מחצית השקל/אורח חיים/תקסב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תקסב

(א) כ' מ"א וז"ל כ' הג"מ כו' חומרא דט"ב כו' וה"ה שאר תענית ציבור בארץ ישראל ר"נ ב"ה שלו הוה שרי. ר"ל ב"ה של כניסת התענית. שרי ספקא דידיה. ר"ל כיון דדוקא בט"ב חמיר לאסור ב"ה של כניסת התענית אבל שאר תעניתים אע"ג שאסורים באכילה בנינה שלפני יום התענית מ"מ ב"ה דהוי ספק לילה מותר. א"כ ה"ה ביציאת יום התענית ה"ל להתיר ב"ה אע"ג דהוי ספק יום כגון עט"ב. ר"ל מצר הדין לולי חומרא דט"ב כנ"ל:

והוא בגמ' דפסחים דף נ"ד ע"ב:

ועסי' שפ"ז ס"ט. ובמ"א שם ס"ק י"ב י"ג שהוזכר סברא זו לחלק בין עיולי יומא לאפוקי יומא ואי' שם (בפסחים נ"ד) רבת"צ שפוסקים בע"י ר"ל שהלילה שלפני התענית נמי אסור לאכול:

עסי' תקע"ה. ר"ל דאפי' לילה שלפני התענית מותר באכילה כ"ש ב"ה שלו:

ואם כן יחיד כו' קאי על דברי הג"מ שכ' דמשמע בגמ' דבשאר תענית (אף דאסורים בלילה מ"מ) שרי ספיקא דידי'. דהיינו להתיר ב"ה של כניסת התענית:

אבל אם קיבל עליו ת"צ כו' כיון דבת"צ ב"ה שלו אסור. אלא שאין ת"צ בבבל מטעם המבואר בסי' תקע"ה ס"ק י'. וכיון שהיחיד קיבל עליו תענית כחומר ת"צ גם ב"ה אסור:

ועסי' רס"א מבואר שיעור ב"ה:

מ"מ טוב כו' ר"ל שלא לאכול עד ב"ה אלא יפסיק קודם בין השמשות ועיין במ"א סי' רס"א ס"ק ט'. עמ"ש סי' רצט המתענה כיצד יעשה ההבדלה במ"ש:

(ב) (ס"ק ב) אע"פ כו' היינו אם פי' כו' אבל כו' צריך להשלים לא משום אמירת ענינו אלא כדי לקיים קבלתו. דסתם תענית הכוונה להשלים:

עס"ב וססי' רמ"ט. ר"ל דמשני מקומות הללו משמע כן. דבסעיף ב' כ' דוקא ביו"ד י"ת א"צ להשלים מטעם המבואר שם. וכן אפי' חתן דא"צ להשלים אף דאינו מתנה. מ"מ ודאי כונתו אדעתיה דמנהגא. והמנהג לעשות החופה ביום וצריך החתן לטעום מכוס של ברכה. א"כ הוי כאילו התנה שלא להשלים. אבל אותם שאין מתענים כל י' ימי תשובה דצריכים קבלה מבואר בסעיף ב' רצריכים להשלים. וכן בס"ס רמ"ט מבואר להדיא דקבלת תענית סתם צריך להשלים עד צ"ה. אם לא כשפירש להדיא בשעת קבלה שלא להשלים. וכ"ה בסי' זה סעיף ג':

ואם כו' סי' תקס"ח סעיף א':

ואם כו' אין מתפלל עננו. ולכן כתב רמ"א בס"ב דהחתן יתפלל עננו קודם שיכנס לחופה:

(ג) (ס"ק ג) ש"ץ כו' דהעיקר קי"ל כו' כמ"ש סעיף י"א דהא דאמרי' בש"ס מתענים לשעות. היינו דוקא שלא אכל כל היום. ובהני גווני המבוארים סעיף י' וי"א. אבל אי אכל קודם הלילה לא מיקרי תענית לענין אמירת עננו. רק לענין תענית יחיד סמכי' אדעת הרמב"ם. דס"ל דתענית שעה מיקרי אפי' לא השלים התענית ואכל אחר חצות היום וכיון דבלא"ה יחיד אינו קובע לעננו ברכה בפני עצמה אלא כוללה בשומע תפלה א"כ אפי' להחולקים על הרמב"ם אין בכך כלום דהא בשומע תפלה יכול להוסיף כל מה שירצה כדלעיל סי' קיט. ומ"ש רט"ז בס"ק א' לדלג ב' תיבות צום תעניתנו. וואי אי מדלגים שפיר עביד. אבל מ"ש הט"ז לפקפק על פסק רמ"א מתרי טעמי חדא כיון דהעיקר כהחולקים על הרמב"ם א"כ כשיאמר צום תעניתנו הוי דובר שקרים כיון דלהחולקים על הרמב"ם אין שם תענית עליו מאי מהני שיכול להוסיף בש"ת מ"מ ה"ה מוציא שקר מפיו ועוד דלהחולקים הוי הפסק באמצע ברכה ואיתי ראיה מדברי הטור שכ' בסי' תקס"ג מצד ספקא דדינא אין לקבל תענית בשומע תפלה משום הפסקה הובאו דבריו בט"ז בסי' זה ס"ק ז' ע"ש לענ"ד יש להנדיס בדבריו. מ"ש אם אומר צום תעניחנו הוי דובר שקרים י"ל ניהו דלא מקרי תענית להחולקים על הרמב"ם היינו לומר עננו. ולקובעה ברכה בפ"ע דכל שאינו משלים התענית לא תיקנו חכמים לקובעה ברכה בפ"ע. אבל מ"מ נקרא תענית. דהא שם תענית שורשו עינוי. והוא עכ"פ עינה וציער את עצמו. וראיה לזה מהא דאי' בתענית דף י"ב ע"א אהא ראר"ח כל תענית שלא שקעה עליו חמה (דהיינו צ"ה) לא שמי' תענית:

דפריך והתנן אנשי משמר מתענין ולא משלימין ופירש"י וז"ל אנשי משמר נהנים ולוים העובדי' כו' ולא משלימים לפי שהם עסוקי' בעבודה כו' אלמא אע"ג דאינו משלים מתענה קרי לי' עכ"ל. ומשני התם לצעורי נפשי' בעלמא הוא. ופירש"י וז"ל לצעורי נפשייהו עם הצבור אבל אינו תענית לא להתפלל תפלת עננו. ולא לקובע' עליו חובה וכל שעה שהוא רוצה לאכול אוכל עכ"ל:

וצ"ל דעכ"פ מה שהקשה לא תי' דהא חזינן דאפי' אינו משלים קראו המשנה תענית. וצ"ל דבזה היו מחונקים המקשן והתרצן. דהמקשן הוי ס"ד הא דאר"ח כ"ת שלא שקעה עליו חמה לא שמי' תענית פירושו דלא מקרי תענית. ולזה הקשה ממתני' דקראה תענית אפי' אינו משלים אבל התרצן משני לי' דודאי נקרא עליו שם תענית. והא דאר"ח לא שמי' תענית היינו לענין תפלת עננו ולקובעם עליו חובה ובאנשי משמר באמת רק לצעורי בעלמא ולא היו מתפללים תפלת עננו ולא נקבע עליהם לחוב לפ"ז מוכח דאפילו אינו משלים אפ"ה מקרי תענית דהא מתני' גבי אנשי משמר קראו תענית (ולהרמב"ם באמת הקשו הפוסקים מגמ' הלז) וא"כ אפי' יאמר צום תעניתנו לא הוי דובר שקרים דאפשר דכמו דמיקרי תענית ה"ה דמקרי צום:

ומ"ש דהוי הפסקה ואייתי ראי' מדברי הטור י"ל הט"ז גופי' כ' בס"ק ז' ליישב דברי הטור הא בשומע תפלה יכול להוסיף כ"מ שירצה וכן הקשה הרב"י ותי' הט"ז דשאני קבלת תענית שאומר אהא בתענית אינו מענין תפלה ולכך הוי הפסק דאינו רשאי להוסיף כ"א עניני תפלה ע"ש. אם כן אמירת עננו דהיא תפלה אפי' להחולקים על הרמב"ם מ"מ הפסק לא הוי:

(ד) (ס"ק ד) שאין כו' מיהו העולם נוהגי' להשלים. ר"ל המתענין רק יום א' של סליחות:

ואפשר דאסור להתיר להם עבי"ד סי' רי"ד ור"ל אסור להתיר להם. לומר להם מותרים אתם אלא צריכים התרה ע"י ג' בני אדם ע"י פתח חרטה דה"ל דברים המותרי' ואחרי' היודעי' שהן מותרי' נוהגי' בהן איסור פסק רמ"א שם בי"ד. וכן נראה שם דעת הרב"י דכה"ג צריך התרה כדין נדר ומהני התרה כנדר:

ואפשר שנתפשט המנהג מכח טעות ר"ל וא"כ אין צריכים התרה ע"י ג' ב"א כנדר אלא רשאים לומר להם מותרים אתם כיון שהיה המנהג בטעות וכן מבואר שם בי"ד ע"ש דמיירי במי שאינו נוהג כו' ר"ל לא כטעות העולם שסוברים שקאי על כל מי שאינו מתענה כל היו"ד ימי'. אפי' אם אותן מקצת הימים שמתענה הוא מתענה כל שנה ושנה. אפ"ה צריך קבלה והשלמה. אבל אין האמת כן אלא מיירי במי שאינו נוהג כו':

וכ"ש מי שמתעה בשעת כצ"ל:

(ה) (ס"ק ה) עד כו וכמ"ש הרב"י סי' רמט בשם המרדכי אף דאנן לא קי"ל הכי כ"א בע"ש אבל לא בחול כמ"ש מ"א סי' רמ"ט ס"ק ח' מ"מ ביו"ד י"ת סגי עד אחר תפלת ערבית מטעמים המבוארים:

וכ"מ סעיף ג'. ר"ל שכתב ג"כ לשון עד שישלימו הצבור תפלתן משמע דבתפלה וזמן תפלת ערבית תליא מלתא:

וס"ס תקנ"ט סעיף ט' ר"ל במ"ש מ"א שם בשם הג"א בס"ק י"ג שחולק שם על מ"ש שם בש"ע בט"ב שנדחה דסגי לבעלי ברית להתענות עד אחר שהתפללו מנחה גדולה והג"א ס"ל דבעי' י"א שעות דוקא ולפמ"ש מ"א כאן צ"ל דלאו דוקא אלא שאז כבר התפלל מנחה קטנה והמתין מעט עד שהגיע זמן תפלת ערבית דהיינו קרוב לי"א שעה ורביע. אולם בס' א"ר לעיל כ דט"ס הוא בהג"א. וצ"ל שהמתין ו' שעה והתפלל מנחה גדולה. ע"ש בהג"א פרק אלו מגלחין:

וכ"כ הב"ח (ס"ס זה) גבי חתן דצריך עכ"פ להתענות עד קרוב לי"א שעה ורביע ומשמע שם דסגי אפי' עדיין לא התפלל ערבית:

(ו) (ס"ק ו) צריך כו' הקשה הב"ח דהא ראב"צ כו' ר"ל דהטור הביא בשם ראב"י שהמתענ' ביוד י"ת די אי מתענה עד שיצא מבה"כ. דצערא בעלמא קיבל עליה וכה"ג א"צ השלמ':

ואייתי ראיה מרפריך הש"ס דף י"ב לר"ח דס"ל כל תענית שלא ש"ע חמה לא שמיה תענית מדתנן אנשי משמר היו מתענין ולא משלימין ומשני התם לצעורי נפשיה בעלמא הוא (וע' לעיל ס"ק ג' הבאתי דברי הש"ס הנ"ל ופירש"י) הרי מוכח דאי לא קיבל רק לצעורי' א"צ השלמ':

והת"ה חולק דוקא ביוד י"ת דכוונתם בתעניתם לשם תשו' שרצונם לשוב עד ה' בהא אמרינן דלצעורי נפשיה קיבל והוי דומיא דאנשי משמר שהיו גם כן מתענים על העתיד שתקובל קרבנם. אבל המתענים מי"ז בתמוז עד ט' באב דמתענים על העבר הוי דומיא דתענית י"ז בתמוז וט"ב לא אמרי דלצעורי קמכוין כ"א לשם תענית ובעי השלמה. וע"ז הקשה הב"ח דהא בתר הכי פריך הש"ס לר"ח מהא דאמר ראב"צ אני הייתי מבני סנאב בן בנימן שהיה עשירי באב י"ט שלהם שהיו מביאים קרבן עצים בזמן שבהמ"ק קיים בי' באב ופעם א' היה חל ט"ב בשבת ונדחה עד יום א' דהיינו י' באב וכיון שהי' יום טוב של בני משפחתו היו מתענים בו ולא השלימוהו ומשני התם נמי לצעורי בעלמא הרי דראב"צ התענ' ט"ב שנדחה שהי' לשעבר ואפ"ה לא השלים משום דלצעורי בעלמא הוי ול"נ דלק"מ כו' אבל יחיד כו' ר"ל דבת"ה שם מבואר דה"ט דהמתענה מי"ז בתמוז עד ט"ב צריך להשלים וז"ל דהתם ל"ל צערא בעלמא קבילו עליהו דאדרבא דמו לד' תעניות י"ז תמוז וט"ב וג' תשרי וי' טבת שמתענים בהן על החורבן והני ג' שבועוח נמי רמוזים בדניאל להתענות בהן על החורבן כו' עכ"ל. נראה כוונתו מסתמא דעת המתענ' בג' שבועות כיון שהם על החורבן להתענות דומיא דתעניות שקבעו חז"ל על חורבן דהיינו להשלים משא"כ בר"א ב"צ כיון שהיה י"ט שלו לא הי' מחויב להתענות כלל ומה שהתענה מקצת היום לא מפני החורבן אלא להשתתף בצער הצבור שמתענים א"כ תענית הרב"צ לא היה על העבר דהיינו החורבן כ"א כעת להשתתף בצרת הצבור וכעין זה תי' בט"ז:

(ז) (ס"ק ז) התנ' כו' ע"ס יוד באם אח"ז השלים התענית ועס"ס תרכ"ר דשם הביא ב' דעות למי שנהג להתענות ב' ימים יה"כ אי מהני תנאי שיהיה רשאי לחזור בו מ"מ כאן כ"ע מודים דמהני תנאי דלא שייך טעמא דהתם ע"ש:

(ח) (ס"ק ח) תענית כו' מחמת נדר. דבת"צ או תענית חלום ל"מ תנאי:

(ט) (ס"ק ט) לא כו' ומ"מ אם התחיל כו' אדעתא שלא להשלים כו' לרבותא נקט אפי כה"ג דאיכא תרתי לריעותא חדא שלא קבלו מאתמול וגם היום דעתו שלא להשלימו דהא מדינ' צריך לקבלו מאתמול וגם צריך השלמה כמ"ש סעיף א':

(י) (ס"ק י) לנהוג כו' כמ"ש ס"א. ר"ל כמו בסעיף א' לענין השלמה כיון דאיכא דעת הרמב"ם דאפי' לא השלים היום מיקרי תענית. אף דרוב הפוסקים חולקים מ"מ בתענית יחיד סמכינן עליה כיון דאין יחיד קובע ברכה לעננו אלא כוללו בשומע תפלה. ה"ה הכא לענין קבלה מאתמול כיון דאיכא דעת ר"י שהביא מרדכי דס"ל הא דאמרינן בש"ס דצריך לקבלו מאתמול היינו דוקא לכתחלה אבל דיעבר אפי' לא קבלו מאתמול מיקרי תענית לענין תענית יחיד סמכינן עליה כנ"ל:

דאפי' לא קבלו מעולם כו' דעכ"פ תענית שעות הוא כ"כ בד"מ דלרמב"ם אפי' אכל עד חצי היום ואח"כ נמלך להתענות מיקרי תענית שעות. לכך עכ"פ בתענית יחיד סמכינן עליה כנ"ל. כ"ש כאן דעכ"פ קבלו אלא שלא היתה הקבלה מבע"י:

(יא) (ס"ק יא) הוי כו' ע' בי"ד ס"ס רנ"ח שהביא רמ"א מחלוקת אם הרהר בלב לתת צדקה אי מחויב ליתן. והסכים כמ"ד דחייב והוא דעת ר"ת דלענין צדקה הרהור כדיבור. וגם סבירא ליה דתענית דין צדקה יש לו בזה אבל אם היה רק בדעתו כו' דלפעמים אדם מתחרט על דעתו לכן בעינן קבלה גמורה. ועיין בט"ז:

וכ"מ בי"ד סי' רי"ד שכ' מי שהוא רגיל להתענות תעניות שלפני ר"ה כו' ורצה לחזור בו כו' צריך שלשה שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפי' פ"א כו' עד כאן לשונו. הרי מה שהיה דעתו לנהוג כן לעולם גרידא לא מהני. אלא בצירוף שנהג כן פ"א. וצ"ל אפילו היכי דהוי קבלה גמורה דמהני. מכל מקום לא מהני שיתחייב כן לעולם. דלגבי שנים הבאות לא מיקרי קבלה גמורה אא"כ נהג כן פ"א:

וכן כתב סימן תקנ"ג סעיף א' בהגה כצ"ל רצה לומר מה שכתב אם הפסיק לאכול בערב ט' באב וקיבל בלב שלא לאכול יותר אינה קבלה אלא צריך להוציא בשפתיו עד כאן לשונו. והא הכא מסיק דקבלה בלב הוי קבלה. אע"כ דלעיל בסי' תקנ"ג מיירי דלא היתה קבלה גמורה. ומה שסיים רמ"א שם אא"כ הוציא בשפתיו. ל"ד אלא ה"ה היכי דהוי קבלה גמורה בלב. אלא מלתא פסיקת' נקט. אכן בדברי מ"א לעיל סי' תקנ"ג ס"ק ב' לא משמע כן שכ' וז"ל והב"ח כ' דהוי קבלה לכן טוב להתנות כו' עכ"ל. וא"א דלעיל מיירי דלא היתה קבלה גמורה הא גם הב"ח מודה דלא הוי קבלה:

(יב) (ס"ק יב) בשעת כו' כ"ז שהוא יום. דהיינו קודם שיתחיל התענית (ואף שכ' כן בשם הב"ח. אין הכונה כ"א שהב"ח חלק על הש"ע. אבל להב"ח אפי' קיבל משחשיכ' מהני ע"ש) וע"ז כתב מ"א ועס"ס י"א ר"ל במ"א ס"ק ט"ו:

(יג) (ס"ק יג) וטוב כו' ומ"מ כו' כשיגיע לש"ת יהרהר כו' דטעם רמ"א כיון דהוא מחלוקת רב ושמואל דלרב מקבלו בשעת מנחה אבל לא תוך התפלה. ולשמואל צריך לקבלו בתפילת המנחה. וגם איכא מחלוקת הפוסקים אי קי"ל בהא כרב או כשמואל ומה"ט כתב הטור דאין לקבלו בתפלה שמא הלכה כרב והוי הפסק בתפלה. ואף שהקשה הרב"י דהא בשומע תפלה יכול להוסיף כבר תי' הט"ז לעיל בס"ק ז'. וכ"כ הב"ח דדוקא עניני תפלה רשאי להוסיף. אבל קבלת תענית אינו ענין תפלה כ"א סיפור דברים. ולכן כתב רמ"א וכ"כ הרב"י דטוב יותר לקבלו אחר התפלה באלהי נצור כו' וכיון דבטור משמע דלשמואל ראוי לקבלו בשומע תפל'. לכן ראוי עכ"פ להרהר בש"ת שמקבלו. דאז עכ"פ יוצא לדעת ר"ת דס"ל דקבל' בלב מהני. ולצאת ידי הפוסקים אחרים לכן מוציאו בשפתיו באלהי נצור:

(יד) (ס"ק יד) ואז מתפלל כו'. הלשון אינו מדוקדק ר"ל שכ' ואז כו' דמשמע דוקא כה"ג כשמתענה גם בליל' הדין כן. אבל כשמותר לאכול בלילה. דהיינו הרישא אינו אומר עננו ביום שני ואדרבא איפכא מסתברא וכמ"ש ועמ"ש הט"ז:

(טו) (ס"ק טו) שלא כו' אלא צ"ל כמ"ש המרדכי כו' וכ"מ בר"ן כו' וז"ל הר"ן שהביא הרב"י בסי' תקס"ה ע"ד הרי"ף שכ' דבין בערבית שלפני יום התענית ובין שחרית ומנח' של יום התענית אומר היחיד עננו (וע' לקמן סי' תקס"ה סעיף ג' כיצד נוהגים) וכ' הר"ן וז"ל ושמא תאמר האיך יתפלל בערבית תפלת תענית וה"ה אינו מעונה עדיין ועתיד לאכול ולשתות כל הלילה. א"ל דהיינו מפני הקבלה שקיבל התענית על עצמו מבערב. שיום תור' לכ"ד מערב עד ערב וכן בכל תענית שגוזרים ב"ד בגזרה חמורה כט"ב ותעניות אחרות כו' אלא שבתענית יחיד הקילו עליו שדיו שיהיה נמנע מאכילה בשעה שב"א אוכלים דהיינו י"ב שעות של יום. מ"מ התענית מתחיל מתחלת הלילה. שאל"כ לא היה נאסר לאכול ולשתות כל הלילה. אע"פ שגמר וסילק וישן כו' עד שיעלה ע"ה כו' א"ו התענית מתחיל מתחלת הלילה. ומש"ה אמרי' שצריך לקבל אפי' תענית יחיד מבע"י כו' והא אדרבא כל שהקבלה סמוכה יותר לתענית מעליא טפי כו' א"ו משמע שהתענית מבערב הוא מתחיל כו' עכ"ל. ולענין מ"ש הר"ן שאל"כ לא היה נאסר לאכול ולשתות כל הלילה. הוא מבואר לקמן סי' תקס"ד ע"ש. ובזה יובן מ"ש מ"א דביום שלם צריך לקבל קודם חשכה דהיינו קודם שמתחיל התענית. דמיד מתחלת הלילה מתחיל התענית. אע"פ שאוכל ושותה כל הלילה כמ"ש הר"ן. ומ"מ מתפלל עננו כו'. מירי דהוי אמי שלא אכל מצד טרדה עד חצות היום ונמלך להתענות שאר היום דלדעה א' בסעיף י' מתפלל עננו. כיון שקבלו קודם שעה תענית שעות. ה"ה הכא כשקיבלו בלילה קודם שהתחיל התענית גמור דהיינו היום:

ולהי"א בסעיף י' אינו מתפלל כלל עננו. ר"ל אפילו קבלו בלילה קודם שהתחיל להתענות לשם חובה:

(טז) ס"ק טז הוי כו' ברי"ו השוה תענית וצדקה. ברי"ו שהביא הרב ב"י בסי' זה אינו נזכר כן אלא בטור י"ד ס"ס רנ"ח שם הביא הרב ב"י דברי רי"ו שמשוה תענית וצדקה לענין זה ובח"מ סי' ר"ז סעי' י"ט בהגה:

ודוחק לחלק. ר"ל אף שרי"ו השוה דין זה בתענית וצדקה שמא הרב"י חילק מהכרעת דעתו היפה בין צדקה לתענית בזה:

דהא בסימן תקס"ג כתב ג"כ בשם הרא"ש דתעני' דמי לצדקה לענין דסגי בהרהור לענין קבלת תענית. והיינו אם הרהר בשעת תפלת מנחה. כמו דמהני הרהור לענין צדקה:

ואפשר דמש"ה כתב יש מ"ש כו' עכ"פ ל' יש מי שאומר שכתב בש"ע לא קאי כי אם אריש דבריו דלדבר הרשות הוי אסמכתא בזה חולקים אבל בסיפא לדבר מצוה. או אם יצלח וינצל מצרה דלא הוי אסמכתא בזה אין חולק. ולא ע"ז כתב לשון יש מ"ש. וכ"כ בס' א"ר. דלא כט"ז שתמה ע"ש:

מעבר לתחילת הדף · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.