חידושי רבנו חיים הלוי/ערכין וחרמין/ו

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ ערכין וחרמין ו

הלכות ערכין וחרמין
פ"ו הט"ז

המקדיש שקלו לבדק הבית ה"ז קדש, הקדיש בכורים לבדק הבית אינן קדש, אבל אם הקדישן הכהן אחר שבאו לידו הרי אלו קדש עכ"ל. והוא משנה בסוף שקלים המקדיש שקלים וביכורים ה"ז קדש, ר' שמעון אומר האומר ביכורים קדש אינן קדש, ומפרש לה הרמב"ם דמיירי שהקדישם לבדק הבית, ופסק הרמב"ם כר"ש, והחילוק שבין שקלים לביכורים הוא משום דביכורים הויין ממון כהן וע"כ אינו יכול להקדישן, משא"כ שקלים דהם קדשי מזבח ע"כ דין בעלים עליו להקדישן לבה"ב, וכדין הקדש עילוי, ועיין בתוספת יו"ט שהקשה ע"ז מהא דתנן בערכין דף כ"ח ופסק גם הרמב"ם כן דמחרים אדם את הבכור לשמים, והרי גם בכור הוי ממתנות כהונה ומ"מ דין בעלים עליו להקדישו לבה"ב, ומ"ש ביכורים דאינו יכול להקדישן, עיי"ש בדבריו.

ונראה לומר, דשאני בכור מביכורים, דבכור כיון דתליי' רחמנא בנתינה, ע"כ כל זמן שלא נתן הרי הוא ברשות בעלים, ולא מיבעי למ"ד טובת הנאה ממון, א"כ הרי יש לבעלים גם דין ממון בי', אלא אפילו למ"ד טובת הנאה אינה ממון, מ"מ כ"ז שלא נתנו לכהן לא יצא מרשות בעלים, וכמבואר בתמורה דף ח' דבכור בבית בעלים עושה תמורה, והרי בתמורה הא קי"ל דמתכפר עושה תמורה, ובבכור הרי הכפרה שלו היא למי שהוא בעליו, ובע"כ דכ"ז שהוא בבית ישראל בעליו מיקרי, ומשום דרחמנא תליי' בנתינה ע"כ בעליו מיקרי עד שעת נתינה ועושה תמורה, וא"כ ה"נ לענין הקדש דכוותה דין בעלים בו גם להקדיש לבה"ב, משא"כ בביכורים דהם מדברים הניתנים לאנשי משמר, א"כ לית בהו דין נתינה ולא דין טובת הנאה, ואע"ג שבידו ליתנם לאיזה משמר שירצה, אבל מ"מ דין נתינה לית בהו, והוי מתנות כהונה שאין לבעלים בהן טובת הנאה כלל דהוי של כהנים, וע"כ אין הבעלים יכולין להקדישן משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. אלא דלפ"ז צ"ע טעמא דת"ק דס"ל דהקדש הבעלים בביכורים קיים, ולפי דברינו הרי אין להבעלים בביכורים שום זכות כלל. אכן נראה, דהנה בחלה פ"ד ואלו ניתנין לכל כהן וכו' והביכורים וכו' ר' יהודה אוסר בביכורים, וכ"ה בביכורים ספ"ג ר' יהודה אומר אין נותנין אותן אלא לחבר בטובה וחכ"א נותנין אותן לאנשי משמר והן מחלקין ביניהן כקדשי המקדש, וטעמא דר' יהודה משום סרך טומאה, ונראה דעיקר הפלוגתא הויא בדאורייתא, דלחכמים דס"ל דהביכורים ניתנין לאנשי משמר א"כ הא איכא גזה"כ דלכל בני אהרן תהי' דאין חולקין זה כנגד זה ומכש"כ דאין ניתנין לאחד, ואך דר"י ס"ל דביכורים לית בהו זכות משמר ויש בהן טובת הנאה לבעלים ליתנם לכל כהן שירצה, וע"כ מועיל בהו גזירת טומאה דנותנם לכהן חבר. ולפ"ז נראה דת"ק דר"ש דסובר דהקדש חייל על ביכורים הוא ר"י דס"ל דביכורים יש בהן טובת הנאה לבעלים, ור"ש הוא חכמים דהכא דביכורים ניתנין לאנשי משמר, וע"כ ס"ל הכא דאין הבעלים יכולין להקדישן. ועכ"פ זה לכו"ע דכל שהוא ניתן למשמרות פקע זכות בעלים מיני' ואין יכולין להקדישו, וזהו שפסק כן הרמב"ם, ובכור שאני הואיל ואית בי' דין נתינה וטובת הנאה לבעלים וע"כ יכולין להקדישו וכש"נ. ועיין בירושלמי פ"ד דחלה דהבכורות והביכורים לאנשי משמר, שזה היפוך דברינו, אכן עיין ברמב"ם בפ"א מה' בכורות הט"ו שכתב ז"ל ויראה לי שהבכור נותן לכל כהן שירצה, וכן מדוקדק מדברי הרמב"ם בפ"א מהל' ביכורים ה"י דבכור לית בי' דין משמר, ומיושבים היטב דברינו בדעת הרמב"ם, וכמש"כ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף