חידושי רבנו חיים הלוי/קרבן פסח/ב

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ קרבן פסח ב

הלכות קרבן פסח
פ"ב ה"ו

שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול שהזריקה חמורה שהיא עיקר הקרבן, שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה, שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה. עכ"ל. מקור דין זה הוא בפסחים דף ס"א שחטו למולים ע"מ שיתכפרו בו ערלים בזריקה ר"ח אמר פסול רבה אמר כשר, ר"ח אמר פסול יש מחשבת ערלים בזריקה רבה אמר כשר אין מחשבת ערלים בזריקה, ופסק הרמב"ם כר"ח דיש מחשבת ערלים בזריקה, אלא דעיין בתוס' שם שכתבו ז"ל ודוקא בשחט למולים ע"מ שיתכפרו ערלים פסיל רב חסדא אבל נזרק לשם ערלים אפילו ר"ח מודה דכשר דאין מחשבת אוכלין בזריקה עכ"ל, ומשום דדעת התוס' דמחשבת אוכלין ומחשבת ערלים תרווייהו חד דינא להו, ופלוגתת רבה ור"ח היא רק בחשב בשעת שחיטה, דרבה ס"ל דכיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה ע"כ מועיל זאת דלא חשיבא מחשבה הפוסלת כלל, וכל שחשב על הזריקה אינה פוסלת גם בשעת שחיטה, ור"ח ס"ל כיון דבשעת שחיטה מיהא יש מחשבת אוכלין ע"כ פסול, אכן הרמב"ם חולק בזה וס"ל דפלוגתת רבה ור"ח היא גם בחשב בשעת זריקה, ופליגי אם יש מחשבת ערלים בזריקה, ושאני בזה מחשבת ערלים ממחשבת שלא לאוכלין.

אכן נראה דהרמב"ם לטעמי' אזיל שכתב בפט"ו מה' פסולי המוקדשין ה"י ז"ל שחטה לשמה וחשב בשעת השחיטה לזרוק דמה שלא לשמה ה"ז פסולה לפי שמחשבין מעבודה לעבודה וזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת זריקה ולפיכך פסולה עכ"ל, הרי שתלה להך דינא דמחשבין משחיטה לזריקה בטעמא דהוי כאילו חשבה בשעת זריקה, ולא כתב להיפוך דנימא דהא דחשב על הזריקה הוי כאילו חשב על השחיטה עצמה, אלא ודאי דיסוד הך דינא הוא דבעינן דבר הפוסל באותה עבודה שחשב עלי', וזהו עיקר פסולה, והא דמחשבין מעבודה לעבודה מועיל על חלות הפסול דבעינן שיהא דוקא בשעת עבודה, ואמרינן בזה דמחשבת פסול דזריקה חלה בשעת עבודת שחיטה, אבל הא ודאי דבעינן דבר הפוסל בעבודת זריקה, ובלא"ה לא חל בה דינא דמחשבין מעבודה לעבודה כלל. אשר לפ"ז הרי א"א לפרש כלל, דהא דפוסל רב חסדא בשחט למולים ע"מ שיתכפרו בו ערלים, הוא משום דיש מחשבת אוכלין בשחיטה, כיון דביסוד הדין דמחשבין מעבודה לעבודה בעינן דוקא שיהא דבר הפוסל בזריקה, אלא ודאי דטעמא דר"ח הוא משום דיש מחשבת ערלים גם בזריקה עצמה, וחלוקה מחשבת ערלים ממחשבת שלא לאוכלין, וגם בחשב בשעת זריקה עצמה שזרק לשם ערלים ס"ל לר"ח דמיפסל, ומשו"ה הוא דפוסל בשחט למולים ע"מ שיתכפרו בו ערלים, משום דמחשבין מעבודה לעבודה. ועיין בתוס' שם שהקשו לר"ח מהא דתניא לקמן בדף ע"ח שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו פסח עצמו כשר, ומפורש שם בסוגיא דהוא משום דאין מחשבת אוכלין בזריקה, הרי להדיא דמחשבת אוכלין של זריקה אינה פוסלת גם בשעת שחיטה, ותירצו דל"ג לזרוק דמו אלא ונזרק דמו, ולפי הגרסא שלנו צ"ל דטעמא דאין מחשבת אוכלין בזריקה קיימא אליבא דרבה, ולר"ח נימא דהברייתא ר' נתן היא ולא רבנן, וכדמשני שם הגמ' מקודם, וכן עיין בירושלמי ריב"א בשם ר"י שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר אשר לפ"ד התוס' צ"ל דר' יוחנן ס"ל כרבה, אכן לדעת הרמב"ם הרי ניחא בפשיטות, דשאני מחשבת ערלים דפסלה גם בזריקה לר"ח, ובמחשבת שלא לאוכליו דאין מחשבת אוכלין בזריקה א"כ ממילא דבשחט לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר גם לר"ח, ואתיא הברייתא והך דירושלמי לכו"ע.

והנה שם בסוגיא תניא יכול יפסול בני חבורה הבאין עמו וכו' ת"ל זאת, ובגמ' שם אליבא דרב חסדא דה"ק ת"ל וכל ערל כולה ערלה פסלה מקצתה לא פסלה וכי תימא הוא הדין לזריקה ת"ל זאת דאפילו מקצתה נמי פסלה, וכן הוא ברמב"ם ז"ל שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול שהזריקה חמורה שהיא עיקר הקרבן עכ"ל, ומשום דפוסק כר"ח. אלא דצ"ע במש"כ אח"כ ז"ל שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה, וסתם הדברים בכולה ערלה, ולא נקט גוונא דמקצת ערלים ג"כ פסלה, וצ"ל שסמך על הדברים שמקודם, והכא לא בא ללמדנו רק דמחשבין מעבודה לעבודה. אכן י"ל עוד, דהרמב"ם ס"ל דהא דזריקה חמורה דגם מקצת ערלה פסלה בה והא דבשחיטה לא פסלה רק כולה ערלה עיקר דינו תלוי בחלות הפסול, ובעיקר הדין הוא דנאמר דבזריקה פסלה גם מקצת ערלה ובשחיטה לא פסלה רק כולה ערלה, וע"כ הדבר תלוי בהעבודה שהיתה בשעה שחשב, ולא איכפת לן כלל אם היא מחשבת ערלים של זריקה או של שחיטה, וגם מחשבת ערלים של זריקה אם רק חשב עלי' בשעת שחיטה חזר דינה דמקצת ערלה לא פסלה בה. ולפ"ז לשון הרמב"ם מכוון, דהא דמקצת ערלה פסלה בזריקה הוא רק בחשב עלי' בשעת מעשה זריקה עצמה, אבל בשחט למולים ע"מ שיתכפרו בו ערלים בעינן דוקא כולה ערלה, וכסתימת לשון הרמב"ם, וכש"נ. אשר לפ"ז הרי שיטת הרמב"ם מוכרחת מתוך הסוגיא עצמה דמחשבת ערלים פוסלת גם בשעת זריקה, כיון דאדרבה בזה הוא דנאמר דזריקה חמורה דפסלה בה גם מקצת ערלה, ובלא"ה לא משכחינן לדין מקצת ערלות כלל, וכש"נ. אלא דיש להוכיח בדעת הרמב"ם, דגם בשחטו למולין ע"מ שיתכפרו בו ערלים ג"כ פסלה מקצת ערלה, והוא ממה שהשמיט הדין המבואר בסוגיא שם במחשבת ערלים אם חל בי' פסולא דשינוי בעלים, וצ"ל הטעם בזה, דהנה בפירש"י שם הקשה דמאי נ"מ בזה ותיפוק לן דבלא"ה הפסח פסול משום מחשבת ערלים, ותירץ דנ"מ בזה, דמחשבת ערלים לא פסלה רק במנויין ושינוי בעלים הוא באינן מנויין, וא"כ י"ל דהרמב"ם חולק בזה וס"ל דמחשבת ערלים פוסל גם באינן מנויין, והא דפליגי אם יש שינוי בעלים במחשבת ערלים, י"ל דהרי הסוגיא שם קיימא אם נימא דמקצת ערלה לא פסלה גם בזריקה, וא"כ הא שפיר משכחינן פסול דשינוי בעלים במקצת ערלים דלית בה פסול דמחשבת ערלים, ורק משום פסול דשינוי בעלים הוא דאתינן עלה, אשר לפ"ז הרי ניחא הא דהשמיט זאת הרמב"ם, דכיון דפוסק כל"ק דמקצת ערלים ג"כ פוסלת בזריקה, א"כ הרי ממילא דלא משכחינן כלל פסולא דשינוי בעלים בכה"ג, כיון דלעולם הוא פסול מחמת פסול דמחשבת ערלים. ולפ"ז הרי מוכח דהרמב"ם ס"ל דגם בחשב בשחיטה ע"מ שיתכפרו בו ערלים בזריקה ג"כ הוי דינא דפסלה מקצת ערלה, דאלא"ה הא שפיר צריכינן לפסולא דשינוי בעלים בכה"ג, ולמה השמיט זאת הרמב"ם, אלא ודאי דכל שחשב על זריקה פסלה גם מקצת ערלה, ולא צריכינן לפסולא דשינוי בעלים כלל, כיון דשינוי בעלים הוא ג"כ רק במחשבת זריקה דפסלה בה גם מקצת ערלה, ולהכי הוא שהשמיטה הרמב"ם, וכש"נ.

פ"ב ה"ו

שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה. עכ"ל. ובפסחים דף ע"ח ת"ר שחטו לאוכליו וזרקו דמו שלא לאוכליו הפסח עצמו כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו, וגירסת הר"ח לזרוק דמו שלא לאוכליו, ולגירסא זו הרי מבואר להדיא דלא כהרמב"ם דבשחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו אדם יוצא בו יד"ח, אם לא שנימא דהרמב"ם הי' גורס דאין אדם יוצא בו יד"ח, וזה צ"ע דהרי הגמ' בעיא לאוקמי שם כר"נ דאכילת פסחים לא מעכבא ולר"נ הלא צריך להיות אדם יוצא בו יד"ח ג"כ, או דנימא דגירסת הרמב"ם היא כגירסא שלפנינו וזרקו, דמו שלא לאוכליו, ובחשב בשעת זריקה הוא דאדם יוצא בו יד"ח, משא"כ באם חשב בשחיטה ע"מ לזרוק דמו שלא לאוכליו אין אדם יוצא בו יד"ח. אבל קשה מאי נ"מ בזה, הלא תרווייהו חד דינא להו דאין מחשבת אוכלין בזריקה, וכדחזינן דהפסח עצמו כשר מטעם זה, וא"כ מ"ש דבשחטו ע"מ לזרוק אין אדם יוצא בו יד"ח ובחשב בזריקה עצמה יוצא בו יד"ח, ובתוס' דף ס"א כתבו דלהך גירסא דגרסינן וזרק אמרינן דבחשב בשחיטה ע"מ לזרוק דמו שלא לאוכליו מיקרי מחשבת שלא לאוכליו בשחיטה, אלא דלפ"ז הרי צריך להיות גם פסול, אבל הרמב"ם דפסק דכשר, וא"כ ס"ל דלא חשיבא כחשב בשחיטה, וכדמסיים הרמב"ם לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה, וא"כ אמאי אינו יוצא בו יד"ח, והלא בזרק שלא לאוכליו אדם יוצא בו יד"ח, ובאמת דאף אם נימא דגירסת הרמב"ם היתה דאין אדם יוצא בו יד"ח בפסח ג"כ טעמא בעי, כיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה אמאי אינו יוצא בו ידי חובתו.

והנה בהך דינא דשחטו ע"מ לזרוק דמו שלא לאוכליו דהפסח עצמו כשר משום דאין מחשבת אוכלין בזריקה צ"ע, דהרי בדף ע"ח שם תניא נמנו עליו חבורה אחת וחזרו ונמנו עליו חבורה אחרת ראשונים שיש להם כזית אוכלין ופטורין מלעשות פסח שני אחרונים שאין להם כזית אין אוכלין וחייבין לעשות פסח שני, והרי הא דאין אוכלין הוא משום דאין הפסח נאכל אלא למנוייו, הרי דכל שאינו ראוי לאכילה אין מינויו מינוי כלל, והיינו משום דכל עיקר דין מינוי ילפינן לה בפסחים דף ס"א ודף ע"ח מקרא דאיש לפי אכלו תכוסו הכתוב שנה עליו לעכב, ומיני' ילפינן ג"כ הך דינא דלאוכליו, וממילא הוי גזה"כ דהמינוי הוא רק על אוכליו, ושאינו ראוי לאכילה לא חל עלי' כלל מינוי של פסח, ועל כן האחרונים שאין להם כזית צריכין לעשות פ"ש ואסורין לאכול מהראשון משום דאינו נאכל אלא למנוייו ולפ"ז הרי נראה דה"ה בכל שאינו ראוי לאכילה לא חייל עלי' מינוי של פסח, כמו על פחות מכזית, דהרי כולהו חד דינא להו מקרא דאיש לפי אכלו, ולפי זה קשה בשחטו ע"מ לזרוק דמו שלא לאוכליו אמאי הפסח כשר, נהי דאין מחשבת אוכלין בזריקה, אבל מכיון דלאו בר מינוי דפסח הוא, א"כ הא לא הויין בעלים דהאי פסח כלל, ונמצא דנשחט בשינוי בעלים דתנן בריש זבחים דהפסח פסול, וקשה אמאי הפסח כשר ליפסל משום שינוי בעלים. וצ"ל עפ"י המבואר בפסחים דף ס"ב דמחשבת ערלים לא הוי שינוי בעלים לרבה משום דדרשינן עליו ולא על חבירו חבירו דומיא דידי' לאפוקי ערל דלאו בר כפרה הוא, ואף ר"ח דפליג הרי מבואר שם דהיינו משום דס"ל דמיקרי ראוי לקרבן זה הואיל דאי בעי מתקן נפשי', אבל בהא כו"ע לא פליגי דבעינן בשינוי בעלים ראוי לקרבן זה, וכמבואר בזבחים דף ז' חטאת ששחטה על מי שמחוייב עולה כשרה משום דלא הוי חבירו דומיא דידי', וע"כ בשחטו שלא לאוכליו, דאינו ראוי לפסח ואין בידו לתקן נפשי', וא"כ לא הוי חבירו דומיא דידי', ממילא דליכא הך פסולא דשינוי בעלים, ושפיר הפסח כשר, כיון דשינוי בעלים ליכא הכא, ורק דדיינינן מדין פסול דשלא לאוכליו, ובזה הרי קי"ל דאין מחשבת אוכלין בזריקה. ולפ"ז הרי מובן היטב טעמו של הרמב"ם שפסק דשחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו, וכבר הקשינו דכיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה אמאי אינו יוצא בו יד"ח ג"כ, ומעתה הרי ניחא, דהנה הרמב"ם בפט"ו מה' פסוהמ"ק ה"ח פסק דחטאת ששחטה על מי שמחוייב עולה כשרה ולא עלתה לבעלים, וכן פסק בה"ט שם דחטאת ששחטה לשם מת כשרה ולא עלתה לבעלים, הרי דהא דבעינן חבירו דומיא דידי' הוא רק לענין לפסול הקרבן, אבל מ"מ אינו עולה לבעלים לשם חובה אף באינו מחוייב כפרה כמותו, וא"כ ה"נ בפסח ששחטו ע"מ לזרוק דמו שלא לאוכליו, דנתבאר דהוי שינוי בעלים, ורק דלא הוי חבירו דומיא דידי', ע"כ נהי דהפסח כשר אבל אין אדם יוצא בו יד"ח, וכמו שפסק הרמב"ם דאף באין חבירו דומיא דידי' לא עלה לבעלים לשם חובה וצריך קרבן אחר.

ולפ"ז יתישב ג"כ מה שהקשינו דמ"ש שוחט ע"מ לזרוק מחשב בזריקה עצמה דתניא דאדם יוצא בו יד"ח, ולפ"ז ניחא, דנימא דהא דמי שאינו יכול לאכול אין מינויו מינוי הוא רק קודם שחיטה, אבל לאחר שכבר נשחט עליו הפסח ואח"כ אינו יכול לאכול שוב לא פקע מינויו מיני', ונהי דאין הפסח עולה לו, וכדתניא בפסחים דף ע"ח שם דהי' חולה בשעת זריקה אין הפסח עולה לו, אכן זהו רק משום פסולא דאינו יכול לאכול ממנו, והרי הא דאלו שאינן ראויין לאכילה אין יכולין להמנות ואין שוחטין עליהן הרי ילפינן מקרא דאיש לפי אכלו תכוסו, והך תכוסו הא הוי שחיטה, ומה"ט הא הוי דינא דאין מחשבת אוכלין בזריקה משום דהך תכוסו הוי שחיטה, וא"כ ה"נ לענין לבטל מינויו הוי ג"כ רק עד שחיטה, ונהי דלענין גברא דחזי לאכילה בעינן ג"כ בשעת זריקה, וכמבואר בפסחים דע"ח שם, וילפינן לה ג"כ מקרא דאיש לפי אכלו, אבל מ"מ הא חזינן דלענין מחשבה אמרינן דתלוי בשעת שחיטה ומשום הך טעמא דתכוסו הוי שחיטה, וא"כ ה"נ נוכל לומר לענין ביטול המינוי דזה תלוי רק בשחיטה. ובלא"ה נראה כן, דקודם שחיטה הרי תנן דנמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט, משא"כ לאחר שחיטה, דאינו יכול עוד להמשך ממנו, וגם דכבר הוקבע הקרבן לבעליו בשחיטה, ולא שייך עוד כלל שיופקע דין מינוי ובעלים שלו מהקרבן. אשר ע"כ ממילא דגם באינו יכול לאכול בשעת זריקה, נהי דאין הפסח יכול להקרב עליו, אבל מ"מ אינו פוסל עוד משום שינוי בעלים, כיון דבעליו של הקרבן מיקרי. ולפ"ז הרי ניחא הסוגיא דזרק דמו שלא לאוכליו דאדם יוצא בו יד"ח בפסח, דנימא דאיירי במי שהי' בריא בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה, דשינוי בעלים לית כאן כיון דכבר הוקבע להיות בעלים בשעת שחיטה, ורק משום מחשבת שלא לאוכליו לחוד הוא דאית בזה, ושפיר אמרינן דכיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה על כן אדם יוצא בו יד"ח ג"כ, משא"כ הרמב"ם דאיירי בשחטו ע"מ לזרוק דמו שלא לאוכליו, וא"כ הא אינו ראוי לאכול גם בשעת שחיטה, ונמצא דבטל מינויו, ואיתא במחשבתו גם דין שינוי בעלים, ע"כ שפיר פסק דאין אדם יוצא בו יד"ח, וכש"נ דשינוי בעלים ממי שאינו ראוי לעשות הפסח הפסח כשר ואין אדם יוצא בו יד"ח, וכש"נ.

והנה כבר הבאנו שיטת הר"ח דגריס שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואדם יוצא בו יד"ח, דמבואר מזה דגם בחולה שאינו ראוי לאכול בשעת שחיטה ג"כ לית בי' משום שינוי בעלים. והטעם בזה נראה, דהרי באמת דין מנויין ודין בעלים שני דינים הם, ומנויים הוי גזה"כ בפסח, והרי בפסחים דף ע"ח מצרכינן קראי דמינוי מעכב לפי אכלו תכוסו ומכסת נפשות, ואם נימא דמינוי הוא משום בעלים הרי לא צריכינן קראי לזה, דדין בעלים נוהג גם בכל הקרבנות, והרי מחשבת מנויין איכא בשחיטה, וכדתנן בדף ס"א שחטו שלא למנוייו פסול, ושינוי בעלים הוא רק בזריקה, וכדאיתא בדף ס"א שם, אלא ודאי דדין מנויין הוי גזה"כ בפסח, מלבד דין בעלים הנוהג בכל הקרבנות, אלא דזה אמת דאם לא יוכל להתמנות על הפסח ממילא לא הוי בעלים, דהרי נמנין ומושכין את ידיהם מפסח לפסח, הרי דע"י המינוי הוא דנעשה בעלים, וע"כ שפיר קם דינא דאם אין חל מינויו שוב לא הוי בעלים, אבל הא מיהא דבעצם הדינים שלהם שני דינים הם, דין מינוי של פסח ודין בעלים של קרבן. אשר ע"כ נראה, דאע"ג דאם אין מינוי ממילא אינו בעלים כלל, מ"מ כ"ז הוא אם לא חל מינויו כלל, כגון שמשך את ידו מהפסח, דבטל כל עצם מעשה המינוי לגמרי, ואין כאן במה שיחשב בעלים, משא"כ בנתמנה על הפסח, ורק שבשעת שחיטה אינו ראוי לאכילה, דבאמת לא הופקע עצם מעשה המינוי, ואם הי' חוזר ונעשה ראוי לאכילה בשעת שחיטה באמת הי' הפסח קרב עבורו ועולה לו, משום דלא הופקע עצם המינוי שלו, ורק מגזה"כ האמור בפסח דבעינן חזי לאכילה ואלא"ה אינו בר הקרבת ק"פ משום זה הוא דהופקע מיני' דין מינוי של פסח, והרי הוא בכלל אינו מנוי עליו, א"כ י"ל דכ"ז הוא לענין דין מנויים האמור בפסח, אבל לענין דין בעלים של קרבנות, בזה כל שעצם מעשה המינוי לא פקע ממילא לא פקע גם דין בעלים שלו, אף אם לא חזי לאכילה ואינו בר הקרבה דפסח, מ"מ בעליו של הקרבן מיקרי, וממילא דאינו בכלל שינוי בעלים. ובאמת דמדין איסור אכילה דשלא למנוייו לא שייך כלל למידן לענין דין שינוי בעלים, דדין אכילה שאני, דאין דינה תלוי רק בעצם חלות המינוי אם הוא מנוי על הקרבן אם לא, כי אם דבעינן עוד שהקרבן בדין הקרבתו יהא קרב עבורו ועולה לו בתורת ק"פ לבעליו, ואם אך בדין הקרבתו הוי דינא שהפסח לא יוכל להקרב עבורו ולא עולה לו הרי הוא אסור באכילתו משום שלא למנוייו, וגם בחלים בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה דלא פקע שוב דין בעלים ומנויין מיני', מ"מ כיון דאין זורקין עליו ג"כ הוא אסור באכילתו. ולפ"ז י"ל, דכל שנתמנה עליו כדין, אף אם הי' חולה בשעת שחיטה, מ"מ שוב לא פקע מינויו מיני' לענין דין מחשבת שינוי בעלים, וגם מחשבת שלא למנוייו ג"כ לית בי', ורק לענין דין איסור אכילה הוא דאית בי' דין שלא למנוייו אבל לא לענין דין פסול מחשבה, וכדתנן במתני' מחשבת שלא לאוכליו ומחשבת שלא למנוייו בתרתי, דמשמע מזה דבמחשבת שלא לאוכליו ליתא למחשבת שלא למנוייו, וממילא דלא הוי בכלל שינוי בעלים ג"כ. אשר ע"כ מתישבת היטב גירסת הר"ח דשחטו לאוכליו ע"מ לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואדם יוצא בו יד"ח, דנימא דאיירי דהי' חלים בשעת מינוי וחל מינויו כדין, ורק בשעת שחיטה הוא דנעשה אינו ראוי לאכילה, וע"כ לית בי' עוד משום שינוי בעלים, ורק מחשבת שלא לאוכליו לחוד אית בי', וכיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה שפיר יוצא בו יד"ח, ומיושבת שפיר גירסת הר"ח. וכבר נתבאר דהרמב"ם פליג בזה וס"ל דכל שהוא חולה בשעת שחיטה פקע מיני' דין מינויו לגמרי, ומועיל זאת גם להחשב מחשבת שינוי בעלים, ולהכי הוא שפסק דאין אדם יוצא בו יד"ח, וכש"נ.

ונראה דמקור דברי הרמב"ם הוא מהסוגיא דפסחים דף ס"א דאיתא שם שחטו למולין ע"מ שיתכפרו בו ערלים בזריקה וכו' ר"ח אמר פסול יש מחשבת ערלים בזריקה רבה אמר כשר אין מחשבת ערלים בזריקה, אמר רבה מנא אמינא לה דתניא וכו' אלא לאו הכי קתני ת"ל וכל ערל כולה ערלה פסלה מקצתה לא פסלה וכ"ת ה"ה לזריקה דכולה ערלה מיהא פסלה ת"ל זאת וכו' ור"ח אדרבה לאידך גיסא ת"ל וכל ערל כולה ערלה פסלה וכו' אבל זריקה אפילו מקצתה נמי פסלה וכו' מתקיף לה רב אשי וכו' דילמא האי וכל ערל משמע כל דהוא ערלה כתב רחמנא זאת דעד דאיכא כולה ערלה לא פסלה ל"ש בשחיטה ול"ש בזריקה, אלא א"ר אשי ר"ח ורבה בהאי קרא קמיפלגי ונרצה לו לכפר עליו עליו ולא על חבירו רבה סבר חבירו דומיא דידי' וכו' לאפוקי האי ערל דלאו בר כפרה הוא ור"ח סבר האי ערל נמי וכו' בר כפרה הוא הואיל דאי בעי מתקן נפשי', והנה רש"י פי' שם דלפי הך אוקימתא דרב אשי לא מיירי כלל בערלים מנויין, רק בערלים שאינן מנויין, ומדין שינוי בעלים הוא דפסול לר"ח, ולאו משום מחשבת ערלים הוא דמיפסל, דאדרבה אי לאו ערלים הי' פסול לכו"ע משום שינוי בעלים, ורק בערלים פליגי אי מיפסיל משום שינוי בעלים או לא, וזה צ"ע דפשטות הסוגיא משמע דמשום מחשבת הערלים הוא דפסול, וכמו שסברה הגמ' מתחלה. אכן לפמש"כ לעיל בדעת הרמב"ם הא נמצא דבאמת כל מחשבת ערלים יש לפסלו גם מדין שינוי בעלים, כיון דערל אינו בר הקרבת ק"פ, וכמבואר ביבמות דף ע"א דערל אימעיט בין מעשי' ובין מאכילה, א"כ הרי י"ל דגם הפסול ערלות מפקיע הדין מינוי שלו, וגם דהא ערל הוא בכלל הנך שאינן ראויין לאכילה, והוא זה פסול שלא לאוכליו דמפקיע המינוי לדעת הרמב"ם, ואע"ג דערל שאני מחולה, דבערל לא שייך לומר שיופקע המינוי כיון דיש בידו למול, אכן י"ל דמ"מ הערלות שהיא בשעת שחיטה גורמת להפקיע מינויו מפסח זה, כיון דעכ"פ יש בו פסול ערלות, וממילא דמחשבת ערלים חשיבא שינוי בעלים לדעת הרמב"ם כמו מחשבת שלא לאוכליו. אשר לפ"ז נוכל לומר, דהרמב"ם מפרש דבאמת גם לפ"מ דמשני רב אשי מיירי פלוגתת ר"ח ורבה בערלים מנויין, [והא דלא פסלה משום ערלות אף לרבה, י"ל דאיירי במקצת ערלה דלא פסלה לר"א], ורק מכח מחשבת הערלות הוא דקפסיל לי' ר"ח, משום דהערלות גורמת להפקיע מינויו מהפסח, והוי שינוי בעלים, ורק דר"א בא לומר דלא מיירי פלוגתייהו מכח פסולא דערלה ורק מכח פסולא דשינוי בעלים שיש במחשבת ערלים, ומיושבת היטב הסוגיא כפשטה דהפסול בא מכח המחשבת ערלים, וזהו יסוד דינו של הרמב"ם דאינו ראוי לאכול מפקיע המינוי ויש בו משום שינוי בעלים, כמו הפסול דערלות המבואר בסוגיא, ולהכי הוא שפסק דאין אדם יוצא בו יד"ח, וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף