שו"ת חתם סופר/ב/רמג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שוכ"ט לידידי הרב הגדול המופלג בתו' ויראה חרוץ ושנון כש"ת מו"ה יאקב נ"י אב"ד דק"ק נאדעש:
גי"ה הגיעני נידון בני ישוב אחד נדבה רוחם לבנות להם ב"הכנ הקדושה וגם נדבו ממונם סך מה והניחו ביד גזבר ועוד הסכימו ביניהם שאם יעלה בידם לעשות מקח עם השר על עורות פגרי בהמותיו יהי' הריווח לצורך ב"הכנ והצליחו ועלו בידם לעשות מקח כנ"ל והרוויחו סך רס"ו זהו' ונמסרו להגזבר הנ"ל שוב אחרי כן בלי שום שאלת חכם חזרו ולקחו הריווח מהגזבר וחלקו ביניהם ועתה נפשו היפה בשאלתו אם יש ממש בנדרים האלו הואיל והוי דבר שלא ב"ל ואם יש ממש אם יש היתר ע"י חרטה ושאלה לחכם או דלמא צריכים להחזיר ממון הריווח הנ"ל למקומו ליד הגזבר:
הנה ספק הראשון אם יש לחוש לנדר דבר שלא ב"ל לפענ"ד אינו נוגע כלל לכאן דדל נדר הראשון מכאן דהרי אחר שכבר בא לעולם מסרוה לגזבר והיינו נדר חדש ולא דמי להא דפ' איזהו נשך ס"ו ע"ב מודים דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה דמטעם מחילה הוא התם אי לאו קנין הראשון והוי שמיט ואכיל ולא עוד אלא אפי' האכילו בידים ולא אמר לשם מתנה הי' צריך לשלם לו מה שנהנה ורק אך הכא מכח קנין כשלא היה בעולם אתאינן עלה ואותו קנין אינו קנין ורק מצד מחילה אתאינן דניחא לי' ליקום בהמנותא אבל בנידון שלפנינו ל"צ לזה דדל נדר הראשון מהכא כיון דיהבי' לגזבר אדעתא דבנין ב"הכנ ה"ל נדר ואפי' רק חישב ליתן כופין לקיים מחשבתו ודברי רמ"א בי"ד סי' רנ"ח סי"ג מגומגמים מאד וכתבתי על הגליון וז"ל לשון זה צ"ע פשיטא אם אין אנו יודעין מחשבתו ל"ש כופין ואם אמר שחישב פשיטא שכופין ולשון המרדכי שם כ' דלהכי תנן אמירה לגבוה ולא מחשבה לגבוה משום דמיירי מכפיית ב"ד וזה לא שייך במחשבה דהרי לא נדע מחשבתו עד שיאמר ע"ש ובד"מ אות ג' וא"כ דברי הגהת רמ"א מגומגם כאן וכצ"ל ואין צריך אמירה אלא אם אמר שחישב כופין אותו לקיים מחשבתו עכ"ל על הגליון שם וא"כ אין אנו צריכים להסכמתם הראשונה:
ומ"מ הואיל ואתא לידן לא נפטירנו בלא לוי' בעזה"י. הנה המקדיש דבר שלא ב"ל לא אמר כלום וש"ס ערוך הוא שדה זו לכשאקחנה ממך תיקדש לא קדיש וכ"כ הרמב"ם פ"ו מעירוכין ופכ"ב ממכירה ואין חולק ע"ז ורמב"ם שם הוסיף דאם אמר אתננה להקדש נהי דהחפץ אינו קדוש מאליו לכשיבוא לעולם מ"מ אגופי' חייל נדרו לכשיבוא לעולם צריך להקדיש וכופין לקיים נדרו ומייתי ראי' מדאמר יעקב אע"ה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ושוב אמר הקב"ה בפ' וישלח אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר ש"מ נדר הוי וקלסי' הראב"ד ז"ל בזה וצ"ל אי לאו דהוי כתיב אשר נדרת לי שם נדר לא הוי מוכח דדלמא יעקב מלתא בעלמא קאמר ובאמת אין לו דין נדר מש"ה מייתי מדאמר הקב"ה אשר נדרת לי שם נדר:
והנה בטור ח"מ סי' רי"ב מייתי דהרא"ש חולק אהרמב"ם ולא נתברר בלשונו במאי פליגי ודעת הסמ"ע דבמלוה ביד אחרים פליגי דלהרא"ש מפני שאינו ברשותו כלל אין נדר חל והש"ך סקי"ג ויותר מבואר בט"ז שם ס"ל בלשון יהי' הקדש פליגי דלהרא"ש יהיה הקדש הוי כאלו אמר הקדש ואין ממש בדבריו ולהרמב"ם הוי כאלו אמר אקדישנו או אתננו במתנה והנדר חל עליו ואמנם במהרי"ט סי' ל"ט בד"ה איברא פשיטא לי' מקרא דוהאבן אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים משמע דלשון נדר הוא ולפענ"ד א"א לחלוק ע"ז דהרי אחז"ל ומייתי רש"י בחומש דלכן נענש במעשה דינה מפני שאיחר נדרו והיינו נדר לעלות בית אל ולהקריב על מצבת אבן דנדר דעשר אעשרנו לא עבר יעקב ובודאי עישר כל אשר לו מכבר ורק העלייה לבית אל איחר ש"מ יהי' נדר הוא:
אבל מה שצל"ע הוא אמאי מייתי הרמב"ם מעשר אעשרנו ולא מיהיה בית אלקים דמוקדם בקרא וצ"ל דהאי הוי דבר שבא לעולם דהאבן הי' בעולם וגם א"י מוחזקת לנו מש"ה מייתי מעשר אעשרנו כצ"ל א"כ אכתי לא מייתי מידי דלמא אשר נדרת לי נדר אאבן קאי ולא אעשר ומלתא בעלמא קאמר וליישב קצת נ"ל לפמ"ש הראב"ע דויצוק שמן על ראשה לא הי' נסך קרבן אלא סימן משיחה בעלמא שנכיר האבן לכשיחזור ויעשה מצבה אז בחזירתו ולפי דבריו מה שאמר הקב"ה אשר משחת לי שם מצבה משחת להכירא להקריב עליו בשובך לבית אל וא"כ אשר נדרת לי שם נדר למה לי בשלמא אי מפרשינן משחת שם מצבה וכבר נסכת שם נסך א"כ י"ל אשר נדרת שם נדר ליסוך נסך להבא אך להראב"ע הנ"ל דאשר היינו אלהבא שמשח בשמן להכיר שעתיד ליסוך נסך א"כ אשר נדרת שם נדר אעשר אעשרנו לך קאי וא"ש ולפ"ז נ"ל דלהיות חייב בנדר בדבר שלא ב"ל ועבידי דאתי ל"צ קרא כיון דגופא בעולם והוי נמי עבידי דאתי והרי גם הטור והרא"ש פשיטא להו דזהו שתלד פרתי אקדיש או אתננו לצדקה כופין לקיים נדרו ולא מייתי שום ראי' אך במה דלא עבידי דאתי או הלואתו שביד פלוני שאינו ברשותו וכעין נדון שלפנינו טפי משדה זו לכשאקחנה ממך אתננו לך דהרי אין שום דבר בעולם ולא עביד דאתי וממילא כל כי האי לס"ל להרא"ש דיחול הנדר עליו וכמ"ש הסמ"ע בדעת הרא"ש ואמנם לזה מייתי הרמב"ם ראי' מעשר אעשרנו לך דהוי דומה לנידון שלפנינו כל אשר תתן לי ונמצא דהרא"ש מפרש אשר משחת שם מצבה כרוב המפרשים רלא כהראב"ע הנ"ל וממילא אשר נדרת שם נדר לא קאי אעשר אעשרנו לך אלא איהי' בית אלקים ולא מוכח דיחול הנדר על הלואה או כנידון שלפנינו נמצא נידון שלפנינו להרמב"ם הוי נדר ולהרא"ש לא הוי נדר אך כבר כתבתי דעכ"פ הוי נדר מטעם שמסרו לגזבר ולכאורה קצת נפקא מיני' דלהרמב"ם דהוי נדר ואי היו באסיפה ובהסכמה אחת ונדרו כן למהרי"ק שורש קפ"א ענף ג' הוי כעל ד"ר שאין לו התרה אמנם הריב"ש סי' תס"ב פליג ולית לי' הך סברא עיין רמ"א סי' רכ"ח סעיף ל' ולעומת זה פליגי בעד"ר אם יתחרטו כל הרבים ההם להריב"ש לא מהני ולשאר פוסקים מהני ועיין רמ"א שם סעיף כ"א וש"ך סקי"ט א"כ הוי כאן ג' ספקות דלמא הלכה כהרא"ש דלא הוי נדר כלל ואת"ל כהרמב"ם דלמא כהריב"ש דלא מקרי עד"ר ואת"ל כמהרי"ק דלמא כפוסקים דמהני התרה וא"כ הי' מקום להקל על ידי היתר ולומר כיון שעברו על נדרם אין מתירים להם כמבואר סי' ר"ח נ"ל דליתא כי לא עברו על נדרם וכבר קיימו וי"ח נדרם למסור המעות לגזבר לצורך בנין ב"הכנ ומה שמעלו בהקדשם אח"כ זה הוא מלתא אחריתי ומי שהקדיש לבדק הבית ומסרו לגזבר ושוב בא הוא או אחר ומועל בו מעילה חייב מעילה אבל אינו בלא יחל ולא בבל תאחר וזה פשוט:
אך מטעם זה עצמו אין היתר לנדרם מעיקר דין תורה הנה בכריתות י"ג ע"ב ד"ה ארבע וכו' כ' התוס' אחר שנשחטו ונזרקו דמן אין לו היתר בשאלה ורשב"א ור"ן במיוחסות סי' ער"ה כתבו במה שנמסר צדקה ליד גזבר שוב אין לו שאלה כלל כמו תרומה וחלה ביד כהן וכן הוא בתשו' הרא"ש כלל י"ב ובש"ע י"ד סי' רכ"ח סעי' וי"ו וסעיף מ"ב דעל מה שלא נתן עדיין מועיל התרה ועל שכבר מסר לא יועיל התרה ונחזי אנן טעם התוס' דמשמע אפי' מסרו לכהן ושחטו רק שלא נזרק דמו יש לו התרה הטעם נ"ל משום שכ"ז שלא נזרק הדם לא יי"ח נדרו ואם נדר הוא עדיין חייב באחריות קרבנו ואם נדבה שאינו חייב באחריות מ"מ לא עלה לשם חובתו לרצון לפני ה' ע"כ יש לו התרה משא"כ אם נזרק הדם ונתכפר יי"ח נדרו ונדבתו הוי כנשבע על הככר ואכלו כולו דאין לו שאלה ואפי' למאי דקיי"ל כאמימר דישנו בשאלה מפני שעדיין מחוסר קרבן או מלקות אבל הכא דקיים נדרו ולא חסר כלל אין לו שאלה:
אמנם לפ"ז בנודר לצדקה ונתן פלגא לגזבר ופלגא חייב עדיין ה"ל למימר מגו דחייל שאלה אפלגא שמסר יועיל שאלה אאידך פלגא אך התם טעמא אחרינא הוא כמבואר למעיין בלשון תשו' הנ"ל בפנים כיון שכבר מסר לכהן התרומה או המעות לעני או לגזבר יד עניים הרי הוא כנותן מתנה להדיוט וכי יכול לחזור אחר שכבר זכה במתנתו ואע"ג דהרשב"א עצמו ס"ל בנדרים פ"ה ע"א דהאוסר פירותיו על עצמו והרי הם כמופקרים ובאו אחרים ואכלום ושוב שאל על נדרו הוי גזל בידם והר"ן פליג מ"מ הרשב"א לא אמרו אלא בשנטלו מעצמם ולא הוא יהבינהו והרי לא הו"מ למיהב להו כי אז היו אסורים בהנאה ונמצא לא זכו הנך אלא מטעם נדרו וכיון דפקע נדרו פקע זכותיהו אבל כשהוא בעצמו נותן או לגזבר או לעניים אע"ג שאינו נותן אלא מטעם קיום מ"מ זכו כדין זכיי' ממש וא"א לחזור בו וזה ברור בלי ספק ועיין ש"כ סי' רכ"ח סקי"ח:
ומ"מ נידון שלפנינו דלאו לצדקה יהבו אלא לגבוה לא שייך דינו של הרא"ש ורשב"א הנ"ל אך מטעם תוס' דכריתות הנ"ל שכבר נתקיים נדרו במה שמסרו לגזבר לצורך בנין ב"הכנ אע"פ שעדיין לא בנו זהו מלתא אחריתי כנודר לבדק הבית ומסרו לגזבר יוצא ידי חובת נדרו אע"פ שלא הוציאו לבנין בד"הב ופשוט:
ומי שאמר טעם לא אתי דיבור ומבטל מעשה מסירה לגזבר דברי הבל הם מה ענין זה לדיבור ומעשה לא מבעי' נדרים שנעקרו מעיקרא על ידי חרטה והקדש בטעות פשיטא דלא הדיבור מבטל המעשה אלא הקדש בטעות אינו הקדש וחומרא אחמר רחמנא דצריך גם היתר לא יחל הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלי' אלא אפי' נדרי אשתו דמיגז גייז בדיבורו ולרשב"א יש נדרים דלא בעו פתח חרטה וניתרו מכאן ולהבא מ"מ ל"ש לא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא דיבור של עצמו לא יבטל מעשה עצמו אבל הקב"ה נתן כח לבעל שדיבורו יבטל נדר אשתו או יחיד מומחה או ג' הדיוטות אפשר אמיץ כח דיבורם של אלו נגד מעשיהם של הנודרים ואין כאן מקום לדבר זה כלל מ"מ בהא סלקינן דאין היתר לנדרם והגזבר פשע ואם פושע בפקדון של צדקה והקדש חייב גם הוא לשלם אם א"א להוציא המעות מיד הבעלים והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי.
משה"ק סופר מפפ"דמ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |