יצחק ירנן/שבת/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ שבת ו

ב

והוא שלא יהא הדבר בפרהסיא וכו'. וכתב הרב המגיד נלמד מדין הקבר שיתבאר בסמוך. וקשה דמה שייכות יש לדין זה עם דין הקבר לקמן דשאני קבר דכתב שלא יהא בפרהסייא משום זילותא למת שנקבר בקבר שחפרו לו בשבת אבל בדבר אחר לא שייך כן וכן כתב התוס' יו"ט על מתני' דגוי שעשה קבר יקבר בו ישראל דלדעת הרמב"ם והר"ן הטעם דמת שחפרו לו כותים קבר אם בפרהסייא דלא יקבר בו משום זילותא למת וי"ל דלא כתב התוס' יו"ט כן לדעת הר"מ ומ"ש ולהרמב"ם והר"ן וכו' לא קאי למ"ש לבסוף וכמ"ש לעיל בשם הר"ן אלא למ"ש דהסיפא קאי ועיין להט"ז סי' שכ"ה ס"ק י"ד שדבריו תמוהים ע"פ מ"ש רבינו כאן דנראה דאין חילוק בין מת לזולתו ואין הכי נמי דלפ"ז הוא הדין גבי ישראל שאמר לגוי שכתב רבינו בהל' ח' דמותר בכדי שיעשו דאם הוא בפרהסיא דאסור לו עולמית וכמ"ש כאן.

ואם

בשביל עצמו בלבד עשה מותר ליהנות בה בשבת. דקדק רבינו לכתוב תבת בלבד למעט דלצרכו ולצורך ישראל אסור דלא כדעת הרשב"א דס"ל דלצרכו ולצורך ישראל שרי יעו"ש בחי' לשבת דף קכ"ב פי' דמתחלת רבא אמר אפי' תימא וכו' והמתבאר מדבריו דס"ל ז"ל דאין הפרש בין דבר דשייך רבוי בשביל ישראל לדבר דלא שייך רבוי כנר וכבש כל שעושה לצורך שניהם שרי משום דס"ל דכל תלישה ותלישה או דליה ודליה של מים שמדלה הגוי ומכוון לשניהם הוי מעורב צורכו וצורך ישראל ושרי ודמי לנר וכבש ולא אמרינן כיון דמשקה לבהמת ישראל וכן מאכילה עשבים הוי זה לחוד וזה לחוד זה דעתו ז"ל אף שיש מן ההפרש ביניהם ולפי דבריו אלו הדין יוצא דיכול ישראל להאכיל לבהמתו עם בהמת הגוי ביחד כיון דהגוי תולש לצורך שניהם אבל זה אינו דבמשנה וברייתא תני אחריו בכולהו והוו בדוקא וכ"כ רש"י ז"ל גבי ברייתא דמאכיל אחריו ישראל וז"ל מאכיל אחריו ישראל את בהמתו ואחריו דוקא נקט בכולהו דגוי לצורך עצמו עבד עכ"ל נראה בבירור דדוקא אחריו הוא דשרי וצ"ל דהתם שאני משום דאי מאכיל ישראל בהמתו בהדי בהמת גוי נראה כאלו לצורך ישראל תלש גם אפשר דאחר דאכלו מה שתלש יראה הגוי דצריך עוד ויתלוש ונמצא דהוי בשביל ישראל אבל אחריו דליכא למיחש להכי שרי ולא תעזוב נפשי לשאול מאי דקשיא לי על פי' רש"י דאמאי לא כתב דברים אלו במתני' דתני אחריו והמתין עד הברייתא.
איך שיהיה נמצא דס"ל להרשב"א ז"ל דלצרכו ולצורך ישראל שרי ואהא הוקשה לו מסוגיין בין לרבא בין לאביי לאביי בפניו אסור ולפי מ"ש הוא בין בפניו בין שלא בפניו שרי ולרבא ג"כ דטעמא הוי משום דנר לאחד נר למאה ותירץ לזה בתירוץ ב' וז"ל וי"ל דשמא אותו גוי שעשה את הכבש לא מאותם שהיו באים בספינה הצריכין לירד [היה] אלא אחר שלא היה בספינה כדי שירדו משם הבאים בספינה עכ"ל. וקשה לי על תירוץ זה דמלישנא דמתני' משמע דגוי שעשה הכבש היה בספינה דקתני מעשה וכו' ועשה נכרי כבש לירד בו וירדו בו ר"ג וזקנים ואין לדחוק ולומר דלירד בו קאי לכבש לירד בו מי שיהיה ולאו היינו הגוי גופיה דהא ברישא דמתני' קתני עשה נכרי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל דמוכח בבירור לישנא דלירד בו היינו הגוי העושה הכבש וא"כ מעשה דמביא אח"כ איירי בענין זה וצ"ע.
איך שיהיה נמצא דלדעת הרשב"א לצורכו ולצורך ישראל שרי אפי' במידי דמפיש לא כן דעת רבינו דאפילו במידי דנר לאחד נר למאה צריך דוקא שיהא לצורך גוי דוקא וכגון דקרי שטרא דוקא וז"ש תבת בלבד וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל דכתב אבל הדלקת נר וכו' אע"פ שהוא מכירו אם עשה בשביל עצמו מותר נראה מלשונו דוקא בשביל הגוי ולא בשביל ישראל ג"כ והוא כדעת רבינו.

ג

ליקט עשבים וכו'. אלא א"כ אינו מכירו. וכתב הרב המגיד ובודאי וכו' עד ומ"מ בהלכות לא הביאו וכו' עכ"ל וכתב מרן ולא נהירא דא"כ לא היו משמיטים רבינו והרי"ף דברי אביי וכו' עכ"ל וכן כתב גם הלח"מ ולענ"ד מ"ש הרה"מ הם דברים נראין בטעמם דלא החליט לומר דרבינו פוסק כאביי גם כן אלא כתב אפשר דפוסק כאביי ג"כ דבכלל דמ"ש דכל שאינו מכירו שרי נפקא דאפי' מכירו כל שאינו בפניו הוי כאינו מכירו או אפשר דדוקא מכירו כתב רבינו אבל דעת הרי"ף ודאי דאינו פוסק כאביי ופשוט.

ד

נר הדלוק וכו'. וכתב הרב המגיד וז"ל ויש מי שכתב וכו' עד וצ"ע ועיין במ"ש הלח"מ בכוונת הרה"מ וכן הבין מרן בב"י סי' רע"ו בדברי הרה"מ והשיא דעת רש"י דס"ל דדוקא מחצה על מחצה הוא דשרי אבל ברוב ישראל אף דעושה לצורכו אסור יעו"ש והב"ח ס"ק ג' כתב בפי' דברי הרה"מ ונראה דמסתפק משום דבעובדא דשמואל היה הוא וגוי לבדו והתם דוקא איכא למימר כיון דהדליק הנר ומשתמש בו לצרכו ודאי אדעתא דנפשיה עביד אבל ברוב ישראל או מחצה על מחצה כיון דאיכא הרבה ישראל איכא למימר אדעתא דהרבה ישראל קא מדליק [וכו'] ובזה נסתפק הרה"מ אבל במחצה על מחצה דהוי כרוב ישראל לא נסתפק עכ"ל. ודבריו תמוהים דאיך מסתפק הרה"מ במחצה על מחצה ועביד הגוי לצורכו אי אסיר והא עובדא דרבן גמליאל וזקנים היו לפחות מחצה על מחצה ועשה גוי כבש לירד בו וירדו ר"ג וזקנים ואין לומר דהיו רוב גוים ומיעוט ישראל דחוץ דליכא משמעות מזה כלל עוד זאת דא"כ דרובם גוים מאי מקשה בש"ס והא ר"ג מכירו הוה ומאי מקשה שאני התם שהיו רוב גוים ומיעוט ישראל ומשו"ה אע"פ שמכירו מותר אלא וודאי שהיו לכל הפחות מחצה על מחצה וכמ"ש הלח"מ.
ולמה שהקשה הרב מקראי קודש דאמאי לא אשמיענו רבינו הך דינא גם במחצה על מחצה כשיש הוכחה והצריך עיון י"ל דרבינו נקט סתם אבל דבר שאין בו למעט ולהרבות וכו' וסתם וכתב ישראל וגוי ומשמע שהם שוים והישראל והגוי בין א' בא' בין ה' בה' כי כולם שוים ומשו"ה לא נחית לפרש.
וראיתי להט"ז ס"ק ב' כתב וז"ל ב"י כתב והרב המגיד נסתפק בזה קאי על הרא"ש עד ובחנם האריך מורי חמי עכ"ל ואני לא מצאתי מקום באופן לפרש דברי מרן כן כי צווחים ככרוכייא כמ"ש הב"ח לדעתו שכן על מה שהביא מחלוקת רש"י והרא"ש ברוב ישראל כתב והרה"מ נסתפק בזה נמצא דקאי על רוב ישראל ואדרבא אחר המחילה רבתי הוא טרח בחנם לכתוב כן על חמיו ז"ל דכן הוא האמת כוונת רבינו בדברי הרה"מ כמו שהבין הב"ח וכדכתיבנא ועיין בס' צרור החיים רצה לסייע להט"ז וז"ל וכן במעשה דר"ג וזקנים וכו' עד ולא היה אפי' במחצה על מחצה עכ"ל וכתב כן שלא בהשגחה דמתני' תני וירדו בו ר"ג וזקנים ועוד ספינה יכול להנהיגה אדם אחד ודאי דהיו עוד ספנים גוים אפי' שהיה ספינה קטנה ומ"ש רש"י ישראל וגוי ר"ל שוים דליכא רוב באחד מהם וכמ"ש לעיל בדעת רבינו וזה סייעתא למ"ש לדעת רבינו ובדברי רבינו יש להקשות למה כפליה לתנאי דהרי העתיק דין זה בשלמות לקמן פי"ב ה"א וגם שם יש להקשות דכיון דהעתיק דינא דרב אמי דבדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד למה העתיק מתני' דכ"ש הוא.

ה

מת שעשו לו כותים וכו'. הכי איתא במתני' וגמ' שבת דף קנ"א וכתבו התוס' ד"ה נכרי וכו' ע"כ נראה דלא יספוד בהן ישראל וכו' עד כמה בני אדם עכ"ל וכונתם מבוארת דכל שהוא לשום אדם אחד וידעו כולם דלשם אדם פלוני נעשה אסרו עולמית וע"פ דברי התוס' אלו אני תמיה על מ"ש הט"ז סוף סי' שכ"ה ס"ק י"ד שכתב על מרן שלא סיים בדין חלילין והוא שלא יהא הדבר בסרטיא כמו שסיים הרמב"ם דאולי משגה הוא ונתן מכשול לפני הרב הלבוש שחילק בזה וכו' יעו"ש.
ושארי ליה מאריה דמרן והרב הלבוש אזלי בחילוק התוס' בין דבר שהוא מסוים לאדם אחד לדבר שהוא לכמה בני אדם והוא מילתא דמסתבר ואף דלא סברי לענין דינא כהתוס' שיש חילוק ביניהם בפי' דשמעתתא דאילו התוס' מפרשי כרש"י ומרן כרבינו ומדברי התוס' אלו עיין למרן בב"י סי' הנזכר על מ"ש הטור ואם אמר לו ישראל להביאן לו אסורין לו לעולם כתב מרן דלא ידע מהיכא נפקא ליה והביא מדברי התוס' אלו דכל שהוא לאדם ידוע וידעו בו רבים אסור לעולם א"כ כשהביא לישראל זה וידעו בו אסור לעולם ובידעו בו איירי הטור ואח"כ הוקשה למרן דא"כ לא היה לו לתלותו באמירה דאף בלא אמירה הדין כך כיון שהביאן לישראל פלוני וקשה לי על מרן דלמה לא הקשה עוד דאם הטור נגע בדין זה מטעמא דהתוס' ז"ל הו"ל לכתוב תנאי זה דדוקא אם בפרהסיא הוא דאסור עולמית וכדכתיבנא בדעת התוס'.
ועוד קשה לי עליו דאמאי לא ידע מהיכן נפקא ליה להטור ז"ל עדיפא מינה מצינו לרש"י שכתב על מתני' דנכרי שהביא חלילין לא יספוד וכו' כתב רש"י לעולם וקנס הוא וכו' והוא אפילו בלא אמירה כ"ש באמירה ואף דלא פסק כרש"י היינו דוקא בלא אמירה אבל באמירה מסתברא דליקנסיה ובדברי הטור קשה לי שכתב האי דינא דאמירה באמצע ואח"כ כתב ואדוני אבי הרא"ש הסכים לפירוש רש"י דהאי וא"א וכו' הו"ל לכותבו קודם דואם אמר שהוא סיום דינא דלעיל ומן התימה על מרן שלא הרגיש בזה ושוב ראיתי להב"ח שנדחק בזה.

ואם

היה הקבר בסרטיא וכו'. וכתב הטור סי' שכ"ה וא"א הרא"ש לא חילק וכו' אבל הרמב"ם כתב וכו' וכתב מרן מ"מ עדיין יש לדקדק למה השמיט הרא"ש לכך נ"ל דהרא"ש מפרש כפי' הגאונים והקשה עליו הרב יד אהרן נר"ו בהגהות ב"י דממ"ש הרא"ש על מ"ש רש"י עולמית ולא נהירא וכו' ועוד דמדפריך בש"ס גבי עשה נכרי [וכו'] אמאי ה"נ ימתין ועל מה קאי ה"נ אי לא קאי אחלילין עכ"ל מזה משמע דס"ל כפי' רש"י בפירוש הסוגייא וכו' יעו"ש וי"ל דלעולם דהרא"ש כפי' הגאונים ס"ל וקושיא זאת השניה היא לדידיה דרש"י דמפרש הש"ס דקאי ארישא ואף דכפי פירושו אין זו קושיא וא"כ יכול להיות הדין אמת גבי חלילין דלא יספוד בהם ישראל עולמית מ"מ כיון דבלא"ה איכא קושיא אחרת שהקשה אותה בתחילה ומכחה נדחה הדין הקשה קושיא זאת השניה לרש"י דלדברי רש"י קשה ג"כ קושיא זאת.

ו

עכו"ם וכו'. וכן פי' הרי"ף בש"ס וכתב עליו הרא"ש לפי פי' זה מאי אלא א"כ באו ממקום קרוב ה"ק לא יספוד בהן ישראל אלא א"כ ימתין בכדי שיבואו ממקום קרוב ודחה להא דרב אלפס והסכים לפי' רש"י ויהיה לשון המשנה כצורתה ומן התימה עליו דכשהביא הרא"ש משנה זאת בפ' אין צדין להקשות לפי' ר"ת העתיק לא יספוד בה ישראל וכו' עד כדי שיבואו ממקום קרוב וזה כפי' הרי"ף ואי הוה איפכא דכאן היה פוסק כפי' הרי"ף ובפ' אין צדין היה מעתיק המשנה כצורתה לא הוה קשיא דהוה אמרינן לישנא דמתני' נקט ברם היות להיפך קשה.

ח

ולא אסרו בכל מקום וכו'. שמא יאמר לגוי. הכי איתא פ' אין צדין דף כ"ד ע"ב אמר רב פפא נכרי שהביא דורון וכו' בכדי שיעשו וכו' וכתב רש"י וכו' משום מוקצה ואפי' לר' שמעון וכו' וראיתי להרשב"א בחי' שבת פרק כ"ג על מתני' דעשו לו ארון וכו' כתב וז"ל ואין טעמו מחוור דכיון דאסורין לערב בכדי שיעשו כבר נתבאר דאין זה משום מוקצה וכו' דאילו היה כן לערב מותרין מיד וכו' אלא טעמא משום שנעשית מלאכה דאורייתא וכו' עכ"ל וכן הקשה הר"ן גם כן יעו"ש. ולענ"ד נראה פשוט דמאי דנקט רש"י האי טעמא הוא כדי לאסור גם בטילטול לא כן אי הוה נקיט טעמא דשלא יהנה דהוה שרי בטילטול ומשו"ה נקט האי טעמא וכן הטור סי' תקט"ו אסר ביו"ט עצמו בטילטול וק"ל. וראיתי להב"י סי' שכ"ה כתב על מה שאסר הטור בטילטול וכ"כ הרי"ף והרא"ש וז"ל הא דאמרינן אסור לא מיבעיא באכילה אלא אפי' לטלטל אסור וכו' יעו"ש וקשה אמאי השמיט מרן גם לרש"י דסובר דאסור בטילטול וכדכתיבנא ולהרא"ש אין להקשות אמאי חזר לכתוב עוד הא דאסור בטילטול דהא העתיק בתחילת דבריו לשון רש"י ולא הקשה עליו כלום דחזר לכותבו בשביל דבר והפוכו דבבא מחוץ לתחום אע"ג דאסור באכילה מותר בטילטול יעו"ש. אך קשה להרשב"א שכאן לא נתחוור [לו] פי' רש"י ואילו בפרק כל כתבי על מתני' דמילא מים ד"ה גמ' הא דתניא וכו' כתב טעמא דמוקצה ושכן כתב רש"י יעו"ש וסותר עצמו דידיה אדידיה.
עוד כתב רש"י ולערב אסורין בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת יו"ט יעו"ש והתוס' חלקו עליו ואמרו הטעם שמא יאמר לגוי לך וקנה וכו' יעו"ש ונפק"מ טובא ודעת רבינו נראה כר"ת ודעימיה שכתב שמא יאמר לגוי ולפי טעם זה כתב הרשב"א פ' שואל דהא דצריך להמתין בכדי שיעשו היינו לו אבל לאחר מותר מיד ודקדק כן מכמה מקומות יעו"ש וכ"כ הרא"ש ג"כ בפ' אין צדין דלר"ת מותר לישראל אחר מיד דלא שייך שמא יאמר לגוי דאין אדם חוטא ולא לו ברם הרא"ש וכן הרשב"א כתבו בפ' כל כתבי דהא דקאמר במתני' ואם בשביל ישראל אסור היינו אסור לכל ישראל אפילו למי שלא נעשה בשבילו וקא יהיב טעמא משום דהוי איסור דאורייתא ולכאורה נראה דפליג דידיה אדידיה וכבר הרגיש זה הרב המגיד בדעת רבינו דס"ל הכי ג"כ דסובר טעמא דשמא יאמרו לגוי ולעיל בסוף הל' ה' כתב דגם לאחר צריך בכדי שיעשו וז"ל ואעפ"כ צריך להמתין בכדי שיעשו שלא חלקו בדבר שנעשית בו מלאכה גמורה בשביל ישראל וכו' וכוונתו דאף דמותר שלא תחלוק בדבר וכו' וזה דעת הרא"ש וזהו שכתב הרא"ש אבל באיסור דאורייתא וכו' כלומר כיון שהוא איסור דאורייתא לא מחלקינן.
המורם מכל הכתוב שדעת רבינו כר"ת ודעימיה דטעמא דבכדי שיעשו הוא שלא יאמר לגוי וכ"כ הרב המגיד ז"ל והצריך טעמא דשלא תחלוק וכו' ודברי הרה"מ אלו נעלם למהר"ם מטיוול יעו"ש ביד אהרן סי' תקט"ו בהגהות הטור אך קשה טובא מה שהקשה הלח"מ להרה"מ פ"א מהל' יו"ט הכ"ד שהסכים דעת רש"י לדעת רבינו יעו"ש ויותר תימה להרה"מ גופיה דסתר עצמו דידיה אדידיה משבת ליו"ט וכן קשה למרן בספרו הקצר דבסי' ש"ז העתיק דברי רבינו דידן והיינו כר"ת ודעימיה ובסי' תקט"ו פסק כרש"י ודעימיה עוד קשה וכן הקשה אלופינו בתורה החכם השלם הוא מהר"י אלבעלי ז"ל דבהל' יו"ט [פ"א] הכ"ד כתב הרה"מ וכן הסכים הרשב"א בראיות והיינו כרש"י ובהל' שבת סוף הכ"ג כתב והרשב"א ז"ל לא הכריח בזה כלום וסותר עצמו וממ"ש הרשב"א פ' כל כתבי ד"ה רבא אמר דאסר בנעשה בשביל ישראל זה אף לישראל אחר משמע דס"ל כרש"י דהיינו טעמא שלא יהנה ממלאכת שבת ואי מהא היינו יכולין לדחות דלעולם דלא הכריח ומה שאסר אף לישראל אחר הוא לחומרא וכדעת רבינו והרא"ש אך מה שהסכים בראיות סותר זה.
וזה שנים רבות עברתי על דברי הרא"ש בפ' אין צדין וראיתי שמחתינהו לרבינו והראב"ד עם רש"י ודעימיה בחדא מחתא ותמהתי עליו ממ"ש רבינו כאן בהל' שבת שמורה שדעתו כר"ת ודעימיה ושאלתי להרב המובהק שמואל תוב"ב נר"ו תושב קושטא וז"ל בכתב בא אלי ומאי דכתב דהרמב"ם ס"ל כרש"י היינו שסובר כדעת רש"י דלערב ביו"ט שני צריך בכדי שיעשו ולא בעי מוצאי יו"ט שני וזה ברור בדבריו בפ"א מהל' יו"ט ששם השוה דין ביצה לדין ניצוד ונעקר דאי ניצוד או נעקר בראשון תאכל בשני והרב המגיד כתב שם סברת ר"ת בשם יש אומרים וכתב שהעיקר כדברי רבינו ושכן הסכים הרשב"א ומרן סי' תקט"ו כתב בשם הגהות מיימוני שדעת רבינו כבעל הלכות גדולות וכתב עליו שלא חש לקמחיה דבהדיא סבר הרמב"ם כרש"י יעו"ש איברא שהלח"מ בהל' יו"ט תמה על הרה"מ ורצה ליחס לרבינו סברת ההלכות גדולות ור"ת ממ"ש בהל' שבת ורצה לדחוק בדברי רבינו שבהל' יו"ט ולפרשם כדעת הה"ג דמאי דכתב רבינו דבר הניצוד היינו שניצוד מאליו דהוי כמו ביצה ומאי דכתב דבר הנעקר מהמחובר היינו שעקרו הגוי לעצמו דהכי פירשו התוס' עובדא דההוא טביא וכו' ואני תמה עליו דמה יענה ביום שידובר בו מ"ש רבינו פ"ב מהל' יו"ט גוי שהביא תשורה לישראל ביו"ט אם יש מאותו המין במחובר לקרקע או שהביא חיה עופות ודגים שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו וליכא לדחויי דלישנא דרב פפא נקט ומאי דפרישנן בדברי ר"פ נפרש בדבריו דמלבד שרבינו הביא דין נצודין שלא הוזכרו בדברי ר"פ ונחית לפרושי היה לו לפרש אי ס"ל דבעינן מוצאי יו"ט ב'.
והמדקדק לשון רבינו עיניו יחזו שאי אפשר לפרשם כמו שפי' הה"ג ור"ת דברי ר"פ שר"פ אמר אם יש מאותו המין במחובר אסור ולערב נמי אסורים בכדי שיעשו ופי' הם ז"ל דלמוצאי יו"ט ב' קאמר אבל רבינו עשה הכל דין אחד שכתב הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכ"ש וא"א לפרש אלא לערב שאחר היום עצמו וזה פשוט באופן שדברי הרא"ש חזקים כראי מוצק שדעת רבינו כדעת רש"י שבליל יו"ט ב' שרי בכדי שיעשו.
ולמאי דקשה עליו ממ"ש בהל' שבת שטעם המתנה בכדי שיעשו הוא משום גזרה ולפי טעם זה היה צריך לאוסרו עד מוצאי יו"ט שני נראה לענ"ד על צד הדחק שרבינו ס"ל כדינו של רש"י ולא מטעמיה דשלא יהנה ממלאכת יו"ט משום דקי"ל המבשל בשבת שמותר לאחרים למוצאי שבת מיד וכמ"ש פ"ו הל' כ"ג ואי איתא לטעמא דשלא יהנה ממלאכת יו"ט גם שם היה צריך להמתין ומשו"ה דחה טעם רש"י ובעיקר הדין לא ס"ל כה"ג ור"ת משום דקשיא ליה סוגיית ההוא טביא דאיתצד ביו"ט א' ואכלו ליה ביו"ט שני ולא ס"ל דאיתצד מאליו דהו"ל לש"ס לפרושי וגם סוגיית בני גיננא דפשטא מוכחא כדינו של רש"י ורבינו משו"ה מזכה שטרא לבי תרי הדין כדעת רש"י והטעם כה"ג ור"ת ואף דמשום טעמא דגזרה היה צריך לאוסרו עד מוצאי יו"ט ס"ל מכח הנך סוגיי ופשט דברי ר"פ דלא החמירו כולי האי לאוסרו ביו"ט ב' אף דשייך הגזרה ואל תתמה ע"ז שהרי ר' יחיאל מפרי"ש שהביא הרא"ש דס"ל כדעת ר"ת דאסור עד מוצאי יו"ט שני ואפ"ה ס"ל דאי חל שבת במוצאי יו"ט שני דשרי דכולי האי לא החמירו וכתב עליו הרא"ש דהכי מסתברא הרי דאף דשייך למגזר שמא יאמר לגוי בי"ט א' שיביא לו איזה דבר לאוכלו בשבת שאחר יו"ט שני אפילו הכי לא גזרינן כולי האי השתא דאתית להכי מצינן למימר דרבינו האי קולא אקיל אף בי"ט ב' עצמו.
ועוד יש סמוכות לדין זה ממאי דכתבו חכמי לוניל הביא דבריהם הרא"ש משם הרז"ה דדבר שאין במינו במחובר שהובא לישראל ביו"ט א' של ר"ה שמותר ביו"ט שני וא"צ להמתין כלום ואף שהטעם משום קנסא שמא יאמר לו דיו שקנסו אותו בא' יעו"ש הרי אף דשייך טעמא לאוסרו בב' אפ"ה שרינן ליה ואף שדברי חכמי לוניל אמורים בדבר שאין בו משום הכנה רבינו ס"ל האי קולא אף בדבר המחובר ודוקא ביו"ט שני של גליות חוץ מר"ה ושבת שאחר יו"ט כמ"ש פ"א מהל' יו"ט כנ"ל לכאורה ליישב דעת רבינו והרא"ש ושלומך יגדל כנפש דורש שלומו וטובתו חיים שמואל תוב"ב.

ט

עיין מ"ש לעיל פ"ב ה"י.

או

וכו'. צורך הרבה וכו'. מכאן קשה על מ"ש המל"מ על מרן ב"י סי' רמ"ד וז"ל ויש לתמוה דאיך עלה בדעתו של מרן וכו' עד אלא בדאיכא מקצת חולי או צורך מצוה וכו' עכ"ל כתב רבינו בפי' גם באיכא צורך הרבה והיינו נדון המכס ואדרבא על תירוץ ב' של מרן קשה מהך דכתב רבינו.

יא

הלוקח בית בא"י וכו'. בסוריא וכו'. וקשה טובא דהאי תנא דס"ל דלוקח בית בסוריא יכול לכתוב אונו בשבת הוא משום דס"ל דכבוש יחיד שמיה כבוש והוי ארץ ישראל וכמ"ש שם בש"ס בהדייא בגיטין דף ח' וכיון דרבינו פסק דלא כי האי תנא אלא כמ"ד כבוש יחיד לאו שמיה כבוש פ"א מהל' תרומות יעו"ש וסוריא לא הוי כא"י אלא מדרבנן לענין תרומות ומעשרות מאי ישוב א"י איכא לעבור משום שבות דדבריהם ומה גם דפסק רבינו דמותר למכור לגוים בסוריא בית יעו"ש פ"י מהל' ע"ז והשתא למכור שרי לקנות יכתוב בשבת ויעבור על השבות שלא במקום מצוה וכן הקשה המג"א סי' ש"ו סק"כ יעו"ש ואפשר לישב על צד הדחק דפסק רבינו כהאי תנא דסוריא כא"י לדבר זה אף דלא ס"ל דכבוש יחיד שמיה כבוש משום דאף לדידיה דלא ס"ל הכי אלא דכבוש יחיד לאו שמיה כבוש מ"מ כיון דהוי שבות דשבות וכמ"ש הגהות אשר"י בשם אור זרוע הביאו דרכי משה סי' הנזכר וכן הרב המפה שם יעו"ש ורבינו ס"ל דבשבות דשבות כשיהיה צורך הרבה או קצת מצוה שרי וכמ"ש לעיל הל' ט' וסוריא כיון דמדרבנן דימוהו לא"י לחיוב תרומות ומעשרות אף דשרי למכור קצת מצוה מקרי ואה"נ דהוי דלא מטעמיה וכיון דלא נפק"מ מידי לענין דינא נקט רבינו לישנא דגמ' וברייתא דגיטין.
ומדברי רבינו אלו נתחזקה תמיהת מרן כ"מ פ"א מתרומות ה"ד שהקשה על רבינו שכתב דסוריא כא"י מדברי סופרים דאילו מדין תורה פטורה וז"ל וקשיא לי למה הוצרכו ליתן טעם בפ"ק דגיטין לחיוב סוריא במעשרות [ובשביעית] משום דקסבר כבוש יחיד שמיה כבוש הו"ל למימר דאפילו למ"ד מדאורייתא פטורה דלאו שמיה כבוש לא אמרו חייבת אלא מדברי סופרים וכו' עכ"ל דאי לאו מ"ש רבינו כאן לא הוה קשה דהוצרך הש"ס לומר דס"ל להאי תנא כבוש יחיד שמיה כבוש מכח סיפא דכותבין עליו אונו ואפילו בשבת משום ישוב א"י ואי מדרבנן מאי ישוב א"י איכא ברם עפ"י מ"ש רבינו כאן קשה טובא דמה שנאמר לדעת רבינו נאמר לתנא דברייתא וכ"כ המים חיים בנימוקיו על רבינו הלכות תרומות.
הלום בתירוץ מרן ז"ל יש מקום עיון לענ"ד בין במה שתירץ הוא בין במה שתירץ מהר"י קורקוס דתירוצם לא שייכי לכשנקשה מסוגייא אחרת לרבינו דגרסינן בע"א דף כ"א על מתני' דאין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צ"ל שדות ובסוריא משכירין להן בתים אבל לא שדות וכו' ובעי בש"ס בסוריא מאי שנא מכירה דלא משום מכירה דארץ ישראל אי הכי בשכירות נמי נגזור היא גופא גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה והא שכירות שדה דבסוריא דגזרה לגזרה היא וקא גזרינן התם לאו גזרה היא קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש שדה דאית ביה תרתי גזרו ביה רבנן בתים דלית ביה תרתי לא גזרו בה רבנן עכ"ל ולפי דעת רבינו דסוריא כא"י מדברי סופרים למה הוצרכו לאוקומי דהאי תנא ס"ל דכבוש יחיד שמיה כבוש הו"ל למימר דאפילו למ"ד מדאורייתא פטורה דלאו שמיה כבוש מדרבנן חייבת ומתיישב שפיר דלא הוי גזירה לגזירה אלא היינו טעמא שדה דאית ביה מדרבנן חיוב בתרומה וכו' גזרינן שכירות אטו מכירה בתים דאינו אלא משום א"י דהוי גזרה לגזרה לא גזרו ומצינו בכוליה תלמודא דחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה וכ"ש כאן דהוי כשל תורה.
ובזה ניצולנו מדוחק דצריך לדחוק ולומר כמ"ש רש"י דלא אחמור רבנן למגזר מכירה דבתים בסוריא אטו שכירות וכאן לא שייך תירוץ הרי"ק וגם תירוץ מרן לא שייך שתירץ וז"ל ושמא י"ל דהו"מ למימר הכי אלא דבעא ליתובי מתני' אפילו תימא דחייבת מדאורייתא עכ"ל והוא תימה דטפי עדיפא לומר אפילו למ"ד כבוש יחיד לאו שמיה כבוש ולא פליגי בזה עם ר' יוסי ועוד שדברי מרן מצד עצמם אינן מובנים דמאי אפילו שייך ואפשר לומר דכיון דנשתנה סוריא מא"י בג' דברים הו"א דאי אפשר דס"ל להאי תנא דהוי כא"י אפילו מדאורייתא קמ"ל ואפ"ה לא נתקררה דעתי בזה ברם בסוגייא זו שהבאנו ליכא למימר כן ומה יענה מרן לקושיא זאת ואפשר לומר דגם כאן שייך לומר אפילו תימא דחייבת מדאורייתא לפי שהוא חידוש דאפ"ה לא גזרו מכירה דבתים דסוריא אטו שדות.

טו

וכן מותר לאדם וכו'. וכתב הרב המגיד ויש מי שאסר וכו' וא"ת וכו' ע"כ וקשה לכאורה שמדברי רבינו הל' י"ג נראה שאם היה בקבולת שרי שכתב וז"ל שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני שכר וכו' מכלל דאי ידעי שהוא בקבולת שרי ושוב ראיתי דלא קשה על פי מ"ש הב"ח סימן רמ"ד סק"ג וז"ל דאיכא להקשות כיון דמדינא כל קבולת שרי דגוי אדעתא דנפשיה עביד וכו' וי"ל דאין דעת הרמב"ם ז"ל דקבלנות אסור מפני דדרך לשכור פועלים יום יום אלא דכל שאין לפועל חלק בריוח הן רב הן מעט אלא שכרו בדבר קצוב אסור כיון דהכל יודעים שעושה מלאכה בשביל ישראל וכו' עכ"ל והוא אמת בלשון רבינו וכן דייק רבינו סוף פ"ז מהל' יו"ט שכתב שאין הכל יודעים ההפרש שיש בין (המשכיר) [השכיר] ובין הקבלן ולפיכך אסור עכ"ל.

יז

המשתתף עם הגוי וכו'. וכתב הלח"מ על מ"ש הרב המגיד על שם רש"י וז"ל דה"ק דאם לא התנה מתחילה וגם לא אמר טול את חלקך בשבת וכו' וז"ל קשה דמה לנו אם אמר לו אחר השיתוף טול חלקך בשבת דאפי' אמר כיון שהוא אחר השיתוף לא מהני ולא יזיק גם כן דמה לנו אם אמרו אח"כ ועיין מ"ש שהוא דוחק ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה דעדיפא מינה כתב הר"ן בפי' דברייתא דאמרה ואם באו לחשבון אסור דקאי אחלוקה דואם תקנו מתחלה דשרי וה"ק ואף אם תקנו מתחילה כיון דאח"כ באו לחשבון אסור וה"ט דחשבינן לתנאו הא' כערמה וא"כ מה חידוש הוא מ"ש רש"י דאי מתחילה סתמו ואח"כ אמרו טול חלקך בשבת דאסור ודע דבש"ס קא בעו סתמא מאי והביאו מהך ברייתא דקשיא דיוקא אדיוקא וסיימא אלא מהא ליכא למשמע מינה ע"כ וקשה דאמאי לא אמרו נעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא וכמ"ש בריש קידושין דף ה' ע"ב יעו"ש. וראיתי בלחם סתרים וגופי הלכות בתבת נעשה דכיון דלא דמי טעמא דרישא לטעמא דסיפא לא אמרינן נעשה הכא נמי כיון דלא דמי טעמא דרישא לטעמא דסיפא לא אמרינן נעשה דרישא האיסור הוא לפי שיחשדוהו אבל הוא לא גילה דעתו כלל דהכל בסתמא אבל סיפא דבאו לחשבון אסור הוא דגלי דעתיה ע"כ ולא ידעתי מה הוא סח דסתמא דדייקינן מרישא דאם התנו מתחילה שרי הא סתמא אסור היינו טעמא דכל דלא התנו מתחילה שניהם מתחייבים בכל יום וחשיב גוי שלוחו דישראל והיינו ממש טעמא דדינא דסיפא דואם באו לחשבון אסור דהוי שלוחו וחזרה קושיא לדוכתא.

המשתתף

עם הגוי וכו' אם התנו וכו'. וכתב הרב המגיד וז"ל ורבינו ז"ל לא הזכיר באו לחשבון נראה שהוא מפרש כפרש"י עכ"ל. ויש להקשות דלפי דבריו אמאי לא השיגו הראב"ד דהראב"ד אינו מפרש כפי' רש"י אלא דקאי ולואם התנו מתחילה והכי פירושו אע"פ שהתנו מעיקרא אם אח"כ באו לחשבון ותהא חלוקתן שוה דהיינו שחושבין כמה דמים נטל הגוי וכנגדן נוטל הישראל אסור יעו"ש הובא בהר"ן ובב"י סי' רמ"ה וי"ל דס"ל להרה"מ דמשו"ה הראב"ד אינו משיגו דיש לפרש דברי רבינו בפירושו רמזו רבינו במ"ש אם התנו מתחילה שיהיה שכר השבת וכו' אם מעט ואם הרבה מותר מכלל דאל"ה אסור אפי' אם התנו יום נגד יום כיון דחושבין מעות נגד מעות ונמצא שהעתיק כל הברייתא וכפי' הראב"ד ואף דאין פשט דברי רבינו כן מ"מ אינו משיגו מאחר דיש לפרש כן אך ממ"ש רבינו הל' מאכלות אסורות קשה וכדכתיבנא וכבר ראיתי להלח"מ שם תמה על הרה"מ כן ועיי"ש מה שתירץ אך צריכין אנו למודעי דלפי תירוצו עדיין קשה האי דנקט רבינו כאן אם מעט ואם הרבה כיון דלא ס"ל כפי' הראב"ד.
ולענ"ד נראה והוא בהקדים מ"ש הב"ח סי' הנזכר וז"ל ונראה לענ"ד דאף לפרש"י ושאר פוסקים דהאי ואם באו לחשבון לאו אהתנו מתחילה לכך קאי משום דבהתנו מתחילה אפילו באו לחשבון נמי שרי היינו דוקא הך באו לחשבון כפי' רש"י דהיינו לאחר זמן וכו' עד סוף דבריו והם דברים ראוים אליו אף שראיתי מי שגמגם על דבריו וא"כ רבינו אף דפירש כפירוש רש"י מ"מ פירוש הראב"ד אמת לענין דינא ומשו"ה דינו דהראב"ד רמזו רבינו בדבריו אף דמפרש כפרש"י וכן במאכלות אסורות כתב רבנו כן שהדין דין אמת ובזה אין אנו צריכין למ"ש הלח"מ שם דדוקא בדין ערלה כתב רבנו כן כנ"ל דעת הרה"מ לדעת רבינו ומשו"ה לא השיגו הראב"ד מאחר דלא נפקא לן מידי לענין דינא.
ובדברי הרב המגיד אלו ראיתי להרב בשיירי [כנה"ג] סי' רמ"ה הגב"י אות ג' כתב וז"ל שאלה אחד קטנה אני שואל בדברי הרה"מ וכו' דמה בכך שפי' כפי' רש"י ואיך נתיישב מה שלא הביא ואם באו לחשבון אסור במה שסובר כפרש"י דעדיין קשה אמאי לא הביא חלוקה זאת וכו' יעו"ש וי"ל דכוונתו דכיון דרבינו שינה הדינין מסדר הברייתא דבברייתא תחילה תלי האיסור ואח"כ ההתר ומשו"ה הוצרך לשנות ואם באו לחשבון לא כן רבינו דבתחילה הוצרך להעתיק ואם באו לחשבון כן נראה לי לישב דברי הרה"מ ומ"מ מ"ש הרב להשוות דברי הרה"מ והטור נאה ומתקבל וראוים הדברים למי שאמרן.

ואינו

מוסיף לו כלום וכו'. אלא א"כ התנה וכו'. יש לדקדק שהם דברי מותר ונראה שבא לחדש דאפי' שאינו שואל לו משכר השבת כלל אפי' ששואל לו חלק יתר דהיינו שיטול הישראל ששים והגוי מ' אחר שנטל הגוי שכר שבת אסיר דזה הוי ערמה והוי נוטל שכר שבת כיון דלא התנה כך מתחלה וזהו שכתב רבינו ואינו מוסיף לו כלום כנגד יום השבת יהיה באופן שיהיה וק"ל.

יח

הנותן מעות לגוי וכו'. וכן הורו כל הגאונים. ועיין מ"ש הרב המגיד להביא דין זה אל הסברא ותמיה לי טובא דדין זה הוא מבואר בש"ס ע"ז דף כ"א ע"ב בשדה מישראל שיכול ליתנו לנכרי לאריסות וגוי עוסק בשבת ויו"ט דגוי בדידיה קא טרח ופסקו רבינו לעיל הט"ו והיינו הך וגם עוד ראיתי קושיא דדין זה הו"ל להסמיכו לעיל הט"ו כי משם תורה יוצאה ומה גם דמעיקרא הדין יתר וא"צ לו דהיינו הך.

יט

לא יתן וכו' קודם שחשיכה וכו'. יש לדקדק דמאי שנא דכאן שנה רבינו קודם שחשיכה ובחלוקה שאחריה כתב קודם השבת ולאו זמנם שוין דקודם חשיכה הוא מבעוד יום קודם בין השמשות וקודם השבת הוא קודם סמוך לשבת וי"ל דיש הפרש בין הדינים דנותן כלים לאומן שהוא מלאכתו ובשבילו הוא עושה חמיר טפי לא כן בכל הנך דלקמן שהם עניינים דגוי לעצמו א"צ להחמיר אך קשה לזה ממ"ש רבינו לקמן בדין האגרת דמותר קודם השבת ודין האגרת דומה לאומן ומאי שנא וכעת קשה.

כ

הנותן אגרת וכו'. עיין מ"ש מרן שרבינו אינו מפרש כרש"י וכו' ולענ"ד כל דברי רש"י מורים כפי' רבינו ז"ל שהבי-דואר הוא במקום שממנו שולחין האגרות יעו"ש וכעת איננו איתי ספר הרלנ"ח שהאריך בזה כמ"ש האחרונים משמו.

כב

מי שהיה בא בדרך וכו' ולמוצאי שבת לוקחו ממנו וכו'. לא ידעתי מה הכונה בדבריו אלו דלמוצאי שבת לוקחו ממנו.

במה

דברים אמורים בכיסו וכו'. וכתב הרב המגיד ושם בפ"כ יתבאר החילוק בין מציאה הבאה לידו לכשלא באה לידו עכ"ל והיינו מה שחילק שם בין יכול להחשיך לאינו יכול להחשיך דבבאה לידו אף דיכול להחשיך מ"מ מוליכה פחות פחות מד' אמות וכשלא באה לידו אם אינו יכול להחשיך דוקא מוליכה אבל לשאר דברים שוים הם דהיינו דבשניהם אינו יכול ליתנה לגוי אלא מוליכה פחות פחות מד' אמות ורבינו כאן איירי בשניהם וז"ש הרה"מ שם בפ"כ ה"ז וז"ל וכתב רבינו שאפי' מציאה שבאת לידו וכו' ובפ"ו ג"כ כתב שמציאה אינה נותנה לגוי אבל יוליכנה פחות פחות מד"א והוא כשבאה לידו וכשאינו יכול להחשיך עליה עכ"ל ולכאורה מבהיל במ"ש והוא כשבאה לידו ואינו יכול להחשיך דליתא דבבאה לידו אף שיכול להחשיך מוליכה פחות פחות מד' אמות וכמ"ש רבינו שם בפי' אלא דכוונתו דהוי הכי דרבינו איירי כשבאה לידו וג"כ כשאינו יכול להחשיך עליה דהיינו בשלא באה לידו דדוקא אי אינו יכול להחשיך הוא דשרי ור"ל דבשניהם איירי רבינו ודין אחד להם לענין זה שלא יתן לגוי אלא מוליכה פחות פחות מד' אמות ונמצא לפ"ז דרבינו מדמה מציאה שבאה לידו ללא באה לידו ופוסק לחומרא ואינו יכול ליתנה לגוי.
אך מדברי הר"ן לדעת רבינו שכתב שפוסק במציאה שבאה לידו לקולא ונותנה לגוי נראה שמחלק לדעת רבינו בין מציאה שבאה לידו ללא באה לידו ולפי זה מ"ש רבינו כאן מציאה שאינו נותנה לגוי ר"ל מציאה שלא באה לידו וכן מ"ש רבינו שם בפ"כ ואפי' מציאה שבאה לידו וכו' ר"ל דיש לה דין דכיס המוזכר לעיל ושוין נינהו ומן התימה על מרן ב"י סי' רס"ו שלא ביאר חילוק דין זה בדעת רבינו היוצאה מדין הר"ן והרה"מ.
עוד כתב הרב המגיד שם וז"ל וכבר נחלקו וכו' עד צנעה גדולה יש בה וכו' ויש להקשות על תשובת רבינו זאת דכיון דאין לחלק לענין פחות פחות מד"א בין כיס למציאה משום דפחות פחות הוא צנעה גדולה א"כ קשה השתא במציאה דלא מהני שיוליכנה הגוי כשהוא פחות פחות מד"א מהני בכיס דמהני שיוליכנה הנכרי כ"ש דמהני פחות פחות מד"א ולמה בתחילה מהדרינן אגוי ועיין להרמב"ן ז"ל הביא דבריו בחי' לסוגיין והכ"מ תשובה צודקת לרבינו וצריך לכלול זה בדברי רבינו בתשובתו זאת.

אלא

מוליכו פחות פחות מד' אמות. עיין להרב מקראי קודש כאן ולאור יקרות בפ"כ.

כג

ישראל שעשה מלאכה . ועיין להרב המגיד ולהלח"מ שהקשה לו ממ"ש כאן למ"ש לעיל סוף הל' ה' ומה שתירץ ובתירוצו יש לתמוה דמה יענה למ"ש הרה"מ שם על שם רש"י דמשמע מדבריו דרש"י סובר כרבינו ואילו רש"י בפי' ס"ל דלא כרבינו אלא טעמא דלא יהנה כהיש חולקין שהביא כאן הרה"מ והוא דעת הרמב"ן ושם לא שייך תירוץ הלח"מ דרש"י כתב טעם זה דשלא יהנה גבי אמירה לגוי יעו"ש בביצה דף כ"ד ע"ב ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת יו"ט וכו'. ומעתה קשה טובא על הרה"מ ז"ל איך כתב לעיל על דברי רבינו וכן דעת רש"י ולכן נראה דכונת הרה"מ פשוטה וממילא מתורץ מה שהקשה הלח"מ והוא דכונתו ז"ל לומר דלא חילקו בדבר שנעשית בו מלאכה וכו' וע"ז כתב וכן דעת רש"י כלומר דהיינו טעמא דצריך בכדי שיעשו משום שנעשית מלאכה גמורה וכדי הוא לחוש לסברת רש"י בכדי שלא תחלוק דהיינו לחומרא אבל הקולא היוצאה לסברת רש"י לא והוא כתב עוד וכ"כ הרמב"ן ז"ל כלומר דהיינו טעמא של רש"י דהכי ס"ל וכמ"ש הרה"מ עצמו כאן בשם יש חולקין.

כד

פירות שיצאו חוץ לתחום וכו'. והשיג עליו הר"א דאמאי לא פסק כרב פפא גם הרב המגיד הוסיף להקשות דכן פסק פ"ה מהל' יו"ט ה"י ועיין מה שתירץ לישב הכל וכונתו פשוטה דתחומין ואכילה הכל אחד ואי לא הפסידו את מקומן לתחומין כן לאכילה שם ולאו סברא הוא לחלק ביניהם דמאי שנא אלא דר"פ נקט דינו בהגבלת התחומין ממ"ש לא הפסיד את מקומן דר"ל דעירובו עירוב באכילה דאף דמברייתא א' לא הזכיר אכילה מ"מ אי אפשר דלא ידעו לה בש"ס אלא דלא משני תנאי היא אלא דהיה סבור המקשה דגם בברייתא איירי ביו"ט ומשו"ה מותיב ליה ומתרץ דהא ביו"ט הא בשבת וכל עיקר התירוץ הוא זה ואכילה ותחומין הכל אחד.
ועיין להלח"מ ז"ל מה שהקשה שע"פ מ"ש לא קשה מידי וכיון שדבריו סתומין אני צריך לפרש דבריו וז"ל בפ"ה מהל' יו"ט כתב רבינו פירות שיצאו חוץ לתחום ולא הזכיר מה הדין באכילה ויש תימה איך לא הזכיר זה ואם הם אסורים כן צריך לומר וסובר וכו' למה הוצרכו וכו' ואהא תירץ שרבינו סמך על מ"ש כאן דכיון דבשבת מותרים כ"ש ביו"ט עכ"ל פי' דבשבת דליכא התר בתחומין בהבאת דבר ממקום למקום אפ"ה באכילה מותר בשוגג ביו"ט דבמזיד מותר בתחומין לא כ"ש באכילה ואם כן אין חילוק מאכילה לתחומין שהדין שוה להם ואיך יחלק כן בגמ' ולפי מ"ש אין צריך לזה דאין סברא לחלק ביניהם וק"ל.
וראיתי להר"ן בזה דברים סתומים טובא לענ"ד עד שלענ"ד א"א לפרשם אלא בהגיה ב' תבות כל זמן שאין אני שומע טוב ממנו וז"ל בין שיצאו שוגג בין שיצאו מזיד ומותרין באכילה לאותן שיכולין לילך שם אם יצאו הפירות בשוגג אבל אם יצאו במזיד לא יאכלו כיון שלא חזרו למקומן דקנסינן להו אע"פ שהן אנוסין ותימה הוא למה לא כתב זה הרי"ף ושמא ס"ל דהאי לא יאכלו לאנשים אחרים נמי קא אסרי וקשה ליה לדעתיה וכו' עכ"ל ומה הכונה בדברים אלו ונראה דהכי פירושו דקשה ליה אמאי השמיט הרי"ף דבשוגג יאכלו שלא במקומן ובמזיד לא לפי דס"ל פשוט בדעת התוס' דבהא נמי הלכתא כר"פ וכמ"ש מן הש"ס ואהא תירץ דשמא ס"ל דהאי לא יאכלו לאנשים אחרים נמי קא אסרו וא"כ קשה ליה להרי"ף לדעתיה דהא קי"ל הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וא"כ משו"ה לא פסק הא דהכא משום דס"ל דאפי' במזיד מותר לישראל אחר ובשוגג שרי אף לעצמו ומשו"ה דחה הך דהכא מהלכה מכח ההיא דבא מחוץ לתחום בשביל ישראל וכו' ואח"כ כתב ויש לתרץ זה כלומר אף דהרי"ף ס"ל דפליגא הא להא מ"מ לדידן יש לתרץ דלא תקשה הא להא דיותר אסורין וצריך למחוק תבות דס"ל לרי"ף כן נראה לי.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.