שלמי נדרים/נדרים/ז/א
שלמי נדרים 
נדרים ז א
דף ז בר"ן ד"ה ולענין הלכה בקדושין נקטינן לחומרא דיש יד כיון דבעיין לא איפשיטא ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא עכ"ל בס' הפלאות נדרים הקשה כיון דבעיין לא איפשיטא ואם תבוא השני' לדון עם הראשונה ותתבע ממנה הפרוטה לא תזכה בדין דהראשונה תדחה אותה ותאמר לה דלמא ואת חזאי קאמר לך והשתי פרוטות נתן לי לבד והיא מוחזקת בהשתי פרוטות שבידה ובספק ממון קיי"ל המע"ה חומרא לתובע וקולא לנתבע וא"כ היכי מתקדשת אפי' מספיקא הא לא קבלה שום כסף ולא תקבל עוד ובשם בנו החכם הקשה להיפך אמאי תהיה הראשונה ודאי מקודשת דלמא ואת חזאי קאמר להשני' וא"כ קידש אותה בשני פרוטות ודעתה היה להתקדש בשתיהן ויהיה קשה לשיטת הרמב"ם שזכרנו לעיל דהספק הוא על האשה שקבלה הב' פרוטות עבור חברתה בשליחות וא"כ האשה המשלחת שמא דעתה להתקדש דוקא בשתי פרוטות ומה שאמר ואת להמקבלת בשליחות שמא ואת מה בדעתך קאמר ואחרי שהאשה המקבלת בשליחות בידי' הב' פרוטות על פרוטה אחת היא מוחזקת ולא תתן לחברתה ודעת חברתה הי' על שתי פרוטות עיי"ש שהאריך בפלפול נעים ע"ז ונראה לתרץ דבאמת מיירי שעמדו הב' נשים אצל המקדש והאחת אמרה לחברתה תהיי שלוחי לקבל עבורי כסף קדושין מפלוני והיא מתרצית להתקדש בעיקרו של קדושין שבפחות וכן האשה המקבלת מתרצית על עיקרו של קדושין דהיינו שוה פרוטה אבל הדין הוא דצריך אמירת הרי את מקודשת עם נתינת כסף ומסופקים אנחנו אם יש יד לקדושין אפי' ביד מוכיח ואם נאמר שאין יד לקדושין מאי מהני מה שנתן שתי פרוטות לאשה המקבלת ואף אם יהי' במחשבתו שיחולק השתי פרוטות לשניהם לכ"א פרוטה אחת. כיון שאין יד לקדושין אין אומר ודברים של קדושין בכאן להשני' אבל אם נאמר דיש יד לקדושין ומה שאמר ואת הוא ואת נמי יש כאן ג"כ אמירה של קדושין גם להשני' וגם נתינת כסף יש כאן ג"כ להשני' דהא כיון שהראשונה נעשית שליח אצלה והוי כאלו נאבד הקדושין מיד השליח דהיא מקודשת. כדין שליח לקבלה הן בקדושין הן בגירושין שהדבר נגמר בקבלת השליח אף שלא הגיעו הקדושין או הגט ליד המשלח ומצאתי בשיטה מקובצת שכתב וז"ל אילימא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי בשוה פרוטה דהיינו עקרו של קדושין כו' עיי"ש:
בא"ד אבל במאי דקאמר דקיי"ל נמי דכל תיקו דאיסורא לחומרא ונראה שהסכים לזה ג"כ הרשב"א ז"ל תמהני עליהן שהרי סוגיא מפורשת היא שספק ממון עניים ה"ה ספק ממון דאזלינן בי' לקולא כו' עכ"ל בס' קרבן נתנאל כתב וז"ל ולבי אומר לי לקיים דברי חכמים דודאי הרמב"ן והרשב"א סוברי' דספק הקדש עניים הוא ספק ממונא ולקולא ומ"ש בספק יש יד לצדקה התיקו דאיסורא לחומרא היינו שהוא צריך לקיים מוצא שפתיו דבפיך זו צדקה ע"ש וכבר קדמוהו רבנן קמאי בסברא זו מוהר"ש חיוון ז"ל בתשובותיו סי' ל"א הביאו המהרי"ט בח"ג ובקונטרס הספיקות של אחי הגאון בעל קצה"ח כלל א' הביאו וראוי להעתיק דבריו כי הם קילורין לעינים וביאר היטב בטוב טעם ודעת וז"ל והמתבאר מתוך דברי מוהרש"ח כך הוא דהיכי דשייך בי' חזקת מרא קמא לקולא עבדינן אף שהוא ספק מתנות עניים אבל היכי דלא שייך ביה חזקת מרא קמא אלא חזקת ממון לבד אף דבשאר ממון עבדינן ביה ג"כ קולא לנתבע במתנות עניים עבדינן לחומרא ובכה"ג הוא דילפינן בפ' הזרוע דספק לקט לקט מעני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו ומש"ה הא דפסק הגה"מ פ"ק דב"ב (וכן הוא בש"ע יו"ד סי' רנ"ט) דמי שיש בידו מעות ומסופק אם הם משלו או משל מעשר דחייב ליתן אותם לעניים דהתם נמי ליכא חזקת מרא קמא לבעה"ב באותו מעות שהספק הוא דלמא של מעשר הם. וכל זה כשהספק נופל מצד עצמו ולא קדם נדר להקדשו אבל אם הם תלויים בנדרו רצוני לומר ספק נדר בכך או לא אף דאיכא חזקת מרא קמא אפ"ה לחומרא עבדינן דכל דלא מקיים נדרו עובר בבל יחל וב"ת. והמחבר הנ"ל קלסי' שיפה כוון להלכה וכתב דהא דקאמר בגמ' קמה בחזקת חיובא קיימא ודאי לא חזקת חיוב ממש קאמר שהרי אנו מסופקין על דגן זה הנמצא אם משל לקט הוא או משל בעה"ב ומאי חזקת חיוב לה אלא ר"ל דלאו בחזקת פטורה קיימא כמו פרה משום דקמה לכך עומדת וכל דלא קיימא בחזקת פטורה מרבינן מעני ורש הצדיקו שיהא ספיקו לחומרא זולת היכי דקיימא בחזקת פטורה והיינו חזקת מרא קמא ע"כ תוכן דבריו הנעימים וכתב עוד שם שאף שבכל ס' ממון יש בו ספק איסורא מדררא דגזל ואפ"ה התירתו התורה (דהא קיי"ל ספק ממונא לקולא להנתבע ואינו חייב ליתן) התם שאני דלית ביה אלא דררא דממונא לחוד וכל שמן הדין אינו מחוייב לחברו איהו נמי לאו איסורא קעביד דלאו ממונא דחבריה קא מעכב בידיה אבל היכי שהספק הוא מצד איסר נדר שהתורה אמרה ככל היוצא מפיו יעשה ובל יחל דברו כל שאינו מקיים נדרו הרי הוא בספק בל יחל וכתב שאם היות שמדברי הר"ן בריש נדרים (הם דברי הר"ן שלפנינו בדבור זה) משמע דאינו מחלק בכך וס"ל דאף שהספק תולה בנדרו אפ"ה אמרינן ביה ספיקו לקולא כמו בממון בעלמא הרי הרמב"ן והרשב"א לא ס"ל הכי עכ"ל וע' בס' עמק יהושע סי' ט"ז שעמד לימין הר"ן וכתב דהא דבעי אם יש יד לצדקה הוא באמר לשון נדבה וכמו דאיתא בגמ' דאמר הדין זוזא לצדקה והדין כו' ולא אמר בלשון נדר הרי עלי וא"כ אינו חייב באחריות אם נגנב או נאבד ואם הי' אחר נוטל המעות אין גרעון לנדרו וכמו כן אם נוטל לעצמו אעפ"כ אין גרעון לנדרו ואינו עובר על בל יחל ואין בזה אלא ספק גזל עניים כיון שהביא הר"ן ראיה מהא דספק לקט דדינם כדין הדיוט דהמע"ה ע"כ מותר להחזיק לעצמו וליכא איסור בל יחל משום ספק נדר וגם בל תאחר לא חייל אלא היכי דהוא מחוייב ליתן אבל אם מחמת ספק פטור ליתן ממילא אזיל לי' איסור בל תאחר ע"ש שהאריך בזה והביא ראיות והנה הרב הגאון הנ"ל כיון מדעתו למ"ש הרב מהרי"ט ז"ל בסוף ספרו סי' קכ"ד (וחדוש הוא שלא זכר בשמו. ושמעתתי' דמהרי"ט ז"ל היו שגורים תמיד על לשונו) ויען שכפלים לתושי' נאמר שם ע"כ אמרתי להעתיק בכאן דבריו המסולאים בפז וזה לשונו ונראה לי דבהא תליא פלוגתא דאיפלגי בההיא בעיא דידות דלהר"ן ז"ל בעיא דיד לצדקה דומיא דיד לפאה כי היכי דהתם לא שייך נדר ה"נ גבי צדקה דאמר הרי זו צדקה דוהדין חשוב כמו נדבה דקרבנות דאע"ג דקאי בבל תאחר מ"מ נדרא מיהו לא הוי כדתנן כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה שהכשרים אינם נודרין אלא נודבין וכיון דנדבה היא לא מחייב באחריותן ובכה"ג ספק ממונא איקרי וספיקא לקולא ואפי' תימא דחייב בבל תאחר וכדאמר בגמ' הני מילי בודאי דבעמוד והוצא קאי אבל ספיקא דמדינא פטור לא שייך בל תאחר ולהרמב"ן והרשב"א בעיא דיש יד לצדקה כשאומר בלשון נדר הוא מבפיך זו צדקה דאי לא מחייב משום נדר מאי קא מיבעי' לי' אם יש יד הא אפי' אמר בהדיא בדבורא בעלמא לא מחייב דלא אמרינן אמירתו לגבוה אלא בשל בדק הבית ולא בשל עניים בשלמא בפאה כיון שבדבורא מיתפסא כל מה שמוסיף יש לה דין פיאה דהפיאה אין לה שיעור אבל אם אמר הרי זה צדקה היאך יזכו עניים בה ואפשר נמי דס"ל דבכה"ג ליכא בל תאחר כמ"ש רש"י לקמן אמתניתין דכנדרי כשרים דגבי נדבה ליכא בל תאחר דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתי' [א"ה על דברי רש"י הנ"ל באמת תמהו כל המפרשים שזהו נגד גמרות ערוכות ר"ה דף ו' ומגילה דף ח' דאמרינן שם אין בין נדר לנדבה כו' הא לענין בל תאחר זה וזה שווין וע' לקמן ט' מ"ש בשם ס' שער הזקנים ליישב דברי רש"י] אבל הר"ן כתב לקמן דאע"ג דאמר הרי זו דלמא פשע בה ומאחר להביא יותר מג' רגלים ולשיטתי' אזיל דמפרש שמעתתא דהכא באומר הרי זו וע' עוד בטורי אבן ר"ה דף י"ד באבני מלואים מ"ש ג"כ בדברי ר"ן הללו ובח"ס חי"ד סי' רמ:
ומ"ש הר"ן בסוף הדבור, וגבי הפקר אין ספק דה"ל ספיקא דממון ולקולא ע' בקצוה"ח סי' רע"ג סעי' ב' שהקשה כיון דהרמב"ם ושאר פוסקים כתבו כולם בפשיטות דהפקר הוא מתורת נדר ואסור לחזור בו וע' בב"י שם שכתב שאסור לחזור מדבורו שיאמר הלא לא עשיתי קנין אלא הרי הוא בלא יחל דברו. אע"פ שהוא עצמו יכול לזכות בה זהו מדין הפקר אבל לא מתורת חזרה יעויי"ש א"כ איך הוא פשוט דספיקא לקולא. הלא לדעת הנך פוסקים דס"ל גבי צדקה דספיקא לחומרא משום דאית ביה איסור נדר דלא יחל דברו ה"ה גבי הפקר אית בי' איסורא דנדר וע' עוד בס' קרן אורה מ"ש בזה:
בהרא"ש ד"ה ניתני ר' עקיבא מחמיר דמשמע ראה טעם להחמיר בו ולעשות יד גמור אבל חוכך להחמיר משמע דמספקא ליה עכ"ל כיון בזה לתרץ מ"ש התוס' ד"ה מודה ר"ע כו' דאמאי אין התלמוד מדקדק משינוי הלשון בין לאסור לבין להחמיר לכן כתב דאין זה דקדוק דגם בלשון להחמיר יש לפרש דראה טעם להחמיר ולעשות יד גמור אבל חוכך להחמיר משמע דמספקא לי' וע' לקמן בפ' הנודר מן הירק (נ"ד.) מותר בדלועין ור"ע אוסר ואמרינן שם בגמ' אמר אביי מודה ר"ע שאינו לוקה הרי דגם בלשון אסור פירש אביי דאינו לוקה. ומצאתי בס' דה"מ שעמד ע"ז דהכא משמע דאביי דייק דאינו לוקה מדנקיט בלשונו חוכך להחמיר ואלו הוי קתני ר"ע מחמיר הי' יכול להיות משמע דלוקה כדפי' הרא"ש ראה טעם כו' ומכש"כ אי הוי תני אסור היה יכול להיות המשמע דלוקה וקפיד התנא בלשונו לשנות חוכך להחמיר בכדי שלא נטעה ואלו התם בפ' הנודר מן הירק קתני ור"ע אוסר ולא חשש התנא דאיכא למיטעי שיהיה איסור גמור ואפי' למלקות וקשה אביי אדאביי ותירץ דהתם כיון דבמתניתין גופיה יהיב ר"ע טעמי' ולפי טעמו נפקא לן דרק מספיקא אסר וכמ"ש הר"ן שם להכי לא שינה לשונו ולומר חוכך להחמיר אבל הכא אי לא היה תני לשון חוכך איכא למטעי דלקי נמי:
שם ד"ה בנדינא ממך כו' והוי טפי ממרוחקני ממך אליבא דשמואל משמע מלשונו דבנדינא ממך לא בעי שיאמר שאני אוכל לך מדכתב דהוי טפי ממרוחקני ממך אליבא דשמואל וכדעת התוס' בד"ה מנודה אני לך [ושם בתוס' סוף הדבור דמסיימי כדמסיק בגמ' "שאינו לוקה" שתי תיבות אלו שייכים בראש דבור הסמוך (מנודה) צ"ל מודה ר"ע כו' שאינו לוקה. ומקומם כאן אמנם בפסקיו כתב הרא"ש דגם בנדינא ממך בעי שיאמר שאני אוכל לך אבל נדינא ממך לחודי' שרי דלא מוכח ולא עדיף ממודר אני לך הרמב"ן ז"ל וכן מסתבר עכ"ל והנה הקרבן נתנאל שם כתב חזר רבינו בפסקיו דבפי' כתב להדיא דלא בעי שאני אוכל בנדינא ממך דהוי טפי ממרוחקני ממך אליבא דשמואל עיי"ש וחידוש בעיני שלא זכר דברי הש"ך בסי' ר"ו ס"ק ו' שכתב דאין כאן חזרה שמ"ש בפירושו דנדינא ממך עדיף טפי ממרוחקני ממך היינו לענין שאסור לישב בד"א. ובפסקיו מיירי לענין אכילה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |