חתם סופר/פסחים/כב/א

חתם סופר פסחים כב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל אי' שבתורה. עפרש"י ותו' מ"ט לא מפיק מפשטא דקרא ופ"י כ' דמפשטי דקרא איכא למימר מאי לכלב תשליכון לכלבי הפקר וטרפה אסור בהנאה אבל השתא דכתי' אותו למעוטי כל אי' שבתורה ע"כ טרפה מותר בהנאה דאלת"ה אותו למ"ל למעוטי אי' שבתורה מה"ת שיהיה אסורים בהנאה ע"ש שהאריך ולפ"ד ע"כ הא ליתא דא"כ לקושטא דמלתא מנ"ל דלר"י כל אי' שבתורה אסורים בהנאה לר' אבוה דלמא ר' יהודה נמי ס"ל מסברא חצונה דנבלה לא קאי אדברים ככתבן אלא לאסור כל אי' שבתורה לכן כתיב אותו להורות טרפה אתה משליך לכלבי הפקר דוקא ולא כל אי' אלא מותרי' הם בהנאה והשתא ע"כ נבלה לדברים ככתבן כתיב אע"כ אין זה שום ה"א שיהיה טרפה אסור בהנאה בדאיתא במכילתא פ' משפטים דילפינן ק"ו טרפה מנבלה שמטמאה במשא ומגע ושרי' בהנאה מכ"ש טרפה ועי' בת' באר יעקב לי"ד סי' כ"ט שהאריך במכילתא בשם מו' הגאון מה' טעבלי שייאר זצ"ל וא"כ ליכא למטעי בכלבי הפקר כלל. אמנם התוס' נ"ל דלי"ל הך ק"ו מטומאה לאיסור דא"כ איך כ' דאצטריך לכלב תשליכון אותו להתיר בהנאה הוציא עובר את ידו דלא נילף מקדשים שיצאו חוץ למחיצתן ז"א הא איכא האי ק"ו עצמו מנבלה להתיר בהנאה וא"כ כיון דאיכא ק"ו מנבלה ליכא למטעי להקיש לחומרא לבשר קדשי' שיצא חוץ למחיצתו דאדרבא נקיש לקולא לטרפה דכתיב בהדיא בקרא והוי נמי חולין מחולין והק"ו מסייעא ליה עי' לקמן כ"ד ע"ב תוד"ה אמרת ק"ו כו' ועכצ"ל דהתוספות לא ס"ל הך ק"ו אלא כספרי אפסוק לא תאכלו כל נבלה הובא בילקוט פ' ראה כל נבלה לרבות הטרפה פי' להתירו בהנאה שלא נטעה לכלב תשליכון הם כלבי הפקר ולא נפקא מהך ק"ו וא"כ שפיר איכא למימר דוקא טריפה מרבי' ולא הוציא עובר ידו דהוקש לבשר קדשים שיצאו חוץ למחצתן לכן אצטריך לכלב תשליכון אותו. והנה רש"י מיאן בזה לפע"ד דמסיים שם בספרי ר"י אומר דברים ככתבן דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אל תתירם בפניהם ע"ש ופי' זית רענן דדברי ר"י הן הנה דבריו שבש"ס דשמעתין דוקא מכירה לנכרי ונתינה לגר ומה דאמר דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אל תתירם בפניהם הוא מילתא באנפי נפשיה וקאי אסיפא דקרא כי עם קדוש אתה שיקדש עצמו במותר ולפע"ד ר' יהודא פליג את"ק וס"ל דברים ככתבן אנבלה קאי קרא ולא אטרפה ויליף ליה היתר הנאה דטרפה מק"ו כמכילתא הנ"ל וס"ל כל נבלה אתא לרבות אפי' המותר ואחרים נהגו בו איסור אל יתירם אלא יתנם לגר או ימכרם לנכרי וא"כ הכא בשמעתין דאזלא הסוגיא לר' יהודא לא הומ"ל כפי' תוס' לכן פרש"י דאשמועינן דאין הקב"ה מקפח שכר כו' וק"ל:

ואידך חולין שנשחטו בעזרה. עי' תוס' שכתבו סוף שמעתין א"א לפרש בענין אחר עמהרש"ל ומהרש"א ולע"ד בשמעתין אפשר לפרש כפרש"י דעיקר ק' ואידך הוא מנ"ל איסור חולין בעזרה דאין לפרש ואידך מנ"ל כל איסורין שבתורה דלמא קרא אחולין בעזרה אצטריך ז"א דמשמע מפרש"י ד"ה ור"מ כו' דחב"ע גרע מכל אי' שבתורה דמפורש בהו לאו בהדיא וא"כ מה"ת לאוקמי קרא אחב"ע טרם שנדע שאר אי' וא"כ ע"כ הא דמקשה ואידך פי' כיון דאצטריך קרא אשאר אי' מנ"ל אי' הנאה בחב"ע ומשני לאו דאורי' פי' באמת לי"ל אה"נ אבל באי' אכילה לא פליגי כלל דאסורה מכי ירחק ממך הדרך וצ"ל לשי' התו' דס"ל דנהי דמנבלה לא ילפינן חב"ע כיון דלא מפורש ביה לאו בהדיא כפרש"י ד"ה ור"מ מ"מ ממעוטא דאותו ממעטי' טפי חב"ע כיון שהוא איסור מחיצה כמותו דקרא איירי בקדשים שיצאו חוץ למחצתן כפרש"י וא"כ פריך הש"ס ואידך מנ"ל כל אי' שבתורה דלמא קאי מיעוטא אחב"ע לחוד וע"ז משני דחב"ע לאו דאורי' כלל ואפי' באכילה שרי' וא"א לאוקמי מיעוטא דאותו אחב"ע כצ"ל כונת התו' מ"מ אין שום הכרע לפירושם טפי מפרש"י משא"כ סוף שמעתין מוכח כפירושם בהדיא דקאמר איכא בנייהו חב"ע משמע דלחזקי' אצטריך אותו לחב"ע ולי"ל שום לימוד אשאר אי' א"כ הרי להדיא דחזקי' מוקי מיעוטא אחב"ע ולא אשאר אי' והיינו כפי' התו' אמנם רש"י פי' שם נגד זה ויתבאר שם אי"ה אמנם לפע"ד א"נ נניח ששם מוכח דלמ"ד לאו דאורי' היינו שלגמרי לאו דאורי' כפי' התוס' מ"מ נראה פשט הסוגיא לפרש בשמעתין כפרש"י דאלת"ה מאי ס"ד דמקשה דקאמר בסוף שמעתין וכי מאחר דאיכא כל הני שינויי חזקי' ור"א במאי פליגי כו' מאי בנייהו חב"ע א"ב כו' וק' כיון דידע כל הני שינויי ומכללם גם הא דאמר ואידך חב"ע לאו דאורי' א"כ כבר ידע דחב"ע לאו דאורי' א"כ מאי הק' מאי בנייהו ומה חידש לו בזה אע"כ דלפי הה"א חב"ע לאו דאורי' היינו ההנאה לאו דאורי' ומ"מ באכילה אסורה לכ"ע ועדיין לא הוה סגי לי' בזה האיכא בנייהו דבעי לאשכוחי א"ב דתלי' בהו פלוגתי' לכן חדש לו דלר' אבוה מותר אפי' באכילה וא"א לאוקמי מיעוטא בהכי וע"כ קאי אשאר אי' נמצא דזה הא"ב הוא גזע פלוגתתם ובזה מיושב נמי ק' תוס' ד"ה כ"מ שנאמר כו' ודסוף שמעתין ד"ה מאי בנייהו ועוד כמה ק' דהוה מצי לאשכוחי א"ב טובא וק"ל. והאש"נ מה דק' דנימא א"ב דלר' אבוה אלי' דר"י דמפיק כל אי' מאותו אין לוקי' על הנאה דה"ל לאו הבא מכלל עשה אותו אתה משליך ולא כל אי' משא"כ לחזקי' דמפיק מלא יאכל לוקי' (להתו' דפליגי אהרמב"ם דס"ל אין לוקי' על שום הנאה עי' מל"מ פ"ה מיסה"ת) והא"ש דלא אמר א"ב אלא הנוגע לפלוגתתם כנ"ל ואה"נ דהומ"ל הכי וק"ל:

מפני שמקומו ניכר. פרש"י הטעם דחתוכה לא משום שמא יתננה לו בפני ישראל ועי' התם בש"ס עוד ב' טעמים דאסור לגנוב דעת הנכרים א"נ דמיירי במקום שמכריזים ולא הכריזו ואפי' לא יתננו לו בפני ישראל חיישי' שיחזור וימכרנו לישראל אחר ע"ש ונראה דמפשטיות הסוגי' הוכיח רש"י דס"ל הטעם משום שמא יתננו לו בפני ישראל אחר דלכאור' יש לתמוה מאי מקשה הש"ס בפשיטות משולח ירך לנכרי דגיד הנשה מותר בהנאה למ"ד אין בנידון בנ"ט הלא כ' תו' שם צ"ט ב' ד"ה והלכתא כו' דלאותו מ"ד אין שום הנאת ממון בגיד רק שהגוי מתכבד בו יותר כשהוא שלמה מכשהיא נטולה ומש"ה הק' הש"ס בשמעתין משולח ע"ש וצ"ע אדרבא הא קחזינן איפכא למ"ד דחתוכה לא משום דאסור לגנוב דעת הנכרי משמע שהנכרי יותר מתכבד כשהיא נטולה משלמה וא"כ אפי' לאידך מ"ד נהי דבדינא פליגא וס"ל מותר לגנוב דעת הנכרי ומש"ה מוקי למתני' במקום שמכריזי' ולא הכריזו או משום שמא יתננו לו בפני ישראל מ"מ מאן לימא לן דבהך סברא פליגי שיותר מתכבד הגוי בשלמה מבנטולה ואין כאן הנאה של כלום אע"כ מוכח דהש"ס אזלא למ"ד שמא יתננו לו בפני ישראל ואיהו ע"כ פליג בסברא וס"ל דעדיף טפי כשהיא שלמה מחתוכה דהראשוני' הרשב"א והר"ן והריטב"א דקדקו שם מ"ט נקט שולח ירך לנכרי ולא נקט ירך לחבירו כבבריתא שם והנה למ"ד דחתוכה לא משום גניבת דעת הנכרי א"ש דאשמועי' דאפי' דעת הנכרי אסור לגנוב ולמ"ד נמי דמוקי במקום שמכריזין ולא הכריזו ומשום שמא יחזור וימכרנו לישראל אפי' כשלא ימכרנו עתה בפני ישראל אשמועי' דאע"ג דהוה כלפני דלפני אפ"ה אסור אך להך מ"ד שמא יתננו לו בפני ישראל דהוה לפני ממש קשה למה לא נקט שולח ירך לישראל ועכצ"ל כמ"ש עוד שם דאשמעי' דגיד מותר בהנאה ומותר לשלחו לנכרי וא"כ מוכח דפליג בסברא אאידך מ"ד דס"ל דניחא לנכרי בנטולה מבשלמה ושפיר מקשה הש"ס ולכן פרש"י כהך אוקימתא ואש"נ פסק הרמב"ם פ"ח' ממ"א הל' ו' כמ"ד משום שמא יתננו לו וכמ"ש ה"ה ובפ"ג מה' דעות פסק דאסור לגנוב דעת הנכרי וארכבי אתרי רכשי והא"ש דמשמעתין מוכח דהלכה כמ"ד משום שמא יתננו לו מדמקשה הש"ס אליבי' בפשיטות ומ"מ מוכח דבסברא פליגי דס"ל דבגיד לא שייך גניבת דעת דאדרבא ניחא לנכרי בשלמה מבחתוכה וא"כ איכא למימר דלדינא כ"ע מודים דאסור לגנוב דעת נכרי' ואפושי פלוגתא לא מפשינן וק"ל:

הניחא למ"ד יש בגידי' בנ"ט וכו'. הרמב"ם פ"ח מה' מ"א פסק היתר בג"ה אעפ"י שפסק שם כר"א דכל אי' נפקא מדפרט בנבלה ואית ליה נמי אין בגידין בנ"ט וכ' שם ה"ה שהרמב"ן כ' שס"ל דמ"מ אמרינן היא וחלבה וגידה הותרה אעפ"י שאין בהם בנ"ט והש"ס דקאמר ר"ש ה"נ דאסר לרווחא דמלתא אמר כן והוא דוחק ע"ש ועמ"ש בחי' למס' חולין ר"פ ג"ה וכעת היה נלע"ד ליישב כך בצירף מה שדקדק בפלתי דקאמר הש"ס בפשיטות מאן שמעת ליה אין בגידין בנ"ט ר"ש כו' הא בחולין צ"ט מבואר דריב"ב אית ליה נמי אין בגידין בנ"ט וה"ל להש"ס לפרש בשמעתין דכר"ש ס"ל לאסור גיד בהנאה ולפע"ד גם ביישוב ק' פ"י שהק' דנהי דאין גיד בכלל נבלה משום דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ובעי' ראוי לגר וג"ה אינו ראוי לגר מ"מ נימא כשהותרה טרפה להשלכת כלב ג"ה נמי הותרה דאפי' למ"ד אין בגידין בנ"ט מ"מ ראוי לכלב היא כמבואר להדיא מלשון הרא"ש בחולין במשנה דשולח אדם ירך לנכרי ע"ש ובהשקפה ראשונה אמרתי דבכלל טרפה בודאי אין שום ה"א דהותרה ג"ה דהרי פרט בה קרא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וגיד לאו בשר הוא למ"ד אין בו בנ"ט. שוב מצאתי ס' זו בצל"ח אבל שבתי וראיתי דתי' זה ליתא דבחולין ק"ב ב' אר"י לא תאכל הנפש עם הבשר זה אמה"ח ובשר בשדה טרפה זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה ומובן שם מלשון רש"י ותו' דה"ל כאלו כתיב בשר בשדה לא תאכלו טרפה לא תאכלו ולכן לוקי' אבשר מה"ח ולא הוי לאו שבכללות ועיין לקמן בדף כ"ד א' תוד"ה דכתיב כו' וק"ל וא"כ סכינא חריפא מפסקי' קראי ובשר דקרא לא אטרפה קאי אלא מלתא באנפי נפשי' הוא והדר' ק' לדוכתה נימא כשהותרה טרפה הותרה גידה שראוי לכלב ואין נראה להתעקש דמ"מ בשר קאי נמי אטרפה דא"כ מנ"ל כלל איסור בבשר מה"ח דלמא קרא דכתיב בשר להכי לחוד אתא שלא לכלול ג"ה בזה אע"ג דכ' תו' שם דמשדה דריש היינו בצירוף תיבת בשר אבל לולי זה היינו אומרים דשדה קאי איצא חוץ למחיצתו ואהוציא עובר את ידו לחוד וזה פשוט וא"כ הדר' ק' לדוכתה וי"ל לפמ"ש שם רש"י ק"ב א' סוף העמוד וז"ל להכי פלגינהו קרא לאמה"ח ובשר מה"ח דמחייב אאבר אעפ"י שאין שיעור בשר ואבשר אעפ"י שאינו אבר עכ"ל וא"כ לר"ש דאי' ליה כ"ש למלקות קשה למאי הלכתא פלגינהו רחמנא וע"כ לי"ל לר"ש כלל הך דרשא דבשר בשדה טרפה קאי אבשר מה"ח ושפיר הק' הש"ס לר"ש לאסור בהנאה ואינו בכלל היתר טרפה דכתיב ביה בשר בהדיא כנ"ל משא"כ לריב"ב אפשר דאי' ליה שיעורין למלקות וכן אית ליה לרמב"ם וא"ש ולק"מ. באופן אחר נ"ל לתרץ לפמ"ש תו' דסברא הוא למיסר ג"ה בהנאה משום שאין בה טעם ולא שייכי בה אכילה והכונה נלע"ד משום דלא ה"ל למכתב ביה אכילה אלא כמו הכוסס חטה דפרש"י דכל אכילה שאינו ראוי קרי ליה כוסס א"כ ה"נ ה"ל למכתב בהאי לישנא ומדכתב לשון אכילה ש"מ דבר המביא לידי אכילה קאמר הנה כי כן נראה דלא כ"כ אלא לר"ש דאית ליה כ"ש למלקות משא"כ לרבנן הא אצטריך למכתב אכילה להורות דשעורו בכזית (דלא כרא"ם הובא בהל' חמץ וק"ל) אבל לר"ש כ' שפיר כי כן י"ל דפשיטא להרמב"ם דג"ה בכלל נבלה כמ"ש הרמב"ן או בכלל טרפה כמ"ש פ"י והש"ס לרווחא דמלתא קאמר והכונה דרצה הש"ס לתרץ קושטא דמלתא דלכ"ע קשה כיון דלא שייך ביה אכילה שאין בו טעם וגם כ"ש למלקות לר"ש א"כ ע"כ הך אכילה דקרא הנאה קאמר ואמר לר"ש ה"נ דאסור בהנאה אבל לריב"ב לא אצטרכא להך שינויי כלל וכן פסק הרמב"ם וק"ל:

והרי דם דרחמנא אמר כל נפש מכם ל"ת דם. צ"ע ביבמות ס"פ חרש דרשי' מהאי קרא להזהיר גדולים על הקטנים ולמאי דאמרינן קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוי' להפרישו מוקמי' התם האי קרא דלא לספי ליה בידים ע"ש וא"כ ע"כ מוכח דדם מותר בהנאה דאל"ה הלא לכמה פוסקים אסור לתת דבר האסור בהנאה אפי' לכלבי הפקר כ"ש שאסור לתתו לקטן ישראל אע"כ דדם מותר בהנאה וצ"ע ויש לדחוק דאיתא התם ביבמות דר"י מספ"ל אי קטן אוכל נבלות ב"ד מצווים להפרישו או לא ע"ש ואי נימא דמצווים להפרישו א"כ איכא למימר דלא אתא קרא דלא לספי לקטן דפשיטא דהרי אסור בהנאה אלא להפרישו דנימא ליה דלא ליכול וכן מבואר התם בש"ס להדיא ומקשה הכא לר' אבוה שהיה תלמיד ר' יוחנן לפי ספיקתו של רבו אבל למאי דקי"ל לדינא בש"ע א"ח סי' שמ"ג ובדוכתי טובא דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווי' להפרישו וקרא אתא דלא לספי ליה בידים אה"נ דלא צריך הקישא דדם למים להיתר הנאה כנ"ל. ובזה מיושב מה דק' לי מש"ס דחולין ל"ה סוף ע"ב דקאמר למשרי דם פסומ"ק בהנאה אתי ולא קאמר למשרי כל דם בהנאה אתי אע"כ דלמסקנא לא צריכי קרא להכי כנ"ל אבל מה שתי' תו' שם דהש"ס קאי לחזקי' צ"ע דהא ר"ש ע"כ לא מצי סבר כחזקי' כמבואר בשמעתין בתוד"ה ור"ש אוסר כו' לחד שינויי וק"ל:

לגננין לזבל. הק' בפ"י דהא הוה שלא כדרך הנאתן ולא ידעתי מה קשי' ליה הא לר"א קיימי' ואית ליה לקמן כ"ד ב' לחד לישנא דשלא כדרך אכילתן הא דאין לוקין אבל איה"נ לוקין עליהן אפי' שלכ"ה ומקשה הכא להך לישנא וגם בזה מיושבת ק' דלעיל מחולין ל"ה ב' דאיכא למימר כל דם עיקרו לאכילה וכל ההנאות שלכ"ה הוא עמ"ש מל"מ פ"ה מה' יסוה"ת ולא אצטריך קרא אלא לפסומ"ק משום דה"א דנחמיר בהו כוון דאסורין בגיזה ועבודה אמנם לפמ"ש מהרש"ל בשבועות דלמ"ד כ"ש למלקות שלכ"ה נמי אסור ע"ש ובמל"מ בהלכות שבועות א"כ ליתא למ"ש דהא בחולין התם לר"ש קיימי' ואית ליה כ"ש למלקות ועמ"ש בחי' למס' חולין שם יישוב אחר:

ואימא כמים הנסכים ע"ג מזבח. עמ"ש תו' ולפע"ד ליישב גם בצירוף ק' שהקשיתי לעיל בסמוך מחולין ל"ה ב' די"ל מעיקרא ק' הש"ס והרי דם לא היה אדם חולין דידע כשהות' נבלה דמה נמי הותרה רק הק' אדם קדשים ופסומ"ק דנבלתם בקבורה א"כ דמן נמי לתסר דהא אצטריך לאו בדם קדשים בפ"ע כמ"ש תוד"ה מים כו' וע"ז מייתי הש"ס הקישא דדם למים דכתיב בפסמ"ק אע"ג דנבלתם בעי קבורה אפ"ה דמן מותר בהנאה וה"ה לקדשים והא"ש ש"ס דחולין דקאמר למשרי דם פסומ"ק דהיינו ממש דברי הש"ס דשמעתין דקאי נמי אדם מוקדשי' ומקשה ואא"ע לדם קדשים דפשיטא דאסורים בהנאה תנהו ענין לדם חולין שיאסר בהנאה ולא נימא כשהותרה נבלה דמה נמי הותרה וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף