חתם סופר/נדרים/ו/ב

חתם סופר נדרים ו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יש יד לקדושין וכו' כתב הר"ן בסוף דבריו דבגיטין בודאי אין יד אלא התם דיהיב גיטא לידה י"ל עיקר ולא יד אבל הכא בקידושין מיירי שלא נתן לה מאומה רק לחברתה יהיב ואמר לה ואת דדיבורא בעלמא הוא והאי לא הוה עיקר אלא יד וקמיבעיא ליה אי יש יד אפילו מוכיח או לא. ולא תיקשי מפ"ק דקידושין דמיירי דיהיב לה בידה רק שלא אמר לי ואפ"ה מטעם יד אותבינן עלה ולא מטעם עיקר כדמוכח בשמעתין. לק"מ דהתם הספק אי מקודשת לו או לאחר ולענין זה אין נתינת הטבעת לידה משוי ליה עיקר אלא יד בעלמא. בשלמא הכא מספקי' בגוף הקידושין אי כוונת ואת נמי מקודש אי חזאי. ולזה אי הוה יהיב לה פרוטה בידה ממש הוה חזינן שהוא עיקר ולא יד לקידושין. אבל התם אין הספק בקידושין אלא אי לו אי לאחריני ולזה אין תועלת בנתינת הקידושין לידה או לא. ולעולם לא הוה עיקר אלא יד בעלמא. וכל זה בקידושין אבל בגט לא מיבעיא ספיקא ודין ולא בדברים בעלמא פשיטא דלענין זה הוה נתינת הגט לידה עיקר ולא יד בעלמא. אלא אפי' לענין ספיקא מינאי ולא מאחר נמי הוה נתינת הגט לידה עיקר גדול כיון שבאמת הוא אישה והיא אשתו ושמו ושמה נכתבים בהגט וגם כתב ודין וצריך לומר הוא מגרשה בדיבורא ודין הספר יהיה לך גט פטורים מאיש אחר זה הוא דוחק גדול ולהכי מיקרי עיקר ולא יד זה נ"ל פשוט מאד. הארכתי בזה מפני שראיתי בקונטרס אבני מילואים להגאון קצה"ח סי' כ"ז דברים שאינם נראים והאמת כמ"ש ופשוט:

יש יד לפאה כו'. הר"ן ורא"ש פליגי בפי' הש"ס וכמדומה לי דפליגי גם בגירסא למעיין דהר"ן ס"ל דמיירי אפי' רק תלם א' אומר עלי והדין. והשאיר לעצמו כל השדה ואפ"ה מספקינן דלמא והדין לנפקותא. והרא"ש ס"ל דמיירי דאומר והדין על כל השדה שדה הנשאר למאכלו דאיכא הוכחא דלנפקותא קאמר אבל אי לא"ה לא הוה ספק ואי אמר והדין ה"ל כאלו אמר והדין נמי. ועיין בש"ע י"ד סס"י רנ"ח. לדעת המחבר גמר בלבו לצדקה חייב ליתן דצדקה הוה כנדר לגבוה ממש ודעת החולקים הוא רא"ש בתשובה ריש כלל י"ג והוא דעת רשב"א ג"כ דצדקה לא הוה אלא כהדיוט בעלמא ועד שיוציא בפיו לא מחייב. ע"ש בפנים. ושיטת החולקים והרמ"א מסכים כן דצדקה חמיר כהקדש גבוה דבמחשבה חייב ליתן והוא דעת הרא"ה ור"ן פ"ק דקידושין סוגיא דרשות גבוה בכסף דצדקה הוה כמו הקדש גבוה דאמירה כמסירה. וה"ה דע"י מחשבה חייב. ומה שיש לעיין בזה לקמן יבואר לפנינו אי"ה. והשתא להרא"ש מיירי שחישב בלבו לצדקה ואפ"ה אי לא הוציא בשפתיו ג"כ יכול לחזור בו ואיבעיא להו בש"ס אי סגי בוהדין לגלות על מצפוני לבו. או דלמא כיון דאין הכרח במוצא שפתיו ה"ל דברים שבלב ויכול לחזור בו. וס"ל להרא"ש דהיינו דוקא אי אמר והדין על כל שדהו שמראים הדברים יותר דלנפקותא אמר. אבל אי לא"ה כיון שאומר שבלבו היה לפאה א"כ הוה והדין נמי שהרי אינו מכחיש מחשבתו. אמנם להר"ן דס"ל מחשבה בעלמא סגי לצדקה. א"כ ע"כ מיירי שהיה מחשבתו לנפקותא אלא אפ"ה האי והדין דהוה ידים מוכיחות מועיל גבי פאה אינו יכול לבטל ההקדש ע"י מחשבתו ומ"ש מהרי"ט סוף ספרו סימן קנ"ד דבעי פיו ולבו שוין י"ל הכא שאמר להדיא על הראשונה דין לצדקה ושוב אמר ודין. והלא אי היה אומר והדין נמי. אפילו היה אומר שמחשבתו היה לנפקותא לא היה מועיל אפי' היינו מאמינים לו כיון שאמר בהדיא והדין נמי. והשתא אי נימא דיש יד הוה והדין סתם כמו והדין נמי. ולא מועיל מה שהיה במחשבתו לנפקותא. אך אם אפשר לפרש בשום אופן על נפקותא איננו סותר מחשבתו ולא הוה פאה. כנלע"ד ועיין לקמן אי"ה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף