יצחק ירנן/ציצית/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ ציצית א

א

ואין לחוטי הענף מנין מן התורה. ועיין מ"ש מרן וז"ל (א"ק) [ומ"מ יש לתמוה] וכו' וצ"ע. וקשה דמאי קושיא הא הניח הנחה דבתורה לא נתפרש אלא מדברי סופרים.

ד

התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב וכו'. ומה שיש לעמוד בדברי רבינו יעו"ש בפרק זה הל' י"ח בדברי מרן, וכאן יישב קצת וז"ל משמע לי דרבינו אינו מפרש כפירוש רש"י אלא הכי מפרש לה התינח וכו' אלא תכלת וכו' מאי היא וכו'. והנה פירוש זה שפי' מרן בגמ' לדעת הרמב"ם קשיא טובא דלא משמע כן בגמ' מכמה אנפי, חדא כשהקשה המקשה תינח וכו' קאי אתירוץ שתירץ לא נצרכה אלא לסדין בציצית דמצוה לאקדומי לבן ברישא וכו' ואי אקדים תכלת ללבן לית לן בה נמצא דאוקי לרישא בקדימה ולעולם דאיכא שניהם ועל זה קאמר הא תינח וכו' ולדברי מרן דפי' דלא כרך עליהם תכלת איך קאמר הא תינח זאת. ב' מאי קא משני בגמ' לא נצרכא אלא לטלית שכולה תכלת דמצוה לאקדומיה תכלת ברישא וכו' ואי הקושיא היא כפירוש מרן דמשמע דאי לא הטיל אלא חוט תכלת בלבד יצא מאי משני בקדימה. יבוא השלישי והוא שתירצה הגמ' אלא אמר רבא לא נצרכא אלא לגרדומין דאי וכו' תכלת וקאי לבן ואי וכו' לבן וקאי תכלת לית לן בה ע"כ, ובשלמא לפירוש רש"י ז"ל דהא דרבא קאי לכולה מתני' ניחא דנקט דבר והיפכו דהיינו כולה מתני' אלא לפירוש מרן דלא קאי הא דרבא אלא לסיפא דמתני' ורישא כדקיימא קיימא דהיינו אין לו תכלת עושה לבן לבדו לפירושו וא"כ מאי האי דכפל רבא והכי הו"ל לומר דאי איגרדם לבן וקאי תכלת דהיינו פירושא דסיפא ולא עוד.

ו

אחד משמונה. ועיין מ"ש הראב"ד, ומ"ש עליו מרן שכדבריו כתבו התוס'. פי' שכתבו התוס' כן מהספרי דאילו הם סברי דצריך ב' תכלת וב' לבן. וכתב עוד מרן וז"ל וטעמו של רבינו מדכתיב פתיל תכלת פתיל חד משמע והכי משמע בספרי. וראיתי להרב מרכבת המשנה נר"ו דהקשה דהיכי משמע מהספרי דאחד משמונה של תכלת די והא ממ"ש עוד הסיפרי אין פחות מג' חוטין לדעת בית הלל וד' לדעת בית שמאי וג' חוטין לב"ה הם השלמים דהיינו ו' וא"כ חוט אחד דאמר תחילה הוי ג"כ שלם דהיינו ב' וכן אף אנן נמי תנינן בתוספות בכורות דף ט"ל ע"ב סוף ד"ה כמה וז"ל ומיהו ג' דקאמרי ב"ה על כרחינו קודם שנכפלו דג' לא משכחת לאחר שנכפלו וכו', וא"כ קשה איך הוי רבינו כהספרי.

י

כתב מרן ובעל מגדל עוז וכו' נראה דמפרש וכו'. הרב מרכבת המשנה כתב כוונת המגדל עוז דמ"ש דהוי למצוה הוא לדעת הראב"ד דמאי קשיא ליה להר"מ דאדרבא הדין עמו דההיא דספרי לא לעכב נאמר ולזה כתב כבר העתקתי בסמוך שכתב לחכמי לוניל כלומר זה שכתבתי הוא לדעתי ולדעת הראב"ד אבל רבינו כבר השיב לחכמי לוניל עכ"ל. ומוכרחים דבריו אלו ממ"ש עוד המגדל עוז לישב ההיא דעירובין במופסקין וכו' ואין זה נכנס בתוך דברי תשובת רבינו לחכמי לוניל מוכרח שהוא תירוץ לעצמו להשגת הראב"ד.
ברם שאר דברי המגדל עוז תמוהים א' למה שהשיב לההיא דעירובין דלאו השזירה גורם אלא ההפסקה וכו'. ועין רואה מסוגיית הש"ס בבירור שהשיזור גורם עד לבסוף ההיא דתירץ בשזורין יעו"ש. וכן ראיתי להרב הנזכר [מרכבת משנה] הרגיש בזה והוסיף בטענתו עליו ממ"ש הוא עצמו בפ"ב ה"ז עיי"ש דאזיל ומודה לדעת רבינו דהשיזור עיקר. ועיי"ש מה שהקשה עוד עליו והצריך עיון.

יא

עיין מה שתפס הרב יד אהרן נר"ו ממה שפסק רבינו כאן למ"ש בהל' תפילין, וכן מצאתי כתוב למורי הרב הראב"ע ז"ל משם מהר"ם מלמד ותירץ לו וז"ל ואפשר לומר במ"ש התוס' ד"ה כתנאי וז"ל תימה דילמא ציצית שאני דבפ"ק דסוכה דריש גדילים תעשה לך לשם חובך ואי משום דכתיב לך לאות וכו' וזה הוקשה לרבינו ולכך מיישב הכי דהתם כדי דלא תיקשי לרב מוקמי ליה סתמא דש"ס כרבנן ולשמואל כרשב"ג דמפורש טפי ואה"נ דהוה מצי למהוי כרבנן וציצית שאני אלא כדי דלא תיקשי לרב מוקמינן ליה כרשב"ג אמנם התם דמכח ב"ה מוכרח סתמא דש"ס לומר דציצית שאני אם כן מצינן שפיר למימר דאפי' רבנן פסלי בציצית וקיי"ל כוותייהו בעור של תפילין, ובציצית כשמואל ולא מטעמיה דלדידן אפי' רבנן מודו משום דכתי לך כמו דסברו ב"ה אי נמי דמצינן למימר למי' דאפי' שמואל מודה בהא והתם שאני דמוקמינן ליה כרשב"ג משום דלא תירץ לרב כדאמרן עכ"ל.

ואין

עושין מצמר גזול. וכתב מרן נראה דמיירי קודם יאוש עכ"ל. כוונתו דאי הוה יאוש קני כיון דאיכא ג"כ שינוי מעשה דלתירוץ זה לא אסיק אדעתיה דהוי שינוי החוזר לברייתו ושניהם צריכי, וקשיא דאי הוה ס"ד לתירוץ זה דשינוי כזה מועיל ולא הוי חוזר לברייתו א"כ שפיר קני אפי' בלא יאוש וכמ"ש רבינו בריש פ"ב מהל' גזלה דשינוי לחוד קני יעו"ש. ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים הל' גזלה סי' כ"ט הקשה כן ורצה לפרש דמ"ש הנימוק"י דבדאיכא שניהם יאוש ושינוי מעשה קנה היינו אפי' חוזר לברייתו וכמ"ש הטור סי' שס"ד דקנה, ורבינו או ס"ל דליכא יאוש ולכן לא קנה בשינוי כזה או ס"ל כסברת הרמב"ן דשינוי החוזר לא מהני אפי' עם יאוש יעו"ש. והנה אי כוונתו כמו שנראה מפשיטות דבריו דמ"ש כן הוא לדידיה ולא לדעת מרן ניחא ברם לדעת מרן ז"ל לא ניחא כלל דאי ס"ל למרן כן לדעת הנימוק"י ודאי דדעתו הוא להשוותו עם רבינו וא"כ לתירוץ זה ניחא ברם לאי נמי נמצא דפליג רבינו עם הנימוק"י וא"כ מאי א"נ דקאמר אין צריך לזה דזה הוא פשט דברי רבינו דפליגי אלא דבא הוא להשוות ולא היה לו לומר אלא מ"ש בתירוץ א'.
עוד כתב מרן א"נ אפי' וכו' עכ"ל. פי' שגזל צמר מלובנת דאילו בלי ליבון הליבון אינו חוזר לברייתו וכמ"ש בגמ' ריש פרק הגוזל [קמא]. ושוב ראיתי בס' אדני פז לחכם אשכנזי כתב דאיירי אפי' בלי ליבון והכריח דליבון הוי שינוי החוזר והאמת איתו אמנם אני תמיה דמחוטים לעשותו צמר לא מקרי שינוי החוזר ואמינא לה מהא דאיתא התם הגוזל צמר ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזלה ואמרו בש"ס הני אין ליבון לא ורמינהי וכו' אמר אביי תנא דידן קתני שינוי דרבנן צמר ועשאן בגדים בצמר טווי דאי בעי סתר ליה ופירש"י והוי חוטין כמעיקרא, ויש להקשות למה לא פי' צמר ועשאן חוטין דחוזר לברייתו ולמה הלך עד בגדים דכעין זה היא קושיית הגמ' דאמרה אמרי עצים וכו' וכדפירש רש"י ודאי רש"י נמוקו עמו דלישנא דמתני' דייק דקתני ועשאן בגדים וה"ל לומר חוטין אלא ודאי דאיירי דהוה טווי כשגזלה וצמר דנקט לאו דוקא ואעיקרא דדינא תיקשי לן לתנא למה נקט דינו בהכי ולא צמר ועשאו חוטין נראה מזה ודאי דזה מקרי אינו חוזר וא"כ נראה דצמר וטוואו אינו חוזר לברייתו היפך דברי מרן.

טו

הטיל ציצית על ציצית וכו'. עיין למרן ב"י סי' י' מ"ש עליו. ולענ"ד הוא דוחק גדול חדא דאיך יחד לרבא סברא זאת דמשום דעבר בבל תוסיף לא הוי מן העשוי ואדרבא כלפי לייא וכדקא מותיב ליה רב פפא לפי דרכו זאת. שנית דכפי דרכו נמצא דר"פ דפליג עליה דרבא (דמתכוון) [במתכוון] להוסיף דלרבא חשיב שפיר כתעשה ולא מן העשוי ולר"פ חשיב כעשוי א"כ איך אמר ר"פ ממאי דגברא לאוסופי וכו' כנראה דאי להוסיף אתי אזיל ומודה ליה וזה אינו כפי דרכו והכי הו"ל לומר ממאי דכי עבר אבל תוסיף הוי מעשה בהכשר.
והנראה לענ"ד הוא דהכי הוי פרושא דשמעתתא לדעת רבינו דהקשו בש"ס ומי אמר תעשה ולא מן העשוי והאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא וכו' כלומר פליג אר' זירא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי בתמיה וכיון שכן חשיב מן העשוי ואיך אמרת הטיל למוטלת כשרה אתקיף ליה רב פפא לרבא ממאי וכו' דילמא לבטולי וכו' וא"כ כשרה כר"ז והכל נרדף והקושיא הוי עד סוף הענין ומי אמרת תעשה ולא מן העשוי ואסיק בקושיא ואין זה דוחק לפי דרכינו דהא גם לרש"י אסיק בקושיא אלא שאינו בדרך זה. והא דהביא הש"ס הא דרבא ור"פ לפי דרכינו הוא לקיום הא דר"ז כלומר דהכי קי"ל, ונמצא לפי דרך זה דבין לרבא בין לר"פ היכא דמכוון לאוסופי פסול והוי בכל ענין בין דפסיק לקמאי בין לבתראי ומטעם דכתב רבינו ז"ל ולהיכא דכיון לבטולי כשרה לכו"ע ואפילו לרבא דעד כאן לא פליג רבא עליה דר"ז אלא משום דס"ל דלאוסופי קא מכוון ברם היכא דמכוון לבטולי מודה ליה וכן רב פפא אי לאוסופי מכוון מודה ליה לרבא אלא דלבטולי מכוון ולא פליגי אלא דלמר לבטולי מכוון ולמר לאוסופי דהיינו בסתם וכמ"ש מרן לעיל בסמוך לדעת הרא"ש.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.