ישועות יעקב/אורח חיים/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ישועות יעקבTriangleArrow-Left.png אורח חיים TriangleArrow-Left.png א

הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
אליה רבה
ביאור הלכה
יד אפרים
כף החיים
מגן אברהם
מחצית השקל
משנה ברורה
נתיב חיים
שערי תשובה
גליוני תשובה מאהבה
באר הגולה
ביאור הגר"א
דגול מרבבה
ט"ז
ישועות יעקב
לבושי שרד


חיי אדם
ערוך השולחן


מראי מקומות


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה

ישועות יעקב אורח חיים א

א[עריכה]

(א) שיהא הוא מעורר השחר. בירושלמי מסכת ברכות לא הוי שחרא משכח דוד דדמיך. והנה בארתי הדבר דבאמת שעה הראוי לקיום מצות הוא ביום וכמו שאמרו שהקב"ה דן את ישראל ביום בזמן המצות. והנה אדם שקם ביום לקיים המצות הרי היום מעורר אותו שמוכרח לקום כדי לקיים המצות שכבר הגיע זמנם אבל מי שמקדים עצמו להכין עצמו לקיים המצוה נקרא מעורר השחר ודוד הוי קאים קודם הבוקר להכין עצמו לקיים מצות ה' ובפירושי שער ירושלים כתבתי דבאמת כתבו חכמים הקדמונים דשחר מעיד על בריאת העולם כמבואר בש"ס בבא בתרא (דף ט"ז) מרגליות טובה תלוי בצווארו של אברהם וכשמת תלאו בגלגל חמה דכל זמן שהיה אברהם חי הוצק חן בשפתיו לפרסם בריאת העולם ולא היה צריכין לעדות עליות השחר ואחר שמת הוצרכנו לעדות גלגל חמה עיין באריכות בספר עקדת יצחק ודוד לא היה צריך שיתעורר מכח השחר ואדרבה מצד גודל ערכו והכנת הכנור היה הכל מתעוררים לפרסם כחו ולא היה השחר מעורר אותו והארכתי בזה בפירושי על התורה :

ב[עריכה]

(ב) המשכים. עיין בספר מג"א אשר כתב בענין חצות. והנה בש"ס דברכות (דף ג') בהא דקאמר הש"ס סוף משמורה אחרונה סימנא למה לי יממא הוא מבואר להדי' דהמשמורות היא כל הלילה עד היום אפילו בלילות ארוכות ובענין חצות תלוי בעת רצון. והוא בשעה שרוח צפונית מנשבת. כמבואר בש"ס שם ופשיטא שזה בשעה י"ב אחר חצות היום כמבואר בש"ס בבא בתרא דף כ"ה ד' רוחות משמשות כ"א ששה שעות ורוח צפונית מתחלת מחצות הלילה והא דכתב בזוהר דהני שעתין דמתוספין דיממא נינהו ולא מחשבא לילה רק תריסר שעתין דאינון דילה היינו בין בתחילתו בין בסופו נחשבים ליום ואנן חשבינן לילה משעה ו' אחר חצות היום עד עבור י"ב שעות ואמנם לפ"ז קשה הא דקאמר הש"ס ואמצעית דאמצעיתא דהיינו משום שהוא עת רצון. וכיון דלענין המשמורות כל הלילה חשיבה לילה עד עמוד השחר אפילו בלילות ארוכות איך נימא דעת רצון הוא והרי בלילות ארוכות כבר התחיל רוח צפונית לנשב קודם ובלילות קצרות עדיין לא הגיע זמנו. אמנם הרשב"א בחידושי ברכות כתב בשם רב האי גאון דאמצעית אמצעיתא היינו לענין אכילת קדשים שהוא עד חצות לילה ובזה הוא באמת שעות זמניות כמו בכל דבר שכתבו חז"ל שיעור שעה שהוא זמניות ואין זה ענין לרוח צפונית והרב בס' מג"א כתב דאמצעית היינו לענין שבעת ההוא ראוי להתפלל ונעלם ממנו דברי הרשב"א הנ"ל וענין חצות אין לו מקום בתלמוד בבלי ועיקרו בספר הזוהר ועיין בזהר חדש שיר השירים עורי צפון רוח צפונית דמנשבת בחצות לילה מבואר שם להדיא כמ"ש די"ב שעות אחר חצות היום היא חצות לילה. וכפי הנראה מס' ז"ח הנ"ל שעת המיוחדת לבכות על בית תפארתנו הוא קצת קודם חצות ובחצות אז הקב"ה שומע קול עסק תורה שוב מצאתי קצת מדברים האלו בס' שב יעקב :

ג[עריכה]

(ג) טוב מעט תחנונים בכוונה. בש"ס מנחות (דף ק"י) נאמר בקרבן בהמה ובקרבן עוף ריח נחוח ללמד א' המרבה כו'. נלע"ד דבאמת לפעמים כשמביא קרבן גדול אפשר שישתתף בו כוונת כבוד המדומה משא"כ בקרבן קטן שאין בו כדי כיבוד רק לאהבת ה' ואמנם כשמביא קרבן גדול ואפשר שיתכוין בו לשם כבוד עצמו והוא מונע מחשבתו מהנאת עצמו ואינו עושה רק לאהבת ה' שכרו גדול מן המקריב קרבן קטן לשם ה' שבזה א"א לעשותו לשם הנאת עצמו ואם כן בזה קרבנו של עשיר באמת חשוב יותר בענין הכוונה משל עני והקב"ה מקבל כוונת העני כמו כוונת העשיר אבל בגוף הקרבן פשיטא דשוין הם. ובענין אמירת תחנונים בוודאי צריך לכוין בהם כיון שאינו רק מידי דאמירה ובזה פשיטא דצריך כוונת הלב כמ"ש הר"ר יונה במסכת ברכות (דף י"ב) דבמידי דאמירה מצות צריכות כוונה:

ד[עריכה]

(ד) בטור אמר קל כנשר כנגד העין וכו'. הרב בית יוסף הקשה בהא שהביא הטור אחר כך גבי דוד הדריכני בנתיב נאמ' להיפך שהתחיל בעשיות המצוה ואחר זה אמר הט לבי ואחר זה העבר עיני והוא באמת דבר שראוי לעורר עליו:

והנראה דבאמת בענין שהאדם מתעורר מעצמו לעבודת בוראו בוודאי מחשבתו היא התחלה ובעינן לכבוש יצרו העינים הם ההתחלה והמעשה הוא גמר הענין. ואמנם אם האדם מבקש שיעזרהו השם לשמור ולעשות ובאמת לא יהיה כל הענין מעזר השם לבד אלא שאם התעורר בעצמו ובא לטהר מסייע לו השם לגמור להוציא מחשבתו אל הפועל ועל כל פנים מחשבת המצוה צריך להיות מצד האדם ויעזרהו השם אל קיום המעשה ואמנם כשכבר עשה המצוה בפועל הנה מצוה גוררת מצוה עד שלבסוף גם המחשבה יהי' מצד עזר השם ע"י קיום המצוה וכשיקבע השם בלבו מחשבת המצוה ממילא יפנה לבו מדברי הבאי וכמ"ש הרמב"ם ויפנה לבו מדברי הבאי לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן. ועל כן בן תימא שהוא מזהיר האדם איך יתנהג כשבא לעורר עצמו לעבודת הבורא התחיל שיעבור מנגד עיניו כל דבר שיש בו חשש ונדנוד איסור ואחר זה יכין לבו לעבודת ה' ואז יבוא לקיים המצוה בפועל ואמנם משיח אלקי יעקב שביקש שיעזרהו ה' התחיל בעזר ה' לקיום המצוה והמחשבה צריך להיות מפי האדם בעצמו ואחר זה כשיקיים אז מצד גררת המצוה הט לבי אל עדותך שהיא התורה אילת אהבים ואז העבר עיני מראות שוא ויהי' כ"ז בהדרגה ע"י עזר ה' והדבר ברור:

ה[עריכה]

(ה) פרשת עקידה ופרשת המן. במדרש אמרו בימי ירמיהו הנביא כשהוכיח את בני דורו על ביטול תורה אמרו א"א לנו לעסוק בתורה מחמת טרדת פרנסתינו אמר להם יש לאל ידו לפרנס אותם אם יעסקו בתורה והוציא להם צנצנת המן. ולי נראה עפ"י מה שפירשתי בחידושי על תורה הא דמיאנו לקבל טובת המן ביחוד מה שאמרו במדרש והאספסוף אשר בקרבו אלו שבעים זקנים שנאמר בהן אספה לי שבעים איש עפ"י מ"ש בס' גור אריה דאכילת המן הי' גורם להם שמירת התורה והמצוה שהוא לחם אבירים לחם שמלאכי השרת אוכלין והיה מוכרחים קצת לקיום המצוה מהתגברות הצורה על החומר. והיה בדעתם כיון שאין להם תאוה וא"צ להתגבר על יצרם לא יהיה להם שכר מצוה ואמנם באמת לא כן הוא רק לאשר היה הזמן קרוב לצאת בני ישראל ממצרים והיו נוטים בטבע אל התאוה יותר מן דרך המיצוע עד שהיו דרכם נוטה יותר לצד הרע וע"י אכילת המן שהיה נוטים לצד הטוב נשארו בגדר מיצוע ועי"ז צוה הקב"ה להשאיר צנצנת מן למען ידעו כי ה' חפץ בהצדקם למען שמו וזהו קח צנצנת אחת וכו' למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים דהיינו בעת יצ"מ הוצרכו לאכול לחם כזה ובעת שנביא ירמיה ראה אותה בפחזותם וכאשר אמרו רדנו לא נבוא עוד אליך ונתיאשו מן עבודת ה' הראה להם ירמיה כי בעת נטייתם ביותר לצד הרע ח"ו ה' חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח להאכיל אותם מלחם שמים להכריח אותם קצת אל הטוב. גלל כן אנו מזכירין פרשת המן בעת הזאת למען נדע כי ה' יעזרנו על כבוד שמו ויטע אהבתו ויראתו בלבנו. ובפירושי על התורה הארכתי בזה מאד בענין מ"ש בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע. דהיינו שבמצרים היו נמנעים מאכילת הבשר אף שהיה בידם לפי שלא רצו לאכול מן מרק פגוליהם גלל כן הי' להם שכר הרבה אבל עכשיו בלתי אל המן עינינו ואין לנו תאוה לשום דבר ובמה נזכה להחיות נפשינו ובגלל כן נפשינו יבשה וזהו המבואר במדרש באכלנו בשר לא נאמר אלא בשבתנו על סיר בשר שהיו המצרים אוכלין והדבר נחמד:

ו[עריכה]

(ו) ופרשת עקידה יאמר למען הזכר זכות אבות וגם ימסור נפשו במחשבתו על קדושת שמו הגדול כ"כ הפוסקים, ולי נראה ביאור הדבר דאם האדם עושה מצוה שאין בה הנאת הגוף כמו תענית ותשובה גוף קיום המצוה הוא יקרה אבל מה שחושב בלבו שעושה דבר זה לקיים מצות בוראו אין בזה מהקשוי כ"כ דבוודאי עושה זו לשם ה' דהרי אין בזה שום דבר המעכב מחשבתו שלא יהיו לשם ה' אבל כשאדם עושה מצוה שיש בה הנאת הגוף קיום המצוה אין בה קשוי אבל מחשבתו שהוא רק לשם ה' הוא קשה מאד דהרי יש בה הנאת הגוף ובעת שעושה הדבר אינו מרגיש רק אהבת ה' וחפץ בעשיה זו רק לכבוד ה' ולא נחשב בעיניו הנאת הגוף כלל נגד אהבתו. זהו דבר שאין יכולים לעמוד בו רק צדיקים גמורים. ובזה פירשתי מאמר רבותינו במדרש בשלח בחר לנו אנשים צדיקים, והיינו במלחמת עמלק וכן הוא אומר במלחמת מדין החלצו מאתכם אנשים צדיקים וכן במרגלים אומר שלח לך אנשים ובארתי הדבר דבמלחמת עמלק היה עמלק רוצה להרוג את ישראל וגם היה רצונו להקטין שמו של הקב"ה שהיה בעת ההוא מפורסם מנסים ונפלאות שעשה במצרים ועל הים והיה רצונו להקטין כמבואר במדרש וכשהיו ישראל נלחמין בעמלק והחלישו אותו היה בידם הנאת הגוף ואמנם בחר להם אנשים צדיקים שבעת שיגברו על עמלק יהיה עיקר כוונתם לכבוד ה' וזהו כאשר ירים משה וכו'. ואמרו בש"ס דר"ה דף כ"ט בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה דהיינו לכבוד ה' לא להנאת עצמן בנצחון אויב היו גוברין על עמלק. וכן במלחמת מדין נאמר לתת נקמת ה' במדין מה שחטאו והחטיאו את הרבים ונאמר נקום נקמת בני ישראל מה שנהרג על ידם כ"ד אלף מישראל והיו צריך לבחור צדיקים שיהי' כוונתם לנקום נקמת ה' ולא להנאת עצמן וכן במרגלים כי יש בירושת הארץ שתי בחינות לאכול פריה ולשבוע מטובה ויש בה מכלל קדושת הארץ ולכך בחרו צדיקים גמורים וכן בענין עקידת יצחק כי באמת הקרבת יצחק הוא ענין נפלא מאד ואמנם שיכוין בה להשם אין זה חידוש כי א"א לחשוב בהקרבתו רק לשם ה', אמנם בבחינת הקרבת האיל תמורת בן יחידו יש בזה הנאת הגוף והוא עשה בהקרבת האיל תמורת בנו רק לשם השם כמו בהקרבת הבן ומבואר במדרש שאמר בכל מה שראוי לעשות בבן יעשה באיל ונגמר הענין בלב ונפש ולכך אנו עושין תמיד זכר לעקידה באיל ולא בדבר הנוגע להקרבת הבן והנה כשהאדם משכים בבוקר ונותן הודאה על שהחזיר לו נשמתו לא יחשוב בלבו להנאת עצמו רק שע"י נתגדל שמו של הקב"ה ואמונה לתחיית העתים במהרה בימינו כמו שדרשו חדשים לבקרים רבה אמונתך וזהו מענין העקדה שהיה על דרך זה והבן זה כי המה דברים נכונים מאד:

ז[עריכה]

(ז) עולה עיין בס' מג"א שהקשה אמאי נקדים פרשת עולה הא קיי"ל חטאת קודם לעולה ולכאורה עלה על לבי הא דחטאת קודם לעולה אף דעולה מכפר על חייבי עשה כמו שהרגישו בזה תוס' בזבחים דף ז' משום דקיי"ל עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין אף שעבר במזיד וכיון דכל >>>



שולי הגליון


·
מעבר לתחילת הדף