ט"ז/אורח חיים/תקסב

ט"ז ‏ אורח חיים תקסב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) וכן דעת מקצת רבוואת' הוא דעת הרמב"ם שכתב אפי' אכל ושתה ואח"כ התחיל להתענות מקרי תעני' לשעות והוא ע"פ הירושלמי ונגד תלמודינו דאר"ח והוא שלא אכל כל אותו היום וכבר כתבו בשם הרשב"א ששמע שהרמב"ם חזר בו והצריך דוקא שלא טעם כל היום וע"כ תמוה מה שכ' רמ"א שהיחיד יאמר ענינו דהיאך יאמר ביום צום תעניתנו ותעניתו אינו תענית ומו"ח זכרונו לברכה כתב שמכל מקום רשות הוא לומר ענינו וכת' שהרמב"ם ורמב"ן והרז"ה והר"ן ס"ל דקבלת תענית קודם שעות התענית מהני כו' ובאמת לא ס"ל כן אלא אם על כל פנים התענה כל היום רק שקצת היום היה בלא קבלת תענית אבל מ"מ לא אכל כל היום וכמ"ש הטור ומוזכר לקמן ס"י רק שהרמב"ם היה סובר כן דלא בעי' תענית כל היום וראבי"ה ביקש לתרצו ומה לנו לתירוצו כיון שהוא עצמו חוזר בו כמ"ש הרשב"א רק שמרדכי בשם ראב"ן והג"א ס"ל דאפ"ה מתפלל ענינו ונלע"ד דודאי אין אחר מנהג כלום מ"מ מאן דלא מתפלל ענינו בתענית שאינו משלים מרויח ספק ברכה לרוב פוסקים ואע"ג דאין לזה ברכה בפ"ע ביחיד אלא כוללה בש"ת מ"מ לשון צום תעניתנו אין הגון לדידהו דסתם תענית הוא יום שלם ותו דכיון דלפוסקים שלא לומר ענינו הוי הפסק בברכה של ש"ת כמ"ש הטור סי' תקס"ג לענין קבלת תענית בש"ת טוב שלא להפסיק בתפלה והדולג אז ב' תיבות אלו צום תעניתנו יפה עושה לע"ד:

(ב) שאין רגילות לקבלם. כ"כ הטור ומרדכי ומפרש בת"ה דמקובלים ועומדים מכח מנהגם אבל המתענה רק ב' או ג' ימים לחוד צריכים לקבל וכמ"ש רמ"א בסמוך ונלע"ד אע"ג דעכשיו אין מקבלים המתענים בכך מ"מ כל המתענה קצת ימים דעתו על כך כי המנהג כן הוא והוי כאלו פי' שאינו רוצה להשלים וק"ל דאם הם מקובלים ועומדים ה"ל ממש קבל עליו כמ"ש בסי"ב אלא נרא' דהך שאין רגילים לקבל פי' שבכוונה אין מחזיקין זה לתענית אלא צער בעלמא וכמ"ש אח"ז אפי' לדעת ת"ה:

(ג) מי"ז בתמוז כו'. כ' בת"ה דהנהו דמי לד' צומות של החורבן ול"ד לי' ימי תשובה שהתענית לצערא בעלמא על העתיד כדי לקבל התפלה ויקרע גזר דינם וא"ל על בעל הת"ה ממה דפריך בגמ' על רב חסדא דבעי תעני' כל היום ת"ש דאר"א ב"צ פעם א' חל ט"ב בשבת כו' ולא השלמנו מפני שי"ט שלנו היה ומשני התם נמי לצעוריה נפשיה קא מכוין והא ר"א ב"צ לא התפלל על העתי' לק"מ דמה שהקילו בשביל קבלת צער לחוד היינו שלא כיוונו כלל שיהא זה תענית אלא צער וזכר בעלמא אבל בת"ה מיירי שהוא תענית ובזה מחלק בין עבר לעתיד ובזה מתורץ מה שמקשי' התוס' שם על מ"ש התם לצעורי כו' ואע"ג דאמרי' משחרב ב"ה בטל' מגילת תענית כו' האי תנא ס"ל דלא בטל' ולפ"ד ניחא דתעני' שהוא בתורת תענית בטל האיסור מה שגזרו במגילת תענית דלא להתענות בי"ט אבל קבלת צער בעלמא לא היה נאסר מעולם וע"כ לא היה בכלל הביטול כנלע"ד:

(ד) וע"ל סי' רמ"ט. גם לענין תעני' יאר צייט ע"ש בדברינו:

(ה) וכן נ"ל לנהוג בתענית יחיד. כבר כתבנו לענין שלא שקעה עליו חמה בסמוך בתפלת ענינו וכ"ה ג"כ כאן כי שני דברים אלו שוין דהיינו השלמת התענית וקבלת התעני' ובמקום שהצריך רמ"א ליחיד לומר ענינו ידלג ב' תיבות דהיינו צום תעניתנו כי אינם אלא לצעורי בעלמא ובזה יוצא לכל הדיעות כנלע"ד:

(ו) מתפלל ענינו. נרא' הטע' דשפיר יוכל לו' בצום תעניתנו אע"פ שלא קבלו כיון דמשמיא הוא דרמו עליה הוי במקום קבל' מעצמו:

(ז) אימתי מקבלו. בגמ' פליגי רב ס"ל במנח' דהיינו כשיגיע זמן המנחה וס"ל להרא"ש דקודם לזה אפי' יוציא בפיו לא מהני וראבי"ה ס"ל דכ"ש דמהני קודם למנח' ושמואל ס"ל בתפלת המנחה פר"ח שיאמר בש"ת הריני בתענית יחיד למחר יר"מ שתקבלני באהבה עכ"ל רי"ף. וכת' הטור וכיון דאיכא פלוגתא דרבוואתא הרי"ף פוסק כשמואל והראב"ד כרב טוב שלא להפסיק בתפלה פי' דכיון שיש סברא לפסוק כרב או כשמואל יש לנו לבחור כרב שלא להפסיק והב"י הביא בשם המגיד דיש בקצת ספרי הרמב"ם בלשון זה כשיתפלל תפלת המנחה או אחר המנחה וכן העתיק כאן ודבר פשוט שיותר טוב לאמרו אחר התפילה דהיינו קודם אלהי נצור ולא להפסיק בתפלה עצמה בש"ת וא"ל דהא קי"ל שואל אדם כל צרכיו בש"ת דהכא שאני שאומר אהא בתענית שזהו ענין נדר לא ענין תפלה והוה הפסק לאומרו קודם נצור וכ"כ בסמ"ק:

(ח) אם הרהר בלבו. ז"ל הרא"ש פ"ק דתענית כת' הר"ר יהודה בשם ר"ת אם היה בדעתו להתענות מאתמול ולא קבל עליו במנחה אך בלבו היה להתענות מאתמול אלא שלא הוציאו מפיו מקרי שפיר תענית דהוי בכלל נדיב לב כדאיתא פ"ג דשבועות דאם גמר בלבו אע"פ שלא הוציאו בשפתיו מועיל ואע"ג דאמר התם דלענין שבועה לא מהני גמר עד שמוציא בשפתיו דכתי' לבטא בשפתים מסתבר דכל עניני נדר ילפינן מהדדי דהא גבי צדקה דרשינן מוצא שפתיך תשמור ומועיל גמר בלבו והא דבעי' קבלה בתפלה לכתחלה הוא דבעי וסיים הרא"ש ע"ז ונ"ל דראיית ר"ת לא היתה אלא למי שהרהר קבלת תעני' בתפלת מנחה ולא הוציאו מדהביא ראיה מנדיב לב ומצדקה דמחשבת הלב כאלו הוציאו בפיו אבל לא עדיף הרהור של כל היום יותר מהוצאת פיו עכ"ל. והטור פוסק כן כאן וקשה דבסי' רי"ב בח"מ מביא הטור תשו' הרא"ש במי שקונה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש אם לא הוציא מפיו כלום הוי דברים שבלב ואמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו אע"ג דכתיב כל נדיב לב עולות הא אמרי' חולין מקדשים לא ילפי' והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין עתה הקדש לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הלכך צריך שיוציא בשפתיו כו' א"כ לא ס"ל כר"ת וקשיין דברי הרא"ש והטור אהדדי וב"י בי"ד סי' רכ"ח הביא בשם מהרי"ק שורש קס"א שהרא"ש בתשו' זו אינו תופס כר"ת דבפ"ק דתענית כ' דגבי צדקה מועיל גמר בלבו ומש"ה פסק דגבי צדקה אינו מועיל גמר בלבו עכ"ל וגם המרד' פ"ק דב"ב כ' בשם תשו' רש"י דצדקה כנדרים ונדבות דמיא הלכך גמר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו הוציאו מפיו עכ"ל ונלע"ד דהרא"ש וטור הסכימו לפסק דר"ת לענין תענית אלא דמ"מ בפי' הפשט לא הסכימו דאיתא בפ"ג דשבועות אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנא' לכל אשר יבטא האדם בשבועה מיתיבי מוצא שפתיך תשמור ועשית אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב שאני התם דכתיב כל נדיב לב ונגמור מיני ומסקי' חולין מקדשים לא ילפינן ויש להקשות לר"ת דמחלק שבועה מנדר מאי פריך בגמ' מנדר דמוצא שפתיך קאי על הנדר דהא כתי' גבי נדר ושמואל מיירי משבועה וא"ל דפריך נגמור שבועה מנדר ובזה מתרץ דחולין מקדשים לא ילפינן דא"כ לא היה לר"ת לחלק בין שבועה לנדר אלא בין חולין לקדשים בין בשבועה בין בנדר ונ"ל דר"ת ס"ל דודאי בשבועה לא הוה בשום דוכתא דמהני כיון דלא ילפי' מקדשים אבל בנדר ילפי' כל נדר מפסוק זה וא"צ ילפות' בזה אלא דהכל היה בכלל פסוק זה כיון דגלי לן קרא בנדר סתם ומצינו בנדר אחר דמהני הרהור דהיינו בקדשים ומסתמא הכל בכלל אפי' חולין משא"כ שבועה שלא נכלל בפסוק זה אלא דעתה בא לילף מפסוק זה בזה אמרי' חולין מקדשים לא ילפינן כנ"ל דעת ר"ת אבל הרא"ש לא ס"ל האי סברא דכל נדר נכלל בפסוק זה אלא קרא כתיב דוקא קדשים ואתה בא ללמוד ממנו שאר נדר ע"כ אמר חולין מקדשים לא ילפינן אפי' בנדר עצמו אלא דכאן בתעני' הוא נחשב ממש כקדשים דהא תעני' במקום קרבן שהוא מקריב גופו לשמים עדיף מצדקה שהיא לצורך הבריות וראיה לזה מדברי הרא"ש פ"ק דתענית שהביא שם דברי הראב"ד שכ' וקבלת תעני' אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה כו' וחלק שם הרא"ש עליו אמ"ש דהוה לצדקה דהיינו יש לו פדיון אלא דוקא בגופו משלם דכן נדר את גופו אלמא דעכ"פ הוה תעני' במקום קרבן ע"כ הכריע כאן שפיר דילפי' לענין תענית מנדר דקדשים מ"ה מהני כאן הרהור משא"כ בח"מ סימן רי"ב לענין צדקה ועוד דפליג הרא"ש על ר"ת דר"ת מפרש הך קרא דמוצא שפתיך וקרא דנדיב לב לענין צדקה וס"ל כמ"ש בסמוך בשם המרדכי תשוב' רש"י דצדקה הוה כמו נדרים ונדבות דהיינו שהכל בכלל נדר דקרא והרא"ש מפרשו דוקא אנדרים ונדבות ממש מתפרש וממילא ה"ה תעני' אבל לא צדקה ואע"ג דכת' הרא"ש כאן מדהביא ראיה מנדיב לב ומצדקה דמחשבת הלב כי' היינו לפי דעת ר"ת דמשוה צדקה לנדרים אבל לים עצמו לא ס"ל כן לענין צדקה ואם כן מתורץ הכל בס"ד:

(ט) בשעת תפלת המנחה. אבל קודם לזה לא מהני ההרהור להרא"ש פשיטא דאפי' הוציא בפיו לא מהני ואפי' לראבי"ה דס"ל בהוציא בפיו קודם מנחה כ"ש דמהני מ"מ נראה דבהרהור לא מהני רק בשעת מנחה כיון דדרך האדם להתנחם במחשבתו ע"כ לא הוה ההרהור גמור עד שעתו הקבוע לו לרב או לשמואל דאז גומר בלבו שלא יועיל לו חזרה מן ההרהור כנלע"ד:

(י) וטוב יותר לקבלו כו'. הצד היותר טוב נראה דבשעת התפלה יקבל בלבו התעני' ואחר התפלה קודם אלהי נצור יקבלנו בפה ויוצא ידי הכל נ"ל וראיתי כן בשם רש"ל:

(יא) ואז מתפלל בכל יום ענינו. איני יודע לפרש לשון ואז דהא בין אכל בנתיים בין לא אכל מתפלל בכל יום ענינו ואפשר דלרבותא אמר דאפ אז שמתענה גם בלילה הוי כל יום בפ"ע לענין ענינו כמפורש בפסקי מהרי"א סי' ק"א:

(יב) שני וחמישי. בתשו' ר"מ מינץ סי' קט"ו כת' מי שנדר להתענות בה"ב יכול לשנות הב"ה וכן לסירוגין ע"ש ומ"מ יש להסתפק כו' עמ"ש סי"ב:

(יג) קודם שעות התעני'. זהו סברת הרמב"ן שכ' הרא"ש וז"ל והרמב"ן כ' דאפי' לא קבל עליו מזמן המנחה כיון שקיבל עליו תענית קודם שעות התעני' ותימא מ"ש מתענית יום שצריך לקבלו במנחה ואם קבלו עליו בלילה לא הוה תענית וי"ל דהתם הוא מחויב תעני' יום שלם הלכך צריך קבלה קודם שיתחיל התעני' ולפ"ז מי שלא היה בדעתו להתענו' ובלילה נמלך וקיבל עליו תעני' הוה תענית דלא גרע ממקבל עליו תעני' מן ו' שעות ולמעלה וא"א לומר כן מדא"ל אביי ושאני הכא דלא קבליה עלויה ואמאי והא בלילה קבלי' עלויה והוא לא מחויב תעני' יום שלם הלכך נ"ל דכל תענית צריך קבלה בתפלת המנחה עכ"ל וא"כ צ"ע למה מביא כאן דעת הרמב"ן בזו כיון שהוא עצמו פסק בסעיף ט' בנמלך להתענות אע"פ שלן בתעניתו והתענה כל היום אינו תעני' והיינו ההיא דאביי ואמאי והא קבל עליו קודם התעני' שעה כמ"ש הרא"ש ונ"ל דעת הרמב"ן שצריך שתהיה הקבלה בעת שלא חל עדיין התעני' שרוצ' בו ובס"ט מיירי שאחר שעבר קצת מן הלילה הוא נמלך ומקבל עליו להתענו' תעני' שעות בלילה זה לא מהני אבל באמת אם קבל עליו מבע"י להתענו' בלילה ונמשך שהתענה כל היום השני מהני שפיר ובזה ניחא נמי קושיית הרא"ש על הרמב"ן במ"ש בתי' דאביי דאמר ושאני הכא דאיכא שעו' דלילה דלא קביל עליה מעיקר' הרי מבואר כמ"ש דאותן שעות שעברו בלילה קודם הקבלה מבטלים הקבלה אח"כ אלא צריך קבלה קודם התחל' תעני' שעות וה"ה אם קבל עליו אפילו באמצע לילה להתענו' למחר מחצו' ואילך ולא אכל אפי' בתחלת היום מעצמו בלא נדר מהני למקרי תעני' שעות כיון דהוה הנדר קודם התחל' תענית ע"פ הנדר כנלע"ד נכון:

(יד) והיכי משכח' לה. פי' כיון דבעי' קבלת התענית לתעני' שעות:

(טו) שצריך להשלים נדרו. דה"א דמותר לאכול תוך אותו זמן שקיבל עליו דלא כוי נדר כלל קמ"ל דמ"מ צריך להתענו' אותו זמן:

(טז) אלא ש"ץ מכריז כו'. וכן מנהגינו בתעני' בה"ב אחר פסח ואחר סוכו' שמי שעונה אמן אחר מי שבירך שאומר החזן על התעני' הוי קבלה ומזה תמהתי מאד עמ"ש בס"ח יש להסתפק אי סגי בקבלה אחת כו' דהא הרא"ש כ"כ והביאו הטור וכאן פשוט דמה שמחויב להתענו' מחמת הגזירה א"צ קבלה וכ"ש שם שהוא עצמו קבל עליו בנדר להתענו' אלו ימים דחייב להתענו' מן התור' ודאי א"צ אז קבל' ודבר זה הביא ג"כ הרא"ש והטו' וכ"ש שיש לתמוה על סבר' הדא"ש שזכרתי לעיל דאם קבל התעני' עליו קודם מנחה דלא מהני וצ"ע:

(יז) אם יצילני ה' כו'. תמהתי למה תלה דין זה בשם יש מי שאומר והוא דברי רי"ו בב"י והלא מקרא מלא הוא גבי יעקב אם יהיה אלהים עמדי וגו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >