אור שמח/ציצית/א

אור שמח ‏ ציצית א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו

ויהיה אחד משמנה החוטים חוט תכלת.

הנה שיטת רבינו שחוט אחד של צמר צובע חציו בצבע תכלת ונותנו לתוך הטלית, נמצא חציו של צמר לבן וחציו של תכלת, ובתשובה אמר פתיל אחד ולא שנים ובו כורך החוטים. והנראה קצת ראיה לשיטת רבינו מדברי הירושלמי כלאים ריש פרק טי"ת ז"ל. תנינין תרי כללין ולא דמיין דין לדין תנינין אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים בין צבועים בין לבנים ותנינין אינו מטמא בנגעים אלא צו"פ ובלבד לבנים כו' תמן את אמר בין צבועים ובין לבנים כו' ויעוי"ש דיליף מה פשתים כברייתה אף צמר כברייתו כו' ויעוין בבלי בכורות דף י"ז כזה לענין ציצית. ולכאורה מה מקשה הא מוכח מדשריא רחמנא כלאים בציצית ואם תאמר דצבועים לית ביה משום כלאים א"כ מה דחייה שייך כי עביד תכלת בבגד פשתים כיון שהצמר נשתנה ואינו כברייתו שרי לעשותו עם פשתים, ואין לאמר דרחמנא שריא למיעבד צמר לבן לשל פשתים כמו דאמרו בריש התכלת של צמר פוטרין בשל פשתן, זה אינו, דאימת אמרו דרחמנא שריא אף ע"ג דאפשר לקיים שניהם דוקא כיון שיש בה תכלת דהוצרכה להדחות אצל תכלת נדחית גם אצל לבן, אבל אם נאמר דבתכלת ליכא בה משום כלאים כיון דהוא צבוע לא יהיה מותר ליתן בה לבן של צמר כיון דאפשר לקיים שניהם ולתת בה של פשתן וכמו השתא בטלית של צמר דכתבו דאסור ליתן בה של פשתן ללבן דאפשר לקיים בתכלת, ומדכתבה רחמנא כאן היתר דכלאים בציצית, מוכחא דתכלת אע"ג דצמרו צבוע איכא משום כלאים, ובפרק יו"ד מהלכות כלאים כתב רבינו, ומנין שכל איסורים אילו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית כמו כו' שלא נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית אלא להתיר כלאים בציצית כו' מכלל שחיבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה כו' ואף אנו נאמר לענין צבועין כן. ולכן מסתברא כשיטת רבינו דחוט אחד של צמר וחציו צבוע בצבע תכלת דלצובעו כולו של תכלת א"א דיהיה שני חוטין של תכלת ופתיל אחד ולא שנים, ואם כן איכא כאן כלאים פני שחציו אינו צבוע והוא לבן והוי כלאים צמר לבן בבגד של פשתים ודו"ק. ולכן פריך מה טעמא שני ציצית מכלאים ונכון מאד דזה אין לפרש דלעולם פסיקא לן מדשריא כלאים בציצית דכלאים אסור בצבועים, רק דפריך דא"כ בנגעים נמי נאמר בין לבנים בין צבועים, דזה אינו, דהא גבי כלאים כתוב חד קרא ובגד כלאים שעטנז לא יעלה ולא כתוב שם צמר ופשתים רק או דילפינן מבגד או מלבישה דכתיב צמר ופשתים דתרי מיני אחריני שריא, וכי ידעינן מסמיכות דכלאים בציצית דאסור בשל צבועים היינו דהתורה אסרה זה בבגד כלאים דגם צבוע מקרי כלאים, אבל בנגעים דרשינן דומיא דפשתים, ולא קשה רק אם אין הכרח לאסור בכלאים צבועים שפיר פריך דנגמור מקרא דלא תלבש כו' צו"פ דדוקא לבנים ומוכרח לאמר כדפרשנו ודו"ק.

יא

חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טויה לשם ציצית.

האחרונים נסתפקו בנתערב חוט אחד שלא נטוה לשם ציצית בין חוטין אחרים שנטוו לשם ציצית מי בטיל לעשות מהם ציצית, אעפ"י שידעינן שאיכא חד בינייהו שלא נטווה לשם ציצית, וכבר הארכתי בכי"ב בהלכות מאכלות אסורות אם בטלה חתיכת היתר בין האיסורים ללקות עיי"ש. והעיקר דענין ביטול הוי כמאן דליתא ומסלקינן ליה אבל לא שיצטרף עיי"ש. שהארכתי מהרבה קדמונים ובראיה עצומה מסוגיא דשלהי נדה [וכן מוכח מרש"י סוכה דף מ"ז: שהיין כו' שמא ישתה כו' והארס מעורב בהן ואינו מנסך מים כשעור, ואמאי ליבטל הארס וע"כ דאינו מצטרף] אם כן ה"נ סלק את חוט שלא נטוה לשמה מהם והוי כמאן דליתא וע"ש שבארתי מה דקשה ביבמות פ"א דאמרינן דבטלה שאובין ומי פירות וצרף אותן לארבעים סאה ואכמ"ל. אך אחת נראה להעיר, דיש לדון דאימת אמרינן דין ביטול דוקא במידי דלאיסורו דלא נעשה מעשה היינו שאף אם לא נעשה בו מעשה ג"כ הוי היתר אמרינן דבטל התיחסותו הקודמת והוי כמו דלא נעשה בו מעשה, כמו שאם נתבטלה נבילה בחתיכות היתר אף ע"ג דלשחיטה בעי כוונה או כוונת חתיכה או כוונת סימנים לר' נתן ולרבנו מ"מ בטלה הנבילה ונסתלקה סיבת הוויתו נבילה והוי כמו דלא הוי נבילה ולא הוי שחוטה רק כאוכל דעלמא, [וקרוב לזה לדברי הגמרא הואיל ואפשר לנבילה שתעשה שחוטה היינו שתיפקע שלא תהא ראויה ולגר] דאע"ג דלא תכנה זאת בשם בשר שחוטה מ"מ נבילה ג"כ לא הוי' אבל כאן שתאמר ע"י ביטול שכשירה לציצית והוי כמו שנעשה בה מעשה של טויה לשמה דאם אינו טווי לשמה לא הוי כשר לציצית זה לא אמרינן.

אולם מצאנו בזבחים פרק כל התערובות, צלוחית שנפלו לתוכה מים כל שהוא כו' וחכמים פוסלין, וכתבו רבנן בתוספות חומרא דמי חטאת הוא דמדאורייתא בטיל ברובא עכ"ל.

והנה נבין דמי חטאת הלא צריכים קדוש לשם מי חטאת, ובפעולה מיוחדת לשם קדוש למשמרת למי נדה ואיך נימא דבטלה דהוי כמו דנעשה בה מעשה דקידוש לשם מי חטאת אטו ע"י הביטול הוי כמו דנעשה בה מעשה, וכן חזינא תמן בפרה באפר כשר שנתערב באפר מקלה דאין מקדשין בו, ולפי שפירשנו נוכל לאמר דמשום דצריך שתשרף ותעשה לשם חטאת, וא"כ איך נוכל לאמר דהוי כאילו נעשה לשם חטאת. ולשיטת התוספות צ"ל דגם שם מתורת חומרא דמי חטאת, ויש לאמר דתמן הוי מתורת רוב דנאמר דההזאה שפרשה מרובא פריש מהנך מי חטאות ולא מהטיפת מים שנתערבה, אולם לא שייך זה אם יש בילה והזיות אינן מצטרפות ובאמת למה שהארכנו שם, דדבר דצריך שיעור לא שייך ביטול שענין ביטול הוי כמאן דסלק את האיסור וליתא בפנינו, אם כן אם יש בילה והזייה צריכה שיעור ואינן מצטרפות הלא אם סלק המים שנפלה חסר השיעור בזה יש לדון, אולם למה שכתבנו משום דלא נעשה מעשה הקידוש, אם כן אף כי אין בילה ואין הזיה צריכה שיעור מ"מ כיון שלא נתהפכו המים שנפלה ע"י ביטול לשם מי חטאת. תו הוי כמו שקבוע בפנינו ואמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכל מה דמזה אמרינן דילמא מיא קא מזי, ועד כאן לא כתבו רבנן בריש פירקא תמן דדבר שאינו ניכר לא אמרינן ביה קבוע היינו משום דהאיסור דבר תורה בטל אף בע"ח עיי"ש דף ע"ג: ד"ה אלא אמר כו' אבל היכי דאינו בטל לא מחלקינן בדין קבוע לניכר לשאינו ניכר, ולפי זה לפי חקירתנו דלא שייך ביטול בחוטי ציצית, אף אם היה כאן חוטין הרבה שנטוו לשם ציצית ונתערבב חוט אחד שלא נטוה לשם ציצית, כיון דלא בטיל ולא הוכשר החוט הזה לציצית, תו כל דפריש לא אמרינן מרובא פריש כיון שאנו לוקחין מן הקבוע ואע"ג דאינו ניכר אמרינן דלמא חוט שלא נטוה לשם ציצית קא רמי, וכן מוכח ממה שכתבו רבנן בתוספות ריש פירקא ובסנהדרין פ"א דנסקלין בנשרפין ידונו בסקילה ולא דיינינן ליה בשריפה כמו רובא משום דהו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה ע"מ אע"ג דאינו ניכר מ"מ כיון דבאדם לא שייך ביטול לכן תו הוי דין קבוע אע"ג דאינו ניכר ועיין מ"ש בזה הפלתי סימן ק"ו ס"ק י"א ודו"ק. ובזה א"ש מה דפירש רש"י בפרק התכלת ש"מ טעימה פסולה שאם עירה צבע נסיון ביורה פסלה משום דבעי צביעה לשמה לא שייך ביטול ודו"ק:

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.