חתם סופר/נדרים/ז/א

חתם סופר נדרים ז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יש יד לצדקה וכו'. הר"ן העלה דלא באת"ל דיש יד לפאה קאמר. דפאה וצדקה כי הדדי נינהו. ונ"ל מ"מ לדינא ליכא נפקותא דכיון דמסקינן את"ל יש יד לצדקה הפקר מאי. וא"כ הוה פאה בכלל ויש יד נמי לפאה ונפלאתי על הכ"מ שכתב דרמב"ם דפסק יש יד לפאה משום ספקא להחמיר כ"כ אבל לא משום את"ל דהא לא איתמר בפאה הכי בהדיא בש"ס ע"ש. וצ"ע הא כיון דאיתמר בצדקה ה"ה או בכ"ש פאה. ואולי י"ל בהיפוך דהא כל מה דאמרינן יש יד היינו משום דאיתקש לקדשים ויש לו להיות כחומרת קדשים. ותינח צדקה אבל בפאה ה"ל קולא לאידך גיסא דפטור ממעשר וגם מעשר איתקש בהאי קרא לקדשים ולקולא לא אמרינן יש יד בקדשים. נמצא אע"ג דאיתמר את"ל בצדקה מ"מ אין ללמוד פאה ממנו משום דגורם פטור ממעשר. אלא דלפ"ז קשה מ"ט פסק רמב"ם סתם שיד לפאה לחומרא הא נפיק מיניה קולא לענין מעשרות וצ"ע:

והנה הר"ן הקשה לקמן אהרמב"ם ורשב"א שפסקו הכא ספק איסור לחומרא ונבאר לקמן אי"ה ולכאורה תקשה על הרמב"ן גופא אמאי צ"ל מטעם ספק איסורא ת"ל משום דכתיב צדק משלך ותן לו. ועיין חולין שם. איכא חד לישנא קמה קמה קא רמי ליה ע"ש. ונ"ל דפליגי הני לישני אי הך צדק משלך שייך גם במתנות כהונה וכל מתנות עניים בעולם וא"כ שפיר קשה ממתני' דמתנות כהונה אמתני' דקמה. או נימא דוקא לענין לקט שכחה ופאה איתמר ולא לשאר מילי משו"ה ליכא למירמי אלא קמה אקמה. ותליא זה בפלוגתא דאמוראי בירושלמי ספ"ד דפיאה איכא דמפיק ליה מעני ורש הצדיקו או ודל לא תהדר בריבו משמע בריבו אל תהדרהו אבל במתנותיו תהדרהו. וה"ה לכל מתנות עניים וכהונה בעולם. אך איכא דמפיק להו מתעזוב דכתיב גבי פיאה ויהיה דכתיב גבי שכחה וא"כ י"ל דוקא הני אבל שארי מתנות לא ע"כ לא רמי אלא קמה אקמה. ולכאורה כיון דפליגי לישני בש"ס אית לן למיזל בממון לקולא לנתבע משו"ה הוצרכו לומר דהוה איסורא. ואזלינן לחומרא:

א"נ יותר נראה לאמת דוקא היכא דליכא חזקת פטורא רק חזקת ממון דהמוחזק. לזה אתי קרא דצדק משלך לומר שיהיה כאלו העני מוחזק. אבל היכא דאיכא חזקת פטורא אין העני יכול להוציא. והכא בפאה איכא חזקת פטורא כיון שכבר נתן כשיעור וכן ממונו לענין צדקה הוה חזקת פטורא ולא שייך צדק משלך משו"ה אתאן עלה משום ספק איסורא כדמסיק התם גבי חלה:

ולענין קו' הר"ן לכאורה נראה בפשיטות דנהי דגוף ממון צדקה ופאה וכל מתנות עניים וכהנים אמרינן הממע"ה. אבל הכא מטעם נדר אתינן עלה. ובזה מיושב היטב קו' ש"ך י"ד ססי' רנ"ט סתירת הרשב"א ולק"מ דהתם שכבר מת ואין על היורשים איסור וחיוב נדר שנדר הוא כמבואר בח"מ סי' רי"ב. וליכא אלא ממונא בעלמא. ואפי' צדק משלך לא שייך אלא בזה הנותן צדקה. ואצ"ל על היורשים לא שייך צדק משלך אלא אם ידרו הם לצדקה בצדקת עצמם אבל מה שמחייבים ליתן משל אביהם אינו לגבי דידהו אלא כשאר ממון וקיל ממנו דהוה כממון שאין לו תובעין ומשו"ה פטורים היורשים. ומיושב נמי הרמ"א דבתחלה פסק כהמחבר וכהגהת מרדכי במצא ממון אצלו וכו' עיין ט"ז וש"ך. דממ"נ אי מצא ממון של אחרים אצלו שלא נדרו הוא. א"כ בלא"ה א"ש כמ"ש ט"ז בשם עט"ז דהרי לית ליה חזקת ממון. ואי איירי ממון עצמו ה"ל ספק איסורא דנדר וגם צדק משלך דלא שייך כאן חזקת פטורא כל כך ועיין. ודבר זה יש ללמוד ממה שהאריך בתשובת מ"ה בצלאל אשכנזי ז"ל סי' ט"ו מהא דעכ"פ לא גרע מנדר. והעלה באמת צריך לשאול על נדרו ע"י פתח וחרטה ע"ש באורך. שוב מצאתי מ"ש קרוב לזה בתומים קונטרס תקפו כהן אות קכ"ז ובס' קרבן נתנאל בנדרים ובקונטרס הספיקות שבסוף ס' קצה"ח ח"א אות ט' וע"ש והבוחר יבחר:

אלא דצ"ע הא הפיר נמי אסור לחזור בו כמ"ש רמב"ם דהוה כנדר ועיין ב"י רס"י רע"ג. והיינו דמדכתיב ונטשתה יש לך נטישה אחרת כזה. ועיין קצה"ח שם. וכ"כ להדיא במע"מ ב"ב פ' מי שמת סוף סי' כ"ג ע"ש. א"כ ה"ל גם כן איסורא וה"ל למיפסק ג"כ להחמיר כמו בפאה וצדקה. ויש לדחוק ולומר בשלמא פאה וצדקה ליכא חזקת ממון דהא כתיב צדק משלך ורק משום חזקת פטורא אתאן עלה א"כ כיון דהוה ספק איסור לחומרא כדמסיק ש"ס גבי חלה. משא"כ בהפקר דלא שייך צדק משלך נשאר חזקת מרא קמא. ובתקפו לא יועיל ספק איסורא להוציא ממון מחזקת מרא קמא וצ"ע. ולפמ"ש לעיל דר"ן מחמיר טפי בנדר דצדקה יותר מהרשב"א וס"ל אפי' במחשבה חל נדרו. א"כ י"ל דפשיטא ליה להר"ן דאיבעיא דש"ס לא הוה לענין איסור נדר דודאי דיש יד דלא גרע מנדר דעלמא דיש יד. אך אי כבר שאל על נדרו אי מהני משום אמירה לעניים כמסירה לידם דמי ועיין זה באריכות בתשובות מ"ה בצלאל אשכנזי. וליכא הכא אלא ספק ממונא משו"ה הקשה אהרשב"א. ומ"מ למסקנא ס"ל להר"ן להחמיר ביש יד משום את"ל הלכתא היא כמ"ש להדיא פ"ק דקידושין בסוגיא דרשות גבוה בכסף במסקנת דבריו ע"ש וא"כ אין כאן מקום להקל כלל. ועיין ש"ע י"ד סי' רנ"ח סעיף ג' והוא דעת רמב"ם ויליף ממנחות ש"מ ס"ל נמי דצדקה הוה ממש כהקדש דאל"ה לא הו"מ למילף מהתם מידי. ולפ"ז צדקו דברי מהרשד"ם שבתשובת מהר"א ששון דמייתי ש"ך סוף הלכות ריבית דספק ריבית לחומרא. ועוד יש מעליותא דהכא עכ"פ יש ספק והמקבל דלמא נוטל ממון שאינו שלו שלא כדין ע"י כפיה. משא"כ התם הא עכ"פ אבק ריבית הוה ומחויב להחזיר בבא לצאת י"ש א"כ אין איסור גבי המקבל ממנו. וצריך המלוה לצאת ידי ספק מ"ע וחי אחיך עמך. ודע דבכל זה אין חילוק בגוף המ"ע בין נתון תתן דעניים ודמתנות כהונה או בין עזוב תעזוב דפאה אע"ג שאין בהם מצות נתינה מ"מ אם אוסף התבואה אל ביתו עובר בקום ועשה על מ"ע של עזוב תעזוב וחמיר מעובר בשב וא"ת על עשה דנתינה והבן זה ואל תשבש עצמך:

עיין מרדכי סוף פ' הזרוע מקשה למה לא ניזיל בקמה בתר רובא דרוב חטים של בעה"ב ונימא כל דפריש לתוך חורי הנמלים מרובא דבעה"ב פריש. ותירץ צדק משלך ותן לו. ולכאורה הקושיא אלימתא ותירוצו אין לו שחר. דהא אפי' רק נגד חזקת פטורא הגרועה שעשויה להשתנות בזו השעה שהוא עומד ומתגייר דמשו"ה בספק איסור בחלה מחמרינן ולא סמכינן אהא. מ"מ דוחה לצדק משלך מכ"ש רובא דעדיף מחזקת מעלי' מכ"ש שיהיה דוחה צדק משלך. וי"ל דס"ל להמרדכי דכל מעלה שיש להבע"ב מצד עצמו וממונו כגון שהוא מוחזק ולא העני אמרה תורה צדק משלך ותהיה כאלו אינך מוחזק. וכיון שהדבר שקול אתי אידך קרא לא תהדר בריבו אבל תהדרהו במתנותיו כיון שהדבר שקול תנהו לעני. והה"נ כשירצה הבעה"ב לזכות מטעם שממון שלו הוא רוב ושל עני הוא מיעוט אמרי' צדק משלך ויהיה הרוב והמיעוט שוין. וכל זה אם בעה"ב מצד חזקת עצמו או רוב ממונו אבל אם הענין בעצמו מוחזק בפטור כגון שהיתה הפרה עד עתה בחזקת פטורה העמידנו עדיין בחזקת פטורה כמו שהיתה מקודם ולא שייך כאן צדק משלך וא"ש תי' הגהת מרדכי הנ"ל:

א"נ י"ל דה"פ דש"ס פרה בחזקת פטורה דלא אמר רחמנא צדק משלך אלא מי שהוטל עליו מתנת עניים. תו כל ספק שיולד אמרי' צדק משלך אפי' נגד רוב וכמ"ש נגד חזקה. אך הכא פרה בחזקת פטורה דהרי אנו מסופקים אי הוטל עליו מצות צדק משלך דהרי ע"ז אנו דנין אי נשחטה עד שלא נתגייר וכיון שזה גופיה ספק אי שייך בו צדק משלך הדרינן לכללן אוקי ממונא בחזקת מריה וגם זה נכון בעזה"י. ושאר דברי מרדכי אלו יבוארו בסוף הקונטרס:

וכעין זה תרצתי להרב מ' בצלאל ראנשבורג זצ"ל מפראג בעה"מ ס' הורה גבר. שהקשה במכתבו אלי כתוב מיבמות צ"ט כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דפטורין ממתנות כהונה שאינם יכולים להוציא מידם אמאי לא נימא צדק משלך ותן לו והתם לא שייך בחזקת פטורא קיימא. והשבתי לו התם על זה אנו דנין על כל אחד אם ישראל הוא והוטל עליו צדק משלך ותן לכהן או בהיפוך הוא כהן ואידך מצוה עליו להצדיקו ואוקי ממון כל א' בחזקתו וק"ל:

ועיין בפלתי סוף סי' ס"ג דאם ברור שנתגייר בחצות היום. והספק בשחיטת הפרה אוקמי' בחזקת חי והשתא נשחטה אחר הגירות דאיתא בכתובות דמוציאין ממון בחזקת הגוף ע"ש ויש לדחות כנ"ל התם חיובו ברור שכ' לה כתובה ע"כ מוקמינן אחזקת הגוף ומוציאים ממון. אבל הכא אין חיובו ברור מאן לימא לן שכבר נתגייר ונכנס לצדק משלך כלל או לשום חיוב:

והר"ן הקשה מש"ס דיומא דקאמר מעשר עני הממע"ה וראיתי בס' יד דוד שם שכ' דלרמב"ם דס"ל כהירושלמי דלא נחשדו ע"ה על מעשר עני וצריך לקרות שם משום דלא ליתי לאחלופי במעשר שני. א"כ לק"מ דש"ס דאמר הממע"ה לרווחא דמילתא קאמר הכי איידי דמעשר ראשון ולעולם עיקר הטעם משום דלא נחשדו ולק"מ קו' הר"ן דשמעתין אלו דבריו ז"ל ובמח"כ לא נ"ל דבריו. דיותר היה ראוי שהש"ס יצרף מעשר עני עם תרומה גדולה ששניהם לא נחשדו. ומה לנו לומר טעם שאינם. משום איידי דמעשר ראשון. אלא בהיפוך הוא דאמת דלא נחשדו. רק צריך להפריש ולקרוא שם דלא ליתי' לאחלופי עם מעשר שני. ודלא תקשי א"כ יהיה צריך ליתנו ג"כ לעניים דלא ליתי' לאחלופי במע"ש ולאכלו חוץ לירושלים. ועל זה קאמר לא אתי לאחלופי דידוע בממון הדיוט אמרינן הממע"ה ולא מיחלפי במע"ש. נמצא הדרא קו' הר"ן לדוכתא. אבל האמת כמ"ש לעיל התם ליכא איסור בל יחל רק ממון משא"כ הכא בפאה וצדקה:

בהגהת רמ"א סי' רנ"ח סעיף י"ג אם חשב בלבו וכו' דאם אמר כופין וכו' כתבתי על גליון ש"ע שלי וז"ל. לשון זה צ"ע פשיטא שאם אין אנו יודעים מחשבתו א"א לכופו ואם הגיד לנו שחישב ככה פשיטא שכופין לקיים. ובמרדכי שם כ' דלהכי איתמר אמירה לגבוה ולא איתמר מחשבה לגבוה משום דמיירי מכפית ב"ד וזה לא שייך במחשבה שהרי לא נודע מחשבה עד שיאמר ע"ש ובד"מ כאן אות ב'. וא"כ לשון רמ"א מגומגם. ולפע"ד כצ"ל ואין צריך אמירה אלא אם אמר שחישב כופין אותו לקיים מחשבתו. כנלע"ד נכון עכ"ל על הגליון:

מ"ש מרדכי ס"פ הזרוע דחורי נמלים ה"ל קבוע ונתקשה בדבריו במ"ל הלכות משכב ומושב. כבר ישבתי בזה כמה פעמים בכמה אופנים וכעת נלע"ד האמת דמשמע לי מלשון תוס' חולין ורש"י שם. דכל מה שגררו הנמלים אעפ"י שאפשר שגררו מהלקט מ"מ מותר בלי פקפוק דמרובא פריש. אך הספק הוא דלמא הוא ממה שנפל מיד הקוצרים לכאן ולא ע"י גרירת נמלים וזה כיון שהונח כאן בידי אדם הו"ל קבוע וכמע"מ דמי ולזה נתכוון הגהת מרדכי ור"ל אע"ג שגם זה פריש מרוב השדה מ"מ כיון שהונח שם ע"י הקוצרים הו"ל קבוע כמו בשרצים דלא נימא מרובא דעלמא דהוה שרצים טהורים פרשי או מרובא ככרות דעלמא דהוה חמץ פרשי אלא כיון שהציבורים מונחות כאן ה"ל קבוע ושוב מה שפירש מן הקבוע הזה אח"כ הו"ל פרוש אבל הכרי גופא ה"ל קבוע וה"נ הלקט שנפל ע"י הקוצרים הו"ל קבוע:

מודה ר"ע לענין מלקות וכו' דעת הר"ן דמיירי הכל באומר שלא אוכל לך אבל במנודה לחוד אינו כלום. וכ' כן לשיטתו לעיל ה' ע"ב שכ' ואפי' בדבורא נמי לא מיתסר וכו' וע"ש וה"נ לא הוה כלום. אך לדעת האיכא מאן דאמר שכ' שם דבמודרני ממך אסור לאישתעויי בהדיה וכו' ובמרוחקני ממך אסור למיקם בד' אמות דילי' והוא באמת דעת הרמב"ם פי"א מנדרים הלכה כ"ב כ"ג ע"ש. א"כ ה"נ באומר מנודה משומת בלי הזכרת אכילה אסור בד' אמות וכ"כ רמב"ם להדיא שם. והנה דעת הר"ן במנודה לרבנן ובמשומת לכ"ע אפי' הזכיר אכילה אינו כלום. ויש בזה שטה אחרת דמייתי כ"מ שם דס"ל דעכ"פ אסור לאכול בתוך ד' אמות. והיינו להסוברים מנודה בלי אכילה הוה מרוחק מד' אמות א"כ בהזכירו אכילה אסור לאכול בתוך ד"א שלו. וא"כ יובן דברי הראב"ד שם דהוא פסק כרבנן. וא"כ בין במנודה בין במשומת והזכיר אכילה אסור לאכול בד' אמותיו. אמנם רמב"ם פסק כר"ע מדקאי אביי כוותיה א"כ במנודה והזכיר אכילה אסור אפילו חוץ לד' אמותיו לאכול משלו ואינו לוקה. אך קשה עליו דעכ"פ הו"ל להזכיר דבמשומת אסור עכ"פ לאכול בתוך ד' אמות שלו. וגם במנודה נהי דחוץ לד"א אינו לוקה דר"ע חוכך ואינו לוקה מ"מ באוכל משלו בתוך ד"א לוקה ממ"נ. וצ"ל דסמיך עצמו על מ"ש כבר לעיל במנודה ומשומת אסור למיקם בד' אמותיו א"כ ממילא כשהזכיר אכילה אסור לאכול בד' אמותיו ופשוט הוא:

ודע דנלע"ד אפי' להסוברים דמנודה ומשומת בלי אכילה היינו דלא למיקם בד' אמותיו מ"מ כשהזכיר שאני אוכל לך אינו אסור למיכל בד' אמותיו דדוקא הרמב"ם וסיעתו דגרס שאיני אוכל לך ביו"ד וכתב שלא אוכל לך א"כ משמעותו שלא אוכל בד' אמות שלך. אבל שאוכל לך לא מיבעיא להרמב"ם דס"ל בכוליה מתני' דשאוכל לך אכילנא משמע ואינו לשון איסור כלל. אלא אפי' להר"ן לעיל דגרס שאני אוכל וס"ל דשי"ן שאני מורה לאמר מה שאני אוכל יהי' קונם. היינו כשרוצה לאסור דבר מאכל של פלוני אבל היכא שאינו רוצה לאסור המאכל אלא המקום שלא יאכל בתוך ד' אמותיו א"א לפרש זה בלשון שאני אוכל אלא בשאיני אוכל אבל בשאני אוכל לכ"ע אינו אסור כלל ובמנודה ומשומת לחוד אסור למיקם בד' אמותיו ובשאיני אוכל או שלא אוכל חוזר הדין להנ"ל אי הלכה כר"ע אסור במנודה לגמרי ואי כרבנן אזי בין במנודה בין במשומת אסור בד' אמותיו עכ"פ. ובזה יובנו היטב דברי הרב"י בש"ע סי' ר"ו סעיף ב' דברישא מיירי בשאני אוכל ובסיפא מיירי בשאיני או בשלא אוכל והש"ך לא עמד בזה והרבה להקשות והאמת כמו שכתבתי:

ועוד נ"ל דרב חסדא דאמר במשומת פליגי ס"ל כשיטת התוס' ורשב"א דס"ל דסוגי' בלא הזכיר אכילה אבל אם הזכיר אכילה נחתינן דרגא דבמנודה לר"ע חייב לחלוטין ולרבנן חוכך. וא"כ י"ל במשומת פליגי לר"ע חוכך ולרבנן מותר לגמרי. נמצא לאביי ור"פ סיפא דמתני' במנודה ארישא קאי שהזכיר אכילה ואפ"ה ר"ע חוכך א"כ במשומת לא פליגי ולר"ח סיפא מילתא באפי נפשה ולא מיירי בהזכיר אכילה ובהא חוכך ר"ע אבל בהזכיר אכילה במנודה לוקה ובמשומת חוכך ולרבנן במנודה חוכך ומשומת מותר לגמרי וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף