חידושי הרי"מ/כתובות/צא/ב

חידושי הרי"מ כתובות צא ב

דף צ"א ע"ב

תרי אפדנא קא טריף חדא כו' היינו מתני' כו' ותמהו אי מצי מסלק בזוזי אינו דמיון כלל כמ"ש תוס' והוכיח דרמב"ח ס"ל לא מצי כו' ע"ש. והנה י"ל כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ק (סי' ב') כשאומר לוה לבע"ח אי בעית בינונית כדינך שקול ואי בעי עדית בציר פורתא שקול כיוקרא דלקמי' ע"ש שתמוה כיון שהבריר' בידו למה אמר הוראת כחו כו' ופי' הרא"ש דאם רוצה להחזיק עדית לעצמו באמת א"צ ליתן אבל כיון שרוצה ליתן לו או בינונית או עדית כיוקרא דלקמי' שוב צריך ליתן כזולא דהשתא ע"ש רק בכתובה אינו כן לפי דיותר כו' ע"ש וא"כ הא חזינן דמה דבע"ח דינו בבינונית יותר פשוט ממה דלוקח מצי מסלק בזוזי דבזה פליגי ובע"ח בינונית דין פשוט ומה"ת בזבורית ע"ש. וא"כ כמו שם לענין עדית כן כאן אף דמצי מסלק בזוזי מ"מ היינו שיחזיק קרקע המשועבדת לעצמו אבל כשנותן הברירה או מעות או הקרקע ביוקר משוי' שוב ע"כ צריך ליתנו לו בשוי' רק משום דמצי מעלה בשוי' וחשוב שוי ע"ז אמר רב"ח היינו מתני' דלא מצי מעלה או דבעי רב"ח למימר כמ"ד התם דמצי, אמר שקול כיוקרא דלקמי' ומ"מ מבואר שם בגמרא דדוקא ביוקרא דלקמי' מצי אמר אבל לא כמה שירצה ע"ש. וע"כ גם ס"ד דהתם סבר סברת הרא"ש לענין יותר משוי' לגמרי דכיון שרוצה ליתן מחויב ליתן בשוי' רק יוקרא דלקמי' עכ"פ שם שוי' עליו מצי אמר שקול כיון דהברירה בידו כנ"ל ולכך הא דמעלה בדמיו לדידי שוה כו' חשוב עכ"פ שיש שם שוי' עליו כיוקרא דלקמי' אף שאינו כדין כו' והוי מצי אמר ולכך אמר היינו מתני' דאין שם שוי' כלל מחמת אמירתו כנ"ל. ומיושב לישנא דרבא דדחי הכא א"ל פסידא הכא מאי פסידא א"ל זוזי יהיב וזוזי שקיל דלפי' התוס' אין פירוש לדבריו אי דחי דמצי מסלק ליה א"צ לאריכות הזה וגם לתי' התוס' דמה"ט הוא דמצי מסלק כו' מ"מ הא גם ביתומים מה חשוב פסידא ורק משום הפסד כ' ב"ד כן בב"ח אם דינו ליקח הקרקע חשוב הפסד מה שמעלה שלא יוכל ליקח עי"ז כיון דלא מצי מסלק מדינא כו' ולמ"ש י"ל פשוט דהא צא מצינו במעות דין הנ"ל שכשיאמר לוה אם רצונך מעות טול ואי קרקע כיוקרא דלקמי' או יותר שיהי' צריך ליתן לו קרקע כזול דהשתא ולכאורה מה חילוק בין עדית ובינוני' שג"כ עדית אין ע"פ דין ומ"מ כשרוצה כנ"ל בהרא"ש ז"ל וע"כ הטעם דהא דין בע"ח אי אית לי' זוזי בזוזי דאוזפי' רק כשאין לו לא א"ל זיל טרח כו' אבל עכ"פ אף קרקע עדית גרוע מזוזי רק שהתורה אמרה שכשאין לו מעות וצריך ליתן קרקע יתן בינונית וא"צ עדות. א"כ ע"כ הוא דחס עלי' כשרוצה לעצמו שלא יצטרך למכרם אבל כשאינו רוצה לעצמו רק ביוקר שוב צריך למכרם בשווי' וליתן לבע"ח מעות וממילא צריך ליתן לו בשווי' שפיר כנ"ל. משא"כ כשרוצה ליתן לו מעות כדינו לגמרי שוב ודאי כשירצה מלוה לקנות קרקע מלוה יכול לומר כמה שירצה. וזה הוא דשני רבא גם בלוקח כיון דל"ל פסידא כלל דזוזי אוזפי' וזוזי שקל ודאי דא"צ ליתן לו הקרקע רק בעד כמה שרוצה ויכול להעלות כנ"ל. ומיושב שפיר. וסברת רמב"ח נראה דשם הטעם בלוה גופיה דהנכסים רק ערבין שישלם ולכך כשנותן מעות פקע שיעבוד הגוף ושוב אין לו שום שיעבוד נכסי וכאחר שרוצה לקנות דמי. משא"כ כשנותן לו קרקע ששניהם משועבדים רק הברירה בידו אבל לא פקע השיעבוד לכך יכול לומר כשרוצה למכור צריך ליתן בשוי' כמ"ש הרא"ש הנ"ל אבל בלוקח באמת קשה למה יוכל לסלקו בזוזי הא כמו שא"י ליתן לבע"ח קרקע אחרת שלו דאינו רוצה רק זה שמשועבד כן לא יוכל לסלקו במעות שהוא שלו ואי משום מה מכר ראשון כו' או אם שתקת כו' והלוה יכול לסלקו ז"א דא"כ קרקע שלו ג"כ יהי' אומר כנ"ל. שביד הלוה הברירה וע"כ ז"א דזה שייך על מה שמכר או אי שתקת מהדרנא כו' אבל לא שיתן לו דבר אחר שלו אם יש לו זבורית דנפשיה ע"ש. רק על מה שלקח שייך כנ"ל וא"כ מה שייך מה מכר כו' הא כשא"ל מעות ע"כ יתן לו הקרקע ואף שהיה יכול לסלקו במעות שלו אבל לא בשל אחרים כמו לענין קרקע כנ"ל. אך י"ל דהא אחר שפורע חוב של חבירו ג"כ נפטר הלוה א"כ שפיר מסלק ופורע חובו ופקע ג"כ שיעבוד הגוף כנ"ל. אך הא ודאי דאף דלגבי לוה פרעון בע"כ שמי' פרעון אבל אחר א"י לכוף המלוה בע"כ לקבל שיפטר הלוה דמה לו לזה שאינו חייב לו ומשום זכין לאדם בחב לאחרים לא מהני. וא"כ לא מהני נתינת הלוקח לסלקו בזוזי כשאינו רוצה שיהי' פקע שה"ג כנ"ל. וי"ל דהוי כמיגו דזכי לנפשי' שישאר עי"ז הקרקע בידו. ויש לדחות. ולכך י"ל דכיון דמה דמצי מסלק בזוזי חשוב שלו משא"כ בלא מצי מסלק כדאמר פסחים (ד' ו) גבי בהמת ארנונא ופי' כ"ש לענין מכאן ולהבא גובה וב"מ במשכנתא (ד' ס"ו) בין מסלקי כו'. א"כ נכלל זה בגוף המכירה שמוכר לוה ללוקח שתהיה שלו לגמרי נכלל בו שיוכל לסלק המלוה במעות וכמצוהו לשלם עבורו כשירצה כיון דא"ל מצי לסלק אינו חשוב שלו כו'. וממילא כיון דעשאו שליח יכול לפרוע בע"כ דשלוחו כמותו. ואף דהמעות דלוקח הוי כהילך מנה ותן מנה כו' דפ"ק דקדושין דמה שנותן שליח בשבילו הוא כנותן מעות דמשלח ע"ש. ושפיר מצי מסלק ליה שיהי' נפקע שיעבוד הגוף כו'. אולם מ"מ לסברת הרא"ש הנ"ל נהי דע"ז הוי כרשות לסלקו מ"מ דוקא להחזיק הקרקע לעצמו דשייך להמכיר' אבל לא לענין שכשירצה ליתן לבעה"ח הקרקע שיתנו ביות' משוי'. שזו הברירה לא נכלל בהמכירה כנ"ל אך ממילא זה שוב יכול מעצמו דכיון שכשיתן מעות והי' מהני בע"כ דלזה הוי כשלוחו שוב ממילא הברירה בידו. וסבר רב"ח דשוב הוי רק כבינונית ועדית כיון דעל אופן זה ליתן המעות כדי שידחקנו ליקח הקרקע ביותר משוי' אינו ברשות הלוה שוב באופן זה בע"כ ל"ש פירעון שיהי' פקע שה"ג רק הברירה בידו והיה צריך ליתן בשווי' דזה דהקרקע משועבד והמעות דלוקח וכשרוצה למכור מחויב ליתן בשוי' רק דמעלה ואמר היינו מתני' ורבא דחי דהטעם כנ"ל דל"ל פסידא ויכול גם הוא בע"כ לסלקו כו' כיון דשייך למכירת הקרקע שיהא שלו שיוכל לסלקו שייך מה מכר כו':

ומיושב בזה דלכאורה קשה כשמפצה לוקח לבע"ח במעות ולא טריף למה יתחייב מוכר לשלם אחריות לימא אחוי טרפך כל שלא טרף אין לך ומה שפרעת הוי פורע חוב שט"ח דפטור ואף שהוא מוכרח בע"כ לפרוע הא כל שלא טריף לא היה בע"כ דיטרוף ואז ישלם לו. ולמ"ש הוי במכירה באחריות כציוי שיוכל לסלקו ולפרוע וחשוב מדעתו כנ"ל. ולמ"ש הר"ן הטעם דהוי כחזר וקנה מבע"ח ע"ש:

עוד י"ל דהא תמוה דמשמע דכבר טריף לחדא ובא לטרוף אידך ואיך יכול לומר שקול אלפא זוזי ואסתלק הא שומא לא הדרא בלוקח. שוב ראיתי שהר"ן ושאר הראשונים תמהו כן ושמכאן הוכיח רמב"ם ז"ל דגם ללוקח שומא הדרא ע"ש. ולע"ד י"ל דהני ב' אפדני הי' ביחד. וא"כ נהי דס"ל אי אית לי' זוזי ללוקח לא מצי מסלק מ"מ הא הדין דב"ד מכריזין ומי שנותן ביותר כן צריך המלוה ליקח הקרקע בעד אותו שומא וכ"כ הרא"ש ז"ל והוי כמו שב"ד מוכרין אותו לבע"ח וא"כ כיון שהלוקח היה לו אפדנא שני' אצל הא' הי' לו דינא דבר מצרא להפ' גם בבתים. וא"כ כיון דבע"ח מכאן ולהבא גובה וב"ד מוכרין לו מ"מ כיון שאינו משכנתא רק שיעבוד ואף שהוא קודם לאחר בשוי' אבל לוקח שהוא בר מצרא קודם ולכך שפיר אף דלא מצי מסלק משום שהמעות שלו מ"מ משום בר מצרא קודם ליקח במעות שלו ככל דינא דבר מצרא ולכך באפדנא ראשונה שגבה בע"ח אף שרצה ליתן לו מעות ולא הי' יכול לסלקו. רק משום בר מצרא הי' טוען הבע"ח שהלא יטרוף גם אפדנא השני' בחובו וממילא מה בר מצרא שייך ללוקח וטרפה. אולם אח"כ שבא לטרוף השני' שקול אלפא כו' ואמר אי שוי' לך אלפא היינו השניי' שתקחה בעד אלפא ה' מאות בחובך. וה' מאות תחזיר לו דלדידי שוה כ"כ ואי לא שקול אלפא זוזי דאם אינך רוצה ליקח הקרקע באלף רק המעות ה' מאות שוב יש לו דינא דבר מצרא על הראשונה דמה שהי' הדין שלא הייתי יכול לסלק הראשונה בז' משום דינא דב"מ היה משום שתטרוף גם השני' אף דמכאן ולהבא גובה מ"מ לא הי' שייך דדב"מ משא"כ כשאינו גובה לבסוף אגלאי מלתא דשל לוקח למפרע הי' לגמרי ויכול לסלקו גם מראשונה משום דדב"מ. ורב"ח ס"ל דא"י להעלות ביותר משויי' וגם השני' צריך ליתן בשווי' ול"מ לסלק ליה כו' ורבא דחי כנ"ל:

ומיושב בזה מה דתמוה מאוד דמייתי אח"כ עובדא הנ"ל בב' קטיני דארעא במאה כל המעשה דלגמרי מיותר. ולמ"ש א"ש דהרבה פ' דבבתים לא שייך דינא דבר מצרא רק בשדות כמבואר (בש"ע ח"מ קע"ה) וא"כ ס"ד דדוקא באפדנא סבר רב"ח אבל בשדות שג"כ הי' ביחד מודה רב"ח דמצי מסלק כו' קמ"ל דגם בשדות ושבאמת גם בבתים שייך דדב"מ. או דיש קצת שינוי דבעובדא א' אמר הדר טריף לאידך דאפשר לפרש בב"א שלא החליטו עדיין הראשונה וטעמא דרב"ח פשוט כנ"ל ובבתים י"ל דלא שייך דדב"מ. ובעובדא ב' הדר אתא טריף לאידך דמשמע שכבר טריף כו' והטעם משום דינא דב"מ דשייך בשדות כו'. אך להנ"ל א"כ תרווייהו סבר לא מצי מסלק ובאמת לא קי"ל כן. ולכך י"ל ג"כ להיפוך דתרווייהו סברי דמצי מסלק לי' רק י"ל הטעם דמצי מסלק דקשה למה כמו קרקע אחרת שא"י ליתן דאינו משועבד כן מעות של לוקח כנ"ל וי"ל דהא משכנתא אמר בגמרא (ב"מ ד' ק"ח) דחשיב בר מצרא נגד אחר. וא"כ י"ל דכ"ש לוקח דחשיב בר מצרא כיון דלב"ח רק שיעבוד לא משכנתא. הוי לוקח ב"מ נגדו וכיון שמכריזין וכמו שנותן אחר ב"ד מוכרין לבע"ח ומבואר בש"ע סי' קע"ה דכשמגבין ב"ד לבע"ח יכול המצרן לסלקו א"כ למה שפסק רמ"א (שם סי' נ"ז) דהממושכן בידו דין מצרן לו שמסלק את הלוקח שמכר לו המשכון א"כ כ"ש לוקח שבידו מקודם דשלו דמכאן ולהבא גובה דממילא יש לו דין מצרן כממושכן לסלק הבע"ח ושפיר הטעם דמצי לסלוקי בזוזי שלו כו' ככל מצרן שמסלק במעות שלו כו' וא"כ מ"מ י"ל כשבע"ח מצרן מצד עצמו שיש לו שדה סמוך י"ל דאינו יכול לסלקו הלוקח כמבואר בש"ע ח"מ שם ס' א' ב' דיעות בשותף שחשוב יותר ממצרן אם מסלק המצרן. וא"כ בבע"ח מצרן י"ל דאין לוקח יכול לסלקו בזוזי כנ"ל ולכך כשטריף אפדנא ראשונה שלא היה מעות ללוקח לסלקו ושומ' לא הדרי ללוקח שוב היה הבע"ח באפדנא שני' מצרן ואין לוקח יכול לסלקו בזוזי כנ"ל ורק אם מעלה בדמים דקי"ל גבי מצרן שאם לקח שוה ק' בר' צריך המצרן או ליתן ר' או להניחו ללוקח ע"ש. א"כ שפיר באפדנא שני' שלא הי' יכול לסלק בע"ח בזוזי משום שבע"ח הי' מצרן מ"מ א"ל לדידי שוה אלפא וצריך ליקח באלף כו'. וסבר רב"ח היינו מתני' דכיון שאינו נותן ומרויח א"י להעלות כנ"ל. ודחי רבא דאין לבע"ח פסידא ואי הוי זוזי ללוקח אז לא היה יכול לגבות הקרקע ראשונה ג"כ ונהי דעכשיו לא הדרא שומא מ"מ יכול להעלות ואין לב"ח דין מצרן מחמת הגבי' לענין שלא יוכל הלוקח לסלקו שהוא עדיף ממצרן כנ"ל. וקמ"ל אח"כ בשדות דלכ"ע א"ל דינא דבר מצרא כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל דהא דשומא לא הדרא ללוקח אף דמצי אמר אי שתקת כו' מהדרנא למרי' ונגדו שומא הדרא כנ"ל רק משום דמצי בע"ח אמר לכי תהדר כמ"ש תוס' פ"ק דב"ק דכשאין שום ריוח לבע"ח מצי אמר לכי תהדר דמה נ"מ ע"ש וא"כ שפיר י"ל דעל אפדנא שני' א"ל אי שוי' לך אלפא שתחזיר לו ת"ק כשתגבה השני' לחיי ואי לא שקול אלפא כו' היינו דמהדרנא שטר זבינא ותסתלק ולא שייך לכי תהדר דמרויח עכשיו שמניחו הראשונה בשוי' ושייך אי שתקית ויש לדחות:

גם י"ל דס"ל בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה א"כ כשטרף כבר א' בת"ק חייב לו המוכר באחריות ת"ק ושוב על השני' הי' בע"ח מאוחר שקדם כו' וא"י להוציא מלוקח רק שיוכל בע"ח לומר שלא רוצה כלל לזכות בזו שטרף עד שיטרוף גם השני' ולא חשוב הלקוח בע"ח עדיין א"כ שוב יכול לסלקו ממ"נ אי טריף וכבר זכה הוי בע"ח מאוחר ואי לא זכה כנ"ל שוב יכול לסלקו כנ"ל:

הרמב"ם ז"ל פסק מכאן דשומא הדרא ללוקח ונדחקו מהא דב"מ שמו מינה דאשה ואנסיבא כו' ע"ש בר"ן ז"ל. ולע"ד י"ל דהא זכין שלא בפניו א"כ יכול לפדותו עבור הלוה דשומא הדרא נגדו ודאי דאחר יכול לפדותו שתחזור ללוה כנ"ל. ושוב יכול לוקח לטורפה משום אחריות שחייב לו לוה שפרע עבורו. ומ"מ הוי זכות דשל לוה הוא עד שטורפה הלוקח ואי זבנה מהני דהוי דאקנה קנה ומכר כו' משא"כ באשה דאם הבעל יפדה עבורה יהי' שלה דנותן מתנה לאשתו קנתה ואע"פ דאין אחריות עלי' כנ"ל. וא"כ להנ"ל אפשר דהלוקח שלא באחריות לא הדרא שומא כנ"ל:

היינו מתני'. לכאורה בשלמא מתני' עכ"פ שם מעלה בשוי' יש עליו דאף שיש לי כ' ב"ד על ק' והקרקע שוה ק' לוקח צ"ט בעד ק' אבל לוקח שאין שום חלוק אצלו בין שם הקרקע בק' או אלף שאינו נותן לשום אדם מה יהי' נקרא שמעלה בשוי' בשביל אמירתו לחוד שאין שום דבר המורה שרוצה ביותר משוי' כיון שנותן לבע"ח רק מה שמגיע לו. ולמה דקי"ל דטרפא דאחריות רק בה' מאה. וא"כ י"ל כיון דאומר לדידי שוה אלף זהו' או שתקח באלף או שאני לוקחה באלף ואשלם לך אלף א"כ נשאר לו קרקע זו בעד אלף ששוה אצלו והשני' ה' מאות וא"י לגבות משום אחריות ממוכר רק ה' מאות אף שלא לקח בע"ח הקרקע ופיצה אותו במעות. מ"מ הא יש לו כיון דאמר לדידי שוה אלף ות"ק יש לו השני' ומגיע לו רק ת"ק אם הי' יכול להעלות בדמים כו' וא"כ שפיר היינו מתני' ועדיף דהא ניכר מה שאומר הריני מעלה דבאמת מקבלה ביותר לענין אחריות נ"מ כנ"ל. אך י"ל דכה"ג שלא לקח בע"ח הקרקע רק מעות לכ"ע טרפא באלף דגם שנשאר הקרקע ללוקח ואמר לדידי שוה מ"מ הוי יוקרא ושבח דלוקח דבשלמא בקיבל הקרקע א"כ מ"מ אין לוקח מפסיד אף דאמר לדידי שוה ואינו כשבח שישלם לו בעד זה אבל להיפך כשנתן אלף רק שיסולק ע"י הקרקע משום לדידי שוה הא היוקרא שלו וחייב לו משום האחריות י"ל דגם ר' עוירא מודה. אך מייתי שפיר ממתני' דאם היה מהני הריני מעלה הוי להו כ' ב"ד אף דמועטין ונתרבו ל"ל ב"ד. וע"כ דהריני מעלה אינו כיוקרא דאח"כ רק למפרע תורת שיוי עליו לגבי דידהו והוי כהי' מרובין. וממילא גם הכא מהני למפרע שאינו כשבח דאח"כ. וי"ל מה"ט נקיט בב' עובדי בכפלים ת"ק לאלף ונ' למאה להפ' עד פלגא ופלגא יש בטול מקח בקרקע. ולכך שפיר אמירתו לדידי שוה אינו נכלל בשווי המקח כיון שהוא פלגא וחשיב קבלת המותר על האחריות. משא"כ פחות מפלגא א"כ אף דהריני מעלה חשוב מרובין למפרע כמתני' מ"מ לא עדיף מהי' שוה באמת יותר וקנאו בפחות כשאין בטול מקח דהיה ג"כ מוכר חייב לשלם לו האחריות מה שנתן ולא הי' המותר לאחריות כנ"ל:

טרפא כו' הלכתא בה' מאה כו'. לכאורה למה הא קי"ל גבי שליח שנתנו לו מותר דפליגי (לקמן צ"ט) אי הכל לשליח או לבעל המעות או חולקין כיון שהריוח הי' ע"י שניהם המעות והשליח ע"ש. וא"כ הא כאן הריוח של ה' מאות שפחת הבע"ח מחובו הי' ע"י מעות דלוקח וגם ע"י שאמר לדידי שוה ועכ"פ ראוי להיות חולקין אותן ה' מאות. וי"ל הטעם דהא פורע חובו של חברו הוי מבריח ארי ופטור רק הלוקח כיון שבע"כ פורע כה"ג חייב. ומבואר בש"ס פ' הכונס (ד' נ"ח ע"א) דדוקא שניהם בע"כ ואית ליה פסידא אז חייב כמ"ש תוס' שם דאם הכריחו אותו להבריח ארי ג"כ פטור רק בהכריחוהו וא"ל פסידא. וא"כ שפיר פסידא ל"ל לוקח רק ה' מאה ושוב על המותר הוי פורע חובו ופטור אף שבע"כ כיון דל"ל פסידא כנ"ל. וא"כ לכאורה נ"מ במ"ש תוס' דתמיד מצי לוקח לסלוקי לבע"ח ששמו ביותר משוי' והיינו שבע"ח יתן לו המותר ממילא כשבע"ח מקבלו באותו שומא דלוקח ומחזיר לו המותר שוב אותו ריוח חולקין לענין האחריות דזה ריוח מעות ממש כנ"ל ואינו מוכרח די"ל דנגד מה שנתן בחובו הקרקע חשוב פורע חוב בלא פסידא כיון שהחזיר לו מעות כנ"ל:

תרי קטיני דארעא אמר אביי כו'. תמוה שהוא מיותר לגמרי. ונהי דבעי לאתויי דגם ר' יוסף סבר כרב"ח ואביי כרבא. אבל הא דמייתי פלוגתא דרבינא ור' עוירא דהם אמוראי דלעיל מיותר. ונראה לישב דהטעם דמצי לוקח לסלוקי בזוזי י"ל ב' טעמים או למ"ד שיעבודא ל"ד והי' רק תקנה משום נעילת דלת כו' א"כ לענין כשרוצה ליתן לו מעותיו שוב לענין זה לא שייך נ"ד ושוב אין כאן שיעבוד כלל וא"י לגבות הקרקע כלל מלוקח דלענין כשלא יהי' הפסד למלוה דליכא נ"ד לא תיקנו כלל ונשאר הדאורייתא ושפיר אף דהמעות דלוקח מצי לסלקו כנ"ל וא"כ לטעם זה הי' ראוי להיות טרפא באלף או חולקין עכ"פ דכיון שרצה לסלקו בזוזי אין שיעבוד כלל ושוב שקיבל הקרקע באלף הוי כנותן לוקח קרקע שלו באלף שאינה משועבדת וחשוב לוקח בעל המעות שהריוח במעות שלו כמו מה"ת אם לא הי' שעבוד כלל ונתן קרקע שלו ופרע חוב אלף למ"ד פורע חובו חייב כנ"ל. ולמ"ד שיעבודא דאורייתא אין הטעם כנ"ל וע"כ מה דמצי לסלוקי בזוזי הוא משום מה מכר ראשון לב' כו' או אי שתקת כו' אבל עכ"פ כשלקח בע"ח הקרקע לקח שיעבודו דלע"ז לא הועיל המכירה כלל ובטל השיעבוד הב"ח. א"כ אין הלוקח בעל המעות כלל דהריוח הי' בקרקע של לוה וודאי טרפא בחמש מאה כו'. וא"כ מיושב בעזה"י דתוס' גטין (ד' נ' ע"א) כ' דרבא סבר ש"ד ואביי סבר שיעבודא ל"ד א"כ מייתי שפיר ב' עובדי דעובדא קמא דאמר רבא כו' ואעפ"כ גם לרבא דש"ד סבר רבינא דטרפא באלף. ואח"כ מייתי עובדא ב' דאביי כו' ומ"מ גם לאביי דש' ל"ד סבר ר' עוירא דטרפא בחמשין כנ"ל דפורע חובו פטור כלל פסידא כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל דלרבא דמכאן ולהבא גובה יש סברא דהא העל' בדמים בשלו מה שנתן אפדנא א' דת"ק בעד אלף והרויח הלוקח בשל עצמו וכיוקרא ושבח. וי"ל דטרפא באלף משא"כ לאביי דלמפרע גובה א"כ מה שגבה חשוב שלו למפרע כאלו לא מכרה דהא זבין מלוה מהני לאביי א"כ הריוח בשל מוכר וס"ד דמודים דטרפא בת"ק קמ"ל בין לרבא בין לאביי מר אמר באלף ומר בת"ק כנ"ל:

דזבנה לכ' דאמי' בט"ה כו'. תמוה כמ"ש רש"י ותוס' מה מכירה הוא ומה שייך אתי' ומעררה כו'. ונראה די"ל דהשטר כתובה הי' אצלו ומסרה ללוקח וקי"ל (סי ס"ו סעי' י"א) דלענין קנייתו נאמן שקנה וא"צ להביא ראי' רק להוציא א"י כשטוען לוה שמא לא כתב לך ע"ש. וא"כ שפיר היה יכול למכור כ' אמו דכל שביד אדם בחזקת שלו והוי דבר שא"ע להשאיל כו' כמ"ש תוס' יבמות (ד' קט"ז) רק להוציא א"י וי"ל דאף בן מאמו יש חזקה כיון שיהי' נוגע עליו כשירש לגבות ממנו עדיף משמי' כשמי' דלא מפקיד. והתנה א"א אימא לערער שלא מכרה לו הכתובה וכשיגרשנה בעלה לא יוכל להוציא ממנו דמלוה א"י להוציא בלי כו"מ מ"מ לא מפצינא לך שפי' שלא באחריות. ובתר דשכיבא וגם אביו. סבר רב"ח דבמקום אמי' קאי שא"י להוציא ממנו כיון שלא היה כו"מ דגם בלי כ' שייך מכירה במסירה לחוד דכשקדם לוה ופרע ללוקח נפטר ממוכר כמבואר ס' ס"ו דיעה א' א"כ מצי טעין שלא הי' כ' וחוזר וא"צ לשלם רק דמי ט"ה שמכר ולא משום אחריות שהיא הכתובה כולה כעכשיו ודחי רבא דאחריות דנפשי' קיבל ומשלם הכל או שלא היה רוצה לשלם גם הט"ה כנמצא שאינו שלה שלא באחריות דקי"ל כר' זביד (ב"ב מ"ד ע"ב) והטעם דחייתא דקטרא כו' ודחי רבא דרק נמצא אינו שלו לגבי אחר אבל לא שהוא יוציא בטענה שאינו שלו כו'. וזה שפיר רק להפ' (סי' ס"ז סכ"ז) דהיורש שמוחל לעצמו צריך לשלם הכל מדד"ג דאל"ה היה מצי מחיל. או י"ל דבעלה הי' אחר לא אביו ומערער שלא מכרה לו בכתיבה רק מסירה וירש אותה וחוזר ויכול הוא לגבות להפ' דגם לענין קני' צריך ל' ר' או שרוצים לשלם לו ואמר דאחריות דנפשי' קבל שלא יוכל לבטל המכירה ע"י נמצא שאינו שלו כנ"ל:

דגם שם במוכר שלב"א ונמצא שאינו שלו דפטור מ"מ בירש ורוצה להוציא ע"י בירור שאינו שלו ועכשיו זכה בירושה י"ל דחייב משום אחריות והא דאמרינן (ב"מ ט"ז) אורתה לאו לאוקמי קמי לוקח קבעי כו' מ"מ י"ל דנהי שיכול לבטל המקח אבל משום אחריות צריך לשלם דדנפשי' קיבל כו'. ואינו מוכרח. וממילא אם ימחול יצטרך לשלם הכל כו' וגם לא יגבה כנ"ל. דהא כיון שמסר ללוקח השטר כתובה וכ' לו קני לך כו' ועכ"פ לא הוי כהכיר שאינו שלו דא"צ לידע אם יש לו שטר מאמו קני לך כו' או לא וכיון דשטרות אין נגזלין כקרקע הי' גובה הקרן והשבח משום אחריות אם ערערה אמו שלא כ' לו קני כו' וגזולה. לרשב"ם ב"ב (קכ"ד ע"א) ד"ה ירשו שטר סובר דשטר הנייר חשוב קרן וגביות החוב חשיב שבח. ואף דתוס' חולקין מ"מ כשמכר בט"ה ואח"כ מת בעלה המותר הוי שבח לכ"ע והי' לוקח גובה ממוכר. רק משום שהתנה לא מפצינא מ"מ לגבי נפשי' קיבל וכשיוציא עכשיו, השטר כ' מלוקח בטענה שלא מכרה לו אמו והי' גזילה צריך לשלם גם השבח כמו קיבל אחריות כו' וממילא גבי הכל כו':

לכאורה לפי' הפ' שהי' אביו חי ומכר בט"ה. וא"כ לרשב"ם ז"ל דהנייר גוף והגבי' מהחוב שבו שבח ע"ש ב"ב קכ"ד. וא"כ לכאורה למאי דקי"ל כר"י דשבח שע"ג גזלה דגזלן הוא ואף ממילא ולי"א ס' שנ"ד גם קודם יאוש ע"ש. א"כ גזל שטרות יהי' מה שגבה שלו כשבח שע"ג גזלה. אך שטרות אין נגזלין כקרקע אך הא הנייר נגזל רק להחוב שאין רק לראי' אין נגזלין. וא"כ כיון דהנייר נגזל ממילא השבח שהוא החוב שלו. אך ז"א דבגזלה נהי שלא קני גוף הדבר קנאו בגזלה לשבחא שיהי' אבל בגזלת הנייר לא קנה כלל לשבחו שהוא החוב דזה לא גזל כלל דלענין הגבי' שבו אין נגזלין כנ"ל. וחשוב שעדיין השבח ביד הנגזל שהוא החוב כנ"ל. ואף דלענין זה קנה במסירה לחוד ותפיסה שלא יוכל הלה לגבות כמ"ש תוס' לעיל וא"כ שפיר לענין זה נגזלין ג"כ ושוב יהי' כשבח. אך מ"מ כיון דלא נגזל החוב וביד הלה כו' דאותו שבח מה שראוי' לגבות הי' כבר בשעת גזלה והגבי' עצמו א"י לגבות כנ"ל. אמנם כאן שהי' הכתובה מאמו בידו ומכרה בט"ה. א"כ זה השבח כשמת אביו ושוה כל הדמים יותר מהט"ה שפיר הושבח ביד הגזלן. וא"כ כיון דאחר מיתת אביו הנכסים שלו שוב אף דאי"ל מה שאירש מאבא מ"מ שוב שפיר הגזלה של השטר כתובה הי' מיד קונה לענין השבח שהוא המותר מט"ה דהיינו כשימות אביו שתהי' הכ' שוה הכל דכשלא תוכל לגבות ממילא הנכסים שלו וכמו דמכירת המלוה ללוה גופי' מהני מכירת שטרות מה"ת ובמסירה לחוד כמ"ש תוס' פ' הכותב וב"ב (ע"ו ע"ב) ד"ה קני כן כאן לענין השבח שיהי' החיוב על עצמו שזה השבח הוא רק כשירש הי' זה הקנין בגוף הגזלה מיד לשבחו שיושבח בידו דהיינו כשיהי' השיוי הכל שהוא אחר מיתת אביו כנ"ל. והוי כשאר שבח שע"ג גזלה דהוי דגזלן וממילא כיון דקי"ל גזל והוריש ומכר והושבח אמרינן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וקני לוקח שבחא כו' ע"ש ב"ק צ"ו ממילא מהני שפיר כאן מכירתו בט"ה אף שהי' בגזלה אצלו מאמו כו'. והי' מיושב בזה מה שפירש רש"י שהי' נשואה לאחר כו' דאינו מובן כלל למה לא לאביו. ומהרש"א כ' דא"כ הי' יכול למכור גם אם תמות אמו ואח"כ אביו ע"ש. ואינו מובן כיון שמכר רק הכתובה ואי תמות קודם אין כאן כתובה וכ' ב"ד אין כשרק הוא יורש. ומה בכך שיכול ע"ש. ולמ"ש י"ל דבאביו הי' באמת מהני המכירה ולא שייך אתי' אימא ומערערה כו' דקני השבח היינו מותר מט"ה, וט"ה בל"ז צריך להחזיר. ומ"מ אף דלוה שגזל השטר ממלוה ודאי דלא קנה הגבי' בתורת שבח היינו משום דהי' זה השבח גם אז משא"כ בט"ה שכענין זה השבח קנאו כנ"ל. ומ"מ יש לדחות דנהי דלגבי אחר חשוב תפיסת השטר לענין שלא יוכל המלוה לגבות בלי השטר כמ"ש תוס' לעיל. מ"מ היינו משום שכל שהשטר בעינו א"צ לשלם לו עד שיוחזר לו השטר משא"כ כאן שהשטר ביד לוה גופי' או היורש ככאן ממילא יהי' מחויב לשלם בלי השטר ג"כ דהא בידו לקרעו ושוב אין קנין כלל בתפיסת השטר לענין שלא יוכל לגבות הלוה ואין כאן שבח כלל בתפיסת השטר שבידו בתורת גזלה כו'. ובל"ז ג"כ יש לדחות:

לכאורה אפשר דהי' נקנה במסירה לחוד אמו לבנה כ' אביו דכיון שמכרה בט"ה והוא על כשימות אביו קודם ואז הגבי' ממנו הוי כמוכר ללוה גופי' דברשותו וכמו שהגזלן יכול להקנות לנגזל כמ"ש ב"ש (אה"ע סי' כ"ח) והפ' כן סגי במסירה כשמוכר ללוה דברשותו וכן כאן מכירה זו שבט"ה הוא כשכבר יירש את אביו ודשלב"ל לא הוי דבידה להקנות גם עכשיו בכתיבה ומסירה ממילא מהני הקנין במסירה לחוד בט"ה שהוא כשיהי' ברשותו כו'. רק דיכולה לחזור ממכירה זו. דשאר מכירה בט"ה יגמר מיד דעכ"פ חוב יש על בעלה רק לא מטי זמני' אף דהוא ספק. משא"כ במסירה לחוד כנ"ל לבנה דהחוב שעל בעלה מיד לא יקנה כלל במסירה לחוד דאינו ברשותו כל שאביו חי וא"כ א"א לו לקנות עד שיירש כנ"ל. ויכולה לחזור. אך י"ל כמו מעכשיו לכשאקחנה שכ' תוס' דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל אף דקודם שב"ל יכול לחזור מ"מ מעכשיו לכשאקח א"י לחזור ע"ש יבמות ד' צ"ג כן כאן כיון דלא הוי דשלב"ל כנ"ל הוי כמעכשיו ולכשירש דלענין זה הקנין מעכשיו לכשירש קונה במסירה לחוד. ומ"מ י"ל דכשמוכר לאחר בט"ה שוב יכולה לבטל המכירה ולחזור דלענין להקנות לאחר שיצטרך גבי' לא הי' המסירה לחוד קנין כלל כשאר מכירת שטר. ושפיר אמר אי אתי' אימא ומערער' על המכירה לא מפצינא. ומ"מ הוא א"י לבטל כנ"ל. ויש לדחות אך י"ל להנ"ל כפשטי' כיון דיקנה במסירה א"צ להביא ראי' וכשתערער ותברר שלא מכרה לו הוא כשאר נמצא שאינו שלו כו' וחייב באחריות וכפשטי' כנ"ל:

עוד י"ל שגלתה אמו דעתה שרצונה למכור הכ' בט"ה אף דלא עשתו שליח הוי זכות כמ"ש רא"ש פ"ב דקדושין ומ"מ יכולה למחות כשנודע לה ככל זכות. ושייך אי מערערה כנ"ל ולא נודע לה ורוצה הוא לבטל כמו אמו ואמר דאדנפשי' קבל עליו כנ"ל. דלרש"י ותוס' שלא הזכירו כלל שהי' שטר כ' ביד ומשמע דמוכר שביד אחר שייך ג"כ אחריות ולא מצינו כזה ומסברא הוי כהכיר שאינו שלו. גם לר"ת דמהני מה שאירש מ"מ הא שטר בעי כו"מ ואין כאן התחלת מכר כלל:

רש"י ז"ל בט"ה ספק שמא תמות וירשנה בעלה או אפילו ימות בחיי' שמא ימות הבן בחיי' ואין ללוקח בה כלום כו'. משמע דמכר לגמרי דבר שאינו שלו רק של אמו. ואח"כ כ' רש"י אחריות דנפשי' כו' נהי דחוזר כו' דאא"מ דשלב"ל מה שאירש כו' לא כ' ולא דמי' לגוזל שדה כו' וחזר ולקחה כו' דירושה ממילא כו' ומחזיר המעות ע"ש. ותמוה דממ"נ אם אמר בפירוש מה שאירש מאימא מכור לך לא שייך לדמוי' לגזל וחזר ולקחה כו' דכל המכירה הי' כשירש וכל דשלב"ל שניהם יכולין לחזור אף אחר שבא לעולם וא"כ גם אי לא קבל אחריות דנפשי' הי' לוקח מצי הדר בי' וחייב להחזיר מעותיו. וגם מה שייך אתי' אימא ומערערה כיון שמכר מה שירש ממנה מה שייך מחאתה ע"ז. וע"כ שמכר סתם מיד כ' אמו בחיי' וחיי בעלה דדמי לגזל ולוקח כו' א"כ לא הי' לרש"י ז"ל להביא מה שאירש מאבא לא"כ הא גם אי מקנה דשלב"ל אבל לא מוכר סתם של אביו בחיי' לכ"ע לא מהני. גם לא הזכירו כלל שהי' כו"מ וא"כ לא קנה כלל ונראה דהא קי"ל כר' זביד במוכר שדה ונמצא שאינו שלו דבלא אחריות א"צ לשלם לו כלום דחייתא דקטרי כו'. ואף דבכל טעות לא תלי' באחריות וכן הא לא הי' מכירה כלל. ונראה הטעם דהא ב"מ ע"ב אמר בגמ' דלכך גבי לוקח מגזלן ממשעבדי אף דכשלא ניתן לכתוב אין דין שטר כלל מ"מ חשוב בגזלן ניתן לכתוב דמסתמא יחזור ויקנה מנגזל דליקו בהמנותי' ע"ש וי"ל דמה"ט חשוב מכירה שסומך ע"ז הספק וממילא אף שלא חזר וקנאו הפסיד מעותיו בפי' שלא באחריות דהי' הקנין על ספק זה כו'. וכן כאן יש שם מכירה על הכתובה דמסתמא יחזיר ויקחנה מאמו בכו"מ דליקו בהמנותי' וסבר רש"י ז"ל דכמו בחזר ולקחה דאמר רב פ"ק דב"מ הלשון מה מכר א' לב' כל זכות שתבא לידו. ונכלל בו בין שיקחנה בין שירשנה. רק לדידן דאא"מ דשלב"ל לא מהני רק כשחזר ולקחה דאז נתכוין כו' לא ירושה אבל עכ"פ המכירה כן. וממילא יש כאן ב' הדברים שמכר של אמו דשייך סתמא יקנה כו' וגם אם יירש מאמו. ולכך אף דאמר א"א אימא לערער שאינו שלי לא מפצינא כו' מ"מ אם הי' מהני דשלב"ל כשירש הי' קונה רק דאא"מ לא מהני. ומ"מ הקנין דמיד מה שאינו שלו הועיל כיון דפי' שלו באחריות וס"ד דבמקום אמי' קאי לבטל מצד אינו שלו. והוצרך דקיבל אחריות דנפשי' וצריך לשלם מטעם אחריות כנ"ל. וכ' רש"י שפיר ב' הדברים דלא מהני משום חזר ולקחה ולא משום מה שאירש כו' ומ"מ נראה דמיירי גם לרש"י בכו"מ דאל"ה אינו מכר גם אם הי' שלו ולא שייך כלל ליקו בהמנותי':

תוס' דזבנה כו' הוכיח ר"ת דשדה זו שאירש מהני כו' דאל"ה היך מכר כו' דקי"ל אא"מ דשלב"ל. לכאורה י"ל דרש"י סבר כמו דקי"ל בדשלב"ל דשמיט ואכיל קודם שחזר בו לא מפקינן דמוחזק בלא טעם מחילה וכמ"ש הפ' רק הדין כן. כן י"ל דכשלא חזר בו מוכר אין לוקח יכול לחזור בו אחר שבא לעולם לענין להוציא המעות שנתן דהוי נגדו שמיט ואכיל דמוחזק במעות קודם שחזר בו וכבר בא לעולם כנ"ל. וא"כ כאן רצה היורש לקיים המכירה ולא מהני חזרת לוקח ומ"מ נשאר מכירה בטלה מצד שאינו שלו ושלא באחריות דלענין זה הביטול סבר וקיבל והוצרך דקבל אחריות דנפשי' כנ"ל דמצד דשלב"ל לא הי' יכול לוקח לחזור בו כנ"ל. עוד נראה לע"ד כיון דקי"ל כר' זביד כנ"ל. וא"כ אף שמסופק שמא גזולה ואין המכר כלום מ"מ בפי' שלא באחריות סבר וקבל והיינו כמ"ש דסומך דליקו בהמנותי' ותלוי בו וממילא אף שלא ירצה למיקום בהמנותי' הפסיד דע"ד כן קנה. וא"כ בודאי אף שיורש מוכר מהנגזל עדיין שייך דליקו בהמנותי' ויתן לו השדה. רק כשאינו רוצה למיקום בהמנותי' א"י לכופו כיון שלא לקחה וטרח שיהי' שייך שנתכוין עבורו כנ"ל. וא"כ לא שייך כלל שיוכל לבטל הלוקח המקח מטעם דשלב"ל מה שאירש מאימא כו' הא כיון שבאמת לא הי' שלו ולא הי' מכר כלל ונתרצה בקנינו על הספק דליקו בהמנותי' מה נוסף במה שהוא דשלב"ל ולא יגרע במה שירש. וכשאינו רוצה ליתן לו הפסיד המעות. רק משום דנפשי' קיבל כנ"ל. וצ"ל דתוס' מפרשים דאמר בפירוש מה שאירש מאימא הכ' וכיון דאין הקנין מועיל שניהם יכולין לחזור. ותמוה מאוד א"כ מה שייך אתי' אימא ומערערה. אף לדברי ר"ת ז"ל דמהני מכירתו במברר כ' זו שירש מאמו. מה יועיל ערער שלה על שמכר ירושתה ואי שרשות בידה להקנות לאחר או להתנות שאם מקנה לאחר לא יירש רק אחר אבל כשלא התנית מה שייך לומר במקום אמי' קאי כיון שמכר מה שירש וירשה. ונראה לפרש אי מערערה שתאמר שכבר נפרעת הכתובה ואין כאן מכר ונאמנת במגו דמחלה דא"צ לשלם כלל דלא מכרה. והתנה דלא מפצינא ואף דאי אמת לפרוע לא הי' מכירה כלל מ"מ לא ישלם לו. ושפיר ס"ד דבמקום אימא קאי דטוענין ליורש שאלו טענה פרוע הי' נאמנת ושוב טוען הוא פרוע ומ"מ א"צ להחזיר המעות דהא פי' כנ"ל. ודחו דאחריות דנפשי' קיבל דלא התנה רק אם תאמר אמו פרוע ואינו מבורר שאמת בזה אף שלא יוכל לגבות מ"מ לא מפצי לי' משא"כ לגבי נפשי' דממ"נ חייב להחזיר המעות ודאי דקיבל עלי' כנ"ל וא"ש. ואף דבלי ערעור עכ"פ לא נשבעה ושייך א"א מש"ל וא"כ לא ירש כלל כיון דאביו מת קודם ונתחייבה שבועה ואח"כ מתה לא ירש כלל והוא מכר רק מה שירש מאמו. דז"א די"ל כיון שמוחזק לגבי עצמו לא שייך א"א מש"ל דדוקא להוציא וממילא זוכה לוקח ועוד דזה הוי כאומר א"א בתק"ח כיון שמכר בפירוש הכתובה שירש מאמו אחר שימות אביו. אך אין ראי' דלמא הפי' כשתשבע ותמות אח"כ דיירש אז המכירה כנ"ל וממילא בלא נשבעה אין כאן ירושה כנ"ל. וצ"ל משום דתפוס או דמחל השבועה. ואף דלכאורה א"כ שייך להכי טרח וארצי כו' דליקו בהמנותי' דלכך מחל לה השבועה שיירש ויועיל המכירה ז"א דוקא לקח בשבילו כנ"ל משא"כ ירושה ממילא לא הי' שום קנין עבורו כנ"ל. גם קשה לר"ת הא יורש מוחל וימחול לעצמו אף דמהני המכירה וצ"ל דסבר או שא"י למחול לעצמו או דצריך לשלם הכל מדד"ג ע"ש ס"ו:

עוד י"ל דהא עכ"פ צריך כו"מ אף שיועיל מה שאירש מאימא לא עדיף משאר מכירת שט"ח וא"כ נהי דכתובה שלו קני כו' מהני אבל המסירה מה מועיל הא אין הנייר שלו כלל עכשיו. וי"ל דמהני דהוי דבר שאינו מקפיד עליו דקי"ל אף בקדושין ס' כ"ח דמהני ע"ש. וא"כ כיון דהנייר לצור אינו ש"פ הוי לענין קנין זה כשאירש מאימא דאין לה שום הפסד חשיב הקנאת הנייר לענין זה דבר שאינו מקפיד כנ"ל ומהני המסירה כו'. וא"כ מיושב א"א אימא ומערערא דכל דבר שאינו מקפיד הדין דמ"מ דכשמקפידין לא הועיל כלל הקנאתו של זה דאיגלאי כו' ע"ש וא"כ כשתערער שמקפדת בטלה המכירה מנייר השטר ואינו קנין ומ"מ לא מפצינא. וס"ד אף שלא נודע לה מהמכירה ולא הקפידה הוא במקום אימא כנ"ל ודחו כו' כנ"ל:

או אפשר דא"צ מסירה כמו בלן וכה"ג דאין מה למשוך קונה כסף כן מה שאירש אי מהני אין מה למסור עכשיו וקונה כסף אך לא מצינו זה שיהי' עדיף מהקנה עכשיו גם י"ל דהוי כמעמד ג' שזה הקנין על כשאירש מאימא אחר מיתת אביו הוא עצמו יהי' חייב. אך תוס' ס"ל דלא תיקנו כלל בכתיבה מעמ"ג:

אמנם לע"ד נראה עיקר דלשון ר"ת ז"ל רק דמשמע כו' אבל שדה זו קנה דאל"כ היך מכר כלל כ' אמו כו'. ומ"ש תוס' דהיינו מה שאירש מאמא ללשון א' שפי' רש"י כו' זה מלשון תוס' פי' על ד' ר"ת. וברא"ש כ' דהיינו מה שאירש מאבא ע"ש לא מאימא עכ"פ נראה שאינו לשון ר"ת דסיימו ללשון ב' דרש"י אין ראי'. ולע"ד דר"ת מפרש כלשון ב' דרש"י רק דדחוק לשון בט"ה דמ"ש משום דאי אתי' כו' לא מפצינא מכר בדבר מועט ע"ש. זה לא ניחא לי' דכל מכירה שלא באחריות כן ולשון ט"ה משמע ככל ט"ה שבש"ס. לכך מפרש דהא פ"ק דמכות פליגי בבעל או באשה ט"ה דמתני' וקרי לזכות ספיקו דבעל ט"ה כמו זכות ספיקה ע"ש. וא"כ כאן מיירי שבחיי אביו ואמו מכר כ' דאמי' היינו שדה המיוחד לכ' מה שאירש מאבא היינו זכות ספיקו שאם תמות קודם וירש מאביו מכר לו. והתנה אם אתי' אימא ותטרוף היינו או בגרושין או שימות אביו קודם ותטרוף לא מפצי לי'. ושפיר סבר דבמקום אימא קאי כיון שירש החוב. יכול לטרוף בלא פצוי ודחה דאחריות דנפשי' קביל ושפיר הוכיח ר"ת דמהני המכירה דאל"ה בל"ז מחזיר דמי המקח כנ"ל:

וגם אי לשון דהיינו מאימא כו' לשון ר"ת ז"ל. י"ל ג"כ דמכר שדה המיוחד לכ' סתם שדה זו שאירש ונכלל בו שתיהן שירש מאביו אם תמות אמו קודם וגם אם ימות אביו קודם ותגבה השדה ולא תמכור וירש הוא ג"כ מכור ללוקח. מ"מ בט"ה דאם ימות הוא קודם אמו לא יהי' ללוקח כלל וכן אם יתנו אביו ואמו השדה לאחר כנ"ל. ולכך התנה שאם ימות אביו וירש ומכור ללוקח ואמו תערער כו' ותטרוף שהי' חיוב אחריות כיון שכבר חל המכירה מ"מ לא מפצי. אבל החוב לא מכר כלל שלא הי' כו"מ וא"כ ס"ד דבמקום אימא קאי כיון שלא טרפה יורש חוב הכתובה ויכול לגבות מלוקח וא"צ לפצות ודחי דאחריות דנפשי' קיבל עלי' כנ"ל וא"ש הכל בעזה"י דברי ר"ת ז"ל עוד אפשר לפרש דהא דפי' רש"י ללשון א' נשואה לאחר לא לאביו הוא משום דא"כ הי' מצי מחיל לנפשי' דקי"ל יורש מוחל כמו שאמו הי' יכולה למחול וסבר דמוחל לעצמו א"צ לשלם מדינא דגרמי כמבואר בש"ע (ס"ו) וגרסת הרא"ש ברש"י נשואה לאביו ע"ש וי"ל דר"ת מפרש ג"כ באביו כנ"ל ומכר הכ' שאירש מאימא כפשטי' כנ"ל רק דודאי כשא' מוכר שדה שאירש ואביו מכר השדה ולא ירש חייב להחזיר המעות דגם לר"ת ז"ל חל הקנין רק כשירש כיון שכך מכר. רק בהתנה בפירוש שמוכר רק הספק אם ירש או לא א"צ להחזיר כמו גזילה ופי' של"ב דחייתא דקטרי כו'. ולכך כאן שפי' כ' שאירש מאימא אם תגבה או תמחול הכ' ולא יירש כלל הכתובה הי' חייב להחזיר המעות לכך הוצרך לפרש א"א אימא ומערערה היינו שלא תרצה להשאיר חוב הכ' שיבא לירושה שיחול המכר רק תגבה או תמחול לא מפצינא. ולכך סבר רב"ח דבמקום אימא קאי שיוכל למחול דירש זכותה כנ"ל וא"צ לשלם מדד"ג כנ"ל ודחי שפיר מטעם אחריות דהא ריטב"א פ' הכותב הקשה במוחל דיתחייב מטעם אחריות ע"ש והטעם דלא משום דהמחילה אינו מבטל המכר ומילתא אחריתא הוא. וגם כיון דבאמת חייב מדד"ג לא נכלל באחריות דכשימחול ישלם מצד עצמו. אולם בהא דיורש מוחל לנפשי' ופטור מגרמי יהי' בכלל אחריות. אך ז"א דהי' יכול לוקח לגבות בחיי אביו המוכר ולא נכלל באחריות המכירה שלא היה עומד לזה. וממילא כשנזדמן שמת אביו המוכר וירש זכותו ומוחל לנפשי' פטור מגרמי ומאחריות. אבל כאן שכל המכירה שמכר הוא הי' מה שאירש וא"כ לעולם ימחול לנפשי' ולא שדי אינש זוזי בכדי ושפיר היא בכלל אחריות שמיד בשעת מכירה מה שאירש היה כן שאם יוכל למחול לעולם לא יגבה וחשיב ביטול המכר ושפיר אף דאחריות דאם התנה כנ"ל. אבל דנפשי' ודאי קיבל עליו וחייב לשלם כל דמי הכתובה משלם כיון דהמכירה מהני לר"ת כנ"ל חייב כשמוחל מדין אחריות כנ"ל כשוי' דעכשיו כנ"ל. וגם לדינא נראה כן לי"א שהביא רמ"א כר"ת בבירר מה שאירש מהני. וכה"ג בכ' לא מהני מחילתו לעצמו לפטר דחייב מדין אחריות דנפשי' כיון שלעולם כן ותחלת המכירה הי' כן כנ"ל. בפרט לדעת ר"ת דמחילה מהני דב' שיעבודים כו' וכשמוחל פקע שיעבוד הגוף ואין כאן שיעבוד נכסים כלל וממילא בטל המכירה וחייב מטעם אחריות שמכר רק השיעבוד נכסי ואין כאן כנ"ל. ואחריות דנפשי' קבל. גם יש להסתפק לר"ת דאפשר ליורש א"י למחול כלל למ"ש הר"ן פ' הכותב דאף דמית לוה פקע שיעבוד הגוף מ"מ ערבותן של נכסים הי' כשלא יהי' הלוה נכלל גם שמת ופקע ע"ש. וא"כ כשלא מחל בחיי לוה רק כשמת א"כ (אין) עוד שיעבוד הגוף כלל רק השיעבוד נכסי וזה כבר מכר ודלוקח הוי וא"י למחול א"כ הא דיורש מחיל לנפשי' רק כשהוא הלוה. משא"כ כאן דיורש מלוה הוא א"י שוב למחול דגם אמו א"י למחול לו ליורש כנ"ל ואפילו לטעם דמ"ש דרבנן ג"כ יש להסתפק די"ל דוקא כשהי' זמן שהי' החוב שלו ואח"כ מכר נשאר הזכות למחול כנ"ל משא"כ מה שאירש מכור דבאין בב"א הקנין שלו והמכירה י"ל דא"י למחול ואינו מוכרח כיון דא"א שתחול המכירה עד דנעשה שלו מקודם כנ"ל. ומה שדחו תוס' ד' ר"ת דאין ראי' כמו שפי' רש"י לע"ד דר"ת סבר בדשלב"ל שניהם יכולין לחזור וא"כ מה מהני מ"ש רש"י שרוצה לקיים הא ליקח מצי הדר בי' ושפיר הוכיח כנ"ל:

הנה סברת ר"ת ז"ל לחלק בין מברר שדה זו לסתם אינו מובן. הא גבי לכשאקחנה מפורש ב"מ פ"ק (ט"ז ע"ב) דאדרבה גרע שדה זו מסתם ע"ש. ולכאורה י"ל דדוקא בכתובה וחוב דכיון שתקנו חכמים שיועיל מכירת שט"ח אף שאינו ברשותו כמ"ש תוס' פ' הכותב (פ"ה ע"ב) וא"כ מה שאירש שהדבר ישנו בעולם חשיב רק דבר שאינו ברשותו כמבואר ברמב"ם וש"ע. וא"כ י"ל דשפיר מהני מכירת הבן השטר כ' שאירש מאימא דאף שאינו ברשותו מ"מ הא גם כשהיא מוכרת אינו ברשותה ומ"מ תקנו שיועיל המכירה על מה שיהי' ברשותה בשעת גוביינא דעומד לכך. כן היורש מהני המכירה דאדרבא בשעת גוביינא יותר ברשותו מברשות אמו דנכסי דידי' אחר מיתת אביו ושפיר מהני. משא"כ שאר מכירה שדה וכה"ג י"ל דלא מהני. אך נהי די"ל כן לשאר פ' אבל ר"ת גופי' לא ס"ל כן דס"ל מ"ש מדאורייתא. וגם כ' להדיא שגם שדה זו שאירש מהני כנ"ל ואינו מובן הטעם. וי"ל דהא חזינן ריש פ' הכותב דאפי' למאן דס"ל בדבר שבממון תנאו קיים גם בדאורייתא מ"מ לא מהני סילוק מירושת אביו דחשיב ככבר בידו כמ"ש הרא"ש ז"ל וש"פ שם דדוקא נחלה כו' ממ"א כו' ע"ש. וא"כ ס"ל דכמו דיכולה למכור הכ' בט"ה על הספק כן ירושת אביו הספק שלו כיון שזכתה לו תורה ולא דמי לכשאקחנה כו' דבידו וביד אחרים משא"כ ספק ירושה דכשמת אביו קודם איגלאי למפרע שהיה עומד להיות שלו וספק זה יש לו עכשיו גם בחיי אביו וכמו כותב נכסיו לבנו דמצי מזבין ומהני על אחר מיתת אביו כן שייך בכל ירושה. רק במוכר סתם מה שאירש דנכלל ג"כ במכירה מה שיקנה אביו ומה שעדיין אינו בעולם כלל רק בשעה שיירש. והוי דשלב"ל עם דשב"ל דהוי קני את וחמור להפ' דלא קני כלל (בס' ר"ט) משא"כ שדה זו שישנו בעולם לחוד שפיר מהני. מ"מ דוחק שר"ת יסבור כדיעה זו שבש"ע בדבר הנקנה עם שאינו נקנה ע"ש. ונראה דטעמו דמצד דשלב"ל הי' מהני דהספק ברשותו כנ"ל רק כמו דפ' הגאונים ורמב"ם וטור (ס' ר"ט) המקנה דבר שאינו מסוים לגמרי גם המין כגון כל מה שבבית זה אני מוכר לך בכו"כ ורצה כו' ומשך כו' לא קני שלא סמכה דעת הלוקח שהרי א"י אם זהב כו' כמשחק בקובי'. אבל כשמינו ידוע אף שא"י כמה מהני ע"ש. כן סתם מה שאירש כו' שא"י כלל מה ישאר ירושה איזה מין וכמה לא מהני. משא"כ שדה זו אף שהוא ספק אם ישאר מ"מ מינו ידוע ושפיר קני ספק הזה כנ"ל. ובאמת הכי דייק לשון הש"ס ב"מ (ט"ז) הכא ס"ד הכא לא סמכא דעתי' ע"ש שאינו מובן כלל לשיטת רש"י ותוס' שם דלכשאקחנה בשעה שקונ' זוכה עבורו וא"כ במה שאירש אף דהיה ס"ד לא מהני כלל דבמה קנה ולר"ת הנ"ל א"ש דאי הוי ס"ד הי' קונה רק משום דלא ס"ד כנ"ל:

תוס' הנ"ל עוד ראי' מבן שמכר כו' משום דמכח אבוה דאבא כו' ובלאו ה"ט הא אין המכר קיים כלל כו' אלא בשדה זו כו' ולכאורה מה ראיה בשלמא אי לא הי' מכח אבוה דאבא כו' הי' שפיר מועיל מה שאירש מאבא דודאי שירש דאף אם ימות קודם מ"מ ירש יורש ממנו א"מ אביו. משא"כ לפי אמת דאמר מכח אבוה דאבא כו' שוב י"ל דא"י למכור מה שאירש דאינו ודאי שירש כלל דכשימות קודם אביו ירשו בניו מאביו לא ממנו כנ"ל:

אך נראה דר"ת ז"ל סבר דאין חלוק בין ודאי לספק דאי מהני כשודאי ירש עכ"פ צ"ל דחשיב עכשיו זכות מה שיירש א"מ אביו ומהני מכירתו שוב גם בספק מהני כמו ט"ה בכתובה דעכ"פ הוי זכות ספק השוה ממון כנ"ל. וי"ל דתלי' אי יש ברירה הוברר שראוי לירש שדה זו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף