דברי רבינו כבר עמד עליהם מרן ז"ל שם והעולה מדבריו דרבינו ס"ל באותה בעיא לחומרא וכמו שכתב גם כן שם בדין ו' שהזכרנו וכדברי הרב המגיד ז"ל. אלא דקשיא לי דכיון דאיסורא דרבנן היא אמאי נקטו לה לחומרא רבינו והראב"ד והרה"מ והרב כ"מ כמ"ש בב"י יו"ד סי' צ"ז וכן דעת הרב בעל המאור וכן כתב הר"ן פ' תולין. וצריך לומר דאף דלא נפשטא להדיא מכל מקום הא קחזינן לכולהו רבנן בתראי כאביי ורבא ורב אחא ורב אשי ומרימר ומר זוטרא דכולהו חשו לה ואסרו סירוס ע"י גוי ולהכי נקטינן לחומרא דאמירה לגוי אפי' באיסור לאו אסורה דאין לומר דהנך רבנן סברי לה כרבי חדקא דסבירא ליה דבן נח מצווה על הסירוס ולהכי אסרי משום לפני עור לא תתן מכשול דכבר כתב הנמוקי יוסף דהא ליתא דהא אנן לא קיימא לן הכי וסוגיין דעלמא כוותיה עיי"ש. ותו דבמו"ק הביאו הברייתא דאסרה אמירה לגוי בחוש"מ ושביעית ואף דהבעיין הוה ס"ל דשאני התם משום דשבת ויו"ט חדא מלתא היא וגזרו אטו שבת כמ"ש התוספות ז"ל מ"מ לדידן מיהא דאין לנו בירור זה נאה לנו לפסוק לחומרא ולעשות לנו סניף באותה ברייתא. ותמהתי על הרב בעל משנה למלך בפי"ג דהלכות שכירות שתמה על הסמ"ג ז"ל דס"ל דהך בעיא לא אפשיטא ולחומרא דאמאי פסק לחומרא כיון דהוי ספיקא במידי דרבנן וכו' עיי"ש וקשה דמי הוי הסמ"ג יחיד בסברא זו הא איכא כל הנהו שהזכרנו וק"ל.
אכן מה שהקשה עוד שם על הסמ"ג שכתב ואינו לוקה דמהיכא תיסק אדעתין מלקות באיסור שבות דאפילו נפשטא הבעיא אינו אלא אסור דרבנן וצ"ע ע"כ. הא ודאי קשיא וכן קשיא לי בדברי הראב"ד שהביא הבעל אסיפת זקנים שכתב לשון דאינו עובר משום בל תחסום דקשה ומהיכא תיסק אדעתין שיעבור בלאו של תורה באיסור שבות. ומה שנראה לעניות דעתי בדברי הראב"ד דכיון דאשכחן בהדיא להראב"ד ז"ל שפוסק באותה בעיא לחומרא כההיא דפ"ק דכלאים מעתה מאי דקאמר אינו עובר היינו לומר אבל איסורא מיהא איכא ואגב דבעי לכתוב בתר הכי עובר בישראל שאמר ליה גוי וכו' נקט נמי ברישא אינו עובר וסירכא דלישנא דגמ' נקט ואפשר להעמיס כן גם בדברי הסמ"ג ז"ל אף שהוא לא הביא לשון זה עיי"ש אי נמי אפשר דכיון דחסימה חמירה משאר איסורין דאפי' בקול בעלמא לקי כמ"ש שם הוה ס"ד דכל עוד שעל ידי דבורו נעשה האיסור עובר אלאו זה וזה נראה יותר ודו"ק.
ובדברי הסמ"ג גופיה קשיא לי תו דבעשין ק"כ כתב להדיא דקי"ל כרבי חידקא דבני נח מצווין על הסירוס ובעשין קכ"ב כשמנה שבעה מצוות בני נח לא מנה סירוס בהדייהו והוה ליה להביאו שם. ומרן ז"ל הכריח בפ"א דכלאים דרבינו ס"ל דלא הוזהרו בני נח על הרכבת האילן מפ"ט דהלכות מלכים ובודאי דכוונתו משום דלא מנאו שם וכן צ"ל בהך דסירוס דמה שהכריח להפוסקים לומר דרבינו ס"ל דלא הוזהרו היינו מדלא הזכירו בהלכות מלכים ואם כן קשיא על הסמ"ג וכן קשה נמי על הרב מטראני בספרו קרית ספר דסבירא ליה כדעת הסמ"ג דבני נח הוזהרו על הסירוס ובפ"ט דהלכות מלכים לא מנאה דמשמע מתוך ריסי עיני כבודו דסבירא ליה דרבינו גם כן פוסק כן. ומ"מ עיקר קושיין במקומה דאמאי לא הזכירוה בשבעה מצות בני נח. ובאמת דלשון הברייתא דקתני אף על הסירוס משמע דלא פליג אתנא קמא אלא אתא לאוסופי אף את זו וצ"ע אי סבירא ליה שעם זו הם שמונה או שהיא נכללת באחת מהם.
ומ"מ מדברי כולם למדנו דאיסור אמירה לגוי נוהג בכל האיסורים אלא שחלוקים בדיניהם דלדעת הנמוקי יוסף ודעימיה בעינן שיהיה איזה דבר של הישראל משותף באותו ענין כגון שהשאיל לו פרתו וכיוצא ולדעת הגהות אשירי ודעימיה כל שנהנה הישראל באותה מלאכה אסור וכל זה באיסור תורה אבל בדבר שאינו אסור אלא מדרבנן נראה דכולי עלמא מודו דאין כאן איסור אמירה לגוי דדוקא גבי שבת החמירו וכן משמעות לשון רבינו וכן כתב הרב ב"י יו"ד סי' רצ"ז וכ"כ להדיא הטורי זהב ז"ל שם וכן משמעות הפוסקים דסתמו ז"ל וזה דוקא בדבר שאין הגוי מוזהר עליו כמבואר וכן נמי מאי דהחמירו בשבת אפילו לרמוז לגוי שיעשה דבר זה אי נמי לומר דבר שמשמעותו שיעשנו כגון כל המכבה אינו מפסיד דדוקא בדליקה התירו דאדם בהול על ממונו אבל בלאו הכי אסור נראה דדוקא בשבת החמירו כן אבל לא בשאר איסורין וכן מתבאר בפ"ז דכתובות דף ע' עיי"ש וכמ"ש רש"י ז"ל שם.
מקודם השבת וכו'. עיין למוהר"א ששון בתשובה סי' קנ"ו שדקדק דהיינו דוקא במלאכה דאורייתא אבל בדרבנן משמע דשרי עיין שם.
ב[עריכה]
כותי שעשה מלאכה וכו'. כל פרטי אלו ההלכות מבוארים פ' כל כתבי דף קכ"ב עיי"ש.
והוא שלא יהא וכו'. שאם כן הוא אסור לו עולמית כמ"ש לקמן בדין הקבר. ושוב מצאתי נוסח אחר בכתב יד קדמון שנמחק תיבת שלא וכתוב והוא שיהיה וכמדומה שהוא ט"ס.
ג[עריכה]
משתמש לאורו ישראל וכו'. קשה קצת דהרי פסק רבינו פכ"א דין ז' דפירות שנשרו מן האילן בשבת אסורין גזרה שמא יתלוש ושם דין ט"ו אסר המשקין שזבו מן הפירות וכו' שמא יתכוין ויסחוט אותם בשבת והכא נמי אמאי לא גזרינן שמא ידליק הנר כבר תירצו התוספות שם דסחיטה ותלישה הם קלים לעשות ואדם להוט אחריהם לפי שהם דבר אכילה אבל בכל הני דהכא אינן קלים לעשות כל כך ואין אדם להוט אחריהם ע"כ. ועוד נראה לענ"ד דיותר רגיל והווה פירות שנשרו ומשקין שזבו מהנך דהכא ודו"ק.
עשה כותי כבש וכו'. בגמרא עבדי צריכותא בהנך תלת וכבש לאשמועינן מעשה דרבן גמליאל וזקנים וכ"כ ז"ל בפירוש המשנה וכאן העתיק המשנה כצורתה בכל השלשה חלוקות ואין קפידא.
מניח ישראל בהמתו. בגמ' אמרינן מאכיל אחריו ישראל וכתב רש"י ז"ל דאחריו דוקא נקט בכולהו דגוי לצורך עצמו עבד ע"כ. ורבינו שהשמיט תיבת אחריו נראה דס"ל דלאו דוקא או דלא הוה גריס ליה ואפשר עוד דמודה לרש"י ז"ל ומשום דכבר הזכירו בראשונות לא חש לה. ועיין להתוס' שם כמה חילוקי דינים בענין זה.
והוא שלא יהא וכו'. בגמרא פריך והא רבן גמליאל מכירו הוה ותירץ אביי שלא בפניו הוה רבא אמר אפי' תימא בפניו נר לאחד נר למאה וכו' ורבינו נראה להדיא שפוסק כרבא אמנם הרב המגיד ז"ל כתב וז"ל ובודאי דאפי' במכירו כל שלא בפניו שאין לחוש שמא ירבה בשבילו הוא מותר וכאביי וכן כתבו ז"ל וגם זה אפשר שהוא נכלל בדברי רבינו שכל שאין לחוש שמא יעשה בשביל ישראל מותר וכו' ע"כ. ומרן ז"ל חלק עליו דרבינו לא חילק ואפי' שלא בפניו אסר וכדברי הרי"ף ז"ל וכו' ע"כ. ובאמת שגם בפי' המשנה הביא דברי רבא ולא חילק בין בפניו לשלא בפניו והכי מסתברא ואם באנו לדייק דברי רבינו מצד אחר הרי כתב וכן כל דבר שאפשר וכו' וגם שלא בפניו הוא תחת סוג האפשר ודו"ק.
ד[עריכה]
נר הדלוק וכו'. שם דף קכ"ב אייתי עובדא דשמואל וכו' ומוכחא דבמחצה על מחצה כשיש הוכחה שרי כמ"ש התוס' ז"ל. וקשה קצת דאמאי לא הביאו רבינו וכן הקשה הרח"א נר"ו והניחו בצ"ע. ונראה לענ"ד דלא הוצרך להזכירו משום דמלתא דפשיטא היא דסוף כל סוף מחצה על מחצה לא אסיר אלא מספיקא וכיון שיש איזה הוכחה פשיטא דשרי ובגמרא לא איצטריך להזכיר עובדא דשמואל אלא לענין האיסור כשאין הוכחה וכבר הזכירו ז"ל.
נפלה דליקה. משנה שם דף קכ"א ושם אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו ובגמרא אמר רבי אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד וביארו רבינו פי"ב דין ז' ועיין למרן ז"ל.
וכן כל כיוצא בזה. נראה לענ"ד כוונת רבינו דבמקום פסידא או סכנה כי הך דדליקה אין אומרים לגוי הצל או לא תציל וכו' אמנם הרה"מ ז"ל כתב שהכוונה ע"פ דברי התוספות שהתירו בכותי המלקט עשבים ומאכיל לבהמתו של ישראל שאין הישראל חייב למונעו וכו' ע"כ. ונראה דאין זה מנגד למ"ש רבינו לעיל דאפי' במלקט עשבים לצרכו אם היה הגוי מכיר לאותו ישראל אסור שמא ירבה בשבילו דהתם במאכיל הישראל עצמו קאמר דאסור דהיינו דקאים לה באפה שאמרו בש"ס והכא איירי שהגוי עצמו מאכיל הבהמה של ישראל מאיליו.
ה[עריכה]
מת שעשו לו וכו'. כל פרטי דין זה מבוארים פ' שואל דף קנ"א חוץ ממ"ש ומותר לקבור בו ישראל אחר שהוא מהתוספתא שם ואחרים חלקו על רבינו עיין להרב המגיד ז"ל.
הרי זה לא יקבר בו וכו'. טעמא דמלתא כתב הרב מגן דוד [ט"ז] סי' שכ"ה בשם הר"ן ז"ל שגנאי הוא לישראל שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת בשבילו ע"כ. והתוספות ז"ל בב"ק דף פ"א ד"ה אומר לגוי וכו' כתבו וז"ל ומיהו אין זה ק"ו דמין הדין הו"ל למשרי לקבור מת בשבת אלא לפי שהוא מכוער ומגונה ומתבייש שנקבר בשבת שנעשה באיסור שבת אפילו על ידי גוי וכו' ע"כ.
ו[עריכה]
גוי שהביא חלילין וכו'. פי' הרב המגיד ז"ל ושאלו בגמרא דף קנ"א מאי ממקום קרוב וכו' ופי' רב שכוונתה לא יספוד בהם לאלתר אלא אם כן ראה אותם באים ממקום קרוב שאי אפשר שלא יהא בשעת הספד שיעור שיביאו משם וכו' ובא שמואל וחלק עליו ואמר אין צריך לומר באו בחצי היום אלא אפי' ראינום באים בבקר אין אומרים לולא שבא ממקום קרוב לא היה נכנס בבקר אלא חוששין שמא באו בלילה וחוץ לחומה לנו וכו' ע"כ. פי' לדבריו דשמואל מחמיר טפי וס"ל דאפי' בראינו ממקום שהביאם יש לנו לחוש שמא באו קודם ממקום רחוק והניחם הגוי באותו מקום קרוב לעיר ושוב הכניסם וממקום קרוב דקאמר היינו חוץ לתחום כן נראה לפרשדברי הרה"מ וכ"כ הרב לח"מ והיא שיטת הרי"ף ז"ל אלא שיש להקשות לפי זה היכי מייתי סייעתא לשמואל ממתניתין דמכשירין דשרי רבי יהודה ואי מדקתני מחצה למחצה אסור התם ליכא שום הוכחא (להיתירא) [לאיסורא] כי הכא שראינו שבאו ממקום קרוב וכן הקשה הרא"ש ז"ל ותמהתי איך לא ראה מ"ש הר"ן שם דמדתני ר"י אומר אם יש בה רשות וכו' משמע דת"ק פליג עליה דאפילו ביש בה רשות לא מחליקינן ואסור הרי דגם שיש הוכחא להתיר תלינן לאיסור ושפתים ישק.
ז[עריכה]
עיר שישראל וכו'. שם ודף קכ"ב וקשיא לי אמאי לא פירש דאפילו שיש באותו מרחץ אדם גדול וחשוב דיש לומר מסתמא בשבילו הוחם אפ"ה אסור לפי שיטתו שפוסק כת"ק וכדכתיבינא לעיל. ואפשר דלישנא דת"ק נקט וכי היכי דבדברי ת"ק שמעינן לה מדלא חילק הכי נמי יש לומר בדברי רבינו ומה גם שכבר רמזו לעיל בדין חלילין דאף שראינו שהביאם מצד החומה אפילו הכי יש לנו לחוש וצריך להמתין ודו"ק.
ח[עריכה]
שהרי אינו משתכר וכו'. מדקדוק הלשון משמע שאם תהיה מלאכה הנעשית ביום דוקא ולא בלילה יצטרך להמתין עד יום ראשון דאם נתיר לו ליל מוצ"ש בכדי שתעשה הרי משתכר על כל פנים ועיין להשו"ע או"ח סימן שכ"ה ובכנסת הגדולה שם ומכל מקום אפשר דכיון שלא חייב רבינו להמתין כי אם במוצ"ש וכו' לא שנא הכי ולא שנא הכי הכל שרי ומ"ש שהרי אינו משתכר כלום דמשמע הא אם משתכר אסור אפשר דלא כתב כן אלא ע"פ הרוב ברגיל והווה וכיון דאין כאן כי אם איסור דרבנן נראה להקל.
ט[עריכה]
דבר שאינו מלאכה וכו'. עיין למהר"א ששון בתשובה סי' קנ"ו שהבין כוונת רבינו לדעת מהרי"ק ז"ל דהיינו דוקא לומר לגוי בשבת אבל אם אמר לו קודם השבת אפילו שלא לדבר מצוה כיון דאיסורו מדרבנן משמע דשרי ועיין להרב משנה למלך שהאריך בענין היהודים בעלי המכס איך יתנהגו בשבת.
צורך הרבה. זאת החלוקא אינה מבוארת בדברי רבינו אם לא שנאמר דהיינו מצטער שכתב הרב המגיד ז"ל ודוחק ויותר נראה לומר שלא חש לבארו דהכל לפי הענין ומבואר מאיליו ועיין להרב מגן אברהם או"ח סי' ש"ז ס"ק ז' למה שסיים הרב המגיד ז"ל שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותין וכו'.
י[עריכה]
או מביא לו וכו'. פ' הדר ההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה וכו' נימרו ליה לגוי לייתי ליה וכו' ומפרש לה רבינו קודם המילה וכפירוש רש"י והתוס' ז"ל ומכיון דהוי קודם המילה הוא הדין והוא הטעם כל היכי שיש צורך גדול כזה הן מצד חולי הן מצד צער ופשוט ועיין להרב המגיד ז"ל.
מים חמים. נוסח אחר בכתב יד או מים חמין.
יא[עריכה]
הלוקח בית וכו'. בב"ק דף פ' מימרא דבר פפא והלוקח בית בארץ ישראל כותבים עליו אונו אפילו בשבת ובגמ' פריך בשבת סלקא דעתך אלא כדאמר רבא התם אומר לגוי ועושה הכא נמי אומר לגוי ועושה ואע"ג דאמירה לגוי שבות היא משום ישוב ארץ ישראל לא גזרי ע"כ. ובפ"ק דגיטין פירש רש"י אונו שטר מכירה כמו והיו אונות ושטרות יוצאים על שמו ע"כ. וכתבו התוספות דדוקא משום מצוה זו דישוב דא"י אבל לצורך מצוה אחרת לא שרי אמירה לגוי ואפילו לצורך מילה וכו' ע"כ. והן הן דברי רבינו ז"ל שכתב לא גזרו בדבר זה דמשמע זה דוקא ומסכים לדברי הרב המגיד ז"ל דאין לדמות דבר לדבר בענייני השבותין וכו' דלגבי מילה לא התירו ולגבי לוקח בית בא"י התירו וכן כתבו ז"ל.
וכן הלוקח וכו'. פ"ק דגיטין דף ח' ת"ר בשלשה דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל ובשלשה לחו"ל וחדא מנייהו דשוותה לא"י הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוורי ירושלים ושם בגמרא למאי הלכתא א"ר ששת לומר שכותבים עליו אונו ואפילו בשבת בשבת ס"ד כדאמר רבא וכו' ופירש רש"י אונו שטר מכירה ואפילו בשבת אם לקחה מן הנכרי ורוצה לילך לדרכו בשבת משום ישוב א"י לגרש נכרים ולישב ישראל בה ע"כ. ודע ששם זה של סוריא הוא שם כולל לכמה ארצות ארם צובא וחלב וארם נהרים וכיוצא וכ"כ רבינו פ"א דתרומות עיי"ש ושם ביאר שהיא ארץ ישראל מדברי סופרין ואפ"ה הותר לקנות בתיהם בשבת.
יב[עריכה]
פוסק אדם וכו'. פ"ק דשבת דף י"ז בית שמאי אומרים אין נותנין עורות לעבדן וכו' ובית הלל מתירים וכו' וסוף פ"ק דע"ז דף כ"א ועיין בדברי התוספות שם והרב ב"י או"ח סימן רמ"ד.
וכן השוכר וכו'. פ"ק דמו"ק דף י"ב היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע מותר והראב"ד ז"ל השיג על רבינו שאע"פ שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל מ"מ אותה מלאכה משתרשא ליה ואינו דומה לקבלנות ע"כ. והרב המגיד הליץ בעד רבינו דס"ל דשריותא דשכיר שבת ושכיר חדש וכו' לפי שהן כקבלנין וצ"ע ע"כ. והרב ב"י ז"ל כתב עוד וז"ל ואפשר דעד כאן לא שרי הרמב"ם אלא בשוכר את הגוי לשנה לעשות עמו מלאכה מיוחדת וכו' אבל כששכרו לעשות לו כל מלאכות שיצטרך לשנה אחת יודה הרמב"ם דאסור לעשות לו מלאכתו בשבת ודבר פשוט הוא דלא איירי הרמב"ם אלא כשהגוי עושה מלאכה בתוך ביתו דאילו בביתו של ישראל ודאי דאסור כמו שנתבאר בירושלמי שכתבתי עכ"ל וזה הירושלמי הזכירו שם וז"ל אומנין גוים שהיו עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר א"ר שמעון בן אלעזר במד"א בתלוש אבל במחובר אסור וכו' ע"כ. ואחרי המחילה הראויה לא ידעתי איך כתב ז"ל דהדבר פשוט בדעת רבינו דהרי דברי רבינו סתומים ולא חילק אלא בין צנעא לפרהסיא והירושלמי הזה איתיה בפ"ק דע"ז ושנוי באופן אחר יעו"ש ואפשר שהדבר תלוי בחילוף הגירסאות ומכיון שכן אין לנו הכרח כ"כ שיסבור רבינו כן דאם איתא כל כי האי הוה ליה לפרושי ועיין להרב ב"ח ז"ל.
והוא שלא יחשוב וכו'. פירוש לחשב עמו יום זה ויום זה עשית יום זה ויום זה לא עשית וכיוצא שנמצא מזכיר לו יום שבת ואסור דמחזי כאילו עשה המלאכה בעדו אבל לומר לו בדרך כלל כך וכך ימים עשית ועדיין אתה צריך להשלים שאר השנה או לערך תשלום השנה באותם הימים אפרע לך נראה דשפיר דמי דהיינו שנה או שתים שכתב ז"ל ומ"מ נראה להחמיר מסתמיות הלשון.
יג[עריכה]
בד"א בצנעא וכו'. פ"ק דמו"ק דף י"ב מימרא דשמואל ובע"ז דף כ"א לא ישכור אדם מרחצו וכו' ומבואר דעת רבינו דכל עוד שאין הכל מכירים וכו' מקרי צנעא ופרהסיא לא מקרי אלא באופן שתהא ידועה גלויה ומפורסמת ומכאן קשה ג"כ לדברי הרב ב"י שהזכרנו לעיל עיי"ש.
יד[עריכה]
לפיכך הפוסק וכו'. גם זה שם ועיין להרב מג"א או"ח סי' רמ"ד בהיתר בנין או מלאכה דאורייתא בשל רבים ושוב כתב בשם הגדולים שלא רצו להתיר בנין בית הכנסת אפילו בקבלנות כי בזמן הזה אין העכו"ם מניחים לשום אדם לעשות מלאכה פרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול ה' וכו' עיי"ש.
טו[עריכה]
וכן מותר לאדם וכו'. ברייתא סוף פ"ק דע"ז תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו' וסבירא ליה לרבינו דהכל תלוי בדבר ששם ישראל בעליו עליו ואין דרך רוב המקום להשכיר או ליתן באריסות וסבור הוא ז"ל דשדה וכרם אף ששם ישראל עליו דרך הוא להשכיר או ליתן באריסות כנוהג שבעולם ורבו הסברות בדין זה עיין להרב המגידוהרב ב"י או"ח סימן רמ"ג.
טז[עריכה]
מותר להשאיל וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל דרבינו השוה שכירות לשאלה וכו' ויש שהקשו מהברייתא וכו' ומתוך כך פירשו דבכלים שעושים בהם מלאכה שכירות חלוק משאלה וכו' וזה דעת הר"א וכו' ע"כ. כוונתו מבוארת דאלו המפרשים חלוקים על רבינו שהרי כתב ואע"פ שהוא עושה בהם מלאכה בשבת וכו' אלא רבינו סבירא ליה כהרי"ף ז"ל שהשמיט ברייתא זו וכתב הרה"מ דס"ל דאתיא כב"ש דאית להו שביתת כלים ואע"פ ששנינו שם דאפילו לב"ש בכדי שיגיע לביתו סגי יש לומר דשאני להו בין שאלה והלואה ומתנה לשכירות שהישראל נהנה ומשום הכי החמירו בית שמאי כל יום ששי ומיהו ברביעי ובחמישי מותרים לפי שאין אנו מוזהרים אלא על מלאכתינו שלא תעשה בכלינו וכו' ע"כ. ודברים תמוהים הם אצלי שהרכיב הרב ז"ל שני עניינים בנושא אחד וקשיא רישא אסיפא דמתחילה הניח דהך ברייתא דלא ישכיר וכו' בית שמאי היא דאית להו שביתת כלים משמע דבכי הא לב"ש קעבר על מה שהוזהרנו להשבית כלינו וכשבא לתרץ דאמאי ברביעי ובחמישי שרי כתב דלא הקפידה תורה אלא על מלאכתינו שלא תעשה בכלינו משמע דאנן קיימין במלאכת הגוי שאין כאן דין שביתת כלים אלא טעמא הוי משום דהישראל נהנה בשכר שבת ואף אם נפרש דכוונתו דהכא משום דבאינו עושה מלאכתינו לא אסיר משום שביתת כלים אלא מדרבנן דגזרו אפילו בזה ולהכי לא אחמור אלא בערב שבת וכן תירץ הרא"ש ז"ל בשם יש מפרשים עיי"ש אכתי קשה דאמאי הזכיר טעמא שישראל נהנה שזה סוג אחר הוא והרא"ש ז"ל מוכח דלא קים ליה לתירוץ ראשון עיי"ש ותירץ בשם ר"י תירוץ זה וכדעת התוספות דאתיא הך ברייתא כב"ה וכן הר"ן ז"ל נתקשה בתירוץ שתירץ דכב"ש אתיא משום שביתת כלים ודעתו ז"ל דככולי עלמא אתיא ומשום דמחזי כנוטל שכר שבת הרי דכשאנו אומרים טעמא דנהנה בשכירות אתיא לכו"ע דמנ"ל דב"ה שרו.
והנה הראב"ד ז"ל יישב דעת הרי"ף דכב"ש היא ומשמע דר"ל דכיון שהישראל נוטל שכר מהמלאכה הנעשית בשבת מקרי שכלינו עושים מלאכתינו בשבת וברביעי וחמישי מותר משום דמשכירו ליום אחד והביא דבריו הרמב"ן בהשגותיו על המאור עיי"ש אלא שהוא ז"ל הקשה עליו עיי"ש. ולכאורה קשה על הראב"ד דיישב דעת הרי"ף ז"ל ובאותה סברא עצמה השיג על רבינו מטעמא דהואיל ונהנה ולפי מ"ש שם אין כאן השגה שהרי טעם ההנאה היינו בשביל שבזה נקראת מלאכתינו וכיון שכן איך אפשר להשיג על הרמב"ם ולהליץ בעד הרי"ף דחד דינא אית להו אלא דלזה יש לומר בדוחק דלהרי"ף שהשמיט הברייתא מצא לו מקום פטור ליישב כן אמנם כשבא לכתוב על דברי הרמב"ם הוצרך לגלות לנו דעתו האמיתית להשיג על רבינו כלומר דמ"ש על דבריו היינו לדידיה וליה לא ס"ל. ולענין דברי הרב המגיד נראה לי ליישב דכוונתו על פי דברי הראב"ד וסבירא ליה דלב"ש לא אסרו חז"ל אלא כעין של תורה דהיינו מלאכתינו וכשהישראל נהנה קרו לה מלאכתו לענין שיאסר משום שביתת כלים ולכך לא החמירו אלא ביום ששי אמנם ברביעי ובחמישי כיון דעיקר איסור התורה אינו אלא במלאכתינו ממש כלומר מה שאין כן בענין זה שאינו אלא מדרבנן לא אחמור כולי האי ובערב שבת דוקא הוא דאסרו והיינו דוקא לב"ש דלב"ה לא אסרי בנהנה ממלאכת שבת אלא בדבר ששם בעליו עליו כמבואר בדברי רבינו בדין הקודם עיי"ש הרי דאף דנוטל שכר שבת שרי ומי לא עסקינן אפי' השכירם לו בערב שבת דסתמא קאמר ודו"ק.
יז[עריכה]
המשתתף עם הכותי וכו'. בסוף פרקא קמא דע"ז הנהו מוריקאי דגוי נקיט בשבתא וישראל בחד בשבתא אתו לקמיה דרבא שרא להו איתביה רבינא לרבא ישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לגוי טול חלקך בשבת ואני בחול ואם התנו מתחילה מותר ואם באו לחשבון אסור אכסיף לסוף איגלאי מלתא דהתנו מתחילה וכו' רב גביהה מבי כתיל אמר הנהו שתילי דערלה הוה גוי אכיל שני דערלה וישראל שני דהתירה אתו לקמיה דרבא שרא להו והא אותביה רבינא לרבא לסיועי סייעי והא אכסיף לא היו דברים מעולם איבעיא להו סתמא מאי תא שמע אם התנו מתחילה מותר הא סתמא אסור אימא סיפא אם באו לחשבון אסור הא סתמא מותר אלא מהא ליכא למשמע מינא ע"כ. ורש"י ז"ל פירש דטעמא לפי שנעשה שלוחו על אותו חלק המוטל עליו ולכך כשהתנו מתחילה קודם שהוטלה עליו שרי דאין כאן שליח ואם באו לחשבון כלומר כשלא התנו מתחילה אלא סתם ובאו לחשבון לומר כמה ימי שבת נטלת אתה ואני אטול כנגדן ימי החול אסור דשכר שבת הוא נוטל דגלי דעתיה דגוי שלוחו הוה ורב גביהא אמר דלאו הכי עובדא הוה אלא לענין ערלה הוה ונתעסק הגוי שני ערלה ואכלן וישראל נתעסק שנים כנגדן ואכלן ושרא להו דהיתר גמור הוא ואע"ג דקבלוה יחד וא"ל ישראל היה אתה עובד וכו' דהא ישראל נמי שרי לעובדה ואי משום האכילה וכו' אין זה נהנה שכן המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל והא אותביה כלומר ומאי תיובתא גבי שבת איסור שליחות מה שאין כן בערלה סייעיה דכי ליכא איסור שליחות שרי אע"ג דמטי הנאה לישראל והוא הדין לערלה. סתמא מאי כלומר הכל בסתם בין בתחילה בין בסוף.
וקשה בהך סוגיא דמעובדא דמייתי סתם תלמודא גבי שבת משמע דבסתמא הוה מדקאמר דגוי נקיט וכו' משמע שאין כאן שום אמירת ישראל וכ"כ הר"ן ז"ל ואפילו הכי אכסיף רבא משמע דמלתא דפשיטא דסתמא אסור ואם כן מאי בעי תלמודא סתמא מאי וכו' ואם איתא אמאי אכסיף רבא הוה מצי לדחויי ליה כדדחי סתם תלמודא. אם לא שנאמר בדוחק דהתם איירי בבאו לחשבון אחר זה ובש"ס לא חש לפרושי משום דמלתא דפשיטא היא וכשנגלה הדבר דהתם התנו מתחילה הוה נתיישב הדין דבכי הא אף שבאו לחשבון בסוף שרי וכמ"ש רש"י ז"ל. וראיתי להר"ן ז"ל שדחה תירוץ זה לדעת הרי"ף שהשמיט בעיא זו ומשמע דפסק לחומרא וגם רבינו נראה מדבריו להדיא שפוסק לחומרא ולפי זה קשה דהו"ל לפסוק לקולא כיון דמידי דרבנן הוא והוא ז"ל תירץ דס"ל דהך בעיא אינה אלא ללישנא דרב גביהא מבי כתיל דגבי ערלה הוה עובדא ולא אכסיף ולעולם דבסתמא לא שמעינן מידי מה שאין כן ללישנא קמא דהוה סתמא פשיטא לן דאסור ופסקו הלכה כהך דלישנא דגמ' הוא עיי"ש אלא דאכתי קשיא לי על דבריו דהוא ז"ל תיקן לדעת הפוסקים לחומרא דס"ל כלישנא קמא ואכתי קשה ללישנא דרב גביהא מבי כתיל מאי בעי תלמודא סתמא מאי הא כבר סייעי רבינא דשרי ומשמע דסתמא נמי הוה ויש לומר דכוונתו עמ"ש רש"י דגבי ערלה אפילו אם אמר ליה כן אחר השותפות שרי משום דאין כאן איסור שהרי הישראל עצמו יכול לעשות כן שלא נאסרה אלא האכילה והוי דומיא דשבת בהתנו מתחילה דאז ליכא איסור דשליחות ואע"ג דמטיא ליה הנאה שרי הכא נמי לא שנא וכי בעי היינו גבי שבת בסתמא ולפי זה תשובה מוצאת למה שהקשה הר"ן ז"ל לעיל על דברי רש"י דמאי סייעתא מייתי משבת לערלה דמלאכה דערלה פשיטא דשריא ואי משום אכילה וכו' איפשיטא לן שאין זה נהנה מפני שכך המשפט דשנה שזה עובד הוא אוכל ולא צרכינן סייעתא מברייתא וכו' ע"כ. ואין כאן מקום קושיא כלל דהיא גופא איצטריך אי שרי לומר לגוי שיעשה לו דבר היתר אף שנמשך מזה הנאה של דבר איסור לישראל ואהא מייתי ליה מברייתא דכי היכי דגבי שבת בהתנו מתחילה שרי אף שבעל כרחו נמשך מזה ההנאה לישראל אחר כך הוא הדין גבי ערלה אף שאמר לו כן אחר השותפות כיון שאין באמירה זו איסור אף שנמשך מזה דבר איסור דהיינו הנאת הפירות שרי ואם כן שפיר סייעי מהך ברייתא.
ותו קשיא לי שהוא ז"ל הביא שם דברי הרמב"ם שבהלכות שבת ודבריו שבהלכות מאכלות אסורות ולא נרגש דהרמב"ם ז"ל הוא סותר את עצמו דממה שכתב בהלכות מאכלות אסורות משמע שהוא מפרש אם באו לחשבון אאם התנו מתחילה וז"ל בפ"י כותי וישראל שהיו שותפים בנטיעה אם התנו מתחילת השותפות שיהא הכותי אוכל שני ערלה וישראל אוכל שלש שנים משני היתר כנגד שני ערלה הרי זה מותר ואם לא התנו מתחילה אסור ובלבד שלא יבואו לחשבון כיצד כגון שיחשוב כמה פירות אכל הכותי בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן פירות אם התנו כזה אסור שהרי זה כמחליף פירות ערלה ע"כ. וממ"ש בהלכות שבת משמע שמפרש כפירוש רש"י דקאי אלא התנו וכמ"ש הרב המגיד ז"ל וכשהביא הרב דברי רש"י וסברת הראב"ד שחולק עליו וס"ל דאם באו לחשבון קאי אהתנו מתחילה למה סתם דעת הרמב"ם אלא דלזה יש לומר דהשתא לא נחית לזה. ותו קשיא לי דכפי זה בדין ערלה לדעת רבינו אפי' אם התנו אחר השותפות שרי דלא בעינן התנו מתחילה אלא גבי שבת שהמלאכה אסורה אמנם גבי ערלה שהמלאכה מותרת אף אם לא התנו מתחילה שרי ואם כן אמאי הזכיר גבי ערלה התנו מתחילה ומאי איריא. אלא דיש לומר שרבינו כתב שהתנאי הוא שיאכל להדיא וזה לא הותר כי אם קודם השותפות וצריך לומר דמשום דמלתא דפשיטא היא דאם התנה על הזריעה אפי' אח"כ שרי לא הוצרך להזכירו ונלמד גם כן מדין שבת שכתב בפירקין אמנם בעיקר קושיין דסותר מיניה וביה אכתי קשה טובא ומה גם להרה"מ שכתב להדיא דרבינו מפרש כפי' רש"י ז"ל ודוחק לחלק בין שבת דלא הוי אלא מדרבנן לערלה שהוא איסור דאורייתא דגם בשבת אם הוא מלאכה הוי גם כן דאורייתא.
ולולי דברי הרב המגידהיינו יכולים לומר דרבינו מפרש ואם באו לחשבון אסור דלא כפי' רש"י אלא כפשוטו דקאי אהתנו מתחילה והכי פירושו אף שהתנו בתחילה אם באו לחשבון בסוף כלומר לשער ולחשוב הריוח שהגיע לכל אחד ביומו הרי זה אסור דלא התירו התנאי מתחילה אלא בסתם אחר כך אבל בבאו לחשבון אח"כ אף שמתחילה התנו אסור וכמו שנראה מדבריו גבי ערלה עיי"ש וכאן גבי שבת הבליעו ז"ל בנעימת דבריו שכתב אם התנו בתחילה שיהיה שכר השבת לכותי לבדו אם מעט ואם הרבה שכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו מותר. תיבת אם מעט ואם הרבה הם מיותרות וכן תיבת לבדו אלא רמז לנו שהיתר התנאי אינו אלא באופן שלא יבואו לחשבון אחר כך דכיון שמפרש לו שהכל יהא שלו בין דמטיא ליה הנאה מרובה או מועטת וכן לישראל לבדו כלומר שלא יהא שום תביעה וטענה מזה לזה באותו יום מותר ועיין להרב ב"י או"ח סי' רמ"ה. ואתי שפיר שבהלכות מאכלות אסורות פירש אם באו לחשבון דהיינו לחשב הפירות שאכלו דזה אסור אף שהתנו מתחילה וזה מורה פשט הלשון דאם באו לחשבון וזה נראה נכון. ושוב מצאתי סעד לדברים בהרב בית חדש או"ח סי' רמ"ה. אלא דלדברי הרה"מ ז"ל צריך לומר באנפא אחריתי וזה דכיון שרבינו ז"ל מפרש דאם באו לחשבון כפירוש רש"י דקאי אלא התנו מתחילה ומפרש דרוצה לומר אם עשו הכל בסתם ובשעת החלוקה אומר הישראל לגוי כמה ימי שבת נטלת ואני אטול כנגדן ימי החול וכמ"ש רש"י ואף שאינו משער ההנאה מ"מ אסור דגלי דעתיה למפרע דשלוחו הוה וכמו שנראה מדבריו כאן שעל פי זה בנה יסודו הרה"מ ז"ל.
ומעתה בהלכות מאכלות אסורות עינינו הרואות דרבינו כשבא לפרש אם באו לחשבון לא פירש כן אלא כתב שיחשוב כמה פירות אכל וכו' והא לא דמי תנאה בתרא לתנאה קמא שבתנאה קמא כתב שאומר לו סתם שהכותי אוכל שני ערלה וישראל שלש שנים משני היתר כנגדן והא הוי דלא כמאן ולכך יש לפרש דמלתא אחריתי קמשמע לן דהא דשרינן בהתנו מתחילה היינו דוקא בסתם וכדאשכחן גבי שבת אבל אם מתנה עמו תנאי שמפרש שלבסוף יחשבו כמה פירות אכל הגוי זה פשיטא דאסור אף בתחילה דזה הוי חליפי ערלה ממש דלא התירו התנאי אלא בסתם וכפשטא דברייתא דקתני לא יאמר ישראל לגוי טול חלקך בשבת ואני בחול דמשמע יום כנגד יום ואם התנו מתחילה כזה שרי וזה גם כן מדוקדק בדברי רבינו שם שסיים אם התנו כזה אסור שהרי זה כמחליף פירות ערלה משמע שגילה כוונתו ז"ל דזה קאי אעיקר תנאה קמא ודו"ק היטב. ולענין עיקר דינו של רבינו איכא למידק דאמאי לא נקט תחילה דין הקבלה ואחר זה דין השיתוף דהא דינא דברייתא הוא בקבלה ומיניה שמעינן דין השיתוף וכן הקשה בשיירי כנסת הגדולה סי' רמ"ה ולי נראה דרבינו כתב דין השיתוף תחילה משום דהוא יותר שכיח ורגיל וק"ל.
ואם לא התנו בתחילה וכו'. עיין למהר"ל בן חביב סי' ק"ו שפירש דהיינו דוקא כשנודע שכר של כל יום ויום בפני עצמו אבל כשאינו ידוע אין לחוש שמא הרויח הגוי בשבת יותר ויקרה שישראל נוטל שכר שבת וכן הרב בעצמו אמר למטה יראה לי שהגוי נוטל שביעית השכר ע"כ. וכוונתו ז"ל שאפילו יקרה מקרה שירויח הגוי ביום שבת יותר מביום שנטל הישראל לעצמו יכול ליקח הישראל כחלק מהריוח שהתנו ביניהם וכו' עיי"ש ועיין עוד שם תנאים אחרים השייכים לנדון זה.
ואינו מוסיף וכו'. דבר פשוט הוא וראוים הדברים למי שאמרן.
יח[עריכה]
ואם לא התנו. סברת רבינו היא זו נכונה ופשוטה וכ"כ ז"ל.
הנותן מעות לכותי וכו'. דבר פשוט הוא שהרי אין שם ישראל עליו ואינו ניכר ועיין מ"ש ז"ל דין ט"ו.
יט[עריכה]
לא יתן אדם וכו'. ממתניתין דף י"ז ב"ש אומרים אין מוכרין לכותי ואין טוענין עמו וכו' אלא כדי שיגיע למקום קרוב וב"ה מתירין ופירש ז"ל שם דב"ה דמתירין היינו כדי שיצא מפתח ביתו בלבד והיינו מ"ש כאן.
ולא ישאילנו ולא ילונו וכו'. קשה קצת דמה איסור יש בשאלה והלואה או מתנה בשלמא מכירה או שכירות יש לחוש שמא יאמרו שנשא ונתן בשבת ומקח וממכר אסור אבל הני מה איסור יש אף אם יעשנו בשבת והרב ב"י או"ח סי' רמ"ו כתב הטעם מפני שהרואה סבור שישראל צוהו להוציאו אמנם רבינו שכתב וכשיצא הכותי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שהלווהו לכותי וכו' משמע שאין האיסור אלא מצד ההלואה או ההשאלה עצמה ולא ידעתי זה מנין לו.
כ[עריכה]
הנותן איגרת וכו'. פ"ק דף י"ט ת"ר לא ישכיר אדם כליו לגוי בערב שבת ברביעי ובחמישי מותר כיוצא בו אין משלחים איגרות ביד גוי בערב שבת ברביעי ובחמישי מותר וכו' ת"ר אין משלחים איגרת ביד גוי ערב שבת אלא אם כן קצץ לו דמים ב"ש אומרים כדי שיגיע לביתו וב"ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה והלא קצץ א"ר ששת הכי קאמר ואם לא קצץ ב"ש אומרים וכו' והאמרת רישא אין משלחים לא קשיא הא דקביע בי דואר במתא הא דלא קביע בי דואר במתא ע"כ. ומדשקיל וטרי תלמודא בברייתא תניינא ומחלק בדלא קצץ בין דאיכא בי דואר לליכא מכלל דבליכא בי דואר נראה דבכל גווני אסור אפילו לשלחה קודם שבת ואם כן ממילא אידחיא הברייתא ראשונה דקתני ברביעי ובחמישי מותר אלא הכל תלוי בקצץ או בדאיכא בי דואר והיא דעת רבינו שלא הזכיר התר ברביעי ובחמישי אדרבא כתב דבאין אדם קבוע אסור לשלוח לעולם וכן דעת הרי"ף ז"ל שהשמיטה ועיין להר"ן ז"ל.
ומדברי רבינו נראה שהבי דואר הוא באותה העיר עצמה ומשם הוא שולח האיגרות לעיירות אחרות וכן הבין השלטי הגבורים אשר סביב הרי"ף ז"ל ושאר פוסקים זולתי מרן ז"ל שמכח קושיית דב"ה לחומרא פירש בו דרך אחר נאות וכתב עליו שהוא כפתור ופרח והוא דרך קרוב לפירוש רש"י ושאר מפרשים ז"ל דסבירא להו שהבי דואר הוא בעיר אחרת אשר לשם נשתלחו האיגרות ועיין להרלנ"ח ז"ל בתשובה סי' ק"ה שתמה על מוהר"י בן לב ותלמידיו שהבינו כוונת רבינו כפשוטו שהבי דואר הוא באותה העיר עצמה וס"ל דליתא אלא דרבינו מפרש כפירוש רש"י והטור ושאר פוסקים ודקדק הרבה בדברי רבינו יעו"ש ובשו"ת תומת ישרים סי' קצ"ו והרדב"ז סי' ע"ב הביאה הכנסת הגדולה או"ח סי' רמ"ז.
כא[עריכה]
כותי שהביא חפציו וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל דע שאמירה לכותי במלאכת הכותי מותרת גמורה ר"ל שמותר לישראל לומר לכותי לעשות מלאכת הכותי עצמו וכ"כ המפרשים ז"ל ודקדקו כן ממכילתא וכל שכן מה שכתב רבינו והנראה מלשונו הוא שחפצים אלו הוא מפקידן אצל ישראל ואין בזה שום איסור ואפילו יביאם לישראל ויהיו דברים אסורים בטלטול כיון שהם ביד הכותי רשאי לומר לו לפנותן לאיזה מקום שירצה ואין כאן שבות דשבות כיון שהם ביד הכותי עכ"ל וזה הכל שכן שכתב ז"ל לא איתבריר כוונתו שהרי רבינו לא כתב אלא שיכול לומר לו הניחם בזוית זו דאין כאן שום מלאכה בעולם וכיון שכתב הרב המגיד ז"ל שאפילו לומר לכותי שיעשה מלאכתו של הכותי עצמו מותר גמור מכ"ש דיבור קל שיניחם בזוית ונראה שכוונת הרה"מ כלפי דברי המפרשים שלדעתם שהתירו האמירה במלאכה כ"ש התירו של רבינו דהיינו לומר לכותי הניחם בזוית אלא שעם כל זה הוא מגומגם לפי ההנחה ראשונה שהזכיר שאמירה לגוי במלאכתו היא מותרת גמורה וכו' ובנוסחת מגדל עוז מצאתי וכשם מ"ש רבינו משמע דהכוונה להשוותם ויותר היה נראה לגרוס וכעין מ"ש רבינו ומ"מ האמת נראה כמ"ש ע"פ נוסחאות שלנו ודו"ק.
ומזמנין את הכותי. ביצה דף כ"א מסקנא דמלתא אדבריה רבא למר שמואל ודרש מזמנין את הכותי בשבת ואין מזמנין את הכותי ביום טוב שמא ירבה בשבילו ודין היום טוב פסקו רבינו פ"א דשביתת יו"ט דין י"ג עיי"ש.
ונותנים לפניו מזונות לאוכלן וכו'. פ"ק דשבת ת"ר נותנים מזונות לפני הכלב בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו כיוצא בו נותנים מזונות לפני הגוי בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו וכתב הרב המגיד ז"ל דלאוכלן שכתב רבינו היינו לאפוקי אם מפרש להוציא דאסור וכן אמרו בירושלמי וכו' ע"כ. ומשמע דאפילו להאכילו בידים שרי אמנם הר"ן ז"ל כתב וז"ל והא דקי"ל מזמנין את הגוי בשבת לאו דספינן ליה אנן אלא דמחוינן ליה ושקיל איהו לנפשיה אי נמי דספינן לדידן ואכיל איהו בהדן ע"כ. ורבינו שכתב ונותנים לפניו משמע כפי' הר"ן ז"ל דאם לא כן הוה ליה לומר ונותנים לו מזונות לאוכלן ולדעת הרה"מ ז"ל אפשר דתיבת לפניו היינו לאפוקי שלא יתנם בידו ממש דאז אם יוציאם מחזי כאילו נתנם לו להוציאם. וכתבו התוס' ושאר מפרשים ז"ל דהיתר זה אינו אלא מפני דרכי שלום וכו'.
לפני הכלב בחצר. מסקנא דמלתא שם מפני שמזונותיו עליך ואיכא למידק למה הזכיר כאן חצר ובחלוקא דכותי השמיטה ואפשר דסבירא ליה דחצר לאו דוקא ואגב כלב שדרכו להיות בחצר נקטו גם בכותי הכי אמנם הרב ב"י הזכיר גם בכותי חצר ופסק דדוקא כשהכותי בחצר אבל אם עומד בחוץ ופשט ידו לפנים שידוע הוא שיוציאנו אסור וגם זה לא ינגד רבינו ודו"ק.
כב[עריכה]
מי שהיה בא בדרך וכו'. ריש פרק מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור וכו' ופירש רש"י נותן כיסו לנכרי מבעוד יום ובגמרא מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אי לא שרית ליה אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים ע"כ. ורבינו לא סבירא ליה כפירוש רש"י דנותן כיסו לנכרי מבעוד יום אלא אפי' משחשכה שרי וטעמו כמ"ש הרא"ש ז"ל מדקתני אם אין עמו נכרי מניחו על החמור והגמרא פריך והלא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה ומשני מניחו עליה כשהיא מהלכת וכשהיא עומדת נוטלו הימנה ע"כ. ואם איתא דמבעוד יום קאמר אף אם מניחו עליה כשהיא עומדת אין כאן עקירה דהרי מבעוד יום הוא ותו דגבי מציאה מחלק הגמרא בין הגיעה לידו ללא הגיעה לידו ואי מבעוד יום הרי כבר הגיעה לידו ואף אם היא מונחת על גבי קרקע יכול להגביה ולזכות בה ופשטא דמתניתין נמי הכי מוכחא דקתני מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי משמע דבאותה שעה קאמר דנותן כיסו לנכרי. ודע שנחלקו הפוסקים ז"ל אם יש ללמוד מכאן למי שמתיירא מן הלסטין או מן השלטון אם מותר לטלטל המעות כדי להחביאם עיין להרב המגיד והרב ב"י או"ח סי' רס"ו.
ולמוצאי שבת לוקחו ממנו. לכאורה לשון יתר הוא זה אם לא שנאמר דהוה סלקא דעתין דאסור ללוקחו ממנו במוצאי שבת תכף דמחזי ששכר הגוי להוליכו בשבת דוקא ודעתא דידיה עביד קא משמע לן דלא חיישינן להכי ולהכי סיים ואע"פ שלא נתן לו שכר וכו'.
אבל מציאה וכו'. שם בגמרא אמר רבא דוקא כיסו אבל מציאה לא וכו' ולא אמרן אלא דלא אתי לידיה אבל אתי לידיה ככיסיה דמי איכא דאמרי בעי רבא מציאה הבאה לידו מהו וכו' תיקו ע"כ. ורבינו כאן סתם הדברים מפני שסמך אמ"ש בפ"כ ששם חילק בין באה לידו ללאו ופסק כלישנא קמא לקולא.
אכן מאי דאיכא למידק דמנא ליה לרבינו דבמציאה לא יתן לנכרי אלא מוליכה פחות מארבע אמות דמשמע דביותר התירו ההולכה פחות מד"א מהנתינה לנכרי והרי בגמרא משמע להיפך שהרי אמרו שם עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה מאי עוד אחרת היתה מוליכה פחות פחות מארבע אמות ע"כ. משמע דבקושי התירו דבר זה ולכך לא היו מתירים כי אם לתתה לנכרי וכו' והר"ן ז"ל כתב דכבר נשאל רבינו על זה והשיב דבכיסו מתוך שהוא בהול על ממונו פעמים שהוא נחפז ללכת ושמא יוליכנו ד"א ולכך לא התירו לכתחילה וכו' ולאסור לגמרי לא רצו לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והתירו לו נכרי אבל גבי מציאה אסרו לו נכרי לפי שאדם מעמיד עצמו עליה והתירו לו להוליכה פחות פחות מד"א שמתוך שאינו בהול כל כך לא אתי להוליכה ד"א וכו' ע"כ. וכ"כ הרב המגיד ג"כ בפ"ק והראב"ד והרמ"ך ז"ל השיגו על רבינו עיין עליהם דבאמת נראה דאין כאן שום השגה דכשאמרו בגמרא עוד אחרת היתה וכו' אינו אלא גבי כיס ולא גבי מציאה וכיון דתליא בסברא אין כאן שום תפיסה ולמה שהשיג עוד הרמ"ך ז"ל מתפילין דלא התירו כי אם בסכנה בפחות מד"א וכו' מלבד מה שתירץ הוא עצמו ז"ל ראיתי להרח"א נר"ו שתירץ עוד דשם כתב רבינו דאם אי אפשר להחשיך מוליכה פחות מד"א והיינו דמפני הסכנה א"א להחשיך ע"כ. והגם שנראה דוחק דא"א להחשיך אפשר דר"ל מטעם דנחפז ללכת לדרכו י"ל דהיא היא ודו"ק.
עוד הקשה נר"ו משם מר זקנו מההיא דע"ז דף ע' אמר רבא אמר לי איסור גיורא כי הוינן בארמיותן אמרינן יהודאי לא מנטרי שבתא דאי מנטרי שבתא כמה כיסי קא משתכחי בשוקא ולא ידענא דסבירא להו כר' יצחק דאר"י המוציא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מד"א ע"כ. וא"כ קשה לכל הראשונים ועל רבינו בתשובה עכ"ד ולכאורה היא קושיא חזקה אמנם יש מקום לצדד בה דמימרא זו של ר"י היא המימרא שהזכירו בפרק מי שהחשיך וא"כ הגירסא היא המוצא כיס בשבת דהיינו למי שבא בדרך וקידש עליו היום הנזכר במשנה דמי שהחשיך והכוונה דאיסור גיורא דאם איתא דמנטרי שבתא כשהיו באים מן הדרך בערב שבת וקידש עליהם היום היה להם להניח הכיסים ברה"ר כיון דאסורין לישא אותם אמנם בהא דר"י מתורץ דהא על כל פנים יש להם תיקון זה ומתוך דברי הרב נראה שהבין מימרת ר"י זו במציאה ובנוסחות שלפנינו איתא המוציא ואינו לשון מציאה אלא לשון הוצאה כמבואר בסוגיין דמי שהחשיך והיא היא זה נראה לענ"ד אם אפשר.
כג[עריכה]
ישראל שעשה וכו'. מדתנן פ"ב דתרומות המבשל בשבת שוגג יאכל מזיד לא יאכל והובאה בחולין דף ט"ו ובב"ק דף ע"א וכתובות דף ל"ד וכו' ואיפליגו תנאי התם ופסק רבינו כר' יהודה ועיין בפ' כירה דף ל"ח ושם בהרי"ף וכתבו ז"ל דלא הצריכו להמתין למוצ"ש בכדי שיעשו משום דלא אמרו כן אלא מחשש פן יאמר לגוי שיעשה בשבת וכיוצא אבל ישראל שעשה אין לחוש לשיעבור פעם אחרת דלא שכיח.
היא קדש וכו'. הקשו התוס' ז"ל דלישתוק קרא מהיא ומקדש וממילא הוה שרי ותירצו דהוה אמינא דאסור מדדרשינן בפרק כל הבשר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל יאכל ע"כ.
כד[עריכה]
פירות שיצאו וכו'. ריש פרק מי שהוציאוהו א"ר פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו וכו' ופי' הרב המגידז"ל דרבינו היה גורס ההיא בשבת היא ודברי רב פפא הם ביו"ט והרב לח"מ ז"ל הקשה דרבינו דפסק כרב פפא בפ"ה דשביתת יו"ט למה לא ביאר דמותרים באכילה כי הכא וכו' ותירץ דסמך למ"ש כאן וכו' ע"כ. ולענ"ד נראה אין צורך לזה דכיון שכתב לא הפסידו את מקומן ממילא הם מותרים באכילה והכי מוכח נמי בגמ' דמייתי עלה תנאי היא וכו'. והראב"ד והרמ"ך ז"ל השיגו על רבינו ע"פ הגירסא שלפנינו בש"ס וכבר הרה"מ יישב דעת רבינו עיין עליו והסכים לדבריו מרן ז"ל ועיין עוד להרמ"ע ז"ל.
כה[עריכה]
השוכר את הפועל וכו'. בב"מ דף נ"ח ורמינהי השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק לשמור את הזרעים וכו' ופי' רש"י לשמור את הפרה אדומה שלקחוה ושומרין אותה שלא תפסל בעליית עול או במום לשמור את התינוקות שלא יטמאו שהיו מגדלין אותם לפרה בחצירות הבנויות בסלעים ותחתיהם חלל וכו' ולשמור את הזרעים שדה המבכרת וזרועה לעומר קודם לפסח שבעים יום כדאמרינן במנחות אי נמי בשביעית ספיחים לעומר ושתי הלחם ע"כ. ואיתא נמי בנדרים דף ל"ז וכן פירשוה הרא"ש והר"ן ז"ל שם והביאה ג"כ הרי"ף ז"ל סוף פרק שואל אלא שאין בגירסתו זרעים והיא גירסת רבינו גם כן.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |